צב"ר.

שמזקרוב הוי' לכל קראיו לכל אשר יקראהו באמת¹, וצ"ל², דבתחלת הכתוב אומר דקרוב הוי' לכל קוראיו, ואינו אומר בזה שום תנאי כלל, אלא דכל אשר יקרא אל הוי' הנה הוי' קרוב אליו לשמוע קריאתו, וכשאומר לכל אשר יקראוהו באמת שמעמיד תנאי בהקריאה שתהי' באמת, וצ"ל מהו הקריא' באמ'. ולהבין זה³ הנה⁴ אמרז"ל (אבות פ"א⁵) על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבוד' ועל גמ"ח, שהם ג' קוים שעז"נ⁶ טוב הוי' לקויו, דהטוב והגילוי דשם הוי' הוא לקויו, שמחשממשיכים אותו ית' בבחי' קוין, שהו"ע המשכת המוחין במדות, וזהו שהעולם עומד, דעולם הוא בחי' ז"א ועמידת וקיום העולם שהם המדות הוא ע"י המשכת המוחין בהם. דזהו דכתיב (שה"ש ה' ט"ו) שוקיו עמודי שש⁷ מיוסדים על אדני פז, ואי' במד"ר במקומו שוקיו זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו (מד"ר במדבר פ"י⁸), עמודי שש, שהי' מיוסד בששה ימים, מיוסדים על אדני פז אלו פרשיותי' של תורה, דששה ימים הם ששה מדות העליונות⁹, וכמ"ש¹⁰ כי ששת ימים עשה הוי' את השמים ואת הארץ, ואומר ששת ימים ולא בששת ימים¹¹, כי הששת ימים עצמם שהו"ע הששה מדות הם העולם, מיוסדי' על אדני פז שהם פרשיותי' של תורה, דתורה היא מוחין שהם החיות פנימי של המדות, דלמעלה אינו דומה כמו למטה, דלמטה הנה היסוד הוא למטה מהבנין, ולמעלה הנה היסוד הוא למעלה מהבנין¹². וזהו העבודה בהמשכת המוחין במדות, וכדאי' בפע"ח¹³, והעיקר הוא להמשיך בחי' מוחין פנימיים ועצמיים, דע"י המשכת המוחין בהמדות לא יש יניקת החיצונים מהמדות, שהרי מהמדות יכול להיות יניקת החיצונים, וכמו שאנו רואין במוחש במדות בנ"א הנה גם אפילו בדברים וענינים שהם דרכי התורה והמצוה, כמו בהוכחה בחיזוק שמירת קיום המצות וקביעות עתים לתורה וסידור הענינים שבזה, הנה מאחר שהדברים נעשים עפ"י המדות בלבד, בהכרח שמביא לידי דברים לא טובים, וגם שהם עפ"י תורה אבל בעיקרם הם מדות, וראי' לדבר מעבוד' דכתיב (משלי יח ב) לא יחפוץ¹⁴ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו, דהתגלות הלב לבד, היינו התרגשות והתפעלות המדות גם כשהם לעצמם יש בהם קצת טוב, הוא כסלות, כי מזה מסתעף יניקה לחיצונים, והיינו לבד זאת שצריכים להיות המדות שע"פ השכל, הנה עוד זאת שצריך להיות המשכת המוחין להמדות, דאז לא יש יניקה לחיצונים. דזהו"ע נט"י¹⁵ מה ששופכין מים על הידים¹⁶, ונטילת ידים הוא בג' פרקים שהם ג' ענינים כללי', הא' בקומו משינתו, הב' לתפלה ולכל דבר שבקדושה, והג' לאכילה, וטעם הדבר הוא שבסופי האצבעות יש צפרנים, וצריכים לדקדק שלא יהי' בהם דבר החוצץ אל הנטילה, והיינו דכפי הרגיל הנה שם הוא המקום שמתקבץ לכלוך מה שמונע בעד שמטהמים, וצריכים לנקותם היטיב שלא יהי' דבר החוצץ, כי הצפרנים הם בסוף הידים שהם המדות, ומשם יכול להיות יניקה לחיצונים, וכדאי' בזהר¹⁷ דבטופרהא אחידן, וצריכים לנקות כל לכלוך שיש שם, שהוא החיות של החיצונים, ולשפוך מים בחי' החכ' שהם המוחין, דע"י המשכת המוחין במדות אז לא יש יניקה לחיצונים. ונטילה זו הוא בקומו משינתו להעביר הרוח רעה השורה על הצפרנים, והיינו דהתחלת העבודה צ"ל בהמשכת המוחין שהו"ע ההתבוננות שקודם התפלה, שהיא התבוננות כללי דבשעה שהאדם קם משינתו הנה תומ"י נופלים לו דאגות היום, כי בשעה שהאדם ישן הנה"ב מתענג והנה"ט מסכים על זה, ובקום האדם משינתו הנה הנפש הטבעי מתחיל להטריד את האדם בעניניו הגשמי', והיצה"ר מצייר לו כמה ציורים ומבלבלו במחשבות זרות בכדי למונעו מתורה ותפלה בציבור, וזהו"ע הנט"י להבריח הרוח רעה של היצה"ר, ויתבונן כי הוא ית' המחזיר נשמות לפגרים מתים¹⁸ יזמין לו פרנסתו, ולא ישים לב לפתויי הנה"ט. ונט"י שקודם התפלה הו"ע ההתבוננות כללי כמאמר¹⁹ ודע לפני מי אתה עומד. ונט"י שקודם האכילה הו"ע ההתבוננות שיתבונן האדם בכללות הכוונה דחייו בעוה"ז, האם ירדה נשמתו בשביל לאכול ולשתות ושאר עניני החומר, ואז הנה לבד זאת אשר מאכלו יהי' רק כפי ההכרח לו רק במאכלי הכרח וימנע עצמו מן המותרות ומאכלי עידון, הנה עוד זאת שירבה לעשות צדקה ויתחזק בקיום המצות ויקבע עתים לתורה. דכללות ענין נט"י הוא המשכת המוחין עצמיים, היינו החכ' דתורה שיהיו כל עשיותיו רק עפ"י התורה.

וזהו טוב הוי' לקויו, דהוי' הוא למעלה מן הטבע, הנה הטוב והגילוי שלמעלה מן הטבע, הוא לקויו, לאלו שממשיכים המוחין במדות, דהמשכה זו הוא ע"י הג' דברים דתורה ועבודה וגמילות חסדים. דעבודה הוא העלאה מלמטלמ"ע, וגמ"ח המשכה מלמעלמ"ט, ותורה הוא קו האמצעי²⁰. והענין הוא, דהנה עבודה הוא עבודת הקרבנות²¹, דעיקרי הקרבנות²² הי' שחיטתן בצפון וכמ"ש²³ ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני הוי', דקדשי קדשי' הי' שחיטתן בצפון דוקא²⁴, וצ"ל והלא צפון הוא בחי' גבו'²⁵ ולמה קדשי קדשים שחיטתן בצפון דוקא. אך הענין הוא²⁶ דצפון הגם שזהו בחי' הגבו', הנה גבו' דקדושה הוא תגבורת החיות, וכמו הגשמים שנשנקראים גבורה, וכמו גבורות גשמים (ברכות פ"ה מ"ב), דעיקר השפעת החיות הוא מהגשמים, וכמ"ש (ישעי' נ"ה י') כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיח' ונתן זרע לזרע ולחם לאכל, ומ"מ נקראי' בשם גבורה לפי שהם מחולקים בטיפין טיפין ויורדים בגבורה, וזה עצמו הוא החסד²⁷. וכן הנה בגוף האדם הרי הדם הוא גבורה וכתיב (ויקרא י"ז י"א) כי נפש הבשר בדם היא וגו' הרי²⁸ הוא הנפש, דלהיות דגבו' דקדושה הוא תגבורת החיות, וזהו דכתיב (תהלי' צ' י') ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה וגו', הרי דאריכת ימים הוא מבחי' הגבו' דוקא, ואמרז"ל (גיטין כ"ח ע"א) כיון דאיפליג איפליג, הרי שזהו חיות שבבחי' הפלגה לא כמו בחי' החיות תמידי, ומהאי טעמא הנה כל העלאה הוא מבחי' הגבו', להיות דהעלי' צ"ל בתגבורת החיות דוקא והיינו בבחי' רשפי אש שזהו דוקא מבחי' הגבו', דחסד בכלל הוא בבחי' המשכה שהוא בקרירות, ורשפי אש הוא מבחי' הגבו' דוקא, ועי"ז דוקא הוא העלי'. וכן הוא בעבודה בנפש האדם דיש ב' אופני העבודה, הא' הוא העבודה בהמשכת גילוי אלקות למטה, והב' לזכך ולצחצח א"ע וכל עבודתו הוא לעלות ולהכלל באלקות, ואנו רואין במוחש בעניני עבודה דנקל יותר לחפוץ שיהי' גילוי אלקות למטה מכמו לפעול הכליון והתשוקה להיו' בבחי' עלי' והתכללות למעלה. ובאמת הנה העבודה דעלי' היא עבודה גדולה יותר מכמו העבודה בבחי' המשכה וכמאמר העולם אַרויף איז שווערער ויא אַראָפּ. וזהו דשחיטת קדשי קדשים הוא בצפון דוקא, והיינו דע"י קרבנות אלו הנה העלי' היא בבחי' קדש הקדשים. דכמו"כ הוא בתפלה שכנגד הקרבנות שצ"ל בחי' רשפי אש התשוקה והצמאון לעלות למעלה, והוא החיות שבתפלה, דאַוונען מיט אַ גישמאַק און מיט אַ ברען, שזה מוציא נפשו רוחו ונשמתו ממעמדו ומצבו ומרוממו בעילוי אחר עילוי בהשליבות דתפלה, והיינו דלבד זאת שהתפלה בחיות מעורר בו האמונה פשוטה הקבועה בתוך נקודת לבבו שלפני הוי' ישפוך שיחו²⁹ ולפניו ית' יגיד צרת לבבו, הנה עוד זאת הרי החיות, דער געשמאַק באמירת תיבת³⁰ התפלה, מוציאו מן החולין שלו, עס נעמט אים אַרוייס פון זאַיינע חומריות, ומעמידו במקום אורה, אַז עס וערט באַ אים נתחזק דער בטחון בהוי', וכבן העומד לפני אביו בוכה ומתחנן על נפשו הרי מתעוררים רחמי האב עליו, והבן הנה בזה גופא הרי מתחזק כחותיו, פון דעם אַליין ואָס ער האָט אַ טאַטין ואָס פאַר אים איז ער שופך את לבבו, הנה מזה גופא נעשה לו מרווח. כן אנחנו כל ישראל בעמדינו בתפלה לפני אבינו שבשמים הנה מזה עצמו מתחזקים הכחות בתקוה טובה ובבטחון גמור. והרשפי אש שבתפלה שורף האש זר של הנה"ב ונשרפים המחשבות רעות והרהורים רעים, ורתיחת הדמים של הנה"ב נהפך לטוב להיות בבחי' תוקף שנאהרשפי אש דקדושה בקיום המצות ובהנהגות של מדות טובות, דהאותיות דמחשבות רעות והרהורי' רעים צריכים לבטלם ולהעבירם לגמרי מכל וכל, דזהו"ע העונש דכף הקלע³¹ ר"ל מה שמנערין את האותיות דמח' ודיבורים הלא טובים שנקלטו בהנשמה מהדברים בטלים שמדברי' בעוה"ז, כי אותיות המחשבות והרהורים רעים אינו שייך בהם עלי', והיינו דרתיחת הדמי' דנה"ב שייך בהם עלי' אבל האותיות דמחשבות והרהורים אין שייך בהם שום עלי' כ"א צריכים להעבירם, ואפשר על ב' אופנים, הא' ע"י שריפה ברשפי אש החיות דתפלה, והב' ע"י הבכי', דדמעות מכבסי'³² ומוחקים האותיות, וכמ"ש (איכה ב' י"ח) חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה וגו'³³, דמים אלו ג"כ באים מאש הגבו', דדמעות באים מכיווץ המוחין³⁴. וזהו דתפלה במקום הקרבנות³⁵, דכשם שרזא דקורבנא עולה עד רזא דא"ס³⁶ כך התפלה עיקרה בבחי' העלאה.

ובזה יובן מה שאי' במכילתא (בשלח פ"ו) ע"פ³⁷ והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, מי גרם להם לישראל להנצל, מימינם ומשמאלם, מימינ' בזכות התורה שעתידין לקבל, ומשמאלם זו תפלה, מפני שהתפלה הוא כנגד הקרבנות שהם בחי' העלאה, וענינו בעבודה הוא בחי' שמאל דוחה³⁸ שעז"נ³⁹ שמאלו תחת לראשי⁴⁰, דע"י שמאל דוחה שבתפלה באים לבחי' ומדריגת ראשי. דהנה אמרז"ל⁴¹ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כבד ראש, ופרש"י הכנעה ושפלות⁴², והיינו דע"י היותו ממארי דחושבנא בפרטי הענינים שלו במחדו"מ ועי"ז הנה נשבר רוחו בקרבו שנבבבחי' לב נשבר ונדכה ונעשה שבירת החומריות בכלל, הנה עי"ז הוא תחת לראשי, שמתעלה לבחי' ראש שבנשמה. וכידוע⁴³ דבנשמה יש בחי' ראש ורגל, דהנשמה המתלבשת בגוף שזהו הארה ומקצת הנשמה נק' רגל, ובחי' ראש דנשמה הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, וע"י שבירת החומריות מגיע לבחי' ראש דנשמה, וכאמרז"ל (עירובין די"ג ע"ב) כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, שע"י השפלות מגיע למעלה יותר, וכמאמר⁴⁴ רב מתיבתא מאן דאיהו רב איהו זעיר, מאן דאיהו רב בהגבה וישות הנה באמת איהו זעיר, שהוא נגד רצון ד', ומאן דאיהו זעיר, שהוא בהכנעה ושפלות, איהו רב. וזהו שע"י שמאל דוחה הוא בבחי' תחת לראשי. וגם להיפך שע"י בחי' ראשי הוא בבחי' שמאלו, והיינו דע"י העבודה בבחי' ראש ומוחין הוא בבחי' שמאל דוחה, שמרגיש ביותר גודל ריחוקו, כי כל כמה שמתקרב יותר גם דקות הרע הוא גס מאד. וזהו הטעם מה שבשמו"ע דוקא אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו, דלכאו' היו צריכים לאמר זה בתחלת התפלה דוקא, ולמה בתפלת שמו"ע שהיא אחר פסוד"ז וברכת ק"ש וק"ש שאומרים שמע ישראל כו' והוא כעומד לפני המלך⁴⁵ בתכלי' הקירוב הנה אז דוקא אומרים סלח לנו אבינו כי חטאנו. אך הענין הוא⁴⁶, דהנה כתיב (משלי כ"ז כ"א) מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו, וכמו בצירוף הכסף וזהב שהוא ע"י האש, דכל מה שהשלהבת גדולה יותר נעשה הצירוף ביותר, כמו"כ הנה ואיש לפי מהללו, דצירוף וזיכוך האיש הוא לפי מהללו, והיינו לפי אופן ההילול והשבח שלו בבחי' רשפי אש בתפלה כן הוא הצירוף וזיכוך הרע, וכמ"ש (שם כ"ה ד') הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי, וכמו הכסף קודם הצירוף נראים גם הסיגים לכסף, וע"י ההיתוך באש שהוא הצירוף מתברר ומזדכך הכסף ונעשה נקי מסיגים ופסולת, והפסולת נדחה לחוץ, כמו"כ הוא בעבודה, דקודם התפלה דרך איש ישר בעיניו⁴⁷, דכשלא עשה מה שאסור ועוד קיים איזה מצוה או עסק בתורה מדמה בנפשו שהוא קרוב לאלקות, ובאמת הנה כספך הי' לסיגים⁴⁸, דכסף הוא תשוקה וכמ"ש⁴⁹ כי נכסוף נכספת, ופי' כספך הי' לסיגי' דגם אם לפעמים מתעוררים באיזה התעוררות לעבודה שבלב זו תפלה⁵⁰ הי' לסיגי' שאין זה אמיתי כלל, וע"י העבודה בתפלה שבא במדרי' הקירוב ה"ה רואה איך שבאמת הוא מרוחק מאלקות, כי אז נראה ונרגש אצלו גם דקות הרע המונעים ומעכבים אותו מלהתקרב לאלקות. ולכן אומרים אז דוקא סלח לנו כו'. וזהו מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו דוקא, דלפי אופן עבודתו בההילול ושבח דפסוד"ז, והיינו דלפי אופן התפעלות נפשו שנגבההתבוננות דפסוד"ז שבהם מתבאר ענינים המובנים ומושגי' בשכל כל אדם, דבמזמורי פסוד"ז מבואר ההילול ושבח דכל הנבראי' העליונים והתחתונים, דהילול הנבראי' הנה זה עצמו הוא קיבול חיותם, וכמו שאנו רואין בטבעי בנ"א דכאשר האדם מספר בשבחי חכם גדול ומופלג בחכמה או בגדולתו ועוז גבורתו של מלך רם ונשא, הנה הוא מרגיש בעצמו רוממות ועילוי ומתפעל על זה במאד ומתוסף לו חיות מענג נפשו בדיבורו בזה, וכן הוא בשיר הנבראים, כי גוף ועצם ההילול והשבח הוא קבלת חיותם. והנה כאשר האדם מתבונן בזה שהוא מוציא בשפתיו ה"ה מבין ומשיג איך כי הנבראי' היותר גדולים בצבא שמים כמו השמש והירח צריכים לקבל שפע חיותם, וגם הנבראי' היותר קטנים הנה מזונם מוכן להם מאתו ית', וכמ"ש⁵¹ עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, ואמרז"ל (כתובות דס"ז ע"ב) בעתם לא נא' אלא בעתו מלמד שכל אחד ואחד נותן הקב"ה פרנסתו בעתו, הכל לפי מה שהוא צריך כל יחיד ויחיד לפי לימודו, רש"י. וכאשר ישים האדם מוחו ולבו לזה הנה יתפעל על זה במאד ויוקבע בלבבו הבטחון בהשי"ת בחוזק גדול ויעשה הסכם חזק בנפשו שלא יהי' לו שום מניעות ועיכובים בעבודת השי"ת. וזהו שהעבודה דתפלה הוא בקו השמאל, שהוא בחי' שמאל דוחה שעי"ז מגיע לבחי' ראש.

והנה בעבודת הקרבנות שהי' במקדש הי' ג"כ בחי' שמאל דוחה, והוא העבודה דתרומת הדשן. דהנה⁵² הדשן הוא האפר והפסולת הנשאר מהקרבן, דהקרבת הקרבן הוא שהטוב עולה ונכלל למעלה ונעשה ריח נחוח להוי'⁵³, והאפר הוא הפסולת הנשאר שבזה הי' תרומת הדשן, ובתרומת הדשן הי' ב' עניני', הא' מ"ש⁵⁴ והרים את הדשן, ושמו אצל המזבח, שהי' נבלע במקומו⁵⁵, והב' מ"ש⁵⁶ והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה, והיינו שבפסולת גופא יש ב' מדרי', יש פסולת כזו שצריכי' להרחיקה ולהוציאה אל מחוץ למחנה, והגם שזהו פסולת הנשאר מן הקרבן והטוב שלו נתעלה, ומ"מ הנה יש פסולת כזו שאין לה שום תקנה כ"א להרחיקה בתכלית הריחוק ולהוציאה אל מחוץ למחנה דוקא, וישנו פסולת דושמו אצל המזבח והי' נבלע במקומו, והיינו דגם הוא פסולת רק שיש בו גם חלקי הטוב שמתבררים ועולים. וכמו ביעקב דכתיב⁵⁷ ויאבק איש עמו שהעלה אבק תחת כסה"כ⁵⁸, דאבק הוא מה דאשתאר מנורא⁵⁹, שנדויעקב בירר גם זה והעלה. וכמו"כ הוא בעבודה שבפסולת יש ב' מדרי', הא' מה שצריכים להרחיקו לגמרי, ואין בו שום בירור כלל, וצריכי' להוציאו מחוץ למחנה, והב' הוא ג"כ פסולת אבל יש בו איזה טוב שאפשר לבררו ולזככו. ובמדרי' פרטיות בעבודה הו"ע המרירות והעצבות, דמרירות הוא בחי' שמאל דוחה, היינו שמשפיל עצמו ומדחה א"ע, וכמו בגשמיות אנו רואין דכאשר האדם ח"ו יורד ממצבו ואבד הון רב ה"ה מתמרמר מאד על עצמו ותובע מעצמו, ער מאָנט באַ זיך, ומאשים את עצמו און ער עסט זיך, שהצער נכנס בעומק לבבו וממלא כל מוחו, וכן הוא בעבודה שתובע מעצמו ומתמרמר במאד, ער איז זייער פאַרביטערט על מעמדו ומצבו הלא טוב, ומוצא בכל ענין מעניניו הלא טוב, והצער שלו הוא ממלא מוחו ולבו, הנה הגם שזהו פסולת, דעבדו את הוי' בשמחה כתיב⁶⁰, וכן הנה המרירות עושה כיווץ בהמוח, והעבודה בהשגה והתבוננות צריך להיות בדעת רחבה דוקא, ומ"מ הנה בפסולת זו יש גם טוב שמתברר, והוא מה שע"י המרירות בא לצעקה פנימית כמ"ש⁶¹ ויצעקו אל הוי' וכתיב⁶² צעק לבם אל הוי', ואח"כ הנה ע"י המרירות הנה יבוא לשמחת הנפש, כמ"ש בסש"ב פכ"ו, והיינו שהשמח' שאחר המרירות הוא הוראה על אמיתת המרירות, וכמבואר בארוכה בסש"ב פל"א באופן ההתבוננות שמביאה את השמחה מהמרירות, וכאמרו ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשבי', משא"כ העצבות היא אסקופה נדרסת⁶³ לכל מיני רע ר"ל להיות שהוא כמיואש, דגם אפילו במילי דעלמא בבני חייא ומזונא הנה אל ימנע עצמו מן הרחמי'⁶⁴ ובפרט במילי דשמיא שאין הדבר תלוי אלא בו, ובשעתא חדא וברגעא חדא⁶⁵ יכול להפטר מכל הרע ע"י תשובה אמיתית מעומקא דליבא. וזהו ב' הענינים דתרומת הדשן, שזהו תחלת העבודה וראשיתה, שהעצבות צ"ל בדחי' לגמרי, ורק ענין המרירות, וגם זה לברר הטוב שבו שהו"ע הויצעקו אל הוי' מקירות הלב בעת התפלה. וזהו העבודה דתפלה שהיא העלאה מלמטלמ"ע, אוף הייבין זיך העכער און איידעלער, והקרבת הקרבן הוא ע"י הכהן שהוא בחי' חסד, והיינו שצ"ל לאכללא שמאלא בימינא⁶⁶, דעיקר הכוונה הוא ההמשכה דוקא, וכמ"ש (⁶⁷) לא לתהו בראה ולשבת יצרה, והיינו שהכוונה בההעלאה הוא שיהי' ההמשכה, וז"ע גמ"ח שהוא המשכה מלמעלמ"ט, דגמ"ח הו"ע המצות שהן המשכות וגילוי אלקות, ולכן הנה המצות נקראי' שלוחים וכדאי' במד"ת⁶⁸ כבדו את המצות שנהשהן שלוחי⁶⁹, ושלוחו של של אדם כמותו⁷⁰, דשליח הוא גילוי, וכמא'⁷¹ רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא, וכמו האברים שבאדם הנה בהם ועל ידם הוא המשכת החיות, הנה כמו"כ המצות הן אברים דמלכא שהן המשכות גילוי אלקות בעולם. והם הב' קוין דימין מצות ושמאל תפלה, והתורה היא בקו האמצעי שהיא בחי' המשכה עצמית, שהו"ע המשכת המוחין פנימיים ועצמים. וזהו על שלשה דברים העולם עומד, שהם הג' קוין היינו ההמשכות והגילוים הנמשכים ע"י ג' דברי' אלו, דאז הוא טוב הוי' לקויו, שגם עניני הטבע הנהגתם הוא בדרך למעלה מן הטבע בגילוי רב ובהשפעה מרובה. וזהו קרוב הוי' לכל קוראיו, באיזה קו שיהי', כי כל אחת מעבודות אלו טובים המה, וטוב הוי' לקויו לכל קו ביחוד, ומ"מ לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה⁷², דמ"מ יש יתרון המעלה בקו האמצעי שהיא תורה לפי שהיא המשכה עצמית. ושיעור הכתוב הוא דקרוב הוי' לכל קוראיו, דכל מי שהוא קורא להוי', הנה הוי' קרוב אליו, אמנם בכדי שיהי' לכל אשר יקראוהו אַז אַלע זאָלין זאיין קוראים להוי' הוא באמת, שהוא ע"י קביעות עתים לתורה ברבים.

-------------------- * --------------------