שיחה א

148שיחה א

א. באיסור גיד הנשה נתפרש בתורה שבכתב גם טעם האיסור¹ — "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"².

וטעם זה גם קובע פרטי אופן האיסור: אין האיסור אלא על הגיד שעל כף הירך³; עוף — שאין לו כף הירך — גידו מותר⁴; יש פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים⁵ אם גיד הנשה נוהג רק בירך של ימין או גם בירך של שמאל, וטעם הפלוגתא⁶ — שלדעת ר"י נגע המלאך רק בירך ימין של יעקב, וחכמים ס"ל ד"נשיי' בתרווייהו" ("הכהו בשתיהם עד שנשו ממקומם ועלו"⁷) ולכן נאסרו שתיהן.

וצריך ביאור:

בביאור הטעם שבכתוב "על כן לא יאכלו גו' כי נגע גו'" איתא במפרשים⁸, שהוא "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה כו'", כלומר, אין זה רק זכר לנגיעת מלאכו של עשו בכף ירך יעקב, אלא על כללות המאורע דמלחמת יעקב והצלתו מיד המלאך.

והטעם שעושים זכר על הצלה זו דוקא — אף שמצינו מפורש בתושב"כ כמה נסים ועניני הצלה באברהם, וגם ביעקב עצמו, ומ"מ לא נקבע עליהם זכר לדורות — מובן ממ"ש החינוך⁹ (ועוד מפרשים¹⁰) ב"שרשי" מצוה זו, שהוא "רמז לישראל שאע"פ שיעברו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו שיהיו בטוחים שלא יאבדו אלא לעולם יעמוד זרעם כו'". והיינו שהצלה זו קשורה עם ענין כללי ביותר בחיי עם ישראל.

ולפ"ז יש להבין: כשעושים "זכר" למאורע או ענין מסוים צ"ל המזכיר דומה לענין הנזכר — כמו זכר ליציאת מצרים בחג הפסח, שהוא ע"י שעושים "כל מעשה לילה זה דרך חירות"¹¹; זכר למעשה בראשית בשבת ע"י השביתה ממלאכה כו';

מדוע, א"כ, הזכר לדבר יסודי וכללי כזה (הצלת יעקב שהיא רמז על הצלת כלל ישראל מיד בני עשו) הוא רק באיסור פרטי דגיד הנשה¹² (שהוא רק פרט אחד של המאורע¹³); ויתירה מזו:

149האיסור מצומצם באופנו ופרטיו בהתאם לפרטי המאורע דנגיעת כף ירך יעקב, כנ"ל (אף שאין בפרטים אלה חשיבות, לכאורה, בכללות המאורע וההצלה¹⁴) — ואין זה "זכר" מתאים ל(כללות) ההצלה כו'.

ויש להוסיף בזה: מכיון שהתורה מדייקת לכתוב טעם האיסור [ועד כ"כ, שלפי דעת חכמים, מקרא זה ("על כן לא יאכלו גו'") "בסיני¹⁵ נאמר אלא שנכתב במקומו לידע מאיזה טעם נאסר להם", כלומר, כ"כ חשוב לדעת "מאיזה טעם נאסר" עד שנכתב מקרא זה תיכף, לא במקום אמירתו] — מסתבר לומר, שגם שני קצוות אלה שבאיסור גיד הנשה (זכר למאורע כללי ביותר; ו"צמצומו" לפרט שבפרט שבמאורע זה) אינם גזירת הכתוב שלא נתגלה טעמה¹⁶, אלא שיש בהם "טעם" (שכלי).

ב. ויובן זה בהקדם הסברת אחת המעלות שבהשגחתו יתברך על בני ישראל [שזהו תוכנה של מצות גיד הנשה, כנ"ל — להזכיר ע"ד שמירת והשגחת הקב"ה על עמו ישראל שלא יאבד ח"ו בגלות העמים] לגבי ההשגחה על שאר הברואים — ובהקדמה:

ידוע פירוש וחידוש מורנו הבעש"ט¹⁷ בענין השגחת הקב"ה על עולמו, שיש השגחה פרטית לא רק על מין המדבר, אלא על כל הברואים — גם חי צומח ודומם. דכמה מחכמי ישראל עד הבעש"ט ס"ל אשר השגח"פ היא רק על כל אחד ואחד ממין המדבר ואילו בחי צומח ודומם יש רק השגחה כללית על המין¹⁸; והבעש"ט פירש וחידש דגם פרטי (המאורעות של) דומם צומח וחי הם ע"פ השגחתו יתברך.

[וכמדובר כמ"פ, אשר כל הענינים המבוארים בתורת החסידות מקורם בנגלה דתורה (אם באופן מפורש או עכ"פ בדרך רמז) — וכן בענין זה, שיש ראי' מפורשת מנגלה דתורה שהשגח"פ היא גם בדצ"ח (שהביאה אדמו"ר הזקן¹⁹ — בעל השמחה והגאולה די"ט כסלו) — מדברי חז"ל במס' חולין²⁰: "ר' יוחנן כי הוה חזי שלך (עוף "השולה דגים מן הים") אמר משפטיך²¹ תהום רבה", וכפרש"י²² "שזמנתה שלך לשפוט ולעשות נקמתך בדגת הים להמית המזומנים למות" — הרי מפורש להדיא, שיש דין ומשפט גם על פרטי דגי הים, ועד שהקב"ה מזמין עוף פרטי כדי להמית דג פרטי זה המזומן למות].

150וגדר השגחה פרטית זו ביאר הבעש"ט²³ — "דלא זו בלבד דכל פרטי תנועות הנבראים למיניהם הם בהשגחה פרטית מהבורא ית'", אלא "עוד זאת דתנועה פרטית דנברא פרטי הרי יש לו יחס כללי לכללות כוונת הבריאה. . דגם תנועה אחת של דשא פרטי משלים הכוונה העליונה בענין הבריאה".

[וכמדובר כמ"פ דוגמא פשוטה לזה בחיי האדם: דרכה של אשת חיל²⁴, עקרתבית מוצלחת היא, שנוסף על שהיא מפקחת היטב על כל פרטי הדברים הנמצאים בביתה, שכל דבר נמצא במקומו הראוי לו והכל מתנהג בסדר מדויק — הנה עוד זאת, שכל פרטי חפצי ביתה יש להם חלק במטרה הכללית של הנהגת הבית, עד שהכל הוא בחשבון ובדיוק באופן דלא חסר ולא יתר — לא חסר משהו להנהגת הבית ואין דבר מיותר (שאינו משמש למטרה זו).

ואם כן הדבר בחיי עקרתבית פשוטה — עאכו"כ להבדיל הבדלות עד אין קץ אצל בורא העולם ומנהיגו, שנוסף שכל פרטי המאורעות של כל הנבראים שבעולמו של הקב"ה הם ע"פ השגחתו ית', הנה כל אחד מהם נוגע להשלמת הכוונה העליונה בענין הבריאה].

ג. מובן, שגם לפי שיטת הבעש"ט (שיש השגחה פרטית על כל הברואים) יש הבדל יסודי בין ההשגחה פרטית שעל כל הברואים והשגחתו ית' שעל בני ישראל.

וכמו שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם הבעש"ט²⁵, דאף שהשגח"פ היא על כל הברואים וגם על פרט קטן ביותר — מ"מ, ענין ההשגח"פ על עם קרובו ית' אי אפשר לצייר ואי אפשר להבין ("דאָס קען מען גאָרניט אויסמאָלן. . דאָס וואָס עס איז נוגע אַ אידן הוא בהשגחה פרטית וואָס מען קען דאָס ניט פאַרשטיין").

ומפשטות הלשון מובן, שעילוי זה הוא גם בנוגע לפרטיותה של ההשגחה. כלומר, באיזו מדה כל פרט ופרט מושגח ממנו ית' ומשלים הכוונה העליונה.

דהנה ידוע²⁶ שיש כמה מדריגות ואופנים בהשגחה — מהם, בלשון הכתוב²⁷ "עין ה' אל יראיו", "עיני ה' אל צדיקים" (בעין א' או בב' עינים²⁸) — שהחילוק ביניהם²⁹ י"ל (לכאורה) הוא לא ב"פרטיות" ההשגחה אלא רק באופנה, ולדוגמא: אם ההשגחה מלובשת ומוסתרת בדרכי הטבע, או שהיא השגחה גלוי' לעין כל (ועד שהיא מביאה להנהגה נסית כו').

אבל מפשטות המשך לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר (בשם הבעש"ט) הנ"ל משמע, שהעילוי בהשגחה על עם קרובו ית' הוא לא רק באופנה אלא גם בפרטיותה. דעם היות שהשגח"פ היא על כל הברואים, ועד שכל פרט ופרט נוגע להשלמת הכוונה הכללית בענין הבריאה — מ"מ, יש 151עילוי נפלא בההשגחה על כל פרט ופרט של עם קרובו (ועילוי כזה שהוא למעלה מן השכל).

ד. ויש לומר הביאור בזה:

אף שכל הברואים "לא נמצאו אלא מאמתת המצאו"³⁰ ומושגחים מאתו ית' — מ"מ, (עיקר) רצונו ובחירתו של הקב"ה הוא רק בישראל, ש"בחר בנו מכל העמים"³¹, ונאמר³² "אהבתי אתכם אמר ה' גו' אח עשו ליעקב גו' ואוהב את יעקב".

וי"ל שזהו גם תוכן מאמר רז"ל³³ שהעולם נברא "בשביל התורה. . ובשביל ישראל": ישראל ותורה הם כוונת הבריאה (וכמחז"ל³⁴ "אני (לא³⁴) נבראתי (אלא³⁴) לשמש את קוני"), רצונו ובחירתו של הקב"ה הוא בהם עצמם;

משא"כ שאר הנבראים אינם תכלית ומטרה בפני עצמם אלא רק "אמצעי" שעל ידם נשלמה כוונת הקב"ה בתורה וישראל, וכמאמר חז"ל³⁴ ש"לא נבראו אלא לשמשני", שאין רצונו ית' בהם מצד עצמם והם רק "משמשים" ("אמצעי") לתורה וישראל.

והנה תכונת ענין הרצון (והבחירה) היא³⁵, דכאשר רוצים (ובוחרים) באיזה דבר אפשר שהרצון בכל חלקי ופרטי הדבר יהי' בשווה (באותו התוקף), למרות החילוקים בחשיבותם ומעלתם של הפרטים (מצד תוכנם הם) [ועד שכאשר יחסר פרט אחד מהדבר (גם פרט קטן וטפל לכאורה) יחסר בהכלל כולו, מאחר שרצונו לא נשלם].

וכמו שמצינו בענין המצות, שהם רצון העליון ב"ה (גזירות המלך³⁶), דאף שמצינו חילוקים מן הקצה אל הקצה במצות התורה, בלשון חז"ל³⁷ שיש "קלה שבקלות" ויש עד ל"חמורה שבחמורות" — מ"מ אמרו³⁷ "לא תהא יושב ושוקל מצוותי' של תורה" אלא צ"ל אותה הזהירות בכל המצוות בשווה; כי למרות החילוקים שבין המצות בתוכנם (בלשון החינוך "שרשי המצוה") וכיו"ב — כולן הן רצונו ית', "אשר קדשנו במצותיו וצונו"³⁸, וזה הוא בשווה ממש בכל המצות. דכמו שהקב"ה רוצה את החמורות כך רוצה את הקלות, באותו רצון³⁹.

[וי"ל אשר מצד ענין זה שבמצוות, מצינו לפעמים, שכשחסר פרט אחד — חסר הכלל כולו. וכמו: גר שקיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדבר אחד (אפילו מדברי סופרים) אין מקבלין אותו⁴⁰; וכן "האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת. . ה"ז 152כופר בתורה"⁴¹, "ואין⁴² (בזה) הפרש בין ובני חם כוש ומצרים⁴³ ושם אשתו מהיטבאל⁴⁴. . ובין אנכי ה' אלקיך⁴⁵ כו'"].

ה. ועפ"ז מובן העילוי בהשגחה פרטית על ישראל עם קרובו של הקב"ה לגבי ההשגחה פרטית על שאר עניני הבריאה:

בשאר הברואים, אף שכל פרט ופרט נוגע להשלמת הכוונה הכללית (כנ"ל), מ"מ, מכיון שחשיבות הפרטים תלוי' במעלתם

[כמו גוף האדם, דאף ששלימותו היא כאשר יש בו כל האברים (וגם שערות וצפרנים), מ"מ אי אפשר לדמות כלל חשיבות האברים שהנשמה תלוי' בהם לגבי שאר חלקי הגוף (ומכל שכן לשערות וצפרנים שהם פרטים טפלים ביותר)]

לכן, גם ההשגחה שעל כל פרט ופרט היא ב"כל אחד לפי מעלתו"⁴⁶ (עד כמה הוא "משמש" את התורה ואת ישראל).

משא"כ בישראל עם קרובו, מכיון שהשגחתו ית' עליהם היא תוצאה מרצונו ובחירתו בהם, הרי נוסף לזה שיש השגחה על כל פרט ופרט (ובאופן שכל פרט משלים הכוונה הכללית בענין הבריאה) — הנה אופן ההשגחה על הפרטים הוא לא רק כפי חשיבותו הפרטית של כל פרט ופרט (שבזה יש חילוקים לפי חשיבותו של הפרט), אלא ההשגחה היא באופן שווה בכולם. כי מצד רצונו ובחירתו ית' בישראל, הרי כל פרט ופרט שבהם "נוגע" באופן שווה⁴⁷.

ו. ע"פ כל זה יש לבאר הטעם מה שה"זכר" להצלת יעקב נקבע דוקא בפרט אחד של המאורע, ובזה גופא — מדייקים בפרט שבפרט (אם רק גיד שבירך ימין או גם של שמאל וכו') — כי עי"ז בא לידי ביטוי גדר ואופן השגחתו ית' על יעקב אבינו (ובמילא — גם על עם ישראל, בני יעקב):

153השגחתו ית' היא באופן כזה, שלא זו בלבד שכל פרט ופרט מושגח מאתו יתברך (ויתירה מזו — שכל פרט ופרט נוגע להשלמת הכוונה הכללית) — אלא עוד זאת, שבענין השלמת רצונו יתברך הפרטים החשובים ביותר או הפרטים הנראים כטפלים ומעוטי הערך, כולם מושגחים מאתו יתברך באופן שווה.

וענין זה מודגש במצות גיד הנשה, שהזכר על כללות המאורע דהצלת יעקב נקבע דוקא על פרט שבפרט דהמאורע — ללמדנו, שגם פרט טפל כו' הי' נוגע לכללות ההצלה.

ז. אמנם עדיין אין הענין מחוור כל צרכו, כי הן אמת שע"י קביעת הזכרון בפרט שבפרט של מאורע זה נרמז העילוי שבהשגחתו ית' על בנ"י, באופן ההשגחה על כל פרט ופרט כנ"ל — אבל מ"מ, סו"ס הי' ראוי יותר, לכאורה, לקבוע הזכר בענין כללי. כלומר: ע"י קביעת הזכרון באופן כזה חסר לכאורה הזכר לכללות ההצלה — כי סו"ס הרי גיד הנשה הוא רק פרט של המאורע⁴⁸?

וי"ל הביאור בזה בהקדם עוד ענין ביחס בנ"י להקב"ה⁴⁹: בבנ"י נאמר⁵⁰ "כי חלק ה' עמו", שהם כמו "חלק מן העצם"⁵¹, וע"ד הבן שהוא חלק מעצמות אביו. כלומר: נוסף לזה שהקב"ה בחר בעמו ישראל ואוהב אותם (שבזה עדיין נרגש שיש כאן שנים, בוחר ונבחר, אוהב ואהוב), אלא שהם עצם אחד כביכול.

[וכמשל הידוע מהה"מ⁵², "דאף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה כמ"ש רז"ל⁵³ ישראל עלה במחשבה" — כלומר, גם "קודם שנבראו ישראל" להיות מציאות בפ"ע, "נחקק צורתם במחשבה", וי"ל דזהו הדיוק נחקק — דחקיקה היא מני' ובי', כי ישראל וקב"ה כולא חד].

והנה ידוע המאמר⁵⁴ "כשאתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו", כי ה"עצם" נמצא בכל עצמותו בכל חלקיו⁵⁵.

וע"ד שמצינו דוגמא לזה בענין המצוות — "העוסק במצוה פטור מן המצוה"⁵⁶, שהפירוש בזה הוא, דהוי "כמו שמקיים גם זה"⁵⁷ (המצוה השני'), כי כל מצוה כלולה משאר כל המצות. ומבואר בזה⁵⁸, כי רצון העליון בתרי"ג מצות 154הוא רצון עצמי, ולכן ע"י התפיסא ב"מקצת" רצון זה (קיום מצוה אחת) תופסים בכולו, והוי כמו שמקיים גם המצוה האחרת⁵⁹.

ועד"ז מצינו בבני ישראל — דגם "נפש אחת מישראל" ה"ה "עולם מלא"⁶⁰, ועד כ"כ ש(בדיני פקו"נ) מצינו לפעמים שיש ל"נפש אחת מישראל" אותה החשיבות של רבים וכלל. ועד כ"כ דעכו"ם שאמרו לקבוצה של בנ"י "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל"⁶¹ — שאחד הביאורים בזה הוא, כי בכל "חלק" של כלל ישראל "תופסים בכולו", היינו, שב"עצמיות" שבכל איש ישראל נתפס העצם של הכלל כולו.

ח. ובזה יובן בעומק יותר העילוי שבההשגחה פרטית על ישראל עם קרובו:

בענינים אלה שבהם באה לידי ביטוי וגילוי אחדות זו שבין ישראל והקב"ה (שהם "חלק מן העצם") — הרי ההשגחה בהם היא באופן (שלא זו בלבד שהקב"ה משגיח על כל פרט ופרט שלהם, ובאופן שבכמה ענינים כל פרט ופרט נוגע בשווה להשלמת הכוונה הכללית, אלא עוד זאת) שבכל פרט ופרט של השגחה זו על עמו ישראל "תופסים בכולו", כל הקשר העצמי שביניהם.

וכן הי' במאורע זה של הצלת יעקב מיד מלאכו של עשו, שהי' ענין כללי ביותר בחיי יעקב, עד שנגע עד לעצמיותו.

ומטעם זה נקבע הזכר על הצלת יעקב (לא בענין כללי, כ"א) דוקא על פרט שבפרט (כנ"ל) — להורות על ענין הכי עמוק שבהשגחת ושמירת הקב"ה על ישראל, שהשגחה זו [כפי שבאה לידי ביטוי ביעקב, שהוא העצם דכלל ישראל⁶², ונשמתו היתה "כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם"⁶³] — היא באופן, שבכל פרט ופרט, עד לפרט קטן וטפל ביותר, תופסים "בכולו".

(משיחות ערב חג השבועות תשמ"ו; שמח"ת תשח"י)