כ' מנחם אב
271כ' מנחם אב
ב"ה, יום הששי1 פ' ואתחנן,
חמשה עשר במנחם אב2,
חודש דמזלי' ארי', ארי'5 שאג4 מי לא יירא3,
ה'תשמ"ח, שנת הקהל6, ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים התשיעי,
בארצנו הקדושה תובב"א,
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים התשיעי בארצנו הקדושה, "ביום הראשון לס' "תמיד עיני ה"א בה מרשית השנה8 ועד אחרית שנה" טו"ב לחודש מנחם אב ותיכף לו (שלשת ימים9) יום כ"ף מנחם-אב — יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל נ"ע",
"בבית חב"ד, רחובות7", 272כינוס אשר קבעו הנושא שלו "והחי יתן אל לבו10", "שנת הילד והילדה11".
ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל — והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים, שהוא לכל לראש "משה רבנו", שליח למסור תורת השם ומצוותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי' גו' והוריתי אתכם את אשר תעשון12,
ובפרט שבמשך כל השנה שעברה, שכוללת כל שינויים האפשריים13, בטח פעלו בהתאם להחלטות כל הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס14 — דיש בזה זכות ותוקף דרבים15, ויתירה מזה — דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה16) אחת בלב אחד17 ע"י אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל,
ובתור שלוחים של אחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכל18 —
התשיעי — מספר המזכיר שהוא המכין בשלימות את השלימות של "העשירי19 יהי' קודש20",
ביום הראשון הנקרא בתורה אור22, ובה עצמה ב"פתח דבריך יאיר23", יום אחד, שלא הי' בעולם אלא אחד21, ונמשך בכל הימים שלאחרי זה ע"י אשר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו24", 273לס' "תמיד עיני ה"א. . שנה", שזוהי כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י, ארץ חפץ25 דה' אלקינו, שיוכר בו תמיד אשר עיני ה"א בו בגלוי,
בבית — לפעול התיישבות וקביעות26,
חב"ד — שהעבודה בכל הענינים האמורים היא באופן דהתיישבות (כנ"ל), וחודרת באופן פנימי, ונקבעת (בית) בכל פרטי הכחות דחכמה בינה ודעת27, כולל ובמיוחד — הפצת פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד, "יתפרנסון28", באופן של הבנה והשגה בחב"ד שבנפש,
רחובות — ושמא מילתא היא30, כי ירחיב הוי'29 בכל עניני הכינוס.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש31) על ההחלטות הקודמות, וכציווי יום כתיבת מכתב זה — יום טוב32, יום הוספה חדשה, כאו"א מוסיף מחדש ומוסיפים לו חיים (גשמיים ורוחניים) על חייו33.
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' — בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס וציבור34, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער35, ויתירה מזה — בנתינה (בעין יפה36) אל לבו מכל עניני התורה ומצוותי', שהם חיינו ואורך ימינו, ומתוך שמחת עצמו ושל אחרים, כמתאים לשנת תשמח (תי"ו בחיריק) ותשמח (תי"ו בשבא) כל בנ"י האנשים והנשים והטף37, כמתאים לשנת הקהל (האנשים והנשים והטף), ובהדגשה מיוחדת של חינוך דהטף, הילד והילדה — מתחיל מהחלטות לפועל בזה להכנסת כל ילד וילדה — שהם: בן אברהם יצחק ויעקב38 ובת שרה רבקה רחל ולאה — לחינוך על טהרת הקודש.
274ובמהרה בימינו ממש — נזכה לברכה העיקרית: גאולה האמיתית והשלימה39 ע"י משיח צדקנו, ולקיום ההבטחה: ולציון יאמר איש ואיש יולד בה והוא יכוננה עליון40.
ותחזינה עיננו בחינוך בית הבחירה, מקדש אדנ-י כוננו ידיך41.
בברכת הצלחה בכל הנ"ל
מקום החתימה
ב"ה, יום הראשון פ' ראה1,
י"ט2 במנחם אב,
חודש דמזלי' ארי', ארי' שאג5 מי לא4 יירא3,
ה'תשמ"ט, ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בכינוס השלוחים העשירי,
בארצנו הקדושה תובב"א,
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
בנועם קבלתי ההודעה ע"ד קביעות זמן כינוס השלוחים העשירי בארצנו הקדושה, "ביום הראשון לס' "כי תעשה הטוב והישר21", ערב כ"ף מנחם-אב — יום 275ההילולא של הרה"ג והרה"ח המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל נ"ע, אביו של — יבלח"ט — כ"ק אדמו"ר שליט"א, ברמת ישי276",
כינוס אשר קבעו הנושא שלו "שנת הארבעים7. . לב לדעת, עינים לראות ואזנים לשמוע8".
ויה"ר שיהא בהצלחה רבה בכל — והרי הודיעה תורתנו תורת אמת בקשר לאבוהן דכל שלוחים, שהוא לכל לראש "משה רבנו", שליח למסור תורת השם ומצוותי': לכה ואשלחך גו' ואנכי אהי' גו' והוריתי אתכם את אשר תעשון9,
ובפרט שבמשך כל השנה שעברה, שכוללת כל שינויים האפשריים10, בטח פעלו בהתאם להחלטות כל הכינוסים הקודמים.
ובאופן דכינוס11 — דיש בזה זכות ותוקף דרבים12, ויתירה מזה — דציבור, שהרי בודאי יתאחדו כולם למציאות (חדשה13) אחת בלב אחד14 ע"י אהבת ישראל ועד לאחדות ישראל,
ובתור שלוחים של אחד, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, שהנשיא הוא הכל15 —
העשירי — ומקרא מלא דבר הכתוב "העשירי יהי' קודש16", 276ביום הראשון הנקרא בתורה אור18, ובה עצמה ב"פתח דבריך יאיר19", יום אחד, שלא הי' בעולם אלא אחד17, ונמשך בכל הימים שלאחרי זה ע"י אשר "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים אין עוד מלבדו20",
לס' "כי תעשה הטוב והישר", ציווי נתינת כח22 וגם הבטחה23 בזה, שזוהי כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י, בלשון רבותינו "נרות להאיר24", להאיר נר מצוה ותורה אור25, כולל ובמיוחד — הפצת מאור שבתורה, פנימיות26,
רמת ישי — לרמז אשר עי"ז ירם קרן משיחו28, מגזע ישי29.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש30) על ההחלטות הקודמות, וכציווי יום כתיבת מכתב זה — יום ראשון, יום אחד, שאין בעולם כל בנ"י אלא רשות יחידו של עולם31.
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' לאורך ימים ושנים טובות — בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס וציבור32, עשר (ויותר) מישראל, 277מלכתחילה אַריבער33, ויתירה מזה — בנתינה (בעין יפה34) אל לבו35 מכל עניני התורה ומצוותי', שהם חיינו ואורך ימינו, וכמתאים לשנת הארבעים אשר נתן ה' לכאו"א לב לדעת עינים לראות ואזנים לשמוע,
ולמילוי תפלת כאו"א, גם לשון הבטחה: תבוא לפניך תפלתי הטה אזנך לרינתי36.
ובמהרה בימינו ממש — נזכה, ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה37, לברכה העיקרית: גאולה האמיתית והשלימה38 ע"י משיח צדקנו.
ותחזינה עיננו בחינוך בית הבחירה, מקדש אדנ-י כוננו ידיך39.
בברכת הצלחה40 בכל הנ"ל
הה"מ (לקו"א סרי"ג — נב, א) ש"כל המקריות שיקרה לאדם. . זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו'" — בכל תיבה.
הערות
עמוד 271
- 1. יום הששי : שהוכפל בו טוב — בראשית א, כה. שם, לא. חזקוני עה"פ שם, לא. וראה רמב"ן שם. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 641 הערה ד"ה עש"ק.
- 2. חמשה עשר במנחם אב : ראה משנה סוף תענית וגמרא שם. זח"ב קלה, א. פע"ח דרוש סוד ט"ו באב (הובא ונתבאר בד"ה נחמו, עת"ר). לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקל"ד (לא, ג). רשימות הצ"צ לאיכה (אוה"ת נ"ך כרך ב ע' א'צו). לקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג.
- 5. ארי' שאג : וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). הובא ונתבאר באוה"ת ר"ה ע' א'תכב), עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין (סנהדרין צז, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה) וארי' יבנה אריאל (יל"ש שם). ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה (קה"י ערך יראה).
- 4. ארי'. . יירא : עמוס ג, ח.
- 3. דמזלי'. . יירא : ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו (רמז נטר).
- 6. שנת הקהל : ראה מכתב וא"ו תשרי שנה זו הערה ד"ה זה (לקמן ע' 329).
- 8. תמיד. . שנה : פרשת השבוע (עקב יא, יב) בו חל הכינוס.
- 9. שלשת ימים : כידוע שג' ימים נחשבים למציאות אחת — ראה פסחים קו, סע"א. רמב"ם הל' שבת פכ"ט ה"ד. שו"ע אדה"ז או"ח סרפ"ה ס"ה. סרצ"ט ס"ח. ולהעיר מהדין דכל פחות מג' כלבוד דמי — רמב"ם שם פט"ז ה"ח. ובכ"מ.
- 7. ביום. . רחובות : ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' — ובמילא חל על זה אריכות הביאור בתורת הה"מ (לקו"א סרי"ג — נב, א) ש"כל המקריות שיקרה לאדם. . זהו כמשל מי שרואה במראה שרואה כנגדו פרצופו וכו'" — בכל תיבה.
עמוד 272
- 10. והחי יתן אל לבו : קהלת ז, ב.
- 11. שנת הילד והילדה : ראה סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 8537. 2551.
- 12. לכה. . תעשון : שמות ג, י. שם ד, טו.
- 13. כל השנה. . שינויים האפשריים : ראה ביאורי מעלת אתרוג שדר באילנו כו' (סוכה לה, א) — סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסא, ג ואילך. שם רסד, סע"ד ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ז. סה"מ — מלוקט ח"א ע' תמב. וש"נ.
- 14. ובאופן דכינוס : מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט — הוצאת קה"ת — הוספות סקכ"ו) מובן גודל הענין דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 15. זכות ותוקף דרבים : ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ ס"י. וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב (שער התשובה ח"א — שער התפלה — נו, גד). ד"ה עשרה שיושבים, תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך). וראה קונטרס החלצו, תרנ"ט פ"י. וראה גם שם פ"ז (סה"מ תרנ"ט ע' סא. שם ע' נט).
- 16. דציבור. . למציאות (חדשה) : ראה צפע"נ — כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 17. יתאחדו. . בלב אחד : כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פו ואילך (ועם הגהות — באוה"ת נח כרך ג תרלב, ב ואילך). תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת פמ"ב (עד, א) ואילך. ועוד.
- 18. שהנשיא הוא הכל : פרש"י עה"פ חוקת כא, כא (מתנחומא חוקת כג). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
- 19. השלימות של "העשירי : ראה פרדס שער ב (שער טעם האצילות). ראב"ע עה"פ שמות ג, טו.
- 20. העשירי יהי' קודש : ל' הכתוב — בחוקותי כז, לב. וראה זח"ב רעא, א.
- 22. בתורה אור : משלי ו, כג.
- 23. פתח דבריך יאיר : תהלים קיט, קל. וראה ב"ר רפ"ג. פרש"י עה"פ.
- 21. הנקרא בתורה. . יום אחד. . אלא אחד : בראשית א, ה. פרש"י עה"פ (בשם ב"ר — פ"ג, ח).
- 24. אתה. . מלבדו : ואתחנן ד, לה. — פרשת השבוע בו נכתב מכתב זה.
עמוד 273
- 25. מבנ"י, ארץ חפץ : ראה מלאכי ג, יב. כש"ט הוספות סמ"ד. וש"נ.
- 26. בבית. . התיישבות וקביעות : ראה שמואלב ז, הז (בית לגבי אהל). מפרשים (חדא"ג מהרש"א, עיון יעקב לע"י, ועוד) לפסחים פח, א (בית לגבי הר ושדה).
- 27. דחכמה בינה ודעת : אמות ומקור למדות (תניא רפ"ג).
- 28. יתפרנסון : לשון התקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 הע' 35. וש"נ.
- 30. ושמא מילתא היא : ראה ברכות ז, ב: שמא גרים. יומא פג, ב: דייק בשמא.
- 29. רחובות. . כי ירחיב הוי' : ראה תולדות כו, כב.
- 31. להעלות בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה זה.
- 32. יום טוב : משנה סוף תענית וגמרא שם. ותוד"ה יום — שם ל, ב.
- 33. מוסיף. . חיים. . על חייו : שם לא, א ובפרש"י שם.
- 34. וציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין, תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 35. מלכתחילה אַריבער : פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש — הובא באגרותקודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א מכתב שמ.
- 36. בנתינה (בעין יפה) : ראה ב"ב נג, א. וש"נ. רמב"ם הל' מכירה פכ"ה ה"ד. הל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ב.
- 37. הקהל (האנשים והנשים והטף) : וילך לא, יב.
- 38. בן אברהם יצחק ויעקב : ראה ב"מ פג, א (במשנה).
עמוד 274
- 39. גאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות — מכילתא עה"פ בשלח טו, ב. הובאה בתוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב.
- 40. ולציון. . עליון : תהלים פז, ה.
- 41. מקדש. . ידיך : בשלח טו, יז ובפרש"י. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. זח"ג רכא, א. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב (כז, א). אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 1. פ' ראה : ראה לקו"ת ריש פרשתנו. לקו"ש ח"ב ע' 696. ח"ד ס"ע 1339 ואילך.
- 2. י"ט : במעלת מספר זה — בגימטריא "חוה" — ראה תו"א בראשית ו, רע"ד. לקוטי לוי"צ הערות אאמו"ר לזהר (כרך ב) ע' קעא. ובכ"מ.
- 5. ארי' שאג : וידוע הר"ת דארי' אלול ר"ה יוהכ"פ הו"ר (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). הובא ונתבאר באוה"ת ר"ה ע' א'תכב), עבודת התשובה, דבתשובה נגאלין (סנהדרין צז, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה) וארי' יבנה אריאל (יל"ש שם). ובלקו"ת ר"פ עקב: וגם ימים נוראים נקראים ע"ש ארי' כי ארי' אותיות יראה (קה"י ערך יראה).
- 4. ארי'. . יירא : עמוס ג, ח.
- 3. דמזלי'. . יירא : ראה יל"ש ירמי' בראשו ובתחלתו (רמז נטר).
- 21. כי. . והישר : פרשת השבוע (ראה יב, כח) בו חל הכינוס. וראה ספרי ופרש"י עה"פ.
עמוד 275
- 27. ישי : ר"ת יחד שבטי ישראל (ל' הכתוב — ברכה לג, ה), וי"ל ע"ד הרמז דע"י הכינוס, שענינו אחדות ישראל, עי"ז נעשה ביטול סיבת הגלות (יומא ט, ב), ועי"ז בטל ממילא המסובב, ובא דוד מלכא משיחא (אשר ישי הוליד את דוד). ועי"ז ביאת המשיח היא באופן ד"רמת" — באופן דזכו — אחישנה (סנהדרין צח, א).
- 6. ביום. . רמת ישי : ל' ההזמנה השלוחה להשלוחים שי' — ובמילא חל על זה אריכות הביאור בתורת
- 7. שנת הארבעים : ראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 200 ואילך. וש"נ. שיחות יו"ד, י"ג וט"ו בשבט תשמ"ט. ועוד.
- 8. לב. . לשמוע : תבוא כט, ג. וראה ע"ז ה, ריש ע"ב. פרש"י עה"פ.
- 9. לכה. . תעשון : שמות ג, י. שם ד, טו.
- 10. כל השנה. . שינויים האפשריים : ראה ביאורי מעלת אתרוג שדר באילנו כו' (סוכה לה, א) — סידור (עם דא"ח) שער הלולב רסא, ג ואילך. שם רסד, סע"ד ואילך. המשך וככה תרל"ז פפ"ז. סה"מ — מלוקט ח"א ע' תמב. וש"נ.
- 11. ובאופן דכינוס : מתורת הבעש"ט בתכלית פגישת שני אנשים (כש"ט — הוצאת קה"ת — הוספות סקכ"ו) מובן גודל הענין דפגישה בכינוס דרוב עם.
- 12. זכות ותוקף דרבים : ראה ברכות ח, רע"א. שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ ס"י. וראה ד"ה פדה בשלום לאדמו"ר האמצעי פי"ב (שער התשובה ח"א — שער התפלה — נו, גד). ד"ה עשרה שיושבים, תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח ע' קמח ואילך). וראה קונטרס החלצו, תרנ"ט פ"י. וראה גם שם פ"ז (סה"מ תרנ"ט ע' סא. שם ע' נט).
- 13. דציבור. . למציאות (חדשה) : ראה צפע"נ — כללי התורה והמצוה ערך צבור.
- 14. יתאחדו. . בלב אחד : כלשון המכילתא עה"פ ויחן שם ישראל (יתרו יט, ב). פרש"י שם. וראה תו"א ס"פ נח. מאמרי אדה"ז — ענינים ע' פו ואילך (ועם הגהות — באוה"ת נח כרך ג תרלב, ב ואילך). תו"ח נח ד"ה ויהי כל הארץ שפה אחת פמ"ב (עד, א) ואילך. ועוד.
- 15. שהנשיא הוא הכל : פרש"י עה"פ חוקת כא, כא (מתנחומא חוקת כג). וראה רמב"ם הל' מלכים פ"ג ה"ו: לבו (של מלך) הוא לב כל קהל ישראל. וראה לקו"ש חי"ט ע' 165 ואילך.
- 16. העשירי יהי' קודש : בחוקותי כז, לב. וראה זח"ב רעא, א. פרדס שער ב (שער טעם האצילות). ראב"ע עה"פ שמות ג, טו.
עמוד 276
- 18. בתורה אור : משלי ו, כג.
- 19. פתח דבריך יאיר : תהלים קיט, קל. וראה ב"ר רפ"ג. פרש"י עה"פ.
- 17. הנקרא בתורה. . יום אחד. . אלא אחד : בראשית א, ה. פרש"י עה"פ (בשם ב"ר — פ"ג, ח).
- 20. אתה. . מלבדו : ואתחנן ד, לה.
- 22. ציווי נתינת כח : כי הרי אינו מבקש אלא לפי כחן — במדב"ר פי"ב, ג.
- 23. ציווי. . וגם הבטחה : דכל הציווים שבתורה הם לשון עתיד (הבטחה). וראה תו"א ס"פ תשא (פו, ג). או"ת להה"מ הוספות סי' יב (וש"נ); סה"מ תרכ"ו ע' קיב ואילך; תר"ל ע' קמ ואילך; שם ס"ע קמח ואילך — בנוגע ל"ואהבת". ובלקו"ת במדבר יג, ג: כי העתיד והציווי שניהם משמשין בלשון אחד.
- 24. נרות להאיר : ראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) ס"פ עקב.
- 25. נר. . אור : משלי שם. וראה ל"ת להאריז"ל עה"פ. אוה"ת נ"ך עה"פ (ס"ע תקסח ואילך). וש"נ.
- 26. מאור שבתורה, פנימיות : ראה קה"ע לירושלמי חגיגה פ"א ה"ז. יפה ענף לאיכ"ר פתיחתא ב. המשך תער"ב ח"ג ע' א'שכב.
- 28. ירם קרן משיחו : ל' הכתוב — שמואלא ב, י.
- 29. מגזע ישי : ישעי' יא, א.
- 30. להעלות בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה זה.
- 31. רשות יחידו של עולם : שהו"ע "רשות היחיד" — ראה תניא ספל"ג. לקו"ת במדבר טז, א. ובכ"מ.
- 32. וציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין, תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
עמוד 277
- 33. מלכתחילה אַריבער : פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש — הובא באגרותקודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א מכתב שמ.
- 34. בנתינה (בעין יפה) : ראה ב"ב נג, א. וש"נ. רמב"ם הל' מכירה פכ"ה ה"ד. הל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ב.
- 35. בנתינה. . אל לבו : ע"פ ל' הכתוב (קהלת ז, ב) והחי יתן אל לבו.
- 36. תבוא. . לרינתי : תהלים פח, ג.
- 37. ובמיוחד ע"י הפצת המעיינות חוצה : כהבטחת מלך המשיח להבעש"ט — ראה אגה"ק הידוע דהבעש"ט — נדפסה גם בריש ספר כתר שם טוב. ובכ"מ.
- 38. גאולה האמיתית והשלימה : שאין אחרי' גלות — מכילתא עה"פ בשלח טו, ב. הובאה בתוד"ה ה"ג ונאמר — פסחים קטז, ב.
- 39. מקדש. . ידיך : בשלח טו, יז ובפרש"י. וראה פרש"י סוכה מא, סע"א. ועוד. זח"ג רכא, א. יל"ש תהלים רמז תתמח בסופו. וראה תקו"ז תי' יב (כז, א). אוה"ת בשלח ע' תקסד ואילך.
- 40. הצלחה : ראה אוה"ת וישב רעח, אב (עה"פ ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח).
רמב"ן על בראשית א׳:ל״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד הוּא הַקִּיּוּם כַּאֲשֶׁר פֵּרַשְׁתִּי (לעיל פסוקים ד י יב). וְטַעַם "מְאֹד" כְּטַעַם רִבּוּי. וְהוֹסִיף בַּיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר כֵּן בַּעֲבוּר שֶׁיְּדַבֵּר בַּכְּלָל וְיִמָּצֵא רַע בִּקְצָתוֹ, וְאָמַר כִּי טוֹב מְאֹד, מְאֹדוֹ טוֹב. וְזֶהוּ מַאֲמָרָם בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ט':ה'), וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וְהִנֵּה טוֹב זֶה מָוֶת, וְכֵן הִזְכִּירוּ (שם יא) זֶה יֵצֶר הָרַע, וְזוֹ מִדַּת פֻּרְעָנוּת. וּלְזֶה גַּם נִתְכַּוֵּן אוּנְקְלוֹס (תרגום אונקלוס על בראשית א':ל"א) שֶׁאָמַר בְּכָאן "וְהָא תַּקֵּין לַחֲדָא", יֹאמַר שֶׁהוּא מְתֻקַּן הַסֵּדֶר מְאֹד, כִּי הָרָע צָרִיךְ בְּקִיּוּם הַטּוֹב, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג א) "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים כִּי מִפְּנֵי מַעֲלַת הָאָדָם הוֹסִיף בְּשֶׁבַח הַיְּצִירָה בּוֹ כִּי הוּא טוֹב מְאֹד:
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
משנה תורה, הלכות שבת כ״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
עיקר הקידוש בלילה. אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד מקדש והולך כל היום כולו. ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר ומבדיל והולך עד סוף יום שלישי. אבל אינו מברך על האור אלא בליל מוצאי שבת בלבד.
רש"י על שמות י״ט:ב׳ - הטקסט מספריא
ויסעו מרפידים. מַה תָּ"לֹ לַחֲזֹר וּלְפָרֵשׁ מֵהֵיכָן נָסְעוּ, וַהֲלֹא כְבָר כָּתַב שֶׁבִּרְפִידִים הָיוּ חוֹנִים, בְּיָדוּעַ שֶׁמִּשָּׁם נָסְעוּ? אֶלָּא לְהַקִּישׁ נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים לְבִיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי, מַה בִּיאָתָן לְמִדְבַּר סִינַי בִּתְשׁוּבָה, אַף נְסִיעָתָן מֵרְפִידִים בִּתְשׁוּבָה (מכילתא):
ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוֹמוֹת וּבְמַחֲלֹקֶת:
נגד ההר. לְמִזְרָחוֹ, וְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא נֶגֶד, פָּנִים לַמִּזְרָח (שם):
ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
רש"י על במדבר כ״א:כ״א - הטקסט מספריא
וישלח ישראל מלאכים. וּבְמָקוֹם אַחֵר תּוֹלֶה הַשְּׁלִיחוּת בְּמֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת" (דברים ב'), וְכֵן "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" (במדבר כ'), וּבְיִפְתָּח הוּא אוֹמֵר (שופטים י"א) "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם" וְגוֹ', הַכְּתוּבִים הַלָּלוּ צְרִיכִין זֶה לָזֶה, זֶה נוֹעֵל וְזֶה פוֹתֵחַ, שֶׁמֹּשֶׁה הוּא יִשְׂרָאֵל וְיִשְׂרָאֵל הֵם מֹשֶׁה, לוֹמַר לְךָ שֶׁנְּשִׂיא הַדּוֹר הוּא כְּכָל הַדּוֹר, כִּי הַנָּשִׂיא הוּא הַכֹּל (תנחומא):
וישלח ישראל מלאכים AND ISRAEL SENT MESSENGERS — But in another passage it attributes this embassy to Moses, as it is said, (Deuteronomy 2:26), “And ‘I’ sent messengers from the wilderness of Kedemoth [to Sihon king of Heshbon]”! And so, too, it states, (Numbers 20:14), “And Moses sent messengers to the king of Edom”; whilst in the story of Jephtha, it says, (Judges 11:17) “And Israel sent messengers to the king of Edom, etc.”. Each of these pairs of verses is necessary one to the other (i.e., they supplement each other): one keeps back information and the other discloses it, (more lit., one locks up and the other opens) — you may gather from them that Moses is Israel and Israel is Moses, thus telling you that the prince of any generation is the equal of the whole generation, for the prince is the whole (Midrash Tanchuma, Chukat 23).
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וכן לא יהיה שטוף בנשים אפילו לא היתה לו אלא אחת לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטפשים שנאמר לא תתן לנשים חילך על הסרת לבו הקפידה תורה שנאמר ולא יסור לבבו שלבו הוא לב כל קהל ישראל לפיכך דבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם שנאמר כל ימי חייו.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
משנה תורה, הלכות מכירה כ״ה:ד׳ - הטקסט מספריא
שני בתים זה לפנים מזה מכר שניהם לשנים או נתן שניהם לשנים אין להם דרך זה על זה ואין צריך לומר אם נתן החיצון ומכר הפנימי אבל אם מכר החיצון ונתן הפנימי יש לו דרך שכל הנותן בעין יפה נותן יותר מן המוכר.
משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה י״א:כ״ב - הטקסט מספריא
אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים כך וכך כלים הוזלו הבגדים והכלים אחר כן הריוח ליתומים ונותנין לה כשער הזול וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי והוקר היין הריוח ליתומים ונותנין לה ארבע מאות זוז מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מהיין של מקום פלוני ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז ולא נתכוון אלא לדמים וזה שייחדן כדי ליפות את כחו ושוב מעשה באחד שאמר הדקל לבתי והניח שני חצאי דקל אמרו חכמים תטול השני חצאים שלזה נתכוון והם שקרא דקל ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כורין ונמצא הבית שיש לזה המצוה מחזיק מאה ועשרים ואמרו חכמים זכה בבית זה שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה שכל הנותן בעין יפה נותן וכן כל כיוצא בדברים אלו.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:

