שיחת יום שמחת תורה, ה'תשכ"ד

123

בלתי מוגה

כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.

א. (ניגנו את הניגון "הוא אלקינו" בלי התיבות, ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

ניגון זה ניגן ר' יחיאל החזן ב"כתר" בפני כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ובפני כ"ק מו"ח אדמו"ר.

והעיקר בזה – לא הניגון, אלא התיבות. ולכן יש להתאים את הניגון אל התיבות, ולהדגיש את התיבות "שנית בקרוב", "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" ⁵⁴³ .

ב. (ניגנו את הניגון "כי אנו עמך", ואח"כ אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

כמדובר לעיל ⁵⁴⁴ הרי זה ניגון של בעלי-תשובה, שלכן, תנועת הניגון היא מתוך עקשנות: הוא מתעקש – מבלי להתחשב מה אומרים למטה, ומה אומרים למעלה, עד למעלה מעלה – שמוכרח להיות "אנו עמך ואתה אלקינו, אנו בניך ואתה אבינו וכו'", בידעו שאחרת אי אפשר. ומה שהי' עד עתה – לא נוגע, ואדרבה, שנעשה "אהוב ונחמד .. כאילו לא חטא מעולם, ולא עוד אלא ששכרו הרבה כו'" (כמ"ש הרמב"ם ⁵⁴⁵ ). – באמת לא נוגע כאן פרטי התוארים ד"אהוב ונחמד", כי אם כמשל הבורח מן הרע כו', שלא נוגע פרטי הדברים, כי אם עצם הבריחה מן הרע ⁵⁴⁶ . ועד"ז בנדו"ד: הוא יודע דבר אחד – שצריך להיות "אנו עמך ואתה אלקינו", "ישראל ומלכא בלחודוהי" ⁵⁴⁷ .

* * *

ג. בשמחת-תורה תש"ד ⁵⁴⁸ סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר:

124

רבינו הזקן, בא' מהליכותיו ממעזריטש, בשנת תקכ"ט, עבר בדרכו בעיר שקלאָוו, ונכנס לבית-המדרש באמצע הלילה, וכיון שבחוץ שרר כפור, נגש סמוך לתנור כדי להתחמם, בהחזיקו את ידיו לצדדין, שכן, ע"פ קבלה, אין להחזיק את הידים מלאחוריו ⁵⁴⁹ .

באותה שעה הי' נוכח בבית המדרש הגאון ר' יוסף כלבו ⁵⁵⁰ [שהי' מבוגר מרבינו הזקן בט"ו שנה, והי' חבר ותלמיד מובהק של הגר"א מווילנא, והי' נקרא בשם "כל בו", ע"ש בקיאותו בכל מקצוע וענין בתורה, כך שהי' מרגיש כמו בביתו], ואמר שיעור במסכת ערכין לפני הלומדים של שקלאָוו, ורבינו הזקן הראה תנועה של העדר שביעת רצון ("אַ קנייטש געטאָן מיט די פּלייצעס").

הגאון ר"י כלבו הבחין בכך, ונגש אח"כ אל רבינו הזקן ושאל אותו: מניין בא אברך? והשיב לו רבינו הזקן: זוהי השאלה (במשנה ⁵⁵¹ ) "מאין באת ולאן אתה הולך". ואמר הגר"י כלבו: לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא (ע"ד לשון הזהר ⁵⁵² , אלא ששם נאמר "לאו אורחא דמלכא כו'", ואילו הגר"י כלבו אמר זאת על עצמו). וענה לו רבינו הזקן: מט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט ⁵⁵³ , לית דין אתר הדיוט ⁵⁵⁴ . ושאל הגר"י כלבו: הא מניין לך? והשיב רבינו הזקן: איתא בגמרא ⁵⁵⁵ "משה רבינו לא הוה ידע (פלגא דליליא אימת), דכתיב ⁵⁵⁶ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים .. ודוד הוה ידע", באמרו "חצות לילה גו'" ⁵⁵⁷ , אלא, שע"פ תורה אסור לומר על הזולת דבר ברור, ולכן לא רצה משה רבינו לומר דבר ברור אפילו על הקב"ה, אבל דוד דיבר על עצמו – "חצות לילה אקום להודות גו'", לומר שירות ותשבחות, ולכן הי' יכול לומר דבר ברור – "חצות". דוד ענינו ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל.

וסיים רבינו הזקן: תכלית הידיעה אשר לא נדע ⁵⁵⁸ . אם חושבים שיודעים פשט בערכין – אזי לא יודעים. ואז ביאר רבינו הזקן את הסוגיא בערכין לאמיתתה.

ד. והנה, כבר דובר כמ"פ ⁵⁵⁹ , שסיפורי רבותינו נשיאינו, אפילו

125

סיפורים אודות צדיקים ונשיאי ישראל – שהעיסוק בהם הוא בכלל הציווי "ולדבקה בו" ⁵⁶⁰ , "להדבק בחכמים ותלמידיהם" ⁵⁶¹ – אינם סיפורים יפים בעלמא, אלא הם הוראה בעבודתנו.

ובפרט בנדו"ד, שמדובר אודות סיפור שסיפרו כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמח"ת, שאז כל רגע יקר ביותר, כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשמח"ת הנ"ל ⁵⁶² , שצריכים לייקר כל רגע ורגע מהארבעים ושמונה שעות של שמע"צ ושמח"ת, כיון שבכל רגע יכולים לשאוב אוצרות בדליים וחביות,

– ולהעיר שזהו ענין שאינו מובן בשכל: כיצד יתכן שברגע אחד, שהוא זמן קצר ביותר, רגע כמימרא, יוכלו לשאוב דליים וחביות?! –

ואעפ"כ הקדיש כ"ק מו"ח אדמו"ר כמה רגעים לספר סיפור הנ"ל – הרי בודאי שאין זה סיפור יפה בעלמא, וכהלשון בהסיפור: "מילין דהדיוטא", אלא זהו ענין הדורש לימוד, ויש ללמוד ממנו הוראה בעבודה.

ה. ונוסף על לימוד ההוראה, צריך להבין כמה ענינים בפרטי הסיפור עצמו:

א) מה השיב רבינו הזקן – על שאלת הגר"י כלבו מניין בא אברך – שזוהי שאלת המשנה: "מאין באת ולאן אתה הולך"; היכן הוא המענה על שאלת הגר"י כלבו?

וביותר אינו מובן:

בשאלה זו (מניין בא אברך) הביע הגר"י כלבו את התפעלותו מגדלותו של רבינו הזקן, שלמרות העובדה שהגיע מהדרך, ונכנס באמצע השיעור, הנה לא זו בלבד שתפס את כל השיעור, אלא היתה לו גם השגה ופירכא על השיעור – שיעור בענין שהגר"י כלבו התייגע עליו רבות.

וא"כ, כאשר הגר"י כלבו מביע את התפעלותו מגאונותו של רבינו הזקן – צריך רבינו הזקן להראות לו שהוא יודע מאמר המשנה?!

ב) משמעותו של המענה של הגר"י כלבו לרבינו הזקן "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא", הוא, שלא נתקבל אצלו המענה של רבינו הזקן (על שאלתו מניין בא אברך) שזוהי שאלת המשנה "מאין באת ולאן אתה הולך". וא"כ, מה השיב לו רבינו הזקן ש"מט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט, לית דין אתר הדיוט" – מהו תוכן מענה זה על דברי הגר"י כלבו?

ופלא גדול יותר – שמשאלת הגר"י כלבו "הא מניין לך", מוכח,

126

שלא זו בלבד שהגר"י כלבו קיבל את המענה של רבינו הזקן (שמט"ט נקרא הדיוט כו'), אלא עוד זאת, שהחשיבו למענה מופלא, עד כדי כך, ששאל "הא מניין לך"!

ג) בביאורו של רבינו הזקן שמשה לא ידע ודוד ידע כו', יש לכאורה סתירה מרישא לסיפא:

בתחילה מבאר שידיעת דוד היא מפני שדיבר בנוגע לעצמו, ובנוגע לעצמו יכולים לומר דבר ברור. ונמצא, שאין זה מצד מעלתו המיוחדת של דוד, אלא רק מפני שדיבר בנוגע לעצמו, וגם משה, אילו הי' מדבר על עצמו, הי' יכול לומר בבירור.

ואילו אח"כ מבאר, שענינו של דוד הוא ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל, שמזה מוכח, שידיעת דוד היא (לא מפני שדיבר על עצמו, אלא) מצד ספירת המלכות, שיודעת הכל, "הכל" דייקא, היינו, לא רק מה שנוגע לעצמו, אלא הכל.

ו. ויש להקדים תחילה המוזכר לעיל, שבשאלה "מניין בא אברך", הביע הגר"י כלבו את התפעלותו מגאונותו של רבינו הזקן.

דלכאורה אינו מובן: מדוע שאל הגר"י את רבינו הזקן מניין בא? – לכאורה הי' צריך לשאול אותו מיד איזה סברות לא מצאו חן בעיניו בהשיעור שלו, ומדוע לא מצאו חן בעיניו, ולמאי נפק"מ מהיכן הוא בא?

ומכללות הסיפור מובן, שהשאלה "מניין בא אברך" לא היתה סתם כדי ליכנס עמו בדברים, אלא היתה כוונה מיוחדת בשאלה זו (כדלקמן). ועפ"ז יובן גם המענה של רבינו הזקן שזוהי שאלת המשנה "מאין באת ולאן אתה הולך", וכל המשך חילופי הדברים שביניהם, שבודאי לא הי' זה באופן של צחות בלבד, וע"ד דברי הגמרא במסכת עירובין ⁵⁶³ אודות חילופי דברים בין תלמידי חכמים בלשון חכמה, שלא יבינו האחרים.

ז. והענין בזה ⁵⁶⁴ :

בנוגע לסדר קדשים – הנה אפילו בדורות הראשונים עסקו בו רק מעט, ולכן מצינו בסדר זה ריבוי חילופי גירסאות, ולא נתבררו הגירסאות הנכונות כמו בשאר הסדרים, מצד מיעוט הלומדים בו. ובסדר קדשים גופא – הנה במסכת ערכין בפרט יש ריבוי גירסאות שונות וסוגיות חמורות כו'.

127

ולכן, כאשר הגר"י כלבו ראה אברך שזה עתה בא מטלטול הדרך, שממעטת את השם כו' (כדברי רש"י על הפסוק ⁵⁶⁵ "לך לך גו'"), וממעטת גם את הלימוד כו', ונכנס באמצע השיעור, ובשמעו בעל-פה, מבלי לעיין בפנים הגמרא, הנה לא זו בלבד שתפס היטב את כל השיעור, אלא עוד זאת, שהי' יכול להביע העדר שביעות רצון כו' – התפעל ביותר מהעובדה שאברך צעיר יכול להיות בעל תפיסה גדולה כ"כ, שכן, גם אברך שהוא מתמיד גדול, הרי לא הי' לו ריבוי זמן להספיק מה שיכול להספיק מתמיד שמבוגר ממנו בשנים, וסו"ס חסר אצלו הענין ד"ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה" ⁵⁶⁶ .

ולכן הי' סבור הגר"י כלבו, שיתכן שאין זה מצד כשרונותיו של האברך עצמו, אלא מפני שלמד אצל א' מגאוני הדור הזקנים, שעסק בתורה רבות בשנים, ומסר לאברך זה שקיבל ממנו.

וזו היתה שאלת הגר"י כלבו: "מניין בא אברך" – אצל מי למד וממי קיבל את גאונותו הגדולה.

ח. ועל זה השיב לו רבינו הזקן במאמר המשנה "דע מאין באת ולאן אתה הולך":

ובהקדמה – שבמענה של רבינו הזקן בלשון המשנה, היתה כוונתו לרמז, שכיון שזהו "דבר משנה", הרי זה ענין שצריך להיות ידוע לכל, שלכן "טעה בדבר משנה חוזר" ⁵⁶⁷ , שאין זה בגדר טעות כלל, כיון שכולי עלמא ידעי כו'.

ותוכן המענה:

הפירוש "מאין באת" הוא ⁵⁶⁸ – שמקור הנשמה הוא מבחי' אין, שבחי' זו היא למעלה מהחכמה, והיא מקור החכמה, כמ"ש ⁵⁶⁹ "והחכמה מאין תמצא". וזהו גם שרש ומקור התורה כפי שהיא למעלה מהחכמה, ומשם נסעה וירדה כו' ⁵⁷⁰ ; "ולאן אתה הולך" – שמבחי' "אין" צריך להמשיך לבחי' "אן" (כפי שכבר נתבאר ⁵⁷¹ בג' הבבות שבמשנה שהם כנגד ג' הסוגים דצדיקים בינונים וכו').

וכאשר סדר הלימוד הוא באופן ד"מאין באת", שזהו"ע הביטול, שגם בהיות הנשמה למטה, נרגש בה שרשה ומקורה בבחי' ה"אין", שזהו

128

גם שורש ומקור התורה – אזי אין נפק"מ אם הלומד הוא אברך צעיר או זקן, כיון שע"י הביטול מאירים כחות הנשמה כו'.

וכיון שסיפור זה אירע לאחרי שרבינו הזקן הי' כבר במעזריטש – שהרי תחילת הליכתו למעזריטש היתה בשנת תקכ"ד ⁵⁷² [וכידוע הסיפור ע"ד התקרבות רבינו הזקן אל הרב המגיד לאחרי ששמע ממנו פלפול ארוך בנגלה דתורה ⁵⁷³ ], וסיפור זה אירע בשנת תקכ"ט – הי' אצלו כבר סדר הלימוד באופן הנ"ל; משא"כ הגר"י כלבו, שעדיין לא הי' אצלו סדר הלימוד באופן הנ"ל, עד שבא אל רבינו הזקן.

ט. ועל זה השיב הגר"י כלבו "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא":

לכאורה אינו מובן: הרי רבינו הזקן אמר לו "דבר משנה", וא"כ, מה השיב לו הגר"י כלבו ע"ד שלילת "מילין דהדיוטא"?!

והביאור בזה:

כאשר הגר"י כלבו שמע את המענה של רבינו הזקן ע"ד השאלה "מאין באת", נתעורר אצלו ספק: האם לימודו של רבינו הזקן הוא בדרך העמקה כו', ובמענה ע"ד דברי המשנה "מאין באת" אכן נתכוין לכל הנ"ל; או שמא רק השתמש בלשון המשנה, וכל לימודו הוא רק ע"ד הפלפול.

וזהו שאמר "לאו אורחאי לאשתעי במילין דהדיוטא" – שבודאי לא היתה כוונתו לשלילת דברים בטלים ח"ו, כי אם, ע"ד לשון חז"ל ⁵⁷⁴ בנוגע להתרת נדרים שמספיק "שלשה הדיוטות", דהיינו, "הדיוטות" כאלו שיכולים להיות לומדים מופלגים, אלא שחסר אצלם ענין הסמיכה ⁵⁷⁵ – שאינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו; וכמו "כהן הדיוט", שאין משמעותו "הדיוט" כפשוטו ("אַ פּראָסטאַק"), אלא שלגבי "כהן גדול" נקרא בשם "הדיוט"; וכמו שעשרה מאמרות שבתורה נקראים "מילין דהדיוטא" לגבי עשרת הדברות ⁵⁷⁶ . ועד"ז בנדו"ד – שדרך הפלפול שבתורה היא בבחי' "מילין דהדיוטא" לגבי דרך העמקות שבתורה.

י. ועל זה השיב לו רבינו הזקן שמט"ט שר הפנים נקרא בשם הדיוט וכו', שתוכן המענה הוא – בדרך ההנהגה ד"ואתהלכה ברחבה" ⁵⁷⁷

129

– שלימודו בתורה הוא בעילוי אחר לגמרי, שלגבי עילוי זה הנה גם העמקות שבתורה היא בבחי' הדיוט:

ובהקדם הדיוק "מט"ט שר הפנים", ולא מט"ט סתם, או "מט"ט שרו של עולם" ⁵⁷⁸ – ששר הפנים הוא למעלה משרו של עולם, וכדאיתא בפרקי היכלות בנוגע לרבי ישמעאל כהן גדול ששאל לשר הפנים כו', והיינו, שכאן מדובר אודות מדריגת מט"ט כפי שנקרא "שר הפנים", שזהו מצד ענין התורה שבו ⁵⁷⁹ , וכידוע ⁵⁸⁰ שכמה ענינים בתורה נתגלו ע"י מט"ט.

ואעפ"כ, הנה גם מט"ט שר הפנים (שזוהי דרגתו מצד ענין התורה) נקרא בשם הדיוט, ואילו לימודו של רבינו הזקן הוא באופן ש"לית דין אתר הדיוט" – כי:

מט"ט הוא רק בחי' נברא, ובנבראים אין תכלית הביטול, כידוע בענין "אפקוהו למט"ט כו'" ⁵⁸¹ , שזהו לפי שאינו בבחי' ביטול במציאות. וזהו גם מה שנקרא בשם "הדיוט" – בדוגמת "שלשה הדיוטות" שאינם סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו, היינו, שחסר אצלם הביטול עצמי דמשה, בחי' "ונחנו מה" ⁵⁸² .

אבל כאשר לימוד התורה הוא באופן הביטול ד"מאין באת", שזהו הביטול דעולם האצילות – אזי "לית דין אתר הדיוט", כיון שבאצילות ישנו הביטול בתכלית, שהרי איהו וחיוהי וגרמוהי חד ⁵⁸³ . ועי"ז מגיעים לדרגת התורה כפי שהיא באופן ד"ואהי' אצלו גו' שעשועים גו' לפניו" ⁵⁸⁴ , שעשועים העצמיים (כמבואר בדרושי חסידות ⁵⁸⁵ בענין דוד זמירות קרית להו ⁵⁸⁶ ).

יא. וכאשר הגר"י כלבו שמע מרבינו הזקן שלימודו בתורה הוא בבחי' האין דאצילות – שאל אצלו: "הא מניין לך" ⁵⁸⁷ .

130

ועל זה השיב רבינו הזקן, משה רבינו לא ידע ודוד ידע וכו', דוד ענינו ספירת המלכות, ומלכות יודעת הכל, וסיים שתכלית הידיעה אשר לא נדע וכו', כדלקמן.

יב. ויש לבאר תחילה תיווך הסתירה הנ"ל (ס"ה), אם ידיעת דוד היא מפני שדיבר בנוגע לעצמו, או שידיעת דוד היא (לא מפני שדיבר על עצמו, אלא) מצד ספירת המלכות, שיודעת הכל:

לכאורה אינו מובן: מהי ההסברה שמשה רבינו לא הי' יכול לומר דבר ברור (" ב חצות", במקום " כ חצות") בגלל שע"פ תורה אין לומר דבר ברור על הזולת – הרי דיבורו הי' בנוגע להקב"ה , שאצלו לא שייך ענין של שינוי, כמ"ש ⁵⁸⁸ "לא ישקר ולא ינחם"?

אך הענין הוא – שאף שמצד למעלה הרי זה דבר ברור (" ב חצות"), מ"מ, בנוגע להמשכה למטה, ובפרט בארץ מצרים, "ערות הארץ" ⁵⁸⁹ , אפשר שיהי' שינוי – ע"ד שמצינו ביעקב שנתיירא "שמא יגרום החטא" ⁵⁹⁰ , ובנדו"ד (שלא שייך שמא יגרום החטא של בנ"י, כי בלאה"כ היו עובדי ע"ז כו') – שמצד מעשה טוב של מצרים יאריך הזמן עד שתתמלא סאתם*, ולכן לא הי' יכול לומר " ב חצות", אלא " כ חצות"**.

*) ומה שמצד התשובה דמצרים יכול להשתנות כל הענין (לא רק הזמן ד"חצות") – הרי אפשרות זו היא רק בשילוח בנ"י מארצם, וענין זה (שאם ישלחו מצרים את בנ"י מארצם תתבטל המכה כו') אין צורך לפרש בקרא.

**) ההסברה שבפנים היא לפירוש רבינו הזקן בהטעם שמשה רבינו לא הי' יכול לומר דבר ברור, ואילו ההתאמה עם פירוש התוס' 13 ד"ה ואתא – הדורשת ביאור בלאה"כ, ואינה שייכת כלל להסברה שבשיחה זו – לא דובר עד"ז, ואכ"מ.

ואילו דוד שדיבר בנוגע לעצמו אמר דבר ברור – דכיון שהדבר תלוי בעבודת עצמו, הרי זה בבעלותו, וכמארז"ל ⁵⁹¹ "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים", ולא עוד אלא שע"י עבודתו פועל גם למעלה כו'.

וזהו גם מה שספירת המלכות (ענינו של דוד) יודעת הכל, כי, ענינה של ספירת המלכות הו"ע הביטול, שזהו כללות ענין העבודה.

יג. ובפרטיות יותר:

ענינה המיוחד של ספירת המלכות הוא ענין הביטול – "לית לה

131

מגרמה כלום" ⁵⁹² , ומצד זה הרי היא כונסת ומקבלת את כל ההמשכות והגילויים מהספירות שלמעלה הימנה, שעש"ז נקראת בשם "כנסת ישראל" ⁵⁹³ , ויתירה מזה, שבספירת המלכות יש גם ענין ההתנשאות – לא רק לגבי הענינים שלמטה ממנה, אלא גם לגבי הענינים שלמעלה הימנה, וכידוע שהשרש של ספירת המלכות הוא למעלה מכל הספירות – בבחי' רדל"א ⁵⁹⁴ .

וכל זה הוא מצד ענין הביטול, וכפי שמצינו ברב ותלמיד, שהקבלה מן הרב שהוא בעילוי שבאין-ערוך היא דוקא ע"י הביטול של התלמיד – "שפתותיו נוטפות מר" ⁵⁹⁵ .

כלומר: אע"פ שהתלמיד מקבל מן הרב השפעה שכלית , וא"כ, בהיותו בתנועה של התפשטות השכל (היפך ענין הביטול) יוכל לכאורה לקבל יותר, וכמו שבלימוד התלמידים בינם לבין עצמם באופן ש"מחדדין זה את זה" ⁵⁹⁶ אין צורך בענין של ביטול, אעפ"כ, כדי לקבל מן הרב, צריך להיות ענין הביטול דוקא, ולא עוד אלא שגם מה שהתלמיד מחכים את רבו ע"י הקושיות כו' ⁵⁹⁷ , הרי זה דוקא כאשר בעת הקבלה מן הרב "שפתותיו נוטפות מר".

וכן הוא בספירת המלכות – שדוקא ע"י הביטול ד"לית לה מגרמה כלום", מגעת היא למעלה מכל הספירות כו'.

וע"ד משנ"ת בהמאמר ⁵⁹⁸ במעלת האופנים על השרפים – שהביטול שלהם הוא באופן של הודאה בלבד, שזהו ביטול יותר גבוה, ביטול עצמותו ממש, כמשל התלמיד שמתבטל לרבו (לא בגלל שמשיג איכות עומק השכלתו, אלא) בגלל שרואה שהשכלת רבו היא באין ערוך לגמרי מהשגתו, שאינה מבינה כלל, שאז מתבטל בכל עצמותו, שאינו כלום לגבי הרב.

וזהו גם מה שמסיים שתכלית הידיעה אשר לא נדע – שדוקא ע"י הביטול דלא נדע, באים לאמיתית הידיעה.

[וע"ד הסיפור שרבינו הזקן אמר לר' הלל מפּאַריטש: כאשר יש לאברך קושיא במסכת ערכין, צריך תחילה להעריך את עצמו ⁵⁹⁹ ].

132

יד. וזהו כללות החילוק שבין משה – גואל ראשון – לדוד – גואל אחרון:

אע"פ שגואל ראשון הוא גואל אחרון ⁶⁰⁰ , הרי הגאולה שע"י משה היתה גאולה שיש אחרי' גלות, ודוקא הגאולה שע"י דוד תהי' גאולה נצחית שאין אחרי' גלות ⁶⁰¹ , כיון שיקויים היעוד ⁶⁰² "לילה כיום יאיר".

וטעם הדבר – כי, הגאולה שע"י משה היתה קודם ענין העבודה (שהרי ענין העבודה נתחדש במ"ת, לאחרי יצי"מ), ואילו הגאולה שתהי' ע"י דוד היא לאחרי כללות ענין העבודה, ובפרט מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות ⁶⁰³ , שהנקודה העקרית בזה הו"ע הביטול.

וע"י הקדמת הביטול שבעבודה דזמן הגלות, זוכים לאמיתית הידיעה דלעת"ל, כמ"ש ⁶⁰⁴ "כי כולם ידעו אותי".

*

טו. דובר לעיל ⁶⁰⁵ בנוגע לקביעות שנה זו, שכיון שיום השבת הוא בסמיכות לראש השנה, הרי זה המשך לר"ה. ועד"ז בנוגע לשמע"צ ושמח"ת, שמיד לאחריהם ובהמשך להם בא שבת בראשית, כך, שישנו המשך של ג' ימים – "בתלת זימני הוי חזקה" ⁶⁰⁶ – להמשכת ענין התענוג וההרחבה ⁶⁰⁷ .

והענין בזה:

ידוע פתגם הרב המגיד ⁶⁰⁸ בנוגע לשמיני-עצרת, ש"שמיני" הוא מלשון שמנונית, שהו"ע בחי' התענוג, והרי תענוג פועל הרחבה בכל האברים, ואפילו בעצמות, כמ"ש ⁶⁰⁹ "שמועה טובה תדשן עצם ", וכמסופר בגמרא ⁶¹⁰ בנוגע לגוי, שכאשר נתבשר בבשורה של תענוג, הרי זה פעל שמנונית בעצם שברגל, והיינו, שאף שעצמות מצד עצמם לא שייך בהם גידול מצד אכילה ושתי', כמו באברים, כי גידול העצמות הוא רק עד גיל העמידה, שאז גדלים כל אברי הגוף בטבעם, מ"מ, פעל התענוג הרחבה בעצמותיו של גוי שהי' לאחרי גיל העמידה, והי' לו בן מבוגר, כמסופר בדברי הימים.

133

ובשמחת-תורה – נמשך התענוג דשמיני-עצרת בגילוי.

וגם שבת בראשית הו"ע התענוג, כי, ב"בראשית" ⁶¹¹ יש כמה ענינים: "בחוכמתא" ⁶¹² – בחי' החכמה; "מן אוולא" ⁶¹³ – בחי' הרצון שלמעלה מהחכמה; ונוסף לזה ישנו גם הענין ד"בשביל" (כמארז"ל ⁶¹⁴ "בראשית, בשביל כו'") – הכוונה הפנימית שברצון – שזהו ענין התענוג.

וכיון שישנם ג' ימים רצופים, "בתלת זימני הוי חזקה", להמשכת בחי' התענוג שפועל הרחבה בכל הענינים (אפילו בעצמות) – יה"ר שתהי' שנת הרחבה בכל הענינים בגשמיות וברוחניות.

* * *

טז. מאמר ד"ה להבין ענין משיב הרוח ומוריד הגשם.

* * *

יז. בהמשך להאמור לעיל (במאמר ⁶¹⁵ ) שענין ירידת גשמים הוא כקיבוץ גלויות,

הנה ע"פ מ"ש רבינו הזקן באגרת התשובה ⁶¹⁶ בנוגע לברכת "סלח לנו", ש"אנו מברכין .. ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה", עכצ"ל, ש"אין כאן שום ספק (וס"ס בעולם) כלל",

הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לברכת "משיב הרוח ומוריד הגשם" – שכיון שמברכים "מוריד הגשם", הרי בודאי שתהי' זו שנה של ירידת גשמים וקיבוץ גליות, ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

* * *

יח. (קודם סיום ההתוועדות אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

באמת היו צריכים להכריז זאת (ההכרזה דלקמן) אתמול, אבל עכ"פ עכשיו הרי זה בודאי זמן השִׂיא ("די העכסטע צייט") לענין זה:

אם ישנם כאלו שעדיין לא קראו ח"ו פרשת ברכה שנים מקרא ואחד תרגום – למרות שצריכים לעשות זאת בערב שמחת תורה ⁶¹⁷ – עליהם

134

לדעת שעכשיו הוא זמן השיא להשלים זאת, וכן לסיימה עם פירוש רש"י ⁶¹⁸ .

וכמו כן צריכים לקרוא פרשת בראשית שנים מקרא ואחד תרגום, וללמדה עם פירוש רש"י ⁶¹⁹ .

וע"י השלימות וההרחבה בתורה – תומשך שלימות והרחבה בכל הענינים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכת המזון על הכוס.

חלוקת "כוס של ברכה" התקיימה לאחרי ההתוועדות הא' דיום הש"ק פ' בראשית].

______ ● ______