שיחה א
156שיחה א
א. בסוף הל' "כלי המקדש והעובדים בו"1 (בסיום הפרקים דבגדי כהונה)2 כותב הרמב"ם: זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד ("שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד"3), לא היו כהנים גדולים, שאין האפוד של כהן גדול אפוד בד. ואף הלוים היו חוגרין אותו, שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו4 נער חגור אפוד בד. אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש5.
וצריך להבין:
ספרו של הרמב"ם הוא פסקי דינים "הלכות הלכות"6 — א"כ למה כתב הרמב"ם בסיום הל' כלי המקדש "זה שאתה מוצא בדברי נביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים וכו'", שלכאורה אין בזה נפקותא להלכה (ואי משום שדרכו לסיים כל ספר מספרי היד בדברי מוסר ומדות טובות7 — הרי סיום זה הוא לא מענינים אלו), כי אם פירוש וביאור ב"דברי נביאים" (שמ"ש "שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד", אין הכוונה לכהנים גדולים וכו'), שלכאורה אין מקומו בספר היד?
בכסף משנה כאן: "כתב כן כי היכי דלא תיקשי לן היאך כתוב8 גבי אחימלך בן אחיטוב פ"ה כהנים חגורים אפוד בד". אבל אינו מובן [נוסף לזה שאין ענינו של הרמב"ם בספרו היד ליישב ולפרש פסוקים בנ"ך9, הרי גם] — את"ל שכוונת הרמב"ם להתאים דבריו עם הכתובים (שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו האפוד של כהן גדול) — הו"ל להביא ענין זה לעיל, בפרק שלפנ"ז10, במקום שהמדובר הוא בפרטי דיני עשיית האפוד11?
157גם אריכות לשון הרמב"ם כאן מורה ברור שאין כוונתו (רק) לבאר שאפוד בד הנזכר בדברי הנביאים אינו מהבגדי כהונה (אפוד של כה"ג) — כי:
(א) לפ"ז שחידוש הלכה זו הוא שאפוד בד אינו האפוד של כה"ג — למה ממשיך הרמב"ם לבאר דמה שבני הנביאים חגרו אפוד בד הוא כדי "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול", היינו הדגשה הפכית מתוכן ההלכה שאפוד בד אינו שייך לאפוד כה"ג12?
(ב) הרמב"ם מביא ראיתו מזה ש"אף הלוים היו חוגרין אותו שהרי שמואל הנביא לוי הי' ונאמר בו נער חגור אפוד בד" — לכאורה הו"ל להביא ראי' אלימתא יותר, ממש"נ13 ודוד חגור אפוד בד, שלא הי' משבט לוי כלל (שזה מוכיח עוד יותר שאין אפוד בד שייך לאפוד של כהן גדול)14.
ב. ולכן נראה שאין כוונת הרמב"ם (רק) לתרץ שאלה מ"דברי הנביאים", כי אם לבאר ענין של הלכה:
מ"ש הרמב"ם "אפוד בד. . היו חוגרים אותו בני הנביאים" — יש לומר, שכוונתו בזה לומר שיש (גדר של) הלכה על בני הנביאים (לחגור אפוד בד, ועי"ז) "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש".
ויובן זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות יסודי התורה15 ש"הנביא עומד. . להודיענו דברים העתידים להיות בעולם. . ואפילו צרכי יחיד מודיע לו, כשאול שאבדה לו אבדה והלך לנביא להודיעו מקומה". ולכן, בכדי שבנ"י ידעו מיהו הנביא שאליו יפנו בצרכיהם, היו בני הנביאים חוגרים אפוד בד, "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש", שאז יוכלו כל ישראל לשאול אצלו כו'16.
וזהו ביאור המשך הענינים ברמב"ם כאן:
לאחרי שמבאר פרטי דיני אורים ותו 158מים17, "כיצד שואלין (באורים ותומים) עומד הכהן כו'", וכי "אין נשאלין בהן להדיוט אלא או למלך או לבית דין או למי שצורך הציבור בו" — מוסיף שיש עוד אופן של שאלה: "אפוד בד. . היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש להודיע כי הגיע. . למעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — דמכיון ש"אין נשאלין בהן (באורים ותומים באפוד וחושן) להדיוט", לכן היו צריכים בני הנביאים לחגור אפוד בד, "להודיע" שהגיעו "למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש", וכאו"א מבנ"י יכול לשאול אצלם בכל הענינים ואפילו צרכי יחיד.
ועפ"ז מובן הטעם שלא הביא הרמב"ם מזה שדוד הי' חגור אפוד בד — כי חגירת "אפוד בד" של דוד היתה בקשר להעלאת הארון18 ולא בשייכות לענין הנבואה ("להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש" כדי שיוכלו לשאול אצלו) — אלא מביא הראי' משמואל הנביא, שאליו הלך שאול כשאבדה לו אבדה להודיע לו מקומה, שאין זה שייך לאורים ותומים כי אם לנביא19.
ג. אלא שעדיין אינו מובן:
הלכה זו ע"ד "בני הנביאים" ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש — שייכת לכאורה להלכות יסודי התורה20, ששם נתבארו פרטי דיני הנבואה, דרכי הנבואה והנהגת הנביא וכו', וגם הענינים שהוא מודיע לבני ישראל (כנ"ל) — ומדוע כתבה הרמב"ם בהלכות כלי המקדש ודיני כהונה?
ואע"פ שיש בלבישת האפוד בד דמיון ללבישת אפוד דכהן גדול, ועד שזה מודיע ש"הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש" — הרי זה גופא דורש ביאור: מהו טעם ההכרח לקשר מעלת הנביא ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוח הקודש (ובמילא יכול להודיע "דברים העתידים להיות") עם מעלת הכהן גדול "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש"21?
ויש לומר, שזהו בהתאם לשיטת הרמב"ם בגדרם של האורים ותומים, כדלקמן.
159ד. ביאור הענין:
באופנה של תשובת האו"ת איתא בגמ'22: ר"י אומר בולטות (האותיות בולטות, כגון עי"ן משמעון למ"ד מלוי ה"י מיהודה — לומר עלה, וכל אחת אינה זזה ממקומה אלא בולטת במקומה והוא (הכהן) מצרפן23), ר"ל אומר מצטרפות (שמאליהן הן מצטרפות), ומקשה בגמ' "כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו שהרי שאל צדוק ועלתה לו ואביתר ולא עלתה לו", ומתרץ בגמ' "סיוע הוי מסייע בהדייהו". ופרש"י "כהן בהדי אורים ותומים הלכך אם כהן כשר הי' וראוי לשרות שכינה עליו האותיות בולטות או מצטרפות על ידו כשנשאלין בו ואם לאו לא בולטות ולא מצטרפות". הרי דס"ל לרש"י שהאותיות עצמן היו בולטות או מצטרפות אם הי' כהן כשר.
אמנם הרמב"ם24 כתב "רוה"ק לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו", והיינו דס"ל שהאותיות לא היו בולטות כפשוטן אלא במראה הנבואה25 (ולשיטה זו תירוץ הגמרא הוא כפשוטו, שאם אין הכהן כשר אינו רואה דבר במראה הנבואה).
ומזה מובן, דלשיטת רש"י תשובת האו"ת שייכת לגוף האו"ת עצמם, שהאותיות עצמן בולטות או מצטרפות. משא"כ לדעת הרמב"ם התשובה דאו"ת אינה ענין השייך לגוף האותיות דהחושן, אלא הוי רק דבר המסייע, המעורר את גילוי הנבואה של הכה"ג.
ולפ"ז נראה, דלהרמב"ם השאלה והתשובה באו"ת של כה"ג אינו פרט מעניני כהונה שבו אלא גדר ומעלה בפני עצמו, שיש לכה"ג עוד ענין, שהוא רוה"ק ונבואה שבו.
אבל מזה שכתב הרמב"ם לפנ"ז26 "עשו בבית שני אורים ותומים כדי להשלים שמונה בגדים27 ואע"פ שלא היו נשאלין בהן", מוכח דס"ל שהאו"ת הוי חלק מבגדי כהונה גופא28 (ולא כדעת 160האומרים29 דהאו"ת אינם מבגדי כהונה אלא דהוי שם המפורש או שמות הקודש שמניחין בתוך החושן והאפוד וגם בלעדי השמות אינו חסר בבגדי כהונה30), וא"כ נמצא שהאו"ת הם חלק ופרט מענין הכהונה ובגדי כהונה31 (היינו — שלימות הכהונה ובגדי כהונה כפי שהוא בכה"ג כשמלובש בשמונה בגדים), שאין זה ענין של נבואה כ"א שירות ועבודה דכהונה.
ועכצ"ל שלשיטת הרמב"ם יש בגדר כהן גדול (ובגדי כהונה שלו) — שני 161ענינים: א) השירות והעבודה דכהונה גדולה, ב) מעלתו של כהן גדול בדרגת נבואה ורוה"ק32, שגם פרט זה (השני), מעלת הכה"ג בתור נביא, הוא חלק מגדר כהונה גדולה ושייך לבגדי כהונה33.
וזהו תוכן שני הענינים שמצינו באו"ת: א) אחד מבגדי כהונה, ב) השאלה בהם, ענין דנבואה (דהכה"ג).
ה. ובזה מובן מה שממשיך הרמב"ם בהלכה בפ"ע ע"ד לבישת אפוד בד של בני הנביאים — "זה שאתה מוצא בדברי הנביאים שהכהנים היו חוגרין אפוד בד לא היו כהנים גדולים כו' אלא אפוד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוה"ק להודיע כי הגיע זה למעלת כה"ג שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" —
שי"ל כוונתו בזה: לאחרי שביאר לפנ"ז, שענין הדיבור ע"פ רוח הקודש דאו"ת ה"ז גדר בכהן גדול ובגדי כהונה — ממשיך לבאר, שמעין זה הוא גם בבני הנביאים, שגם הם הגיעו למעלה זו שיכולים לדבר "ברוח הקודש",
שאין ענינו של נביא רק להודיע דברי עתידות כו' וכיו"ב לתועלת בנ"י, אלא ככהן גדול שענינו משרת לה'34,
ולכן יש גם אצלם בגד הדומה לאפוד של הכה"ג.
וי"ל שלכן מדייק הרמב"ם ומאריך "מעלת כהן גדול שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש" — ולא כ' בקיצור (כלשונו לפנ"ז35) "מעלת כהן גדול שמדבר ברוח הקודש"36 — לבאר, שהדיבור ברוח הקודש אינו ענין צדדי (ענין נוסף) בכה"ג, אלא שזה נוגע לגדר הכהונה שבו (כנ"ל), ובמילא לבגדי כהונה — "מדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש"; ומזה מסתעף שגם בכל נביא (ומי שראוי שתשרה עליו רוח הקודש) שהוא ג"כ כעין גדר דכהן גדול, יש בו דין לבישת אפוד, אלא שאינו אפוד של כהן גדול רק אפוד בד37.
ו. והנה ע"פ הנ"ל שחגירת אפוד בבני הנביאים היא מעין לבישת האפוד של הכה"ג, שהיא גדר בכהונה — יש לבאר הטעם שבני הנביאים היו חוגרין אפוד בד דוקא. דיש לומר, שאין זה רק כדי להודיע שאין הם כהנים גדולים, אלא (גם) למעליותא, מפני שאפוד בד שלהם קשור עם בגדי בד שלובש הכה"ג ביום הכיפורים דוקא.
והביאור בזה:
אע"פ שבספר היד לכאורה לא נחית הרמב"ם לחלק בין נבואה לרוח הקודש — וכותב שתי הלשונות הן בנוגע לכהן גדול והן גבי נבואה: באורים ותומים37 162"רוח הקודש לובש את הכהן. . ורואה. . במראה הנבואה", ולעיל בהל' יסודי התורה38 "אין הנבואה חלה אלא כו' מיד רוח הקודש שורה עליו" —
מ"מ, מצינו במורה נבוכים39 אריכות הביאור בדרגות שונות של נבואה, כולל החילוק בין "רוח הקודש" ל"נבואה". ומבאר שם, שדרגת כהן גדול הנשאל באורים ותומים נכלל ב"מדרגה הב'" שבכללות נקרא "רוח הקודש", ומדרגה זו של נבואה היא "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם"40. אבל בהגדרת הנביאים כתב הרמב"ם לעיל בהלכות יסודי התורה41 "הנביאים מעלות מעלות הן. . וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה. . וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתונותיהם מתטרפות כו'". הרי שגדר "נביאים" כפי שמתבאר בספר היד כולל רק נביאים ממש (ולא מי שמדבר רק ברוח הקודש, שזהו גם "בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם").
ומזה מובן, שאף שהרמב"ם כותב שבני הנביאים לובשים אפוד בד "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול שמדבר. . ברוח הקודש" — כוונתו רק בכללות (ע"ד מ"ש בהל' יסוה"ת גבי נביאים "רוח הקודש שורה עליו"), אבל בפרטיות הרי הם למעלה ממעלת כהן גדול המדבר ברוח הקודש.
ולכאורה חידוש גדול הוא, אבל לכאורה בלאה"כ מוכרח לומר כן, שהרי בנוגע לנביאים, מבאר הרמב"ם בארוכה בהל' יסודי התורה שם38, שדרושים כו"כ תנאים והכנות — "אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם. . בעל דעה רחבה נכונה עד מאד. . שלם בגופו. . מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם. . ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהי' לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים. . דעתו פנוי' תמיד למעלה. . להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות כו'" (כמו שמאריך שם) — שאין תנאים אלו במינוי כהן גדול; ומצינו רק ש"כהן גדול צריך שיהי' גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה"42 — שאין זה בערך כלל להתנאים הנדרשים מאדם שרוצה להגיע לדרגת הנבואה (שזהו43 ענין "בני הנביאים" — שמתנהגים בכל תנאים אלו ומבקשין להתנבא)44.
ויש לומר, שזהו גם הטעם שהיו בני הנביאים חוגרים אפוד בד דוקא — לרמז על מעלתם לגבי כה"ג "שמדבר על פי האפוד והחושן ברוח הקודש". כי החושן והאפוד הרי הם משמונה בגדים, בגדי זהב; אמנם "(אפוד) בד" הרי הוא ע"ד "בגדי בד" של כה"ג, בגדי לבן, שהי' לובש בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכפורים45.
163[ולהעיר מדברי הרמב"ם בסוף הל' שמיטה ויובל, "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'. . ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים" — היינו שמגיע לא רק למעלת שבט לוי או מעלת הכהנים, אלא גם למעלת כהונה גדולה (שזהו התואר "קדש קדשים" — הנאמר בכה"ג דוקא, "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים"46), ובזה גופא — מעלת כה"ג בשייכות ל"קדש קדשים", שזוהי מעלתו ביום הכפורים בכניסתו לקודש בבגדי לבן]47.
אבל — מכו"כ סיפורי חלות נבואה בפועל אשר בספרי הנביאים (ובדרז"ל שעליהם), מובן — שלא היו אז במצב שמתארו הרמב"ם דלעיל (חכם גדול כו' שלם בגופו כו' שלא תהי' לו מחשבה כלל כו' תמיד למעלה כו') — וע"כ צ"ל (אף שדוחק קצת)48, שכוונת הרמב"ם לשלימות חלות הנבואה (וגם אז כשהי' בעצבות נפסקה (לשעה). ולהעיר ממאמר רז"ל49: כל ל"ח שנה כו'). ואכ"מ.
ז. והנה ע"פ המבואר לעיל (ס"ב), שלבישת אפוד בד על ידי בני הנביאים יש בה גדר של הלכה — יש לעיין מהו הדין לעתיד לבא, שאז יקויים היעוד50 "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם" — דלכאורה ע"פ הנ"ל יצטרכו הכל לחגור "אפוד בד" כ"בני הנביאים".
ולכאורה יש לומר דמכיון שיעוד זה יתקיים אצל כל ישראל, שוב אין צורך "להודיע כי הגיע זה למעלת כהן גדול" — אבל עדיין יש מקום לשקו"ט, כי בפשטות, גם לעתיד לבא תהיינה כמה מעלות בענין הנבואה, ובלשון הרמב"ם51 "הנביאים מעלות מעלות הן. . נביא גדול מנביא" [ע"ד המפורש בקרא52 שגם לעתיד לבא יהיו חילוקים בין "קטנם" ל"גדולם"], ובמילא יש לומר, שגם אז יצטרכו לשאול מנביא53 גדול יותר, ויש מקום לחגירת אפוד בד.
ויהי רצון שעל ידי העסק בלימוד ההלכות הקשורות עם בגדי כהונה עד ל"אפוד בד" ד"בני הנביאים" — יראה 164כהן בציון, ונזכה בקרוב לקיום היעוד "אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם", "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"54.
(משיחת ט"ו תמוז תשמ"ז)
הערות
עמוד 156
- 1. כ"ה השם המלא דהלכות אלו, כבהתחלת ספר היד. וכן בהכותרת לפני ההלכות.
- 2. פ"י הי"ג.
- 3. ש"א כב, יח (הובא בכס"מ, כדלקמן).
- 4. שם ב, יח.
- 5. ראה ירושלמי סנהדרין (פ"י ה"ב) "מלמד שהיו כולם ראוין להיות כהנים גדולים", וכנראה מפרש הרמב"ם בירושלמי שלפועל חגרו אפוד בד. אבל ראה תרגום ש"א שם "דכשרין למלבש אפוד דבוץ", ומשמע שבפועל לא לבשו אפוד בד, אלא ש"כולם ראויין לכהונה גדולה" (פי' רבינו ישעי' ש"א שם). וראה ראב"ע פרשתנו כח, ו "ומפרשים רבים פי' זה (הכתוב דש"א הנ"ל) שהיו ראוים לשאת אפוד". וראה לקמן הערה 36.
- 6. לשון הרמב"ם בהקדמתו לספרו.
- 7. ראה רמב"ם סוף הל' תמורה ש"רוב דיני התורה אינן אלא. . לתקן הדעות וליישר כל המעשים".
- 8. ש"א כב, יח.
- 9. כי אף את"ל שלדעת הכס"מ מ"ש הרמב"ם בהקדמת חיבורו "אדם קורא בתושב"כ תחלה (ואח"כ קורא בזה כו')" הכוונה לא רק לחמשה חומשי תורה אלא גם לנ"ך, ה"ז לכאורה רק מה שנוגע להלכות ופירוש המצות שבנ"ך, אבל לא לתרץ ולבאר פסוקי נ"ך.
- 10. פ"ט.
- 11. וגם: אז הו"ל להרמב"ם לתרץ השאלה בהפסוק "פ"ה כהנים הא. . אין ממנין שני כהנים גדולים כאחת" (כבירושלמי סנהדרין שם), וכמו שהביא בהל' כלי המקדש לפנ"ז (פ"ד סהט"ו).
עמוד 157
- 12. והול"ל (ע"ד שהעתיק בקרית ספר להמבי"ט כאן) "אפוד בד הי' חגור כל מי שהי' ראוי שתשרה עליו שכינה כדאשכחן בשמואל שהי' חגור אפוד בד".
- 13. ש"ב ו, יד. ועד"ז דה"א טו, כז.
- 14. והרי הרמב"ם אינו מפרש שהי' כתונת בד של כהן הדיוט, כפי' הא' ברבינו ישעי' לש"א שם.
- 15. פ"י ה"ג.
- 16. לכאורה י"ל דנפק"מ לפועל גם לפני ביאת המשיח (וראה לקמן ס"ז), דהרי גם לאחרי הזמן שנסתלקה רוה"ק מישראל כשמתו נביאים האחרונים חגי זכרי' מלאכי (יומא ט, ב. סוטה מח, ב. ועוד) היו כמה הראוין לרוה"ק ונבואה כו' [וראה אגרת תימן להרמב"ם בפי' הכתוב (בלק כג, כג) כעת יאמר ליעקב "שתחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש לבריאה" (וראה תולדות האוה"ח להר"ר מרגליות (פ"ג הערות כה, כו); הקדמתו לשו"ת מן השמים, וש"נ — דמפורש בכ"מ ברז"ל שהיתה השראת רוה"ק כו' במשך הדורות). וראה בכל הנ"ל לקו"ש חי"ד ע' 73 ואילך. וש"נ . ושם שזה נוגע להלכה בנוגע לבנין במה בזמן הזה. ע"ש. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 788 ואילך] — אם עליהם ללבוש אפוד בד (בגד מיוחד). ואכ"מ.
- . בסהמ"צ להרמב"ם בסוף השרשים מבואר דהנבואה היא רק בזמן הבית ולא בזמן הגלות (וראה גם מו"נ ח"ב פל"ו: וזאת היא הסיבה העצמית הקרובה להפסק הנבואה בזמן הגלות בלי ספק כלומר עצלות ועצבות כו'. וראה שם פל"ב). אבל שם כוונתו לכאורה לנבואה באופן קבוע ותמידי וכו'. או ששם מדבר בדרגא נעלית בנבואה ולא רוה"ק וכיו"ב. ואכ"מ.
עמוד 158
- 17. בפ"י הי"איב.
- 18. ראה פי' רבינו ישעי' ש"ב שם. פירוש (המיוחס ל)רש"י דה"א שם.
- 19. וכמודגש בלשון הרמב"ם שכתב "שמואל הנביא", אף שהכתוב בשמואל א — בו נאמר "נער חגור אפוד בד", לא נאמר "הנביא" אלא "שמואל משרת את פני ה'". וראה רד"ק ורלב"ג שם.
- 20. בפ"ז ואילך.
- 21. עפמ"ש הרמב"ן עה"ת (שופטים יח, יג): וטעם תמים תהי' עם ה"א שנייחד לבבינו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאים או מאנשי חסידיו ר"ל אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים. . וזו מצות עשה כו' (וכ"ה בהשגות הרמב"ן לסהמ"צ בהוספות למ"ע מ"ע ח. וראה מג"א שם בדעת הרמב"ם. וראה רמב"ן בסוף סהמ"צ שנסתפק אם השאלה באו"ת היא מצות עשה וצ"ל נמנית במנין המצות. ובמג"א שם שסברת הרמב"ן נכונה שהשאלה באו"ת תהי' מן המצות הנוהגות לדורות כו') — יש לבאר לכאורה מה שהרמב"ם כתב ע"ד לבישת האפוד בד דבני הנביאים כאן, אף שזה מודיע שהגיע "למעלת כה"ג. . ברוה"ק", כי בהל' יסוה"ת מדבר בעיקר בזה ש"מיסודי הדת שהאל מנבא את בני האדם" (רפ"ז שם), ומה שמודיעים להנביא (ראה רמב"ם שם ה"ז. פ"ט ה"ב. ועוד). ואילו כאן בסוף הל' כלי המקדש שמדבר בענין או"ת שדינו בשאלה דוקא, הרי נסתעף מזה גם לבישת אפוד בד בנביאים, שנוגע לדין שאלה אצל הנביאים, וכנ"ל בפנים ס"ב.
עמוד 159
- 22. יומא עג, ב.
- 23. פרש"י שם.
- 24. פ"י הי"א.
- 25. ראה צפע"נ השלמה לב, ד (נעתק בצפע"נ על ס' עבודה המלוקט להל' כלי המקדש כאן). וראה צפע"נ שם: פליגי רבינו והר"א ז"ל אם הך דבולטות. . ניכר לעיני הכהן או רק במראה הנבואה. ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דיומא שם (עג, א) ר"י ורבנן, אם צריך לומר כה אמר ה' או לא, ר"ל אם האמירה הי' ג"כ נבואה או הי' אומר רק מה שהוא רואה.
- 26. ה"י.
- 27. וכ"ה בתוד"ה ואורים — יומא כא, ב. רשב"ם ב"ב קלג, ב ד"ה לגזבר. וראה ראב"ע פרשתנו כח, ו. וראה הערה הבאה.
- 28. בכמה מפרשים (באר שבע סוטה מח, א. מרכבת המשנה לרמב"ם הל' ביהב"ח שם. הכתב והקבלה פרשתנו כח, ל. ועוד) כתבו שלדעת הרמב"ם אבני החושן גופא הם האו"ת (כשיטת רה"ג ורש"ג ורנ"ג — באוצר הגאונים ברכות ד, א ועוד). אבל מפשטות לשון הרמב"ם כאן ובהל' ביהב"ח פ"ד ה"א משמע שהוא עשי' בפ"ע ולא גוף אבני החושן. וראה צפע"נ מהד"ת סז, ד — נעתק בצפע"נ המלוקט להל' ביהב"ח שם — שהוא "מה שנכתב שם האבות בהחושן. . וכן שבטי כו'", ע"ש . ודברי הרמב"ם בפיהמ"ש (סוטה פ"ט מי"ב): ושמיר נחש חופר אבנים ובו פתחו אורים ותומים — אפשר ליישב גם לפי' הצפע"נ הנ"ל. ואכ"מ.
- . ולכאורה כוונתו, שכן צ"ל ע"פ השגות הראב"ד בהל' ביהב"ח שם רפ"ד (הובא בצפע"נ לפנ"ז שם). ואולי פירש כן דברי הראב"ד כיון דלשיטתי' (לפי הכס"מ) האו"ת הוא שם המפורש כשיטת רש"י (כדלקמן הערה 29). וא"כ משמע דהך דהיו האותיות בולטות או מצטרפות הוא מחמת שם המפורש שבהחושן, ולא מצד מראה הנבואה דהכה"ג. ולפ"ז גם בזה קאי הראב"ד בשיטת רש"י. או למד כן מגוף דברי הראב"ד דהאו"ת ורוה"ק שני דברים הם. ואכ"מ.
- . בכס"מ להל' ביהב"ח שם: ורבינו קורא פה אורים ותומים לחשן בדרך השאלה (ועד"ז הוא בבאר שבע סוטה שם). ואינו ברור אם כוונתו כמפרשים הנ"ל דהחושן גופא הוא האו"ת, או שגם להרמב"ם י"ל דהאו"ת הוא שם המפורש, אלא שפה קורא אורים ותומים לחשן בדרך השאלה. ואכ"מ.
- . בצפע"נ השלמה (לב, ד) דתוס' ורשב"ם (שבהערה שלפנ"ז) "מפרשים דאו"ת הי' עצם החושן אך באמת אינו כן".
עמוד 160
- 29. פרש"י פרשתנו כח, ל. רמב"ן שם. ראב"ד בהשגות להל' ביהב"ח פ"ד ה"א (לפי הכס"מ שם). ריטב"א יומא עג, ב. וראה לקו"ש חי"א ע' 136 ואילך ובהערות — "לשיטתי'" דהרמב"ם ורש"י בזה.
- 30. וראה רמב"ן עה"ת (שבהערה שלפנ"ז) שמשמע קצת דהאפוד בד שהי' שמואל ודוד חגורים בו היו בו גם שמות הקדושים. והוא חידוש גדול! ואולי יש לשלול משמעות זו. ואכ"מ.
- 31. וי"ל שלכן מפרש הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"י הי"א) שמ"ש בגמ' (יומא עג, א) "פניו (של כה"ג) כלפי שכינה" היינו "לפני הארון", ולא כפרש"י (יומא שם) "כלפי או"ת ושם המפורש שבתוך החושן" (הובא בכס"מ לרמב"ם שם), כי לדעת הרמב"ם ה"ז (גם) חלק ופרט מעבודת הכהונה שבביהמ"ק, ולכן מפרש "ופניו לפני הארון" . והוא ע"ד כמה עבודות בביהמ"ק שצריכים מקום מיוחד לעבודתם, כולל לפני הכפורת, הזאה בין הבדים וכו', וכיו"ב. משא"כ לדעת רש"י ועוד שהוא "שם המפורש", ונמצא דהוי ענין בפ"ע לא משירות דכהונה, מפרש "כלפי השכינה" — "כלפי או"ת ושם המפורש שבתוך החושן", לא כלפי מקום מסויים בביהמ"ק (וראה חדא"ג מהרש"א סוטה מח, ב ד"ה משחרב "דאו"ת שייכי גם בלא מקדש"). ולהעיר מצפע"נ מהד"ת סז, ג (נעתק בצפע"נ המלוקט סוף הל' כלי המקדש) דגם בארון הי' שם המפורש. ע"ש. וראה לקו"ש חי"א שם ע' 137 בהערה. ועצ"ע.
- . בפשטות י"ל דס"ל להרמב"ם שהפירוש "לפני הארון" פשוט יותר בלשון "כלפי שכינה" שבגמ'. ועוד, בפסוק (תרומה כה, כב) מפורש "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות גו'". וראה עקרים (מ"ג פי"א) דסבת הנבואה בישראל באה מצד הארון (והלוחות) ולכן בבית שני אף שהיו כו"כ ראויין לנבואה לא היתה שם נבואה לפי שלא הי' שם ארון (ע"ש. ובארוכה בס' עבודת הקודש ח"ד פכ"ד). אבל: א) ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"ז לא נזכר הכתוב "ונועדתי גו'" ששייך לכללות ענין הנבואה, ואדרבה, מפיהמ"ש להרמב"ם (סנהדרין פ' חלק היסוד השביעי. ועד"ז במו"נ (ח"ב ספמ"ה)) משמע שונועדתי לך גו' מעל הכפורת מבין שני הכרובים שייך להיתרון דנבואת משה דוקא (ומ"ש במו"נ ח"ג פמ"ה נוגע בעיקר להכרובים. ע"ש. ואינו שייך לכאורה לנדו"ד). ב) ברמב"ם הל' כלי המקדש שם היו"ד מפורש שהטעם שלא שאלו להאו"ת "מפני שלא היתה שם רוח הקודש וכל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין נשאלין בו", ולא לפי שלא הי' ארון. וראה גם רמב"ם הל' ביהב"ח פ"ד ה"א [ודוחק לומר שזוהי כוונת הרמב"ם בהל' ביהב"ח שם "ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין כו'" שכ' בהמשך לגניזת הארון. ובפרט לפמשנ"ת בלקו"ש חכ"א ע' 159 ואילך. וראה שם ע' 161]. ג) הרמב"ם בספרו דהלכה לא הזכיר שבטלה נבואה, ואדרבה, לדעתו מפורש שהיתה נבואה לאח"ז, כנ"ל הערה 16. וש"נ.
עמוד 161
- 32. להעיר מזח"ב קמח, סע"א.
- 33. להעיר מהשקו"ט אם בגדי כהונה הם צורך עבודה או לצורך כהן — ראה בית האוצר מערכת בג כלל יו"ד. ועוד.
- 34. ראה רד"ק ורלב"ג ש"א ב, יח.
- 35. בהלכה יו"ד (מיומא עג, ב).
- 36. ובירושלמי "מלמד שהיו כולם ראוין להיות כהנים גדולים" (ואינו מזכיר רוה"ק), ולכאורה כי בירושלמי קאי רק בפי' הכתוב (דש"א כב) "ויפגע (הוא) בכהנים וגו' (נושא אפוד בד)", ומפרש דכל הכהנים ראוין להיות כהנים גדולים. אבל ברמב"ם נראה שאינו מפרש כן בירושלמי.
- 37. כלומר: אף שעיקר הטעם דלבישת אפוד בד הוא (כמפורש ברמב"ם) "להודיע. . שמדבר. . ברוה"ק" (וכנ"ל ס"ב הנפק"מ להלכה) — מ"מ, זה שהודעה זו היא ע"י לבישת אפוד בד דוקא, הוא לפי שיש בו גם מעין גדר של כהונה (ולכן הביאו הרמב"ם בהל' כלהמ"ק ולא בהל' יסוה"ת).
- 37. בהי"א.
עמוד 162
- 38. פ"ז ה"א.
- 39. ח"ב פמ"ה.
- 40. וראה גם רמב"ן פרשתנו שם. בחיי ברכה לג, ח.
- 41. פ"ז ה"ב.
- 42. הל' כלי המקדש ריש פ"ה.
- 43. ראה רמב"ם הל' יסודי התורה שם ה"ה.
- 44. ראה אברבנאל פרשתנו (בביאור שאלה הח'. ע"ש) שמבאר הטעם לאו"ת, שהוא "לקלות מדריגת רוה"ק בהיקש של מדריגות הנבואה, ולכך היתה נבואה צריכה זמן והכנה ראוי' אלי'. אמנם האורים והתומים, הכהן המוכן, הי' מספיק לו התבוננות והכנהמה להשגת תשובתם, מה שלא הי' כן בנבואה". ולהעיר מסוטה מח, ב ובעיון יעקב לע"י שם.
- 45. הל' כלי המקדש פ"ח ה"ג. הל' עבודת יוהכ"פ רפ"ב.
עמוד 163
- 46. דה"א כג, יג.
- 47. ע"פ כהנ"ל יש לתרץ הקושיא (בפנימיות הענינים עכ"פ) בזה דאין ממנין שני כה"ג כאחת, שאיתא הטעם ע"ז (ירושלמי יומא פ"א ה"א. וראה בבלי יומא יב, סע"ב) מפני איבה. ועפ"ז, מכיון שבני הנביאים חוגרים אפוד בד להודיע שהגיע למעלת כה"ג — הרי גם בפ"ה כהנים חגורים אפוד בד יש בזה משום סרך (עכ"פ) איבה? כי חשש איבה שייך רק בדרגת כה"ג, שאין אצלו כל התנאים הדרושים לנביאים, משא"כ בנביאים שהגיעו לזה על ידי הכנה רבה ועבודה גדולה וכו', לא שייך אצלם אפילו סרך איבה (בדוגמת ימות המשיח שלא תהי' קנאה ותחרות — ראה רמב"ם סוף הל' מלכים).
- 48. בעקרים שם, שע"י הנביא תמצא הנבואה על הבלתי ראוי או בלתי מוכן מצד הארון והלוחות באומה. עיי"ש (וראה גם דרשות הר"ן דרוש הח'). אבל ברמב"ם לא נזכר כלל שהנבואה תלוי' בארון, כבשוה"ג להערה 31.
- 49. תענית ל, סע"ב. ירושלמי שם (פ"ג ה"ד). ועוד — הובא בפרש"י דברים ב, טז. וראה מו"נ ח"ב פל"ו.
- 50. יואל ג, א.
- 51. הל' יסוה"ת פ"ז ה"ב.
- 52. ירמי' לא, לג.
- 53. ולהעיר דלהרמב"ם במו"נ (ח"ב ספל"ב) הא דאשפוך את רוחי גו' ונבאו בניכם גו' — אינה נבואה ממש. אבל לא כ"כ בסהמ"צ בסוף השרשים.
עמוד 164
אבן עזרא על שמות כ״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
וטעם האפוד כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב, יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן, כי משה לא עשה רק אפוד אחד, והנה כתוב אפוד ירד בידו (ש"א כג ו) ואיננו אפוד משה, כי אין כתוב האפוד הידוע, כמו הגישה האפוד (שם שם ט) ועוד למה כתב ירד, ולא אמר הוריד, כי יראה כי מקרה היה ושם כתוב שמנים איש נושא אפוד בד (שם כב יח), ומפרשים רבים פי' זה שהיו ראוים לשאת אפוד, ולא שמו לב לדעת האמת, כי האפוד בד הוא מין ממיני פשתן ואפוד משה לא היה בד רק זהב ותכלת וארגמן, ותולעת שני, ושש עם הכל ולא היו שואלים רק בחשן המשפט שהי' עליו עולים האורים והתומים, וככה כתוב במשפט האורים לפני ד' (במד' כז כא), ואין טענה מן הגישה האפוד (ש"א כג ט) כי החשן דבק עמו, והאורים עם החשן וכן כתוב עד עמוד הכהן לאורים ותומים (נחמיה ז סה), וכתוב תמיך ואוריך (דבר' לג ח), והנה ראינו שענה השם את דוד על פי אפוד אביתר, והנה שאול בלכתו למלחמה שאל באורים הם הם שהיו בחשן המשפט עם האפוד והארון, והנה דוד שאל בצקלג באפוד אביתר והנה אינו אפוד משה, וקשה שאלה מזאת, כי האורים אינם אבני חשן כי הנה כתוב, ומלאת בו מלואת אבן (למטה פ' יז), וזהו מעשה החרש הוא, לא מעשה משה, ואחר כן אמר למשה, ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים (למטה פ' ל) ובמעשה האפוד כתוב ארבעה טורי אבן (למטה לט י), והזכיר הטורים ואמר על משה, ויתן עליו את החשן, ויתן אל החשן את האורים ואת התומים (ויקרא ח ח) והנה על דרך הפשט אין האבנים המאירים, ולא המתמימים, כי השאלה היא באורים ותומים והנה לא ידענו מה הם, והנה אין מועילות אותיות שמות השבטים גם שמות האבות, כי לא נקרא חשן משפט רק בעבור האורים שהם עליו, ועוד שאלה אחרת, כי לא נוכל לומר כי האורים הם עצמם התומים, כי כתוב לאורים ותומים (עזרא ו סה), ועוד מלת לאורים גם תומים לשון רבים, והנה דברים רבים הם, ורבינו שלמה אמר, כי האורים והתומים היו כתבי שם המפורש, ואלו ראה תשובת רבינו האי לא אמר ככה, וסוד עמוק הוא דבר האפוד והחשן, רק ארמוז קצת הסוד אולי יבינהו מי שהוא ידע דעת עליון, והפתח שיוכל לבא אל הסוד, שתי העבותות הנתונות על שתי המשבצות, וחשב האפוד הוא המישור על אמצעיתו, על כן הששה על כתף השנית, ואלה הם כפי המחשבה, על כן הם באבן אחת על מספר בני ישראל ועל שמותם כתולדותם, וככה הששה השניים, רק המשפט איננו כפי החלוק בלב, רק כפי החלוק למראה העין, ובעבור הנטיה אמר וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת (פ' כח), והיה החשן כפול, כי שם היו האורים והתומים שמורים עד עת הצורך, אז יתנום מחוץ אל החשן, והנה אבני שהם שוות, ומעין אחד, ואין ככה אבני החשן, כי השהם הם לזכרון, ומשפט בני ישראל על אבני החשן, ומלת אורים מגזרת חמותי ראיתי אור (ישעי' מד), ותומים שהם תמימים והאורים לא התומים זהב וכסף היו והמספר ידוע בראיות גמורות מהעליון והשפל, והמשכיל יבין, והנה אפודים רבים היו עם הכהנים, ויש להם חשב, רק כי אין שם חשן ולא אורים, ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת, ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו, כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות, וסוד מלאכת שמים, ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:
רש"י על דברים י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
תמים תהיה עם ה' אלהיך. הִתְהַלֵּךְ עִמּוֹ בִתְמִימוּת, וּתְצַפֶּה לוֹ, וְלֹא תַחֲקֹר אַחַר הָעֲתִידוֹת, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיָּבֹא עָלֶיךָ קַבֵּל בִּתְמִימוּת וְאָז תִּהְיֶה עִמּוֹ וּלְחֶלְקוֹ:
תמים תהיה עם ה' אלהיך THOU SHALT BE PERFECT WITH THE LORD THY GOD — walk before him whole-heartedly, put thy hope in Him and do not attempt to investigate the future, but whatever it may be that comes upon thee accept it whole-heartedly, and then thou shalt be with Him and become His portion (Sifrei Devarim 173:3).
משנה תורה, הלכות בית הבחירה ד׳:א׳ - הטקסט מספריא
אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו' ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים:
משנה סוטה ט׳:י״ב - הטקסט מספריא
משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים. ופסקו אנשי אמנה שנאמר (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו'. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות. ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות:
רש"י על שמות כ״ח:ל׳ - הטקסט מספריא
את האורים ואת התמים. הוּא כְּתָב שֵׁם הַמְפֹרָשׁ, שֶׁהָיָה נוֹתְנוֹ בְּתוֹךְ כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מֵאִיר דְּבָרָיו וּמְתַמֵּם אֶת דְּבָרָיו; וּבְמִקְדָּשׁ שֵׁנִי הָיָה הַחֹשֶׁן – שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכֹהֵן גָּדוֹל לִהְיוֹת מְחֻסַּר בְּגָדִים – אֲבָל אוֹתוֹ הַשֵּׁם לֹא הָיָה בְּתוֹכוֹ, וְעַל שֵׁם אוֹתוֹ הַכְּתָב הוּא קָרוּי מִשְׁפָּט, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ"ז), וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים (יומא ע"ג):
את משפט בני ישראל. דָּבָר שֶׁהֵם נִשְׁפָּטִים וְנוֹכָחִים עַל יָדוֹ, אִם לַעֲשׂוֹת דָּבָר אוֹ לֹא לַעֲשׂוֹת; וּלְפִי מִ"אַ שֶׁהַחֹשֶׁן מְכַפֵּר עַל מְעַוְּתֵי הַדִּין, נִקְרָא מִשְׁפָּט עַל שֵׁם סְלִיחַת הַמִּשְׁפָּט:
את האורים ואת התמים THE URIM AND THE THUMMIM — This was an inscription of the Proper Name of God which was placed between the folds (i. e. the two pieces forming the front and back) of the breast-plate through which it (the breast-plate) made its statements clear (lit., illuminated its words; מאיר from אור, light, this being an allusion to the אורים) and its promises true (מתמם from the root תמם, an allusion to תמים) (Yoma 73b). In the second Temple there was certainly the breast-plate (although other objects employed in the Temple Service were missing) for it was impossible that the High Priest should have lacked a garment, but that Divine Name was not within it. It was on account of the inscription which constituted the Urim and Thummim and which enabled it to give decisions that it was called “judgment”, as it is said, (Numbers 27:21) “And he shall enquire for him by the judgment of the Urim” (Numbers 27:21).
את משפט בני ישראל [AND AARON SHALL BEAR] THE JUDGMENT OF THE CHILDREN OF ISRAEL — the object by means of which they are judged and admonished whether they should do a particular thing or whether they should not do it. But according to the Midrashic statement (Zevachim 88b) that the breast-plate atoned for those who pervert judgment it was called “judgment” in allusion to the pardon thus given for perverse judgment.
רמב"ן על שמות כ״ח:ל׳ - הטקסט מספריא
וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים סָבַר רַבִּי אַבְרָהָם לְהִתְחַכֵּם בְּעִנְיַן הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים, וְאָמַר (שמות כ"ח:ו') כִּי הֵם מַעֲשֵׂה אֻמָּן כֶּסֶף וְזָהָב, וְהֶאֱרִיךְ בְּעִנְיָנָם כִּי חָשַׁב שֶׁהֵם עַל הַצּוּרוֹת שֶׁיַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי הַכּוֹכָבִים לָדַעַת מַחְשֶׁבֶת הַשּׁוֹאֵל. וְלֹא אָמַר כְּלוּם. אֲבָל הֵם כְּדִבְרֵי רַשִׁ"י (רש"י על שמות כ"ח:ל'), כְּתָב שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ (תיב"ע) נָתוּן בֵּין כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן, וּלְכָךְ הֻצְרַךְ לִהְיוֹת כָּפוּל (שמות כ"ח:ט"ז). וְהָרְאָיָה, כִּי לֹא נִזְכְּרוּ אוּרִים וְתֻמִּים כְּלָל בְּמַעֲשֵׂה הָאֻמָּנִים, וְלֹא הִזְכִּירָם לָהֶם בַּצַּוָּאָה וְלֹא בַּמַּעֲשֶׂה כְּלָל. וּפֵרֵט בַּבְּגָדִים "וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפוֹד" (שמות ל"ט:ב'), "וַיַּעַשׂ אֶת הַחֹשֶׁן" (שם ח), וְלֹא אָמַר וַיַּעַשׂ הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים, וְאִלּוּ הָיוּ מַעֲשֵׂה חָרָשׁ חָכָם הָיָה מַאֲרִיךְ בָּהֶם יוֹתֵר מִן הַכֹּל, וְאִם אוּלַי יִרְצֶה לְקַצֵּר בָּהֶם לְעָמְקָם הָיָה אוֹמֵר וְעָשִׂיתָ אוּרִים וְתֻמִּים כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אֹתְךָ בָּהָר זָהָב טָהוֹר תַּעֲשֶׂה אֹתָם אוֹ כֶּסֶף מְזֻקָּק:
וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה כִּי לֹא הִזְכִּיר בְּהֵ"א הַיְּדִיעָה אֶחָד מִכָּל הַכֵּלִים שֶׁלֹּא נִזְכְּרוּ כְּבָר, אֲבָל אָמַר "וְעָשׂוּ אֲרוֹן" (שמות כ"ה:י'), "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן" (שם כג), "וְעָשִׂיתָ מְנוֹרַת" (שם לא), וְכֵן כֻּלָּם וּבַמִּשְׁכָּן אָמַר "וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה" (שם כו א), בַּעֲבוּר שֶׁכְּבָר הִזְכִּירוֹ "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שם כה ח). וְהִנֵּה בָּאוּרִים וְתֻמִּים אָמַר (כאן) "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", לֹא צִוָּה אֹתוֹ בַּעֲשִׂיָּתָם, וְהִזְכִּירָם הַכָּתוּב בְּהֵ"א הַיְּדִיעָה, וְלֹא הִזְכִּירָם הַכָּתוּב רַק בְּמֹשֶׁה לְבַדּוֹ, שֶׁאָמַר בַּצַּוָּאָה "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט", וּבַמַּעֲשֶׂה "וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים" (ויקרא ח ח), כִּי לֹא הָיוּ מַעֲשֵׂה אֻמָּן וְלֹא הָיָה לָאֻמָּנִים וְלֹא לִקְהַל יִשְׂרָאֵל בָּהֶם מַעֲשֶׂה וְלֹא נְדָבָה כְּלָל, אֲבָל הֵם סוֹד מָסוּר לְמֹשֶׁה מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהוּא כְּתָבָם בִּקְדֻשָּׁה, אוֹ הָיוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם, וּלְכָךְ יַזְכִּירֵם סְתָם וּבִידִיעָה, כְּמוֹ וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים (בראשית ג כד): וְהִנֵּה מֹשֶׁה לָקַח כְּתָב הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים וְהִנִּיחָם שָׁם בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּישׁ אֶת אַהֲרֹן הָאֵפוֹד וְהַחֹשֶׁן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (ויקרא ח ז ח) "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים", כִּי לְאַחַר כֵּן נְתָנָם בֵּין כִּפְלֵי הַחֹשֶׁן:
וְהָעִנְיָן הוּא, כִּי הָיוּ שֵׁמוֹת קְדוֹשִׁים, מִכֹּחָם יָאִירוּ הָאוֹתִיּוֹת מֵאַבְנֵי הַחֹשֶׁן אֶל עֵינֵי הַכֹּהֵן הַשּׁוֹאֵל בְּמִשְׁפָּטָם (במדבר כז כא) וְהַמָּשָׁל, כִּי כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם" (שופטים א א). הָיָה הַכֹּהֵן מְכַוֵּן בַּשֵּׁמוֹת שֶׁהֵם הָאוּרִים, וְהֵאִירוּ לְעֵינָיו אוֹתִיּוֹת יְהוּדָה, וְיוֹ"ד מִלֵּוִי, וְעַיִ"ן מִשִּׁמְעוֹן, וְלָמֶ"ד מִלֵּוִי, וְהֵ"א מֵאַבְרָהָם הַכָּתוּב שָׁם עַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ (יומא עג:). אוֹ שֶׁהֵאִירָה פַּעַם אַחֶרֶת לְנֶגֶד עֵינָיו הֵ"א מִיהוּדָה. וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר הָאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת אֶל עֵינֵי הַכֹּהֵן עֲדַיִן לֹא יָדַע סִדּוּרָן, כִּי מִן הָאוֹתִיּוֹת אֲשֶׁר סִדְּרוּ מֵהֶן "יְהוּדָה יַעֲלֶה" הָיָה אֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת מֵהֶם "הויהד עליה", אוֹ "היעל ידוהה", וְתֵבוֹת אֲחֵרוֹת רַבּוֹת מְאֹד, אֲבָל הָיוּ שָׁם שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ אֲחֵרִים נִקְרָאִים "תֻּמִּים", מִכֹּחָם יִהְיֶה לֵב הַכֹּהֵן תָּמִים בִּידִיעַת עִנְיַן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁהֵאִירוּ לְעֵינָיו. כִּי כַּאֲשֶׁר כִּוֵּן בִּשְׁמוֹת הָאוּרִים וְהֵאִירוּ, חוֹזֵר מִיָּד וּמְכַוֵּן בִּשְׁמוֹת הַתֻּמִּים. וְעוֹדָם הָאוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת לְעֵינָיו, וְיָבֹא בְּלִבּוֹ שֶׁחִבּוּרָם "יְהוּדָה יַעֲלֶה". וְזֹאת מַדְרֵגָה מִמַּדְרֵגוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, הִיא לְמַטָּה מִן הַנְּבוּאָה, וּלְמַעְלָה מִבַּת קוֹל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהּ בְּבַיִת שֵׁנִי לְאַחַר שֶׁפָּסְקָה הַנְּבוּאָה וּפָסְקוּ אוּרִים וְתֻמִּים כְּמוֹ שֶׁהִזְכִּירוּ רַבּוֹתֵינוּ (שם כא:): וְאֶפְשָׁר שֶׁאַחֲרֵי שֶׁנָּתַן מֹשֶׁה בַּחֹשֶׁן הַשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל הָאוּרִים וְהַתֻּמִּים הָיוּ נוֹדָעִים בְּמָסֹרֶת מִמֶּנּוּ לִגְדוֹלֵי חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמְּסָרָם לָהֶם עִם סִתְרֵי תּוֹרָה, וּלְפִיכָךְ הָיָה בְּיַד דָּוִד אֵפוֹד (שמואל א כ"ג:ו'), וְהָיָה כִּדְמוּת אֵפוֹד מֹשֶׁה, וּבוֹ חֹשֶׁן כִּדְמוּת חֹשֶׁן הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל נִרְאֶה שֶׁהָיוּ בַּד, כַּאֲשֶׁר נֶאֱמַר בִּשְׁמוּאֵל (שם ב יח) "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד", וְאָמַר בְּנוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים (שם כב יח) "שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד", וְיַלְבִּישׁוּ אוֹתוֹ אֶת הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וְשׁוֹאֲלִים בּוֹ וְנַעֲנִין לִפְעָמִים, כַּאֲשֶׁר חָשַׁב בָּזֶה ר"א. וּמַה שֶׁאָמַר שֶׁאִלּוּ רָאָה תְּשׁוּבַת רַבֵּנוּ הַאיֵי לֹא אָמַר כָּכָה, כְּבָר רְאִינוּהָ וַחֲשַׁבְנוּהָ, וְיָדַעְנוּ כִּי ר"א לֹא נִתְכַּוֵּן אֵלֶיהָ:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו י׳:י״א - הטקסט מספריא
וכיצד שואלין עומד הכהן ופניו לפני הארון והשואל מאחריו פניו לאחרי הכהן ואומר השואל אעלה או לא אעלה ואינו שואל בקול רם ולא מהרהר בלבו אלא בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ומיד רוח הקדש לובש את הכהן ומביט בחושן ורואה בו במראה הנבואה עלה או לא תעלה באותיות שבולטות מן החושן כנגד פניו והכהן משיבו ואומר לו עלה או לא תעלה:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו ויש שהן אומרים הפתרון בלבד ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳ - הטקסט מספריא
כהן גדול צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכהנים בנוי בכח בעושר בחכמה ובמראה אין לו ממון כל הכהנים נותנין לו משלהן כל אחד לפי עשרו עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולן:
ואין אחד מכל אלו מעכב אלא כל זה למצוה אבל אם נתרבה מכל מקום נתרבה:
וחייב כהן גדול לנהוג כבוד בעצמו ולא יקל בעצמו עם שאר העם ולא יראו אותו ערום לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא ולא כשמסתפר שנאמר הכהן הגדול מאחיו מלמד שנוהגין בו גדולה יתירה רצה הוא שירחצו אחרים עמו הרשות בידו:
לא יכנס לבית המשתה ולא לסעודה של רבים אפילו הם של מצוה אבל הולך הוא אם רצה לבית האבל וכשהוא הולך אינו הולך בערבוביא עם שאר הכהנים אלא מסבבין אותו הכהנים וחולקין לו כבוד והסגן ממצעו בינו לבין העם והסגן ומשוח שעבר מימינו וראש בית אב והאבלים וכל העם משמאלו ואומר לאבלים תנוחמו והן מכבדין אותו כפי כחן:
מת לו מת אינו יוצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש וכל העם באים לנחמו לביתו והוא עומד בשורה וסגן מימינו וראש בית אב וכל העם משמאלו ואומרים לו אנו כפרתך והוא אומר להם תתברכו מן השמים:
וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ והוא מיסב על הספסל ואינו קורע על מתו כשאר הכהנים שנאמר ובגדיו לא יפרום ואם קרע לוקה אבל קורע הוא מלמטה כנגד רגליו ואינו מרבה פרע לעולם שנאמר את ראשו לא יפרע ואפילו בעת שלא יכנס למקדש אלא מספר מערב שבת לע"ש ואינו מספר בתער אלא בזוג ראש שערה זו בעיקר זו עד שיראה כאילו הוא צמח כאחת שנאמר ראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהן:
ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם:
כ"ג דן ודנין אותו ומעידין עליו ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בב"ד הגדול בלבד שנאמר כל הדבר הגדול יביאו אליך:
היה יודע עדות אינו חייב להעיד ואפילו בב"ד הגדול שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד ואם היתה עדות למלך ישראל ה"ז הולך בב"ד הגדול ומעיד לו:
וכבר ביארנו בספר קדושה שהוא אסור באלמנה ומצווה על הבתולה ואינו נושא שתי נשים ואם נשא שתים אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש לאחת וחולץ וחולצים לאשתו ומייבמין את אשתו ואם גירש אשה מותרת להנשא לשאר העם:
בזמן שכ"ג נכנס להיכל להשתחוות ג' אוחזין בו אחד בימינו ואחד בשמאלו ואחד באבנים טובות שבאפוד מאחוריו ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כ"ג שהוא יוצא מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא יכנסו אחיו הכהנים וישתחוו ויצאו:
בכל יום שירצה להקטיר הקטרת מקטיר ונוטל חלק בראש בקדשי המקדש כולן כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי וזה האשם שלי ואינו עובד בפייס אלא כל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים:
בזמן שרוצה כ"ג להקריב היה עולה בכבש והסגן מימינו הגיע למחצית הכבש אחז הסגן בימינו והעלהו והושיט לו הכהן שהוא מוליך את ראש העולה האברים שבידו וסומך עליהן וזורקן לאש:
וכך היו מושיטין לו שאר האברים כל אחד ואחד נותן האברים שבידו לראשון והראשון נותן לכ"ג והוא סומך וזורק לאש ואם רצה לסמוך בלבד ויהיה [כהן] אחר זורק לאש עושה ואין שם סמיכה על האברים אלא לכ"ג בלבד מפני כבודו אבל כל הסמיכות על בעלי חיים הם:
כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה:
אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי' ביום המשח אותו ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה:
כהן שלא עבד עדיין מימיו שמנוהו כ"ג ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כל כהן הדיוט ואח"כ מקריב עשירית האיפה שנייה שהיא חינוך כ"ג ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג שמקריב בכל יום כמו שיתבאר ומעשה שלשתן שוה הוא:
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳:ג׳ - הטקסט מספריא
בגדי לבן הם ארבעה כלים שמשמש בהן כ"ג ביוה"כ:כתנת ומכנסים ואבנט ומצנפת וארבעתן לבנים וחוטן כפול ששה ומן הפשתן לבדו הם ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביום הכפורים אחת לובשה בשחר ואחת בין הערבים ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספת ואח"כ עושה בה הכתנת:
משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב׳ - הטקסט מספריא
כל מעשה התמידין והמוספין של יום זה כהן גדול עושה אותן והוא לבוש בבגדי זהב ועבודות המיוחדות ליום זה בבגדי לבן ועבודה המיוחדת ליום זה היא מעשה הפר של כהן גדול ושני השעירים שאחד מהן שעיר המשתלח והקטרת הקטורת בקדש הקדשים כל אלו בבגדי לבן הם נעשים:
כל עת שישנה הבגדים ויפשוט בגדים ולובש בגדים אחרים טעון טבילה שנאמר ופשט את בגדי הבד ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו וחמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום כיצד בתחלה פושט בגדי חול שעליו וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ושוחט את התמיד ומקטיר קטורת של שחר של כל יום ומטיב את הנרות ומקטיר איברי התמיד עם החביתין והנסכים ומקריב הפר ושבעה כבשים של מוסף היום ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי הזהב וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ועובד עבודת היום כל הוידויים עם ההגרלה וזריקת הדמים בפנים והקטרת הקטורת בקודש הקדשים ומוסר השעיר למשלחו לעזאזל ומוציא אימורי הפר והשעיר הנשרפים ומוסר שארן לשריפה ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקריב שעיר חטאת של מוסף היום ואילו ואיל העם והם עולות ומקטיר אימורי פר ושעיר הנשרפין ומקריב תמיד של בין הערבים ואח"כ מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי לבן ומקדש ידיו ורגליו ונכנס לקדש הקדשים ומוציא משם את הכף ואת המחתה ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי לבן וטובל ועולה ומסתפג ולובש בגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו ומקטיר קטרת של בין הערבים של כל יום ומטיב את הנרות בין הערבים ומקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי חול ויוצא:
כל הטבילות האלו והקידושין כולן במקדש שנאמר ורחץ את בשרו במים במקום קדוש חוץ מטבילה ראשונה שהוא רשאי לטבול אותה בחול שאינה אלא להוסיף כוונתו שאם יזכור טומאה ישנה שבידו יפרוש ממנה בטבילה זו לשמה וכל כהן שלא טבל בין בגדים לבגדים או שלא קדש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשירה:
היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב ולמחר מטילין אותן במים כדי להפיג צינתן שאין שבות במקדש או מערבין מים חמין במי המקוה עד שתפיג צינתן:
בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור כשאר הכהנים והיום מקדש מקיתון של זהב משום כבודו בכל יום הכהנים עולים במזרחו של כבש ויורדין במערבו והיום עולים באמצע ויורדין באמצע לפני כהן גדול כדי להדרו בכל יום מי שזכה במחתה חותה במחתה של כסף ומערה האש למחתה של זהב והיום חותה כהן גדול במחתה של זהב ובה נכנס להיכל שלא ליגעו בתוספת עבודה וכן מחתה של כל יום מחזקת ארבעה קבין ושל היום שלשה קבין ובכל יום היתה כבידה והיום קלה ובכל יום ידה קצרה והיום ארוכה כדי להקל על כהן גדול שלא ייגע בכל יום ויום היו על המזבח שלש מערכות של אש והיום היו שם ארבע מוסיפין מערכה כדי להדר המזבח ולעטרו:
זה שנאמר בתורה וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל מפי השמועה למדו שזה וידוי דברים נמצאת למד שהוא מתודה ביום זה שלשה וידויים אחד על ידי עצמו תחילה וידוי שניע"יעצמו עם שאר הכהנים ושניהם על פר החטאת אשר לו והוידוי שלישי על ידי כל ישראל על שעיר המשתלח ומזכיר את השם בכל וידוי מהן שלש פעמים כיצד הוא אומר אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אנא השם כפר נא לחטאים ולעוונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי וכו' שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו הרי שלש פעמים הזכיר את השם וכן בכל וידוי מהן וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר להשם חטאת נמצא מזכיר את השם ביום זה עשר פעמים ובכולם הוא מזכיר ככתבו שהוא השם המפורש בראשונה היה מגביה את קולו בשם כיון שרבו פרוצין חזרו לאומרו בקול נמוך ומבליעו בנעימות עד שלא יכירו בו אפילו חביריו הכהנים:
כל הכהנים והעם העומדים בעזרה כשהם שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול בקדושה ובטהרה היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם ואומרים בשכמל"ו שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ובשלשת הוידויים היה מתכוין לגמור את השם כנגד המברכין ואומר להן תטהרו וכל היום כשר לוידוי יום הכפורים ולוידוי הפרים הנשרפים:
רש"י על דברים ב׳:ט״ז - הטקסט מספריא
ויהי כאשר תמו וגו' וידבר ה' אלי וגו'. אֲבָל מִשִּׁלּוּחַ הַמְרַגְּלִים עַד כָּאן לֹא נֶאֱמַר בְּפָרָשָׁה זוֹ וַיְדַבֵּר אֶלָּא וַיֹּאמֶר, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל ל"ח שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נְזוּפִים, לֹא נִתְיַחֵד עִמּוֹ הַדִּבּוּר בִּלְשׁוֹן חִבָּה, פָּנִים אֶל פָּנִים וְיִשּׁוּב הַדַּעַת – לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל הַנְּבִיאִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל (מכילתא שמות י"ב):
אנשי המלחמה. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה הַיּוֹצְאִים בַּצָּבָא:
ויהי כאשר תמו וגו׳ וידבר ה' אלי וגו׳ SO IT CAME TO PASS WHEN [ALL THE MEN OF WAR] HAD COME TO AN END … THAT THE LORD SPOKE TO ME etc. — But from when the spies were sent forth until now, the word וידבר is not mentioned in this section, but ויאמר, to teach you that during these entire thirty eight years during which the Israelites were lying under God’s censure, the Divine speech was not directed towards him in an expression of affection, face to face, and with tranquility of mind — to teach you that the Shechinah rests upon the prophets only for Israel’s sake (Sifra, Vayikra Dibbura d'Nedavah, Chapter 2 13; Mekhilta; cf. Rashi on Leviticus 1:1 towards end).
אנשי המלחמה THE MEN OF WAR — men from twenty years old and upwards, who went to war (cf. Numbers 14:29 and Rashi thereon).
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ב׳ - הטקסט מספריא
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לב ‹ צו ‹ צו ‹ 33 לקו"ש חל"א ע' 160
תורת מנחם 1
- יד - שנת תשט"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר, ה'תשט"ו. לקו"ש חל"א ע' 156