ראה

278ראה

אין ענטפער אויף אייער בריף פון יום א' פרשת ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה,

השם יתברך זאָל ממשיך זיין זיינע ברכות צו אייך און צו יעדערן פון דער פאַמיליע שי' ברכה בטוב הנראה והנגלה, אַזוי אַז מיט שמחה וטוב לבב, אָן קיינע ענינים המבלבלים זאָל מען טאָן ווי דער המשך פון פסוק, תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, אַ הנהגה אין דעם טאָג טעגליכען לעבען לויט די אָנווייזונגען פון תורתנו תורת חיים און מקיים זיין אירע מצות, אויף וועלכע עס שטייט, וחי בהם.

און איינגעשלאָסען אין דעם פאַרשטענדליך און פון די עיקרים אַז דער לערנען מיט די תלמידים בחינוך על טהרת הקדש זאָל זיין מיט אַ איבערגעגעבנהייט ומתוך שמחה.

וואָס אויב מעט אור דוחה הרבה חשך, געמיינט יעדער זאַך וואָס האַלט אָפּ אַ אידן פון דינען השי"ת צוזאַמען מיט זיינע בני בית, בשמחה ובטוב לבב, עאכו"כ אַז אַנשטאָט מעט אור, איז דאָ הרבה אור, תורה אור, ומאור שבתורה, פנימיות התורה תורת החסידות, הנהגה באורח חסידותי ללמוד חסידות בעצמו ועם אחרים.

און עס זאָל מקוים ווערן, דער שמחנו כימות עניתנו, אַז פון איצטער אָן און ווייטער, אך טוב וחסד ושמחה זאל זיין באַ יעדערן פון אייך און באַ אַלעמען צוזאַמען.

און בפרט אַז מיר דערנענטערן זיך צום חדש אלול, חדש הרחמים וואָס ווי רבנו הזקן זאָגט, אַז דענסטמאָל איז הקב"ה מקבל כל אחד ואחת בסבר פנים יפות (לקו"ת ד"ה אני לדודי) און קומט אַראָפּ עד למטה מעשרה טפחים. . .

(ממכתב כ"ב מנ"א תשכ"ב)

במענה על מכ' אשר בו מספר על דבר אחד ממכיריו, הנמצא בסביבת א"י, ונוסע ביום השבת לעיר שבה נמצאים יהודים, כדי לאכול, עכ"פ בש"ק, בשר כשר ולבלות איזה שעות בחברת אחב"י,

ושואל אם טוב עושה מכירו לחלל את השבת, כדי לאכול מאכל כשר ולחזק 279חבל התקשרותו בסביבה יהודית.

הנה כלל אמרו חכמינו ז"ל — אשר ירדו לעומק נפשו של כאו"א, אף שאין דעות בנ"א דומות זל"ז — אל תהי יושב ושוקל במצותי' של תורה. ואמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, אף אם דנים ע"ד מצות שאחת מהן קלה ואחת חמורה.

ובפרט בנידון זה של מכירו ששני הענינים חומר רב יש בהם.

כי ידוע אשר מאכלות אסורות, הרי לבד גודל העונש בבא, הנה גם עתה תכונה יש בהם, אף שלא בכל דבר יש להשיגה ע"פ השכל, אשר מטמטמים הם את הלב ומוח של האדם האוכלם, עד שעניני תומ"צ ווערן עם פרעמד און ווייט, ער ווערט אַלץ גרעבער און חומריות'דיקער, עד שיוכל להיות נמשך, מצד התכונות שהטביעו המאכלות אסורות בגופו, לעניני אסור כאלו שמעולם לא הי' שייך אליהם ואשר נבזים הם בעיניו ע"ע גם מצד האנושיות ותורת המוסר.

ובגודל ערך קדושת השבת, הרי למותר להאריך במפורש בתנ"ך ובדרז"ל, אשר אות היא בין ה' ובינינו, ושמירתה היא ההכרזה וההודעה, אשר ה' ברא את העולם ומלואו והוא מקיימו ומנהיגו בכל עת ובכל רגע, גם עתה, אשר לכן אמרז"ל שהמחלל שבת ועכו"ם שתיהן שקולות כנגד שאר כל מצות התורה.

ומשל למה הנהגת מכירו דומה, למי שאירע בביתו שריפה גדולה, ר"ל, עד שסכנה נשקפת לחייו, ו"מכבה" הוא את האש, ע"י ש[שו]פך עליו נאַפט ופּעטראָלעאום!

צריך לפקוח עיני מכירו ולהכירו מצבו הפרטי, ומצב כל עם ישראל — שכל ישראל ערבים זב"ז — בכלל,

מצב אחב"י מעבר לים נורא הוא, וה' ברחמיו הרבים יאמר לצרותיהם די, ולא יתן לרעה להתפשט ח"ו וח"ו.

אבל עלינו לדעת את חובתנו לה', חובתנו לעצמנו לב"ב ולכל אחב"י, לעמוד חזק בקיום התומ"צ, ולהתגבר על כל מניעה ועיכוב בשמירתם.

ואף אם נדמה למכירו ששמירת מצוה זו או אחרת דבר שא"א הוא במצבו עתה, הנה אם יתבונן בזה, כאדם המתעמק בדבר הנוגע לחיי נפשו, הנה בודאי ימצא דרך ואופן לקיום המצוה ולשמור על טהרת גופו ונפשו בכל שבעת ימי השבוע, ולא ע"י קביעות סדר של חילול שבת בכל שבת ושבת.

ומצוה גוררת מצוה להיות קשור לעמו לדתו ולתורתו, דאורייתא ק' וישראל כ"ח.

(ממכתב תש"ב-תש"ה) 280מאשר הנני קבלת מכתבו מא' משפטים, וכן ספרו נצני ניסן.

ויהי רצון אשר ימלא השי"ת משאלות לבבו לטובה להצליח בחיזוק הכשרות במחנו הט' ובכל מקום שידו מגעת, ולהשפיע גם על אחרים בזה.

ובפרט ע"פ המבואר בכ"מ, אשר מהטעמים בכשרות המאכלים הוא, שמאכל בלתי כשר מטמטם הלב והמוח וכו' שמזה מובן שחיזוק בענין הכשרות הרי נוגע הוא לכל התורה ומצותי' וק"ל.

ומענין לענין באותו ענין, מכשרות מאכלי הגוף לכשרות מאכלי הנפש, דיעות הטובות והפכם, היינו אשר מוחין שבראשו יהיו ממולאים מחב"ד שבתורה, חכמת ה' ובינתו וכו' ולהוליד מהם מדות טובות בלבו, שבזה תלוי' הנהגת האדם לימוד התורה וקיום מצותי' ועד לקיום מ"ש בכל דרכיך דעהו.

שעפי"ז מובן ביותר ענין החובה על כאו"א בהפצת תורת חסידות חב"ד ועד שתגיע גם — אל מה שלע"ע עדיין הוא — חוצה.

(ממכתב ב' אדר תשכ"ו)

... לשאלתו למנהגנו בנוגע לאכילת בשר לאחרי מאכלי חלב, בכלל נהגינן בהנ"ל — ואפילו לאחרי חלב וחמאה — להמתין שעה (וגם — לא באותה הסעודה). וכ"כ בשל"ה מס' שבועות שלו (קפ, ב). — (ומש"כ בדרכי תשובה יו"ד ספ"ט סוס"ק י"ט "שעה ויותר" צ"ע שיעורא דויותר, והמקור ע"ז) — אבל לא שמעתי אם זוהי הוראה לכל או רק מנהג יחידי סגולה, וראה פמ"ג לשו"ע יו"ד ספ"ט, שפתי דעת סק"ז, דהפסק שעה — מחליף קינוח. . .

נתעכב המכתב במשלוח, וז"ע נתקבל מכתבו מעש"ק, בו מעתיק מספר א' מקור למנהג אלו שממתינים חצי שעה לאחרי אכילת חלב וחמאה,

מהשיעור בהנוגע לשלילת עשיית מלאכה קודם התפלה, שהלשון במשנה סמוך למנחה, והשיעור, כמבואר בפוסקים, חצי שעה, שבהפסק שיעור זה — פסקה הסמיכות.

וכבוד בעל המחבר במקומו מונח, כי (עכ"פ — כפי שהעתיק במכתבו) עיקר הראי' חסר, שהרי בנוגע לאכילת חלב ובשר לא מצאתי — לע"ע — הלשון דסמוך כ"א "כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא" (זהר ח"ב קכ"ה ע"א). ואם נחפש דוקא למצוא סמוכים, הרי כל לשונות הנ"ל שבזהר — קרובים יותר להלשון תיכף (ועוד יותר מזה כמובן). ושיעור תיכף — הרי הוא מהלך כ"ב אמה, כפס"ד בשו"ע 281או"ח סי' קס"ו. ולא עוד, אלא שגם מיקרי הפסק.

למש"כ בדר"ת הנ"ל להמתין שעה ויותר — יש להעיר משיעור עיכול שהוא מהלך ד' מילין (עיין נ"כ השו"ע או"ח סו"ס קפ"ד).

(ממכתב י"ט תמוז תשכ"א)

... ונעם לי להודע מהצלחת פעולתו בהנוגע לחלב ישראל במחנם הט' ובפרט ע"פ סיפור הידוע מרבותינו נשיאינו^*, איך שחלב ישראל דוקא נוגע לחיזוק האמונה, וחלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו, מביא ח"ו לספיקות באמונה, וק"ל.

ויהי רצון שתהי' הצלחה מלאה בהאמור וזכות הרבים מסייע אותו וכל אלה המשתדלים בזה. . .

(ממכתב ט"ז שבט תשכ"ב)

... וואָס איר שרייבט אין דעם ענין פון חלב ישראל, — וויבאַלד מ'קען דאָך דורכקאָכען וכו' איז אויף דעם וועג פיל בעסער און געזינטער איידער דער פראָצעס פון פּאַסטערייז וכו' ובפרט אַז ס'איז דאָך באַוואוסט דער סיפור וואָס מיר האָבען געהערט פון כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, וועגען דער גרויסער וויכטיקייט אַז עס זאָל זיין דוקא חלב ישראל.

(ממכתב ה' אייר תש"כ) 282... לשאלתו בדבר הצדקה — כנראה כוונתו למה שנדר בעת החולי — ומחמת חולי —

ידוע מאמר חז"ל, אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ז.א. שאין לזה שייכות למה שהיורשים עושים לזכות ועילוי הנשמה או שמפרישים מהעזבון לעניני צדקה, ובמילא באם פונים אליהם מישיבת ת"א בנוגע להעזבון והירושה, אין לזה שייכות להצדקה לנדר האמור, וק"ל. . .

(ממכתב י"ד אד"ר תשכ"ב)

... מה שהעיר בשולי מכתבו בענין החפזון, הנה מבואר בדא"ח דיש בזה — לפעמים — מעלה, וכמו בחפזון דיצי"מ וכי ברח העם (יעויין תניא פל"א של"ה מס' פסחים ד"ג), ומבואר בד"ה וככה תרל"ז בארוכה דהיינו כל זמן שלא נגמרו הבירורים, ולכן לע"ל, אדרבה, המעלה היא דלא בחפזון תלכו גו'. ועייג"כ שיחת חה"פ תש"ג ס"ב.

וע"ד הצחות י"ל, שגם עתה כן צ"ל — לא בחפזון — בכל השייך לקבלה וחסידות, שנק' עץ חיים, למע' מבירורים (עיין אגה"ק סי' כ"ו, הקדמה לבאוה"ז, קונ' עץ [ה]חיים לאדנ"ע ועוד).

וצע"ק במה שנשתבחו ישראל במ"ת עמא פזיזא (שבת פח, א, שגם רבא הסכים ע"ז) אף שאז הי' חרות מיצה"ר.

(ממכתב יום ג', ב' שבט תש"ה)

... צום אינהאַלט פון אייער בריף, וועגען דער מצוה פון עלי' לרגל.

וויל איך זיין שטאַרק אין האָפענונג, וויבאַלד אַז איר טוט שרייבט אַזוי בנוגע אַ מצוה, וואָס פאַר אידען וועלכע געפינען זיך אין חוץ לארץ בזמן שבית המקדש הי' קיים, און ווער רעדט אַז משחרב בית המקדש, פאַר אַלע אידען, איז די מצוה זיכער ניט מדאורייתא, איז דאָך מכל שכן וקל וחומר אַז איר וועט טאָן מכאן ולהבא, אַלעס וואָס עס היינגט אָפ פון אייך, צו מקיים זיין די מצוה פון ואהבת לרעך כמוך, 283וכביאור חכמנו ז"ל אַז דאָס ענטהאַלט אויך, אַזוי ווי מ'וויל טאָן פאַר זיך, צו אויפפירען זיך אין טאָג טעגליכען לעבען לויט די אָנווייזונגען פון תורתנו הק' תורת חיים ובקיום מצותי' עליהם נאמר וחי בהם, דאַרפמען אויך אַזוי טאָן, בדרכי נועם, אַז אַלע אַרום זיך זאָלען מקיים זיין די אַלע מצות וועלכע זיינען זיכער מדאורייתא, אַלע מצות וועלכע זיינען מדרבנן, און דערנאָך אויך צוטרייען זיי צו הידור מצוה וכו' וכו' און מיר זיינען פאַרזיכערט געוואָרען, אַז דברים היוצאין מן הלב נכנסים אל הלב.

און לויט ווי איך האָב געהערט, אַז אין פּאַסייעק איז דאָ פיל צו אויפטאָן בנוגע חינוך על טהרת הקדש, וואָס פילע קינדער האָבען פאָרלויפיג נאָך ניט אַזאַ חינוך און אַזוי אויך צו אַנדערע ענינים על טהרת הקדש וכו' און איך האָף אַז ווי געזאָגט איר וועט טאָן אין דעם מיט גרויס ענערגיע והשי"ת יצליחו. . .

(ממכתב י"ח ניסן תשכ"ב)