148
שיחה א
א. באיסור גיד הנשה נתפרש בתורה שבכתב גם טעם האיסור1 — "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה"2.
וטעם זה גם קובע פרטי אופן האיסור: אין האיסור אלא על הגיד שעל כף הירך3; עוף — שאין לו כף הירך — גידו מותר4; יש פלוגתא בין ר' יהודה וחכמים5 אם גיד הנשה נוהג רק בירך של ימין או גם בירך של שמאל, וטעם הפלוגתא6 — שלדעת ר"י נגע המלאך רק בירך ימין של יעקב, וחכמים ס"ל ד"נשיי' בתרווייהו" ("הכהו בשתיהם עד שנשו ממקומם ועלו"7) ולכן נאסרו שתיהן.
וצריך ביאור:
בביאור הטעם שבכתוב "על כן לא יאכלו גו' כי נגע גו'" איתא במפרשים8, שהוא "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה כו'", כלומר, אין זה רק זכר לנגיעת מלאכו של עשו בכף ירך יעקב, אלא על כללות המאורע דמלחמת יעקב והצלתו מיד המלאך.
והטעם שעושים זכר על הצלה זו דוקא — אף שמצינו מפורש בתושב"כ כמה נסים ועניני הצלה באברהם, וגם ביעקב עצמו, ומ"מ לא נקבע עליהם זכר לדורות — מובן ממ"ש החינוך9 (ועוד מפרשים10) ב"שרשי" מצוה זו, שהוא "רמז לישראל שאע"פ שיעברו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו שיהיו בטוחים שלא יאבדו אלא לעולם יעמוד זרעם כו'". והיינו שהצלה זו קשורה עם ענין כללי ביותר בחיי עם ישראל.
ולפ"ז יש להבין: כשעושים "זכר" למאורע או ענין מסוים צ"ל המזכיר דומה לענין הנזכר — כמו זכר ליציאת מצרים בחג הפסח, שהוא ע"י שעושים "כל מעשה לילה זה דרך חירות"11; זכר למעשה בראשית בשבת ע"י השביתה ממלאכה כו';
מדוע, א"כ, הזכר לדבר יסודי וכללי כזה (הצלת יעקב שהיא רמז על הצלת כלל ישראל מיד בני עשו) הוא רק באיסור פרטי דגיד הנשה12 (שהוא רק פרט אחד של המאורע13); ויתירה מזו:
הערות
- 1. וראה לקמן בסוף הסעיף.
- 2. פרשתנו לב, לג.
- 3. כדעת רבנן (חולין צו, אב). וכ"ה ההלכה — רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ח ה"ב. רמ"א יו"ד ר"ס ק.
- 4. משנה חולין פט, ב. וראה שם צב, ריש ע"ב ד"אית לי' ולא עגיל".
- 5. משנה חולין שם ושם צ, ב.
- 6. חולין צא, א. וראה ב"ר פע"ח, ו ובמ"כ (ועוד) שם.
- 7. רש"י חולין שם ד"ה ורבנן.
- 8. רשב"ם עה"פ. ועד"ז בכמה מפרשים.
- 9. מצוה ג.
- 10. ראה רמב"ן (לב, כו), אברבנאל ועוד.
- 11. ל' אדה"ז שו"ע או"ח סתע"ב סוס"ז.
- 12. משא"כ לפי הטעם שבחזקוני עה"פ (וכ"ה בתוס' דעת זקנים ועוד מפרשים) — "שיש לקנוס ולענוש בנ"י מאכילת גיד הנשה שהניחו אביהם הולך יחידי", או דכיון "שהוזק יעקב בגיד הנשה קבלו עליהם בניו. . שלא יאכלו ממנו" — שלפ"ז נוגע מקום ההיזק. וראה ע"ד הקבלה והחסידות — סהמ"צ להצ"צ מצות גיד הנשה (וש"נ). ועוד.
- 13. ועוד: גיד הנשה הוא מקום ההיזק היפך ההצלה (אף שי"ל שבא להדגיש שההיזק הי' רק בזה (ראה ספורנו, אברבנאל ועוד), או שלמרות ההיזק ניצל, או שנרפא גם מנזק זה). ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות ח׳:ב׳ - הטקסט מספריא
האוכל מגיד הנשה הפנימי ממקום שעל הכף לוקה ואם אכל מחלבו או משאר הגיד הפנימי או מכל החיצון מכין אותו מכת מרדות וכמה שיעור אכילה כזית ואם אכל הגיד שעל הכף כולו אע"פ שאין בו כזית לוקה מפני שהוא כבריה בפני עצמה.
בראשית רבה ע״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב, לג), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה, שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ. רַב הוּנָא אָמַר הַאי פְּקוּקַלְתָּא דְגִידָא שָׁרֵי וְיִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים אָסְרוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם. רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וְאַחַת מֵהֶן נֶאֶסְרָה. רַבִּי יוֹסֵי אָמַר בְּאַחַת מֵהֶן נָגַע וּשְׁתֵּיהֶן נֶאֶסְרוּ. אִית תַּנָּא תָּנֵי הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל יָמִין כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, וְאִית תַּנָּא תָּנֵי הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל כְּרַבִּי יוֹסֵי. מַאן דְּאָמַר הַדַּעַת נוֹטָה שֶׁהוּא שֶׁל יָמִין (בראשית לב, כו): וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וּמַאן דְּאָמַר הַדַּעַת מַכְרַעַת שֶׁהוּא שֶׁל שְׂמֹאל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית לב, לג): כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב.
רמב"ן על בראשית ל״ב:כ״ו - הטקסט מספריא
וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ, וְעַל כֵּן לֹא יָכוֹל לוֹ הַמַּלְאָךְ לְהַזִּיקוֹ, כִּי לֹא הֻרְשָׁה רַק בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ לְהָקֵעַ כַּף יְרֵכוֹ. וְאָמְרוּ בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה (בראשית רבה ע"ז:ג'), נָגַע בְּכָל הַצַּדִּיקִים שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת מִמֶּנּוּ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד. וְהָעִנְיָן כִּי הַמְּאֹרָע כֻּלּוֹ רֶמֶז לְדוֹרוֹתָיו, שֶׁיִּהְיֶה דּוֹר בְּזַרְעוֹ שֶׁל יַעֲקֹב יִתְגַּבֵּר עֵשָׂו עֲלֵיהֶם עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לְקַעְקֵעַ בֵּיצָתָן, וְהָיָה זֶה דּוֹר אֶחָד בִּימֵי חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, כַּדּוֹר שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא וַחֲבֵרָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שיר השירים רבה ב ז), אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אִם יֹאמַר לִי אָדָם תֵּן נַפְשְׁךָ עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ שֶׁל הקב"ה, אֲנִי נוֹתֵן, וּבִלְבַד שֶׁיַּהַרְגוּנִי מִיָּד, אֲבָל בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל. וּמָה הָיוּ עוֹשִׂים בְּדוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד, הָיוּ מְבִיאִין כַּדּוּרִיּוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וּמְלַבְּנִין אוֹתָן בָּאוּר וְנוֹתְנִין אוֹתָן תַּחַת שֶׁחְיֵיהֶן וּמַשִּׂיאִין נַפְשׁוֹתֵיהֶן מֵהֶן. וְיֵשׁ דּוֹרוֹת אֲחֵרִים שֶׁעָשׂוּ עִמָּנוּ כָּזֶה וְיוֹתֵר רַע מִזֶּה, וְהַכֹּל סָבַלְנוּ וְעָבַר עָלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁרָמַז וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם:
שולחן ערוך, אורח חיים תע״ב - הטקסט מספריא
יִהְיֶה שֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ מִבְּעוֹד יוֹם, כְּדֵי לֶאֱכֹל מִיָּד כְּשֶׁתֶּחְשַׁךְ; וְאַף אִם הוּא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, יָקוּם מִפְּנֵי שֶׁמִּצְוָה לְמַהֵר וְלֶאֱכֹל בִּשְׁבִיל הַתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִישְׁנוּ, אֲבָל לֹא יֹאמַר קִדּוּשׁ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.
יְסַדֵּר שֻׁלְחָנוֹ יָפֶה בְּכֵלִים נָאִים כְּפִי כֹּחוֹ, וְיָכִין מְקוֹם מוֹשָׁבוֹ שֶׁיֵּשֵׁב בַּהֲסַבָּה דֶּרֶךְ חֵרוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ עָנִי שֶׁאֵין לוֹ כַּרִים, יֵשֵׁב עַל הַסַּפְסָל (מָרְדְּכַי רֵישׁ פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים).
כְּשֶׁהוּא מֵסֵב לֹא יִטֶּה עַל גַּבּוֹ וְלֹא עַל פָּנָיו וְלֹא עַל יְמִינוֹ, אֶלָּא עַל שְׂמֹאלוֹ. וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִטֵּר לְאַחֵר (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְת"ה סִימָן קל"ו).
אִשָּׁה אֵינָהּ צְרִיכָה הֲסַבָּה אֶלָּא אִם כֵּן הִיא חֲשׁוּבָה. הַגָּה: וְכָל הַנָּשִׁים שֶׁלָּנוּ מִקְרֵי חֲשׁוּבוֹת (מָרְדְּכַי רֵישׁ פ' ע"פ וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם), אַךְ לֹא נָהֲגוּ לְהָסֵב כִּי סָמְכוּ עַל דִּבְרֵי ראבי"ה דְּכָתַב דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לְהָסֵב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
בֵּן אֵצֶל אָבִיו צָרִיךְ הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ הוּא רַבּוֹ מֻבְהָק. תַּלְמִיד לִפְנֵי רַבּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה, אֲפִלּוּ אֵינוֹ רַבּוֹ מֻבְהָק, אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת. וְתַלְמִיד חָכָם מֻפְלָג בְּדוֹרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם, חָשׁוּב כְּרַבּוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֲסַבָּה. וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד, אֲבָל אִם אוֹכֵל עַל שֻׁלְחָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ צָרִיךְ לְהָסֵב.
הַשַּׁמָּשׁ צָרִיךְ הֲסַבָּה.
כָּל מִי שֶׁצָּרִיךְ הֲסַבָּה, אִם אָכַל אוֹ שָׁתָה בְּלֹא הֲסַבָּה לֹא יָצָא, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה, דְּאֵין דֶּרֶךְ לְהָסֵב, כְּדַאי הוּא ראבי"ה לִסְמֹךְ עָלָיו שֶׁבְּדִיעֲבַד יָצָא בְּלֹא הֲסַבָּה (אֲגֻדָּה פֶּרֶק ע"פ). וְנִרְאֶה לִי אִם לֹא שָׁתָה כּוֹס שְׁלִישִׁי אוֹ רְבִיעִי בַּהֲסַבָּה, אֵין לַחֲזֹר וְלִשְׁתּוֹת בַּהֲסַבָּה דְּיֵשׁ בּוֹ חֲשָׁשׁ שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹסִיף עַל הַכּוֹסוֹת; אֲבָל בִּשְׁנֵי כּוֹסוֹת רִאשׁוֹנוֹת, יַחֲזֹר וְיִשְׁתֶּה בְּלֹא בְּרָכָה (מִנְהָגִים), וְכֵן בַּאֲכִילַת מַצָּה. וּלְכַתְּחִלָּה יָסֵב כָּל הַסְּעֻדָּה. (מהרי"ב).
צָרִיךְ לִשְׁתּוֹת ד' כּוֹסוֹת עַל הַסֵדֶר, וְאִם שְׁתָאָן זֶה אַחַר זֶה שֶׁלֹּא כַּסֵדֶר, לֹא יָצָא.
שִׁעוּר הַכּוֹס, רְבִיעִית לְאַחַר שֶׁיִּמְזְגֶנּוּ אִם רוֹצֶה לְמָזְגוֹ, וְיִשְׁתֶּה כֻּלּוֹ אוֹ רֻבּוֹ. וְאִם יֵשׁ בּוֹ הַרְבֵּה רְבִיעִיּוֹת, שׁוֹתִין מִמֶּנּוּ כָּל כָּךְ בְּנֵי אָדָם כְּמִנְיַן רְבִיעִיּוֹת שֶׁבּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִשְׁתּוֹת רֹב הַכּוֹס, אֲפִלּוּ מַחֲזִיק כַּמָּה רְבִיעִיּוֹת. וְצָרִיךְ לִשְׁתּוֹת הַשִּׁעוּר שֶׁלֹּא בְּהֶפְסֵק גָּדוֹל בֵּינְתַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ).
מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹתֶה יַיִן מִפְּנֵי שֶׁמַּזִּיקוֹ, אוֹ שׂוֹנְאוֹ, צָרִיךְ לִדְחֹק עַצְמוֹ וְלִשְׁתּוֹת, לְקַיֵּם מִצְוַת אַרְבַּעָה כּוֹסוֹת.
מִצְוָה לַחֲזֹר אַחַר יַיִן אָדֹם, אִם אֵין הַלָּבָן מְשֻׁבָּח מִמֶּנּוּ (טוּר).
יוֹצְאִים בְּיַיִן מְבֻשָּׁל וּבְקוֹנְדִּיטוֹן.
אֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה, יִמְכֹּר מַלְבּוּשׁוֹ אוֹ יִלְוֶה אוֹ יַשְׂכִּיר עַצְמוֹ בִּשְׁבִיל יַיִן לְד' כּוֹסוֹת.
גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּאַרְבַּע כּוֹסוֹת וּבְכָל מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאוֹתוֹ לַיְלָה.
תִּינוֹקוֹת שֶׁהִגִּיעוּ לְחִנּוּךְ, מִצְוָה לִתֵּן לְכָל אֶחָד כּוֹסוֹ לְפָנָיו. הַגָּה: וְאֵין לִקַּח כּוֹס שֶׁפִּיו צַר כְּעֵין קרו"ג גלא"ז, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יוּכַל לִשְׁתּוֹת רְבִיעִית כְּאֶחָד (מהרי"ב). וּבַכּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן בְּלָאו הָכֵי אֵין לוֹקְחִים אוֹתוֹ, וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן קפ"ג (סָעִיף ד' בְּהַגָּה), וְכֵן הַכּוֹס שֶׁל קִדּוּשׁ, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רע"א (סָעִיף י') (בֵּית יוֹסֵף).
מִצְוָה לְחַלֵּק לַתִּינוֹקוֹת קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ שִׁנּוּי וְיִשְׁאֲלוּ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.