273
לס' "תמיד עיני ה"א. . שנה", שזוהי כוונת ומטרת השליחות לפעול בכאו"א מבנ"י, ארץ חפץ25 דה' אלקינו, שיוכר בו תמיד אשר עיני ה"א בו בגלוי,
בבית — לפעול התיישבות וקביעות26,
חב"ד — שהעבודה בכל הענינים האמורים היא באופן דהתיישבות (כנ"ל), וחודרת באופן פנימי, ונקבעת (בית) בכל פרטי הכחות דחכמה בינה ודעת27, כולל ובמיוחד — הפצת פנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת חסידות חב"ד, "יתפרנסון28", באופן של הבנה והשגה בחב"ד שבנפש,
רחובות — ושמא מילתא היא30, כי ירחיב הוי'29 בכל עניני הכינוס.
ויה"ר שיקיימו שליחותם בשלימות המתאימה לפעולות הבאות לאחרי החלטות הכוללות ומוסיפות (כהציווי להעלות בקודש31) על ההחלטות הקודמות, וכציווי יום כתיבת מכתב זה — יום טוב32, יום הוספה חדשה, כאו"א מוסיף מחדש ומוסיפים לו חיים (גשמיים ורוחניים) על חייו33.
ובודאי תבואנה ברכות ה' לכאו"א וב"ב שי' — בשלימותם, שהרי כאו"א פועל בכח ויכולת הכינוס וציבור34, עשרה (ויותר) מישראל, מלכתחילה אַריבער35, ויתירה מזה — בנתינה (בעין יפה36) אל לבו מכל עניני התורה ומצוותי', שהם חיינו ואורך ימינו, ומתוך שמחת עצמו ושל אחרים, כמתאים לשנת תשמח (תי"ו בחיריק) ותשמח (תי"ו בשבא) כל בנ"י האנשים והנשים והטף37, כמתאים לשנת הקהל (האנשים והנשים והטף), ובהדגשה מיוחדת של חינוך דהטף, הילד והילדה — מתחיל מהחלטות לפועל בזה להכנסת כל ילד וילדה — שהם: בן אברהם יצחק ויעקב38 ובת שרה רבקה רחל ולאה — לחינוך על טהרת הקודש.
הערות
- 25. מבנ"י, ארץ חפץ : ראה מלאכי ג, יב. כש"ט הוספות סמ"ד. וש"נ.
- 26. בבית. . התיישבות וקביעות : ראה שמואלב ז, הז (בית לגבי אהל). מפרשים (חדא"ג מהרש"א, עיון יעקב לע"י, ועוד) לפסחים פח, א (בית לגבי הר ושדה).
- 27. דחכמה בינה ודעת : אמות ומקור למדות (תניא רפ"ג).
- 28. יתפרנסון : לשון התקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 הע' 35. וש"נ.
- 30. ושמא מילתא היא : ראה ברכות ז, ב: שמא גרים. יומא פג, ב: דייק בשמא.
- 29. רחובות. . כי ירחיב הוי' : ראה תולדות כו, כב.
- 31. להעלות בקודש : ברכות כח, א. וש"נ. זח"ג קסב, ריש ע"ב. וראה לקו"ש חי"ג ע' 250 הערה ד"ה זה.
- 32. יום טוב : משנה סוף תענית וגמרא שם. ותוד"ה יום — שם ל, ב.
- 33. מוסיף. . חיים. . על חייו : שם לא, א ובפרש"י שם.
- 34. וציבור : דעיקרו בארצנו הקדושה, משא"כ בחו"ל "דלית נשיא עמן" שיגזור עליהם (ירושלמי תענית רפ"ב. הובא במג"א סתקע"ה סק"י (ובמ"מ לרמב"ם תעניות ספ"ג מהרמב"ן — משא"כ לרש"י פסחים נד, ב. תוד"ה אין, תענית יא, ב. מאירי שם. הגר"א לאו"ח סתקע"ו סי"ד. ואכ"מ)).
- 35. מלכתחילה אַריבער : פתגם הידוע דאדמו"ר מהר"ש — הובא באגרותקודש אדמו"ר מוהריי"צ ח"א מכתב שמ.
- 36. בנתינה (בעין יפה) : ראה ב"ב נג, א. וש"נ. רמב"ם הל' מכירה פכ"ה ה"ד. הל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ב.
- 37. הקהל (האנשים והנשים והטף) : וילך לא, יב.
- 38. בן אברהם יצחק ויעקב : ראה ב"מ פג, א (במשנה).
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
תענית י״א ב - הטקסט מספריא
כְּאִילּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר״! לָא קַשְׁיָא: הָא — דְּמָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ, הָא — דְּלָא מָצֵי לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ.
רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: נִקְרָא חָסִיד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ וְגוֹ׳״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתֵיב בְּתַעֲנִיתָא — לֵיכוֹל כַּלְבָּא לְשֵׁירוּתֵיהּ.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: אֵין תַּעֲנִית צִיבּוּר בְּבָבֶל אֶלָּא תִּשְׁעָה בְּאָב בִּלְבַד. אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אֵין תַּלְמִיד חָכָם רַשַּׁאי לֵישֵׁב בְּתַעֲנִית, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֵט בִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם.
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין מִשֶּׁחָשֵׁיכָה כּוּ׳. אָמַר רַבִּי זְעֵירָא אָמַר רַב הוּנָא: יָחִיד שֶׁקִּיבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית, אֲפִילּוּ אָכַל וְשָׁתָה כׇּל הַלַּיְלָה — לְמָחָר הוּא מִתְפַּלֵּל תְּפִילַּת תַּעֲנִית. לָן בְּתַעֲנִיתוֹ — אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל שֶׁל תַּעֲנִית.
אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָסָבַר רַב הוּנָא? סְבִירָא לֵיהּ: אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, אוֹ דִלְמָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת — וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת אֵינוֹ מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית?
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: לְעוֹלָם קָסָבַר רַב הוּנָא מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וְהַמִּתְעַנֶּה לְשָׁעוֹת מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּאִיכָּא שָׁעוֹת דְּלֵילְיָא דְּלָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ מֵעִיקָּרָא.
מָר עוּקְבָא אִיקְּלַע לְגִינְזַק, בְּעוֹ מִינֵּיהּ: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת אוֹ אֵין מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, אֲסוּרִין אוֹ מוּתָּרִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ.
אֲזַל וּשְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא. אֲמַרוּ לֵיהּ, הִלְכְתָא: מִתְעַנִּין לְשָׁעוֹת, וּמִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת תַּעֲנִית, וְהִלְכְתָא: קַנְקַנִּין שֶׁל נׇכְרִים, לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ — מוּתָּרִין. בַּמֶּה שִׁימֵּשׁ מֹשֶׁה כׇּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים — בְּחָלוּק לָבָן. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: בְּחָלוּק לָבָן שֶׁאֵין לוֹ אִימְּרָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא:
as though a sacred object is immersed in his bowels, which he may not damage, as it is stated: “The sacred is in your midst; and I will not come into the city” (Hosea 11:9). This statement indicates that it is prohibited to take a fast upon oneself. The Gemara answers: This is not difficult. This first ruling, that one who fasts is sacred, is referring to a case where he is able to distress himself without causing bodily harm. That second ruling, that one may not overly burden his body, deals with a situation when he is unable to distress himself while avoiding all harm, and he proceeds to fast nevertheless.
Reish Lakish said: One who fasts is called pious, as it is stated: “The pious man does good [gomel] to his own soul; but he who troubles his own flesh is cruel” (Proverbs 11:17). The verb gomel can also mean weaning, or abstaining from unnecessary pleasure. Accordingly, Reish Lakish derives from this verse that one who abstains from food is called pious. Similarly, Rav Sheshet said: This student of a Torah academy who sits in observance of a fast has let a dog eat his portion. Since his fast weakens him and prevents him from studying Torah, it is considered as though a dog ate his meal, as the student derived no benefit from it.
Rav Yirmeya bar Abba said: There is no completely stringent communal fast in Babylonia, except for the Ninth of Av alone. All other fasts, even those which are fixed and routine for the community, are treated as individual fasts, with regard to both the customs of the fast itself and the halakhot of who is obligated to fast. Rav Yirmeya bar Abba said that Reish Lakish said: A Torah scholar is not permitted to sit in observance of a fast, due to the fact that his fasting reduces his strength for the heavenly service of Torah study and mitzvot.
§ The mishna taught that during the first set of fasts they eat and drink from after dark, and begin fasting in the morning. Rabbi Zeira said that Rav Huna said: With regard to an individual who took a fast upon himself, even if he ate and drank the entire night, on the following day he prays in the Amida the prayer of a fast, which begins: Answer us on the day of our fast. If after completing his fast he slept in his fast, i.e., he continued fasting throughout the night, he does not pray the prayer of a fast the next morning.
Rav Yosef said: What does Rav Huna maintain in this regard? Does he hold that one does not fast for only a few hours, i.e., that fasts that do not last from daybreak until nightfall are not considered fasts at all, and therefore these extra hours of the night are not part of his fast, or perhaps he holds that one does fast for a few hours, but one who fasts for a few hours does not pray the prayer of a fast?
Abaye said to Rav Yosef: Actually, Rav Huna holds that one does fast for hours, and one who fasts for a few hours does pray the prayer of a fast. But it is different here, as there are hours of the night that he did not take upon himself at the outset. Since one must take an individual fast upon himself beforehand, if he merely continues his fast into the night, these extra hours are not part of his obligation, and therefore he does not add the special prayer for a fast, Aneinu, on the following morning.
§ The Gemara relates: Mar Ukva happened to come to the city of Ginzak. The inhabitants of Ginzak, among other matters, asked him three questions to which he did not know the answer: First, does one fast for hours, or does one not fast for hours? Mar Ukva did not have an answer readily available. Second, are the clay jars belonging to gentiles, which have been used for storing wine, permanently prohibited, or can they be rendered permitted? He did not have an answer readily available. Thirdly, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration, as the acting priest when Aaron and his sons were initiated into the priesthood? Once again, he did not have an answer readily available.
Mar Ukva went and asked these questions in the study hall. They said to him: The halakha is: One fasts for hours, and he even prays the prayer of a fast. And the halakha is that the jars belonging to gentiles are permitted after they have not been used at all for twelve months. Finally, in what garments did Moses serve all seven days of inauguration? He did not serve in his own clothes, nor in the regular priestly garments, but in a special white cloak. Rav Kahana taught: Moses served in a white cloak that does not have a hem.
Rav Ḥisda said:
בבא בתרא נ״ג א - הטקסט מספריא
שֶׁלֹּא בְּפָנָיו – צָרִיךְ לְמֵימַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״.
בָּעֵי רַב: מַתָּנָה – הֵיאַךְ? אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי תִּבְעֵי לֵיהּ לְאַבָּא? הַשְׁתָּא וּמָה מֶכֶר, דְּקָא יָהֵיב לֵיהּ זוּזֵי, אִי אֲמַר לֵיהּ: ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – אִין, אִי לָא – לָא; מַתָּנָה, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! וְרַב סָבַר: מַאן דְּיָהֵיב מַתָּנָה, בְּעַיִן יָפָה יָהֵיב.
וְכַמָּה כׇּל שֶׁהוּא? כְּדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: גָּדַר גָּדֵר וְהִשְׁלִימוֹ לַעֲשָׂרָה, וּפָרַץ פִּרְצָה כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס וְיֵצֵא בָּהּ – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה.
הַאי גָּדֵר הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי לָא סָלְקִי לַהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ, וְהַשְׁתָּא לָא סָלְקִי לַהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ סָלְקִי לַהּ בְּרַוְוחָא, וְהַשְׁתָּא קָא סָלְקִי לַהּ בְּדוּחְקָא.
הַאי פִּרְצָה – הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא נָמֵי עָיְילִי בַּהּ – מַאי עֲבַד? וְאֶלָּא דְּמֵעִיקָּרָא לָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ, וְהַשְׁתָּא קָא עָיְילִי בַּהּ – טוּבָא עֲבַד! לָא צְרִיכָא, דְּמֵעִיקָּרָא הֲווֹ עָיְילִי בַּהּ בְּדוּחְקָא, וְהַשְׁתָּא עָיְילִי בַּהּ בְּרַוְוחָא.
אָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: נָתָן צְרוֹר וְהוֹעִיל, נָטַל צְרוֹר וְהוֹעִיל – הֲרֵי זוֹ חֲזָקָה. מַאי ״נָתַן״ וּמַאי ״נָטַל״?
אִילֵּימָא נָתַן צְרוֹר – וּסְכַר מַיָּא מִינַּהּ, נָטַל צְרוֹר – וְאַפֵּיק מַיָּא מִינַּהּ; הַאי מַבְרִיחַ אֲרִי מִנִּכְסֵי חֲבֵרוֹ הוּא! אֶלָּא נָתַן צְרוֹר – דְּצַמֵּד לַהּ מַיָּא, נָטַל צְרוֹר – וְאַרְוַח לַהּ מַיָּא.
וְאָמַר רַב אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁתֵּי שָׂדוֹת וּמֶצֶר אֶחָד בֵּינֵיהֶן, הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹתָהּ – קְנָאָהּ.
But if the act was performed not in the seller’s presence, the seller must say to him: Go, take possession and thereby acquire the property for him to acquire it.
Rav raises a dilemma: How does one acquire a gift, i.e., is it necessary for the giver to say: Go, take possession and thereby acquire? Shmuel said: What dilemma is raised to Abba, i.e., Rav? Now one could say the following: And what is the halakha with regard to a sale, where the buyer is giving money to the seller? If the seller says to the buyer: Go, take possession and thereby acquire the property, the acquisition does take effect, but if he did not say this, it does not. Therefore, with regard to a gift, where no money is given to the seller, is it not all the more so reasonable that the acquisition not take effect without a clear directive from the seller? The Gemara answers: And Rav holds that it is possible to say that one who gives a gift gives it generously, and would allow the acquisition even absent a clear directive.
§ The mishna teaches that taking possession can be performed by building a fence or breaching a fence even a bit. The Gemara clarifies: And how much is the measure of a bit? It is in accordance with the statement of Shmuel, as Shmuel says: If one had previously built a fence, and now completed it to a height of ten handbreadths, which is the height of a halakhically significant barrier; or similarly, if one had previously breached a breach, and now expanded it in order that it be large enough that a person can enter and exit through it, this is considered taking possession.
The Gemara asks: What are the circumstances of this fence? If we say that initially one could not climb over it to enter the field, and now too one still could not climb over it, what did he accomplish? Nothing has changed through his completing the height of the fence. And alternatively, if it was such that initially one could climb over it to enter the field, and now one could not climb over it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this addition as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the height of the fence was such that initially one could climb over it with ease, and now one could climb over it only with effort.
The Gemara similarly asks: What are the circumstances of this breach? If we say that initially, one could enter the field through it, and now too one could enter the field through it, what did he accomplish? Nothing has changed through his expanding the breach? And alternatively, if it was such that initially one could not enter the field through it, and now one could enter the field through it, he has accomplished a great deal, and the mishna should not have referred to this as: A bit. The Gemara answers: No, it is necessary to state this ruling if the size of the breach was such that initially one could enter the field through it with effort, and now one could enter the field through it with ease.
Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If one placed a stone and it helps to serve some objective, or if one removed a stone and it helps to serve some objective, this act is considered taking possession. The Gemara asks: What is the meaning of placed, and what is the meaning of removed?
If we say that he placed a stone in the fence and stopped the water from flooding the field, or he removed a stone from the fence and thereby fashioned an opening that released water that had been flooding the field, this is analogous to one who chases away a lion from another’s property. In other words, these acts prevent damage to the field, which one is obligated to prevent even in the case of the property of another, and accordingly, they do not constitute a demonstration of ownership. Rather, it means that he placed a stone that connected water to the field and irrigated it, or he removed a stone and enhanced the flow of water to it.
§ The Gemara cites another statement of the same amora with regard to taking possession. And Rav Asi says that Rabbi Yoḥanan says: If there were two fields with one boundary between them, and one took possession of one of the fields in order to acquire it, he has acquired it.
משנה תורה, הלכות מכירה כ״ה:ד׳ - הטקסט מספריא
שני בתים זה לפנים מזה מכר שניהם לשנים או נתן שניהם לשנים אין להם דרך זה על זה ואין צריך לומר אם נתן החיצון ומכר הפנימי אבל אם מכר החיצון ונתן הפנימי יש לו דרך שכל הנותן בעין יפה נותן יותר מן המוכר.
משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה י״א:כ״ב - הטקסט מספריא
אמר תנו נדוניא לבתי כך וכך בגדים כך וכך כלים הוזלו הבגדים והכלים אחר כן הריוח ליתומים ונותנין לה כשער הזול וכן אם אמר תנו ארבע מאות זוז דמי היין לבתי והוקר היין הריוח ליתומים ונותנין לה ארבע מאות זוז מעשה באחד שהיה יוצא בקולר ואמר תנו לפלוני ארבע מאות זוז מהיין של מקום פלוני ואמרו חכמים יטול ארבע מאות זוז מדמי אותו היין שלא נתכוון זה ליתן לו מן היין משקל ארבע מאות זוז ולא נתכוון אלא לדמים וזה שייחדן כדי ליפות את כחו ושוב מעשה באחד שאמר הדקל לבתי והניח שני חצאי דקל אמרו חכמים תטול השני חצאים שלזה נתכוון והם שקרא דקל ושוב מעשה באחד שאמר תנו לפלוני בית המחזיק מאה כורין ונמצא הבית שיש לזה המצוה מחזיק מאה ועשרים ואמרו חכמים זכה בבית זה שהדברים מראין שכוונתו לזה היתה שכל הנותן בעין יפה נותן וכן כל כיוצא בדברים אלו.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.