ש"פ חיי, צב"ר. ריגא

קלזואברהם ¹ זקן בא בימים, והוי' ברך את אברהם בכל², והנה הזקנה ובא בימים הרי לכאו' זה ענין אחד, דמי שבא בשנים הוא זקן, והזקן הוא בא בימים, ומה בא להשמיענו שבא בימים, דמאחר שאומר שאברהם זקן הרי במילא מובן שהוא בא בימים, ועוד למה מכנה את זמן החיים דחיי האדם ע"פ האדמה וקורא אותו בשם ימים ואינו קורא אותם בשם שנים, דמזה מובן דבא בימים הוא פי' וביאור ענין הזקנה, דמי נק' זקן מי שבא בימים, והיינו דמי שבא בשנים אינו זקן, אלא דוקא מי שבא בימים הוא דוקא נקרא זקן, וזהו ואברהם זקן לפי שבא בימים, וצ"ל מהו ההפרש בין בא בשנים לבא בימים. והוי' ברך את אברהם בכל, פי' הרמב"ן בכל תרמוז על ענין גדול, והוא שיש בהקב"ה מדה תקרא³ כל, מפני שהיא יסוד הכל, קלחובה נאמר⁴ אני הוי' עושה כל, והוא שנאמר⁵ ויתרון ארץ בכל היא, יאמר כי יתרון הארץ וטובה הגדול השופע על כל באי עולם בעבור כי בכל היא⁶. דלפי"ז הרי יהי' פי' הכתוב בב' אופנים, הא' ואברהם זקן לפי שהזקנה שלו היא שבא בימים, לכך והוי' ברך את אברהם במדת כל, והב' להיו' כי הוי' ברך את אברהם בכל לכך ואברהם זקן בזקנה שבא בימים. והנה בגמרא (ב"מ דפ"ז ע"א) איתא עד אברהם לא הוה זקנה כו' אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, והקשה המהרש"א והא כבר כתי' באנשי סדום⁷ מנער ועד זקן, וכן באברהם גופא כתיב⁸ ואדני זקן וכתיב⁹ ואברהם ושרה זקנים, ומאי אולמי' דהאי קרא ואברהם זקן מכל הני קראי דאזכרו בהו זקנה, ותירץ דודאי הדבר שהזקנה הבאה מרוב שנים הי' כבר בעולם, אמנם הזקנה הניכרת בליבון שער לא הי' בעולם, וזהו אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה, דאאע"ה ביקש רחמים שיהי' הזקנה ניכרת בליבון שער. והנה במד"ר בראשית פס"ה¹⁰ אי' א"ר יהודה בר סימון אברהם תבע זקנה, אמר לפניו רבון העולמים אדם¹¹ ובנו נכנסין למקום, ואין אדם יודע למי מכבד, מתוך שאתה מעטרו בזקנה אדם יודע למי מכבד, א"ל הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך הוא מתחיל, מתחלת הספר ועד כאן אין כתיב זקנה, וכיון שעמד אברהם נתן לו זקנה שנא' ואברהם זקן בא בימים. והיפ"ת¹² הקשה ג"כ כקושית המהרש"א מהא דכתיב ואברהם ושרה זקנים, ותירץ דזקנים נמי משמע גדולים בשנים לבד ולא שהי' רישומם ניכר בזקנה, היינו בשערו' דזקן, אבל ואברהם זקן משמע רשום בזקנה דשערות. ויש להטעים תירוצו מהא דכתיב ואברהם ושרה זקנים, דהא בשרה אינו שייך זקן דשערות שהנשים אין להם שער הזקן, אלא דפי' זקן זה הוא זקנה דשנים בלבד, ומדכללינהו הכתוב לאברהם ושרה כחדא א"כ גם באברהם הנה זקנה זו הוי רק זקנה דשנים, ועד"ז הוא באנשי סדום שנאמר מנער ועד זקן מהצעירים בשנים להזקנים בשנים, אבל ואברהם זקן היינו שער הזקן. נמצא דהגמ' והמד"ר שניהם מפרשים ואברהם זקן בזקנה דשערות, אלא דלפי' המד"ר הנה עד אברהם לא הוה זקנה שלא הי' שערות הזקן כלל ותבע זקנה שיהי' שערות הזקן, ולפי הגמרא הוא דעד אברהם לא הוה זקנה שלא הי' הזקנה ניכרת בליבון שער, אתא אברהם ובעא רחמי שיהי' הזקנה ניכר בליבון שער. וצ"ל מהו"ע הבקשת רחמים דאברהם שיהי' שער הזקן או שיהי' הזקנה ניכרת בליבון שער, ומהו הטענה ואין קלטאדם יודע למי מכבד, הרי אברהם הי' מופלא בענין הביטול שאמר¹³ ואנכי עפר ואפר ומהו"ע התביעה של כיבוד ועטרת זקן, והקב"ה מסכים על ידו ואומר לו חייך דבר טוב תבעת. אך הענין הוא דהנה אי' במד"ר בראשית פנ"ט¹⁴ עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון¹⁵, עוז והדר לבושה של תורה, ותשחק ליום אחרון אימתי היא שוחקת מתן שכרה לע"ל, ממי אתה למד מאברהם, על ידי שכתוב בו¹⁶ ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה זכה לזקנה, והיינו דע"י לבושה של תורה זוכים להדרת זקן שזהו זקן שקנה חכמה, והדרת זקן הוא לבושה של תורה, ואתא אברהם ובעי רחמי שיהי' הזקנה ניכרת בליבון שער.

ולהבין כ"ז הנה אי' במד"ר (שם¹⁷) שלשה נכתרו בזקנה ובימים, ושלשתן היו ראש לנסיון, אברהם יהושע ודוד, אברהם ראש לאבות כו', א"ר אחא יש לך אדם שהוא בזקנה ואינו בימים, בימים ואינו בזקנה, אבל כאן זקנה כנגד ימים וימים כנגד זקנה. והיינו דגם בזקנה דשנים הרי יש מי שהוא בזקנה שהוא גדול בשנים, אבל אינו בימים, ויש מי שהוא בא בימים אבל אינו בזקנה, אמנם באברהם הנה הזקנה כנגד ימים, והימים כנגד זקנה. דהנה אברהם נקרא אברהם אוהבי¹⁸ שהי' מרכבה למדת החסד דאצי' וכתיב בי'¹⁹ הלוך ונסוע הנגבה שהלך ממדרי' למדרי' מלמטה למעלה עד שהתדבק במדת החסד דאצי', וכדאי' בפרד"ס²⁰ בשם ס' הבהיר²¹ אמרה מדה"ח לפני הקב"ה רבש"ע מימי היות אברם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי אלא אברם עומד ומשמש במקומי, שהחליף מדת החסד דאצי'²². דהנה החסד שלמעלה אינו כמו החסד שלמטה שהוא רק השפעת הטוב והחסד בעניני צרכי הגוף לבד, והגם דגם בחסד דבנ"א הרי יש השפעות רוחנים כמו השפעת השכל ולימוד והדרכת במדות טובות, אמנם כ"ז הוא בצרכי ועניני הגוף לבד, אבל החסד שלמעלה הוא השפעת החכ' ומדות טובות דאלקות, והיינו שהם גילוים שלמעלה, והוא נוסף על ההשפעות הגשמיים, ובמילא גם ההשפעה גשמיות כמו שהיא באה מלמעלה היא ג"כ באופן אחר לגמרי, והיינו שיש בזה אור וחיות שהוא ענין הברכה. וכן היתה עבודתו של אאע"ה²³, דלבד זאת שכל ענין ההשפעה שלו בהשפעות גשמיים בהכנסת אורחים הי' בשביל כוונה אלקית לפרסם אלקותו ית' בעולם, הנה קמעוד זאת, זאת היתה עבודתו להשפיע שפעת חכמה ומדות טובות והי' מבאר ומסביר להם ענין האלקות געטליכקייט וענין היחוד אלקות בעולם בעניני השגחה פרטית, וכמ"ש (ישעי' מ"א ב') מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו וגו', דעד אברהם הי' העולם מתנהג באפילה, שלא ידעו מענין האלקות, זיי האָבין ניט געוואוסט דיא זאַך פון געטליכקייט, ואברהם התחיל להאיר²⁴ לפרסם ענין האלקות ולהבינם ולהסבירם, דזהו האיר באל"ף²⁵, ועוררם לעבוד להשי"ת בעבודה בפועל במדות טובות, וזהו שהי' מרכבה למדה"ח דאצי' לפי שהחסד שלמעלה הוא השפעת החיים וכמא'²⁶ מכלכל חיים בחסד, שענין החסד הוא מה שבכל דבר השפעה הרי יש בזה חיות פנימי, וזהו אברהם אוהבי, דאברהם עבודתו במדת החסד הוא בא מצד האהבה והדביקות באלקות בחשיקה וחפיצה בצמאון גדול בתכלית הביטול, והוריש והנחיל לבניו אחריו האהבה הקבועה בלב כל אחד מישראל לאהוב את הוי', דבעבודה בנפש האדם היא האהבה העצמית והאהבות הבאות עפ"י השגה והתבוננות, דכללות כולם הוא הרצון והתשוקה באלקות. דהנה כתיב²⁷ ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך כו', שיש כמה בחי' ומדרי' באהבה, אבל כללות כולם הוא הרצון והתשוקה באלקות, דשרש אהבה הוא אבה ל' רצון²⁸, דהנה אמיתת הגדר דאהבת השי"ת הוא אשר כל חפצו ורצונו ומגמתו הפנימי יהי' לד' לבדו ולא יחפוץ בשום דבר זולתו ית' וכמ"ש²⁹ מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, אמנם בכדי להגיע לידי איזה מדרי' אהבה באהבת השי"ת הוא ע"י סדר והדרגה בעבודה ויגיעה בהתבוננות עד שמגיע לההתבוננות דפסוק ראשון דק"ש שמע ישראל הוי' אלקינו ד' אחד³⁰, והיינו דכאשר עבודתו והתעסקותו הוא בעבודה שבלב זו תפלה³¹ אשר היא במקום הקרבנות³², וכשם שבהבאת הקרבן הרי הי' צריך להיות תחלה ההכרה בהחטא אשר חטא, ולפי אופן החטא כן הי' הקרבן, ובהובאת הקרבן צ"ל הוידוי דברים³³, כן הוא בעבודת התפלה שהיא במקום הקרבן אשר תחלה צריך להיות הכרת החטא, והוא שיעשה חשבון בנפשו מכל הנעשה אתו עמו בקיום התורה והמצוה, וואָס טוט זיך באַ אים אין דעם ענין פון קיום המצות, ובמעמד ומצב כחותיו ומדותיו וחושי נפשו, וכשבודק היטיב בכחותיו ובמדותיו ה"ה מוצא כי יש מהם אשר הם מלובשים בדברים אסורים כמו בשקר וגאוה וכעס, ומהם במדות רעות, ובכללות עניניו שהוא קמאמלוכלך בהילוך בשרירות לבו³⁴ להסתכל ולהביט במקום שלבו חפץ ולפעמים גם במקום האסור, וכן בשארי כחות נפשו שהוא מפולש בהם, וכל זה לפי שאין פחד אלקים לנגד³⁵, שהוא חסר יראת שמים. וכאשר מחליט בעצמו לעזוב דרכיו הלא טובים ומתודה עליהם בינו לבין עצמו מקרב ולב עמוק דכל העניני' האלו נעשו נוגעים לו, עס הייבט אים אָן אַרען, ומתחיל להתנהג ביר"ש בקבעומ"ש, הנה אז ה"ה נעשה כלי שיוכל להתבונן בענין אלקי, וההתבוננות תפעול ישועות בנפשו, ומברר ומזכך כחות נפשו ומאיר חלקו בעולם.

וביאור הענין הוא דהנה כתיב (ישעי' מ כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, ואי' במדרש תנחומא (סדר ויקהל סי' ד') שאו מרום עיניכם וראו בזכות מה עומדין אלה תולדות השמים³⁶, בזכות ואלה שמות³⁷, בזכות כל מה אלה עומדין בזכות אלה העדות והחקים והמשפטים³⁸. והיינו שיש ג' בחי' אלה, אלה תולדות השמים, אלה שמות בנ"י, אלה העדות, דאלה שמות בנ"י עבודתם הוא להמשיך מאלה העדות החקים והמשפטים שיהי' אלה תולדות השוה"א. דהנה קיום שו"א הוא ע"י התורה, דכשם דכללות ענין הבריאה דבריאת העולם הוא בשביל התורה וקיום המצות, כמ"ש³⁹ בראשית ברא וגו' בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית⁴⁰, וכתיב⁴¹ אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שו"א לא שמתי, דבריתי יומם ולילה הוא ברית התורה דכתי'⁴² בה והגית יומם ולילה ואמרז"ל (ע"ז ד"ה ע"א) תנאי התנה הקב"ה עם מע"ב אם מקבלין ישראל את התורה מוטב⁴³ וכו', וקבלת התורה הוא קיום התורה שהו"ע עשיית המצות, דעשיית וקיום המצות הוא קיומה של תורה, ולזאת הנה כל עבודתם של נש"י שהם אלה שמות בנ"י לחבר את אלה תולדות השוה"א עם אלה העדות החקים והמשפטים, דזהו סיבת הגלות כמ"ש⁴⁴ כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם בכדי להאיר את העולם באור תורה ומצוה ולפעול עי"ז הבירור והזיכוך בכל הענינים הגשמיים ושיהי' הגילוי דטעמי תורה ומצוה בהגילוי דלע"ל. דהנה⁴⁵ כתיב⁴⁶ כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שמקיש הכתוב ענין גאולה האחרונה לגאולה ראשונה, והיינו דכל עיקר ענין גלות מצרים והשעבוד קמברד"ו שנה⁴⁷ הי' בכדי לזכות לקבלת התורה, דבמ"ת הי' גילוים נעלים ביותר, שהי' התגלות עצמות אוא"ס ב"ה וכמ"ש⁴⁸ פנים בפנים דיבר הוי' עמכם, דבגילוי זה הרי נחקק הד' אותיות דשם הוי' בכאו"א מישראל שהו"ע גילוי שם הוי' שבנפש⁴⁹, דזהו"ע מתן תורה, שהתורה נתנה במתנה לכאו"א מישראל, והיינו דבמ"ת ניתן אור וכח זה דאור התורה יהי' נקבע בפנימיות המוח והלב ושיפעול גם בעבודה בפועל, וכמ"ש⁵⁰ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דבמ"ת ניתן הכח להיות העבודה ביחוד הוי' ואלקים, דהוי' ואלקים כולא חד⁵¹, וזהו בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקי' כו', עם הם מדות⁵², בהוציאך את העם ממצרים, דכאשר מוציאין את המדות מן המיצר דדברים הגשמים שהם מלובשים בהם, והיינו דכאשר הוא עוסק בעבודה שבלב בבירור וזיכוך המדות ופושט אותם מהלבשתם בענינים הגשמי', אז הנה נראה ברור דכל ההעלמות וההסתירים הם סיבת וטובת הגילוי, וזהו דעל טענת משה למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'⁵³, דטענת משה הי' דלבד זאת שהגלות הוא שעבוד קשה ביותר הנה עוד זאת כאשר התחיל להאיר אור הגאולה נעשה התגברות התעוררות הקלי' וסט"א, דכך היא המדה גם בעבודה הפרטית, דכאשר מתחילין בעבודת בירור המדות אז מתגבר המנגד ביותר, דזהו הטעם מה שאנו רואין במוחש בעניני מחשבות זרות ולפעמי' גם בהרהורים רעים ח"ו הנה בעת שהאדם עוסק בעניני הרשות כמו בעסק מו"מ והדומה הנה אז אין נופלים לו מח"ז כלל, ורק בעת עבודתו בתפלה ותורה אז דוקא נופלים לו מח"ז ובלבולים שונים, וכן בענין ההרהורים רעים ר"ל ומדות רעות הנה הם מתגרים יותר בבני תורה ובעלי עבודה, וכאמרז"ל (ברכות ד"ו ע"א) הני מאני דרבנן דבלו מחופא דידהו, מאני דרבנן הם לבושי המח' ודיבור שבהם מתגרה המנגד יותר⁵⁴. וכן הי' במצרים שמאז בא לדבר בשם הוי' הי' התגברות הקלי' וסט"א. והיתה התשובה וארא כו' ושמי הוי' לא נודעתי להם, ובמ"ת הוא שיהי' הגילוי דשם הוי', וכמ"ש⁵⁵ לכן אמור לבנ"י אני הוי', דבמ"ת הי' גילוי שם הוי', והיינו שיהי' העבודה דהוי' ואלקים כולא חד. ובכדי שיהי' גילוי זה הוא ע"י ההקדמה דגלות ושעבוד מצרים. הנה כמו"כ הוא עכשיו דכל אריכות הגלות המר הזה (השי"ת ישלח קמגגואל צדק בב"א) הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לע"ל, כי במ"ת הי' קבלת התורה הנגלית בגלוי ופנימיות התורה בסתר, וגילוי טעמי תורה יהי' לע"ל⁵⁶. וזהו העבודה עכשיו בגלות זה בפנימיות התורה שיהי' הגילוי דטעמי תורה.

וזהו כימי צאתך מאמ"צ אראנו נפלאות, שיהי' בבחי' ראי' ממש⁵⁷, וכמ"ש⁵⁸ כי עין בעין יראו כו', דזהו ההפרש בין גליא שבתורה לפנימיות התורה, דפנימיות התורה היא בחי' עצמות ח"ע, ועצמות החכ' היא בחי' ראי', והיינו דגליא שבתורה היא בחי' חכ' השייך לבינה, והגם דחכ' היא נקודה ומ"מ הרי באה בהשגה והבנה, ופנימיות התורה היא בחי' עצמות החכ', דאמיתת עצם ענינה הוא בראי', וכמו בכח החכ' שבנפש הרי כח החכ' הגלוי' שהוא הברק המבריק ה"ה מציאות שכל ושייך להשגה, אבל פנימיות ועצמות כח החכ' היא למעלה מהשגה⁵⁹ ושם הוא ענין הראי' שרואה מהות הדבר ההוא בשכלו. ולזאת הנה לע"ל שיהי' גילוי בחי' פנימיות החכ' יהי' בחי' ראי' ממש במהות אלקות, וע"י העבודה בתומ"צ בגלות זה האחרון יזכו לבחי' פנימיות התורה, דעיקר הגילוי יהי' לע"ל. דהנה תכלית ירידת הנשמה לעוה"ז הרי ירידה זו היא צורך עלי' כדי לחזות בנועם הוי'⁶⁰ לעוה"ב בג"ע התחתון והעליון, שהוא השגת הנשמות מה שנהנים מזיו השכינה⁶¹, שהוא תענוג נפלא עד אין קץ ותכלית בלי גבול, וכמא'⁶² מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי, דבכדי לעלות ולהגיע להענג דג"ע כדאי כל יסורי גיהנם, והגם דיסורי גיהנם הם יסורים קשים ומרים מה שיסורי איוב ע' שנה אינם בערך היסורים דשעה א' בגיהנם⁶³, מ"מ⁶⁴ כדאי כל יסורי גיהנם ר"ל בשביל העונג דגעה"ת, וכש"כ געה"ע שהוא למעלה מגעה"ת, ולכן הנה בהעלי' מגעה"ת לעליון צריכים טבילה לשכוח על הענג דגעה"ת שאינו בערך כלל לגבי געה"ע⁶⁵, להיות דכללות התענוג דג"ע הוא תענוג נפלא עד אין קץ. ועז"נ⁶⁶ משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול, פי' עדי עד הוא ל' נצחי שהוא בחי' בל"ג, והנה⁶⁷ קמדהגם דעדי עד הוא ל' נצחי, ומ"מ הרי אי אפשר לפרשו דקאי על עצמות אוא"ס ב"ה, דעל עצמות אוא"ס ב"ה אינו שייך לומר עליו ית' ענין עדי עד גם שהוא ל' נצחיות, שהרי הוא ית' למעלה מן הזמן ממש, דזהו פי' שם הוי' ל' הי' הוה ויהי' כאחד ממש⁶⁸, דשם הוי' הוא היפך ענין עולם, דעולם הגבלת מקום וזמן⁶⁹, ושם הוי' למעלה מהזמן|69, ומכיון שהוא ית' למעלה מן הזמן אינו שייך לומר ההפלאה דנצחיית הזמן, דדוקא מה ששייך לזמן שייך לומר בו נצחית הזמן, אבל מה שאינו שייך לזמן כלל אינו שייך ג"כ לומר נצחית הזמן⁷⁰. דהנה ידוע דבההארה האלקית הרי יש ב' בחי' ומדריגות, הא' הוא האור האלקי שבבחי' ממכ"ע, והב' הוא האור האלקי שבבחי' סוכ"ע, דההפרש ביניהם הוא דאור הממכ"ע הוא האור וחיות אלקי שבא במדה וגבול לפי אופן העולמות, ולכן הוא מתלבש בעולמות בפנימיותם, בכל עולם לפי ערכו, וכמאמר⁷¹ מה הנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה מחי' את העולם, שהוא האור והחיות פנימי שבכל עולם לפ"ע⁷², אבל בחי' סוכ"ע הוא מה שלמעלה מהגבלת העולם, והוא בחי' בל"ג, ולכן אינו מתלבש בפנימיות העולמות כ"א בבחי' מקיף בלבד, מ"מ הנה גם בחי' סוכ"ע הוא בחי' הארה אלקית ששייך אל העולמות, דמהאי טעמא נקרא סוכ"ע שיש לו שייכות לעלמין⁷³, אלא שאינו לפ"ע העולמות ממש שיתלבש בהם, ולהיותו למעלה מהגבלת העולמות ה"ז נקרא בל"ג לגבי העולמות, ולכן הוא בבחי' מקיף לעולמות, אבל בחי' העצמיות⁷⁴ האור מה שלמעלה גם מבחי' אור הסוכ"ע היינו מה שאינו בגדר העולמות כלל הרי אינו שייך לומר בו גם זה שהוא למעלה מהגבלת העולמות מאחר שאינו בגדר זה כלל, דדוקא בחי' סוכ"ע שיש לו שייכות לעולמות עכ"פ שייך לומר שהוא בלי גבול דהגבלת העולמות ונעשה בבחי' מקיף לעולמות, אבל מה שאינו בגדר העולמות כלל אינו שייך לומר בו בחי' בלי גבול דהגבלת העולמות. וכמו"כ יובן בענין בחי' נצחיות, דדוקא במה שיש שייכות לזמן שייך לומר נצחי' הזמן, אבל מה שאינו שייך כלל לזמן אינו שייך לומר נצחי' ג"כ. ונמצא דמ"ש עדי עד הרי אי אפשר לפרשו דקאי על עצמות אוא"ס ב"ה, להיותו הוא ית' למעלה מן הזמן ממש.

והנה גם זה מובן דמ"ש עדי עד הרי אי אפשר לפרשו דקאי על העולמות, דהרי עדי עד פירושו נצחיות, והעולמות ה"ה מוגבלים בזמן וגבול ממש, דכשם שהעולם מוגבל במקום הנה כמו"כ הרי העולם מוגבל בזמן, ומאחר שהעולמות קמהמוגבלים בזמן הרי אי אפשר לומר עליהם עדי עד שהוא נצחיות, אלא פי' עדי עד הוא דקאי על ספירת המל', וכמ"ש⁷⁵ מלכותך מלכות כל עולמים, דכל עולמים הרי התהוותם הוא ע"י ספי' המל'⁷⁶, דבחי' מל' הוא מקור לעולמות בע"ג ושם הוא שייך הזמן דמלך מלך ימלוך|69, ומ"מ הנה להיותו בחי' מקור לבד ואינו מתלבש בהעולמות בפנימיותם, דזהו מה שמל' דאצי' נעשה בחי' כתר ועתיק לבריאה⁷⁷ שהוא בחי' כתר ועתיק לבד, לכן הוא למעלה מבחי' זמן, דהיינו שהזמן הוא נצחי, וכמ"ש⁷⁸ ד' ימלוך לע"ו וכ"מ⁷⁹ שנא' נצח סלה ועד אין לו הפסק⁸⁰. וזהו עדי עד שהוא בחי' נצחי', דבשרש הראשון הנה שמו הגדול הוא בחי' מל' דא"ס שהוא בחי' מקור לעולמות, והוא בחי' סובב ומקיף שסובב כל העולמות בהשואה, וזהו עדי עד שמו הגדול בחי' מל' דא"ס שהוא בחי' נצחי ובלי גבול, וכמו"כ בחי' מלכותך מלכות כ"ע, דגם בחי' מל' דאצי' הוא בל"ג, ובחינה זו מאיר בג"ע, ולכן ההשגות דג"ע הם בחי' תענוג נפלא עד אין קץ, דהיינו בחי' בל"ג. וכן יש ריבוי מדריגות פרטי השגות בג"ע ופרטי עליות עד אין קץ ואין שיעור, וכמא'⁸¹ צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנא'⁸² ילכו מחיל אל חיל, והיינו ריבוי עליות בריבוי פרטי מדריגות השגות עד אין שיעור, דכ"ז הוא לפי שבחי' מל' דאצי' מאיר בג"ע שהוא בחי' נצחי ובל"ג. ושרש ההמשכה הוא מבחי' מל' דא"ס בחי' מקור התענוגים שהוא בל"ג. וכדי שיהי' המשכת וגילוי תענוג זה משמו הגדול הוא ע"י המצות, וכמ"ש⁸³ ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, לעבדה זו רמ"ח מ"ע ולשמרה זו שס"ה ל"ת⁸⁴, דע"י רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ממשיכים תוס' אור בג"ע, וזהו שעל המצות אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו, אשר הוא בחי' תענוג⁸⁵, והיינו דע"י המצות ממשיכים מבחי' התענוג דשמו הגדול, אמנם בכדי שהנשמה תוכל לקבל הענג העליון, דהנשמה היא נבראה ובעלת גבול, ונפש בע"ג הרי א"א לו לקבל הארת תענוג העליון שהוא בלי גבול בחי' עדי קמועד אלא ע"י התלבשותו של אור התענוג בכלי ולבוש. וזהו דכתי'⁸⁶ עוטה אור כשלמה, שהוא אור התורה⁸⁷, דאורייתא מחכ' נפקת⁸⁸, דבחכ' שורה בחי' גילוי התענוג, וכמו שאנו רואין במוחש בטבעי בנ"א דכאשר האדם ממציא ומשכיל איזה דבר השכלה וחכ' הרי מתמלא חדוה ותענוג, ואורייתא דמחכ' נפקת מלובש בה אור התענוג האלקי, וכמ"ש⁸⁹ ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, דעדן הוא בחי' מקוה"ת⁹⁰, ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן היינו גן סדרים דאורייתא⁹¹. וזהו דע"י תומ"צ תוכל הנשמה לקבל הארת התענוג דבחי' שמו הגדול. דכ"ז הוא בהנשמה כמו שהיא למעלה קודם ירידתה למטה להתלבש בגוף, הנה בכדי שתוכל לקבל הארת ענג העליון הוא ע"י הכלי דתורה והלבושים דמצות, ובפרט כאשר הנשמה יורדת למטה ונתלבשה בגוף ונה"ב ונעשה בה תערובות טו"ר, דהלא בירידה זאת ובהתלבשות זו הרי הנה"א מלובש בהכחות דנה"ב, ולא מיבעי שהתענוגי' הגשמים של הנה"ב פועלים לרעה על הנה"א, אלא אף גם המחדו"מ דדברים המותרי' המלובשי' בשכל האנושי הם מעבים (פאַרגרעבין) ומגשמי' את הנה"א, וכש"כ מחדו"מ האסורים שהם פוגמים את הנפש במאד. ולזאת הנה בכדי לטהר את הנפש לנקותו מכל סיג ופסולת הוא ע"י הגלות ושעבוד שנק' כור ברזל⁹², וכמו המצרף לכסף שהפסולת והסיגים נשרפים תוך הכור ונשאר הכסף נקי מכל סיג, כך כדי שתוכל הנפש לקבל אור ענג העליון להיות נהנים מזיו השכינה לעוה"ב ובכדי לפעול הבירור בעניני עולם ולעשות אותם כלים לאלקות הוא ע"י ההתחזקות בקיום התומ"צ בזמן הגלות דוקא.

-------------------- * --------------------