186
שיחה א
א. בפירושו בריש פרשתנו, לאחרי שרש"י מפרש הטעם שנאמר "ראשי המטות לבני ישראל" — "חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואח"כ לכל בני ישראל כו'", כותב: "ומה ראה לאומרה כאן למד1 שהפרת נדרים ביחיד מומחה ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות".
וצריך ביאור: מלשון רש"י "למד2 שהפרת נדרים ביחיד מומחה כו'" משמע שאין כאן המקור לגוף הדין דהפרת נדרים3, אלא רק לפרט זה שההפרה היא ע"י "יחיד מומחה (ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות)" — ולכאורה, מנא לן בפשוטו של מקרא שיש אפשרות של "הפרת נדרים" ע"י בנ"א (וחכם), והרי בכל הפרשה מדובר רק ע"ד הפרת האב נדרי בתו והבעל נדרי אשתו4, ולא בהפרת — התרת — נדרים ע"י חכם וכיו"ב?
והרי גם ע"ד הדרוש וההלכה אי' במשנה5 "היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו", ופרש"י "התרת נדרים שאמרו חכמים שהחכם מתיר את הנדר מעט רמז יש במקרא ואין על מה לסמוך אלא שכן מסור לחכמים בתורה שבעל פה", ופשיטא שאינו מפורש בכתוב לפי פשוטו של מקרא!
והנה בגמ' שם5 הובאו דעות כמה תנאים ש"יש להם על מה שיסמוכו" מכמה כתובים (אבל אינם בפרשת נדרים), ולבסוף הובא מאמר ר"י אמר שמואל "שנאמר6 לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו" (ולימוד זה הובא בפוסקים וכו' כמקור על התרת נדרים7). אבל רש"י בפירושו על התורה בפסוק הנ"ל מפרש "לא יחלל דברו לא יעשה דבריו חולין", ואינו מביא כלל (אפילו לא בתור "רבותינו דרשו") הלימוד ש"הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו".
ב. לכאורה י"ל, שלשיטת רש"י
הערות
- 1. בדפוס ראשון דפרש"י "ומה ראה לומר פרשת נדרים כאן ללמד שהפרת כו'", והד"ה בפרש"י הוא "וידבר משה" ולא "ראשי המטות" כבפרש"י שלפנינו.
- 2. בכמה כת"י רש"י (שתח"י) "לפי" (במקום "למד").
- 3. וכדמשמע (לחד מ"ד) בירושלמי חגיגה פ"א ה"ח בתחלתה. ולהעיר מפי' (המיוחס ל)רש"י נדרים עח, רע"א.
- 4. או הארוס והאב ביחד — ל, ז ואילך ובפרש"י.
- 5. חגיגה י, א.
- 6. פרשתנו ל, ג.
- 7. ראה תיב"ע עה"פ. שאילתות שאילתא כג ("ומנלן דאית לי' היתרא לנדרא ולשבועתא מדאורייתא. . אמר קרא לא יחל דברו הוא אינו מוחל כו'"). רמב"ם הל' שבועות פ"ו ה"ב . ר"ן נדרים עז, סע"ב ורא"ש (עח, רע"א) שם [וראה ר"ח חגיגה שם: כלומר יש לו ראי' מן התורה שיש לו רשות להתיר נדרים ואינם כעופות הפורחים באויר כאשר שנינו במשנתנו. וראה ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג ח"א עשה קגקד (שמה, א). וראה מהרש"א חגיגה שם. רא"ם לפרש"י שם בסופו. שיח יצחק לפרש"י חגיגה שם].
- . ומלשון הרמב"ם שם "כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו כו'" משמע לכאורה שהוא דלא כפרש"י חגיגה שם. ואכ"מ.
משנה תורה, הלכות שבועות ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה שזה הכתוב לא יחל דברו שלא יחלל הוא בעצמו דרך קלות ראש בשאט נפש כענין שנאמר וחללת את שם אלהיך, אבל אם ניחם וחזר בו חכם מתיר לו.
נדרים ע״ז ב - הטקסט מספריא
בְּקִיטוֹנָא דְבֵי רַב, עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה.
אָמַר רַבָּה אָמַר רַב נַחְמָן: הֲלָכָה, נִשְׁאָלִין נְדָרִים עוֹמֵד, יְחִידִי, וּבַלַּיְלָה, וּבַשַּׁבָּת, וּבִקְרוֹבִים, וַאֲפִילּוּ הָיָה לָהֶן פְּנַאי מִבְּעוֹד יוֹם.
עוֹמֵד? וְהָתַנְיָא: יָרַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל מִן הַחֲמוֹר וְנִתְעַטֵּף וְיָשַׁב וְהִתִּיר לוֹ נִדְרוֹ. רַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר: פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה. מִיעְקַר נִדְרָא בָּעִינַן, וּבָעֵי עַיּוֹנֵי, אַהָכִי יָשַׁב. וְרַב נַחְמָן סָבַר: אֵין פּוֹתְחִין בַּחֲרָטָה, וַאֲפִילּוּ מְעוּמָּד.
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: חֲזִי מָר הַאי מֵרַבָּנַן דַּאֲתָא מִמַּעְרְבָא וְאָמַר: אִיזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לִבְרֵיהּ דְּרַב הוּנָא בַּר אָבִין, וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וַאֲמַרוּ לֵיהּ: זִיל וּבְעִי רַחֲמֵי עַל נַפְשָׁךְ דַּחֲטָאת. דְּתָנֵי רַב דִּימִי אֲחוּהּ דְּרַב סָפְרָא: כׇּל הַנּוֹדֵר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקַיְּימוֹ — נִקְרָא חוֹטֵא. אָמַר רַב זְבִיד: מַאי קְרָא — ״וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא״, הָא לֹא חָדַלְתָּ — אִיכָּא חֵטְא.
תַּנְיָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״כׇּל נְדָרִים שֶׁתִּדּוֹרִי, אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי״, ״אֵין זֶה נֶדֶר״ — לֹא אָמַר כְּלוּם. ״יָפֶה עָשִׂית״, וְ״אֵין כְּמוֹתֵךְ״, וְ״אִם לֹא נָדַרְתְּ, מַדִּירֵךְ אֲנִי״ — דְּבָרָיו קַיָּימִין.
לֹא יֹאמַר אָדָם לְאִשְׁתּוֹ בְּשַׁבָּת ״מוּפָר לִיכִי״, ״בָּטֵיל לִיכִי״, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹמֵר לָהּ בַּחוֹל, אֶלָּא אוֹמֵר לָהּ: ״טְלִי וְאִכְלִי״, ״טְלִי וּשְׁתִי״, וְהַנֶּדֶר בָּטֵל מֵאֵלָיו. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל בְּלִבּוֹ.
תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בַּשַּׁבָּת מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, בַּחוֹל מוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה — מְבַטֵּל בְּלִבּוֹ, וְאֵין צָרִיךְ לְהוֹצִיא בִּשְׂפָתָיו.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: חָכָם שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן בַּעַל, וּבַעַל שֶׁאָמַר בִּלְשׁוֹן חָכָם — לָא אָמַר כְּלוּם.
דְּתַנְיָא: ״זֶה הַדָּבָר״ — הֶחָכָם מַתִּיר וְאֵין בַּעַל מַתִּיר. שֶׁיָּכוֹל: וּמָה חָכָם שֶׁאֵין מֵפֵר — מַתִּיר, בַּעַל שֶׁמֵּפֵר — אֵינוֹ דִּין שֶׁמַּתִּיר? תַּלְמוּד לוֹמַר:
in a side room [kitona] of the study hall, while standing, alone and at night.
Rabba said that Rav Naḥman said: The halakha is that one can request the dissolution of vows even when the halakhic authority is standing or alone, i.e., without a court of three, as long as he is a halakhic authority, and that one can do so at night, on Shabbat, and by relatives, and even when those requesting dissolution on Shabbat had the opportunity to do so while it was still day, i.e., before Shabbat.
The Gemara raises a difficulty with this ruling: Can a judge dissolve a vow while standing? But it is taught in a baraita that Rabban Gamliel alighted from a donkey, and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, and sat, and dissolved a man’s vow for him. If one can dissolve a vow while standing, why did he sit? The Gemara explains: Rabban Gamliel holds that one must broach dissolution based on regret. In other words, a halakhic authority does not dissolve vows directly, but must prompt the one who took the vow to concede that he regrets having taken the vow in the first place. We require that the vow be uprooted, and he needed to examine the case; therefore, he sat down. But Rav Naḥman holds that one need not broach dissolution based on regret, and therefore a halakhic authority can dissolve the vow even while standing.
Rava said to Rav Naḥman: Master, see that Sage who came from the West, Eretz Yisrael, and who said: The Sages attended to the dissolution of a vow taken by the son of Rav Huna bar Avin, and they dissolved his vow and said to him: Go and request mercy for yourself, for you have sinned by taking a vow. As Rav Dimi, the brother of Rav Safra teaches: With regard to anyone who takes a vow, even if he fulfills it, he is called a sinner. Rav Zevid said: What verse teaches this? It is: “But if you refrain to vow, it will be no sin in you” (Deuteronomy 23:23). It may be inferred that if you did not refrain from taking vows, there is sin.
§ It is taught in a baraita: One who says to his wife: Any vows which you will vow, I do not want [ee efshi] you to vow, or one who wants to nullify a vow and says: This is not a vow, has not said anything, as this is not a valid formula of nullification. If he says: You have done well, or: There are none like you, or: If you had not taken a vow, I, myself, would have taken a vow to obligate you in this, his statement is substantial, and the vow is ratified.
A man should not say to his wife when nullifying her vows on Shabbat: It is nullified for you, or: It is canceled for you, in the manner that he would say to her on weekdays. Rather, he should say to her, if she took a vow to refrain from food or drink: Take this and eat it, or: Take this and drink it, and the vow is canceled on its own. Rabbi Yoḥanan said: And he must also cancel the vow in his heart; simply telling her to eat or drink is not sufficient.
It is taught in a baraita: Beit Shammai say: On Shabbat he cancels the vow in his heart and on a weekday he articulates the nullification with his lips. And Beit Hillel say: Both in this case and in that case, i.e., whether on Shabbat or a weekday, it is sufficient if he cancels the vow in his heart, and he need not articulate with his lips.
§ Rabbi Yoḥanan said: A halakhic authority who pronounced his dissolution of a vow with language appropriate to a husband, i.e., he said the word nullified instead of dissolved, or a husband who pronounced his nullification of a vow with language appropriate to a halakhic authority, i.e., he said the word dissolved instead of nullified, has not said anything. Each of them has the authority to cancel a vow only in the particular manner allotted to him.
As it is taught in a baraita: The verse “This is the thing which the Lord has commanded” (Numbers 30:2) indicates that the husband’s nullification, which is the topic of the subsequent verses, must be done specifically in this way. The Sages concluded that a halakhic authority dissolves a vow, but a husband does not dissolve it. As, one might have thought: And just as a halakhic authority, who cannot nullify vows, nevertheless dissolves them, so too with regard to a husband, who can nullify vows, is it not logical that he should also dissolve them? Therefore, the verse states:
מזרחי, במדבר ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
נדר האומ' קונם שלא אוכל ושלא אעש' דב' פלוני יכול אפי' לאכול נבלו' אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה ת"ל לאסור איסר לאסור את המות' ולא להתיר את האסור. הרמב"ן ז"ל טען ואמר לשון ספרי אינו כן אלא שנו על לאסור איסר יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה תלמוד לומר לאסור איסר על נפשו לאסור את המות' ולא להתיר את האסור הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים ולפי דעתי שלא נזהר שהרי אמרו בנדרים דהוא אסר חפצא עליה ולפיכך אינן חלין על דבר שאין בו ממש כגון נדר עלי שלא אדבר עמך או שלא אלך או שלא אישן וכיוצא בהם וכיון שהדבר כן נראין הדברים שאפילו בדבר הרשות אם אמר נדר עלי שאוכל היום או שאוכל ככר זה אינו נדר שאין הנדר חל על החפץ כלל אלא עליו שיעשהו ולא הוזכרו נדריה בגמר' בקום ועשה כלל ואל תשיבני מנדרי גבוה הרי עלי עולה הרי עלי שלמי' שאמירתו לגבוה נתחייבו בה נכסיו כמסירתו להדיוט או שהוא נוהג בנדרי ההקדש מפני שיש בהם חפץ לאסור להדיוט ונתפש לגבוה לכשיפריש ולפיכך משעה ראשונה חל חיוב הנדר על נכסיו אבל בנדרי בטוי אין לנו לפי שאין שם חפץ כלל לא בתחלה ולא בסוף וכן לאסור את המותר ולא להתיר את האסור אין ראוי להזכירו בנדרים לפי שהם חלין על דבר מצוה כדבר הרשו' והאומר בנדר שאיני עושה סוכה שאיני עושה לולב שאיני מניח תפילין אסור ואע"פ שעובר על מצות עשה וכן המדיר את אשתו מתשמיש המטה אסור אף על פי שמבטל מצות תעשה וכן הן חלין בקיום מצות לא תעשה כגון שנדר שלא לאכול נבלה ממה ששנינו יש נדר בתוך נדר וכו' נמצא שהנדר חל לאסור האסור ולהתיר לעצמו שלא יעשה מה שהוא אסור לו לעבור עליו אלא שאינם חלין לעבור בידים על לא תעשה אבל השבועות אינם כלל אלא לאסור את המותר אינן נוהגות בדבר מצוה כלל לא בביטול מצות לא תעשה ולא קיימו ולא בביטול מצות עשה כגון שבועה שלא אעש' סוכה ושלא אניח תפילין ואפי' בקיום מצות עשה אינן חלות שאילו נשבע לקיים את המצוה ולא קיים אינו מתחייב בה משום שבועה לא מלקות ולא קרבן אלא דשרי ליה לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך ומפני זה בשבועת בלבד הוא נדרשת לאסור איסר על נפשו והלכות גדולות הן הבקי ימצאם במקומותם עד כאן דברו. ואני תמה מאד וכי עלה על דעתו שרש"י ז"ל דנהירן ליה שבילי דכולי תלמודא לא למד מימיו פ' שני דנדרים דתניא חומר בשבועות מנדרים שהשבועה חלה בין על דבר שיש בו ממש ובין על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים והקשו מברייתא זו אמתניתין דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך הרי זה בבל יחל דברו אע"ג דשינה דבר שאין בו ממש הוא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה ופרש"י ה"ה נמי קונם פי המדבר קונם רגלי מהלכת ועוד למה לא טען זה גבי נדר האומר קונם שלא אוכל וטען גבי יכול אפילו לאכול נבלות ואפשר שאמר משום דהכא איכא תרתי חדא דאכילה שאין בה ממש ואינו נופל בה נדר ועוד דלא הוזכרו נדרים בגמרא בקום ועשה כלל ואלו גבי נדר האומר קונם שלא אוכל אין בו אלא דאכילה אין בה ממש ואיך שיהיה אין מכל אלו טענה כלל דאי משום דנדר אינו חל על דבר שאין בו ממש ואכילה אין בה ממש אינה טענה כלל שהרי כבר הקשו זה בגמרא ותרצו כגון דאמר קונם עיני בשינה קונם פי מדבר הכא נימא שרש"י ז"ל תפש לשון המשנה דקתני שאיני ישן במקום קונם עיני בשינה ולא קשיא ולא מידי ואי משום דלא הוזכרן נדרים בגמרא בקום ועשה כלל מי הגיד לו דהאי יכול אפילו לאכול נבלות בנדרים קאי ולא אשבועות אי משום דפתח בנדר ואייתי על' סתמא יכול אפי' לאכול נבילות הנה בנוסחאות שלנו כתוב יכול אפי' נשבע לאכול נבלות כמו שכתוב בספרי לא בנדרי' כמו שחשב הוא ועוד אפי' לנוסחת הרמב"ן ז"ל שכתוב בה סתם יכול אפי' לאכול נבלות כו' מצינן לפירושי שלא אמר זה אלא בשבועות ומילתא באנפי נפשה היא ואקרא דכל היוצא מפיו קאי כאילו אמר כל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' דאין הפרש בין שיאמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות ובין שאמר יכול אפי' לאכול נבלות קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה ולכן מה שאמר הזכירו הדבר הזה בשבועות והרב החליפו בנדרים לא היה לו לומר זה מכיון דאפי' לפי נוסחתו הוה מצי לפרושי למילתיה שמאמר יכול אפי' לאכול נבלות שאני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה דבתרי' קאי שפירושו כאלו אמר ככל היוצא מפיו יעשה יכול אפי' לאכול נבלות כו' לא שיחשדנו שטעה בהפרש שבין נדרים לשבועות שהם מבוארי' בתלמוד ולא יטעה בהם אפי' בר בי רב דחד יומא:
לא יחל כמו לא יחלל. כי הוא מפעלי הכפל ולולא החי"ת שאינו מקבל דגש היה נדגש לתשלום אות הכפל כמשפט:
לא יעשה דברו חולין מענין חילול לא מענין התחלה כמו אחל תת פחדך אע"פ ששניהם משרש חלל ופי' לא יעשה דברו חולין לא יזלזל דבריו כמו שמזלזל הרגלין שאינו חושש בשמירתן מהטומאה אלא יהיו נחשבין לו כקדש שחושש בשמירתו ורבותינו אמרו שהוא אינו מוחל אבל אחרי' מוחלין לו מענין מחלה לא ממילת יחל דרשו זה דמלת יחל שרשה חלל ומלת מחילה שרשה מחל רק דרשו זה ע"פ קבלתם שקבלו איש מפי איש עד למשה מסיני ואסמכוה אקרה דלא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו ומתירין לו ואומרים מותר לך מחול לך ואז יחללנו וזהו ששנו בברייתא בחגיגה התר נדרים פורחים באויר ויש להם על מה שיסמוכו אסמכתא בעלמא ואם הי' מאמר' זה יוצא מדוקיא דלא יחל דברו הי' מן התורה ולא מן ההלכה:
רש"י על במדבר ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
נדר. הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי קוֹנָם שֶׁלֹּא אֹכַל אוֹ שֶׁלֹּא אֶעֱשֶׂה דָבָר פְּלוֹנִי; יָכוֹל אֲפִלּוּ נִשְׁבַּע שֶׁיֹּאכַל נְבֵלוֹת אֲנִי קוֹרֵא עָלָיו כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה? תַּ"ל לאסר אסר — לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ספרי):
לא יחל דברו. כְּמוֹ לֹא יְחַלֵּל דְּבָרוֹ — לֹא יַעֲשֶׂה דְּבָרוֹ חֻלִּין (שם):
נדר A VOW — This is when one says, Behold, I take upon myself an obligation which is as sacred to me as an offering, that I will not eat, or that I will not do such-and-such a thing. — One might think that if he swears that he will eat the flesh of an animal which has not been slaughtered properly according to the rite that I may apply to him the text, “He shall do according to all that goeth forth from his mouth”! It, however, says, “[If he takes an oath] to forbid something to himself”, i.e., to forbid for himself something which is permissible to him — and not to make permissible that which is forbidden to him (Sifrei Bamidbar 153:4).
לא יחל דברו This is the same as לא יחלל דברו (the root of יחל being חלל): He shall not make his own word to bear a secular character (חולין) (Sifrei Bamidbar 153:4; see also Rashi on Leviticus 21:4).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 15 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך לג מטות שיחה א מאותו ספר שם עז, ב
- לקוטי שיחות כרך לג בין המצרים מטות מאותו ספר נדרים עז, סע"ב ואילך
- לקוטי שיחות כרך כט תצא שיחה ב מאותו ספר נדרים עז, ב
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ד נדרים עז, א
- לקוטי שיחות כרך יח פינחס שיחה ב מאותו ספר נדרים עח, א
- לקוטי שיחות כרך כו בא שיחה א מאותו ספר נדרים עח, ריש ע"ב
- תורת מנחם ש"פ מטות, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשי"ד נדרים עח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תש"כ נדרים עח, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"א נדרים עח, א
- תורת שמואל תרמ"א זכור את יום השבת נדרים דף ע"ח
- תורת שמואל תרמ"א במשנה וכו' ר' נהוראי נדרים עח, א ואילך
- תורת שמואל תרמ"א ושאבתם מים בששון נדרים עח, א ואילך
- תורת שמואל תרמ"א זכור את יום השבת נדרים עח, ע"א ואילך
- תורת שמואל תרמ"א זכור את יום השבת נדרים עח, ריש ע"ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת יתרו זכור את יום השבת נדרים עח, א-ב