שיוך משוער לקטע
לקוטי שיחות כרך א אמור שיחה א
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
"כל המנחות באות מן החטין, וזו (מנחת קנאות) כו' ומנחת העומר כו' – מן השעורים" וחג השבועות – בשתי הלחם, חמץ תאפנה.
18 ויקרא כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך כב ימים אחרונים דחג הפסח שיחה א
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
ידוע ההבדל בין פסח לבין שבועות בענין החמץ, שבפסח החמץ אסור לחלוטין, ואילו בשבועות לא זו בלבד שהחמץ מותר, אלא הוא חובה – מנחת שתי הלחם המוקרבת בשבועות צריכה להיות דוקא "חמץ תאפינה", ויותר מכך, דוקא מנחה זו מתירה את הקרבת מנחות המצה.
24 אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת ש"פ קדושים, מבה"ח אייר, ה'תשי"ד
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
בפסח – חמץ הוא דבר האסור , בספירת העומר – הוא דבר הרשות , ובשבועות – הוא מצוה חיובית , שהרי שתי הלחם הי' צ"ל מחמץ דוקא.ולכאורה אינו מובן:
48 אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם ר"ד יום ב' י"ד אייר, פסח שני, ה'תשי"ד
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
ולאחרי כן, הנה ע"י העבודה והטהרה בששת השבועות של ימיהספירה שבין חג הפסח לחג השבועות – באים לקבלת התורה, שבו מצוה להקריב שתי הלחם שצריכים להיות חמץ דוקא, שאז נשלמת הדרגא העליונה בעבודה – להביא את הטעם והדעת בעבודת השי"ת.
10 אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם ב"ה. נוסח המברק שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לשלוח לאנ"ש שי' בכל מרחבי תבל לקראת חג השבועות, ה'תשכ"ה
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
וע"פ המבואר לעיל בארוכה, שאף שהתורה מצד עצמה היא למעלה מהעולם (והיא תמיד "ע"ג המזבח"), הרי התכלית של מ"ת הוא לפעול בירור העולם (בירור דארץ מצרים ויצה"ר), ע"י ירידת התורה והתלבשותה בגדרי העולם – יש ללמוד גם בנוגע לשתי הלחם (שרומזים על ענין התורה), שהחיוב שיהיו "מנחה חדשה" הוא לא רק תנאי בשתי הלחם עצמם (כשם שצריכים לבוא מן החטים , וחמץ דוקא), אלא הוא גם בגדר "מתיר" לאחרים , בהתאם לכללות ענין התורה, שהיא לא רק לעצמה, אלא גם לפעול על ענינים אחרים.
1357 אמור שם, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
המשך השיחה, שעפ"ז יש לבאר הנהגת רבותינו נשיאינו להדר באכילת מצה שרוי' (ובכל מאכל ) באחש"פ – מעין חג השבועות שבו היו מביאים שתי הלחם מחמץ דוקא , כיון שבמדריגה זו החמץ אינו סתירה לעבודת ה' , ומעין זה באחש"פ, שאין צורך להזהר כ"כ מחשש חמץ של מצה שרוי', כיון שכבר עברו שבעה ימים בעבודת ההכנה לקבלת התורה בחג השבועות ע"י ספה"ע – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש שם ע' 30 ואילך.
1747 אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ב
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
ולכן מצינו שלאחרי יצי"מ, בחג השבועות, זמן מתן תורתנו – כמ"ש "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", במתן-תורה – אזי המצוה היא לא בענין ה"מצה", אלא בענין "שתי הלחם" (ש"חמץ תאפינה") דוקא, והיינו לפי שבמ"ת, "יום ה ששי" , היתה שלימות הבריאה כפי ש"עולם על מילואו נברא" , שהרי "פסקה זוהמתן" , ע"ד המעמד ומצב שיהי' בביאת המשיח, כאשר "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" .
1255 אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
תורת מנחם ש"פ אחרי-קדושים, י"ג אייר, ה'תשכ"ח
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
גם כללות העבודה דספירת העומר, שענינה הוא בירור נפש הבהמית, שלכן בא העומר משעורים דוקא, מאכל בהמה , ועז"נ משכני אחריך נרוצה, והיינו, שבתחילה נאמר משכני, לשון יחיד, דקאי על המשיכה מלמעלה לנה"א, ועי"ז מבררת נה"א את נה"ב, שזהו אחריך נרוצה, לשון רבים, היינו שגם נה"ב מתהפכת לאלקות, ועי"ז ניתוסף עילוי גדול יותר בנפש האלקית, שזהו שבחג השבועות מקריבים שתי הלחם שבאים מחיטים , מאכל אדם, אתם קרויין אדם .
2465 אמור כג, יז. משנה מנחות נב, ב. וראה תו"א ויקהל קטז, ב. לקו"ת במדבר י, ד. טז, ד. סהמ"צ להצ"צ כז, ב. וראה אג"ק חי"ג ע' ה.
פתיחה בהקשר
מאמרי אדה"ז תקס"ט קול דודי הנה זה בא
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
והנה בחי' מצה זאת היא צריכה שימור מן החימוץ מאד כי ענין החמץ והשאור ידוע שהוא בחי' ההגבהה וההתנשאות שנק' גסות הרוח וחוצפא שנק' מלכותא בלא תגא כו' שממנו מקור הקליפות כמ"ש אם תגביהי כנשר כו' ונק' אבי אבות הטומאה כי פי' אבות הטומאה הן חו"ב דקליפה המולידים המדות רעות והתאוות כו' ואבי אבות הטומאה הוא בחי' הגסות כו' שהוא מקור כל רע ונק' בס"י עומק רע ולכן הוזהר מלהקריב כל שאור ומחמצת כו' וכמו ששנינו כל המנחות באות מצה חוץ מתודה ושתי הלחם כו', אך המצה היא
46 כל המנחות באות מצה : מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תנו שיעור כמות לישת המצות
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב, טו
דהיינו שלא ידחוק הקמח בתוכו, שאז הוא מחזיק יותר מעשרון קמח , אלא יכניסנו לתוכו ברפוי.
496 תוס' מנחות נב, ב ד"ה חסרה (דכשמודדין במדה בפסח, או לצורך חלה, אין להכביד על הסלת, דאם כן נמצאת יתרה). ח"י ס"ק ז (ועיין בתוס' ריש פרק כל המנחות באות מצה, שכתב דאין להכביד על הסולת במדה, דאם כן נמצא יתירה).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ד (סי' תנג-תסז) תסב דין מי פירות אם מחמיצין
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יד
א אין נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה , על ידי שאור , או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאיליה, או אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר שאינה מינה, כגון על ידי שמרי יין שנתייבשו השמרים בתנור , הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת, שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו', ולא נאמר כי כל אוכל חמץ, [אלא] לרבות נתחמצה מחמת דבר אחר.
1105 משנה מנחות נב, ב (חמץ שבתודה ושתי הלחם ... מביא את השאור ונותנו לתוך המדה). שזהו עיקר החמץ, כמבואר בתוס' כח, ב ד"ה מחמת (דעל ידי שאור מיקרי חמץ טפי משנתחמץ מאליו, כדמוכח בפרק כל המנחות).
פתיחה בהקשר
נר מצוה ותורה אור שער האמונה יח, א
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
(ח) ולהבין זה הנה תחלה יש להבין בטעם איסור החמץ והשאור עד שכל האוכל כו' ומהו שאמ' מיום הא' עד יום הז' כו' דהנה שרש ישראל למעלה הוא בבחי' ישראל דלעילא שהו' בחי' ז"א דאצי' שכלול מז' מדות חג"ת נהי"מ והיינו מ"ש מיום הא' עד יום הז' מבחי' חסד דז"א שהוא יום א' דפסח עד בחי' המל' שהוא יום הזש"פ כידוע לפי שעיקר שרש הראשון דנש"י בעלמ' דדכור' הוא מבחי' מדות דז"א שנק' ישראל דלעיל' וכל מספ' בנ"י לצבאות' על גולגלת' שרשם הוא בז' מדות דאצי' ובהיות שבחג הפס' מאיר למעלה רק מבחי' חסדים דאבא בז"א והשאור והמחמצת שרשם הוא מבחי' הגבורות שיש אחיזה לגבורות קשות מהם (וע"כ נאסר כל שאור ומחמצת בהקטרה ע"ג המזבח כמ"ש כל שאור ומחמצת לא תקטירו וכל המנחות באות מצה דוקא חוץ מתודה שיש בה י' חלות חמץ ושתי הלחם דשבועות וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל) ע"כ נאסר החמץ לישראל בימי הפסח עד שכל האוכל שאור נכרתה נפשו האלקי' משרשה הראשון ביומין עילאין דז"א דאצילות מאיזה שרש שיהיה נשמתו הרי נכרת מכל הז' ימים מיום הא' עד יום הז' לפי שכלולים זע"ז בתכלית וד"ל:
9 וכל המנחות. . במ"א באריכות : מנחות נב, ב (במשנה). ראה סידור שחרית מה, א ואילך. פיה"מ (פקמ"ד-קמז) צה, רע"ג ואילך. אוה"ת תהלים כרך ב ע' תתקפג ואילך. מאמרי אדה"ז מארז"ל ע' שנח ואילך. אוה"ת שם ע' תתקעד ואילך.
פתיחה בהקשר
תורת שמואל תר"ם וביום הביכורים כו' והנה כאשר נמשך
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
וצ"ל מפני מה מנחה זו באה חמץ דוקא וכמארז"ל כל המנחות כו' חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שבאו חמץ, ויובן בהקדם ההפרש בין שבת
992 כל המנחות : ראה מנחות נב, ב (במשנה).
פתיחה בהקשר
תורת שמואל תר"ם וביום הביכורים
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קדש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, הנה מנחה חדשה הוא שתי הלחם שהי' בשבועות, ועליהם נא' סלת תהיינה חמץ תאפינה וארז"ל כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם, וצ"ל למה כל המנחות אסור להקריב חמץ וכמ"ש כי כל שאור וכל דבש כו' הגם שהי' נאכל לכהנים אך באמת אין זה לגריעותא שתי הלחם צריכים להיות דוקא חמץ.
4 כל המנחות באות מצה : מנחות נב, ב (במשנה).
פתיחה בהקשר
תורת שמואל תר"ם וביום הביכורים
מקור מפורש
כנראה בקטע זה
קטע יב
וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבעתיכם מקרא קדש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו, הנה מנחה חדשה קאי על שתי הלחם שהי' לחם חמץ כמ"ש סולת תהיינה חמץ תאפינה וכמארז"ל כל המנחות באות מצה חוץ מתודה ושתי הלחם, הנה לכאורה צ"ל מפני מה בחגה"ש מקריבים לחם חמץ משא"כ בכל השנה כתי' וכל שאור וכל דבש לא תקטירו, הגם ששתי הלחם הי' אכילת כהנים מ"מ בכל השנה לא הקריבו חמץ גם לפני אכילת כהנים ג"כ כ"א בחגה"ש דוקא א"כ מפני מה בכל השנה וכל שאור וכל דבש לא תקטירו שכל המנחות באות מצה ושתי הלחם באות חמץ, וזה שהי' אכילה לכהנים זה אינו לגריעותא כו'.
4 כל המנחות באות מצה : מנחות נב, ב (במשנה).
פתיחה בהקשר
על הדף
לקוטי שיחות כרך יז צו שיחה א
מקור מפורש
בדף זה
מילים משותפות עם קטע טו
משא"כ זה שנלמד מ"זאת תורת המנחה גו'" דגם מנחות דלא כתוב בהו מצה "באות מצה" (מנחות נב, סע"ב ואילך) – יש לומר שאין צריך ע"ז הריבוי ד"תורת".
פתיחה בהקשר
לקוטי שיחות כרך כח הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ב
מקור מפורש
בדף זה
ואינה קושיא, דשאני לחמי תודה דאין שם קרבן מנחה עליהם, משא"כ שתה"ל (מנחות מו, ב ותוד"ה כל שם נב, ב).
פתיחה בהקשר
תורת מנחם ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תשכ"א
מקור מפורש
בדף זה
ז) ויש לקשר זה עם הענין דחג הפסח וחג השבועות, שההפרש ביניהם, שבפסח חמץ אסור, ובשבועות צריך להיות דוקא חמץ, ואיתא בזהר שזהו כמשל המלך שהי' לו בן יחיד שנחלש וחלה, ולכן נאסר עליו לאכול מאכלים רגילים, כי אם סממני רפואה, וכאשר הבריא אזי הותר לו לאכול מאכלים בריאים, ויתירה מזה, שצריך לאכלם, אף שמקודם לכן נאסר עליו לאכלם.
73 אמור כג, יז. מנחות נב, ב. ראה תו"א קטז, ב. לקו"ת במדבר יא, ד. טז, ד. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי עד, סע"א ואילך. סידור (עם דא"ח) מה, ב ואילך. סהמ"צ להצ"צ כה, א. ועוד.
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תנו שיעור כמות לישת המצות ב
מקור מפורש
בדף זה
וימלאנו קמח בפיזור כדרך המוכרים דהיינו שלא ידחוק הקמח בתוכו שאז הוא מחזיק יותר מעשרון קמח אלא יכניסנו לתוכו ברפוי ולא יגדוש הקמח על גבי הכלי אלא ימלאנו בשוה עם שפתו כדרך שמילא אותו במים הללו שלא היה בהם גודש:
יג תוס' מנחות נב, ב ד"ה חסרה. ח"י שם.
פתיחה בהקשר
שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תסב דין מי פירות אם מחמיצין א
מקור מפורש
בדף זה
א אין נקרא חמץ בלשון התורה אלא עיסה שנילושה במים ונתחמצה על ידי שאור או שהניחוה בלא עסק עד שנתחמצה מאיליה או אפילו נתחמצה על ידי דבר אחר שאינה מינה כגון על ידי שמרי יין שנתייבשו השמרים בתנור הרי זה חמץ גמור וחייבין עליו כרת שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וגו' ולא נאמר כי כל אוכל חמץ [אלא] לרבות נתחמצה מחמת דבר אחר.
ב משנה מנחות נב, ב.
פתיחה בהקשר