265

לפיכך מוצאים אנו בכל שלושת החדשים: ניסן – זמן יציאת מצרים, אייר – זמן ספירת העומר (והרי כל ימי החודש קשורים במצוה זו, כאמור), וסיון – זמן מתן תורה [נכון אמנם שהימים הראשונים של חדש סיון הנם עדיין מימי הספירה, אך ידוע¹¹ שראש חדש סיון הוא כבר לאחר ספירת שלשת הימים הראשונים – חסד, גבורה, תפארת, שהם כללות ה"מדות" – שבשבוע השביעי, ועיקר ענינו של חדש סיון אינו ספירת העומר, כי אם מתן תורה, ככתוב¹²: "בחדש השלישי גו' באו מדבר סיני", וכמאמר רז"ל האמור: "אוריין תליתאי בירחא תליתאי"] – בכולם נזכרת יציאת מצרים.

– לגבי חודש ניסן נאמר¹³: "חודש האביב, כי בו יצאת ממצרים", לגבי חדש אייר¹⁴: "לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים" (למרות שלפי פשוטם של דברים מתיחס הקטע "לצאתם מארץ מצרים" אל "בשנה השנית" – הרי ידוע האמור בזהר¹⁵ ש"חודש השני" ו"שנה השנית" – "כולא חד", כך ש"לצאתם מארץ מצרים" מתיחס גם אל "בחודש השני"), ולגבי חודש סיון נאמר¹⁶: "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים".

אמנם כל החדשים נמנים לחדש ניסן, ראש חדשים, שהוא זמן יציאת מצרים – אך במפורש מוזכר ענין יציאת מצרים רק לגבי שלשה חדשים אלו.

סיבת הדבר היא, כי שלושה ענינים אלו: יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה מהווים אופנים ודרגות ביציאת מצרים, כי גמר יציאת מצרים הוא במתן תורה.

ז. מבין שלושה מועדים אלו קשור חג הפסח באכילת מצה, ספירת העומר – בשעורים, כמאמר רז"ל¹⁷: "כל המנחות באות מן החטין, וזו (מנחת קנאות) כו' ומנחת העומר כו' – מן השעורים" וחג השבועות – בשתי הלחם, חמץ תאפנה¹⁸.

בלתי מובן: א) מדוע בא העומר מן השעורים, שלא כשאר המנחות? לגבי מנחת קנאות מציינת המשנה¹⁹ את הנימוק: "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה", אך מה הטעם למנחת העומר? ב) מאחר שבפסח אסור החמץ משום שהחמץ מסמל הרגשת הישות העצמית ויצר הרע²⁰ – מדוע מותר החמץ בכל השנה, עד כדי כך שבחג השבועות אינו רק מותר כי אם מצוה להביא מן החמץ?