ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ
קסח, ג(א) ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ. ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה כו'. הנה לכאורה אין לזה השבח ביופי אשה במה שהיתה יפ"ת ויפ"מ טעם כלל בענין הרוחניות בקדושה העליונה וכידוע שהאבות והאמהות הי' בדוגמא לקדושה העליונה האלקית כמאמר האבות הן המרכבה כו' וכמו"כ הן האמהות (שהאבות נק' הרים והאמהות נק' גבעות והוא בחי' מ"ה וב"ן שבפרצופים העליונים דאו"א וזו"נ כידוע בס' הקבלה) ומהו השבח ומעלה יתירה ביופי האשה למעלה ברוחניות כו' ומצינו בכמה כתובים ששיבח להאמהות במעלות היופי והמראה כמו ברבקה דכתיב והנערה טובת מראה מאד וכן בשרה ויראו המצרים כי יפה היא מאד ויהללו אותה כו' וכה"ג וגם כאן שא' ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ ששיבח אותה בב' דברים ביופי התואר וגם ביופי המראה שברבקה לא אמר רק טובת מראה ולא תואר כו' ובשרה אמר ידעתי כי יפת מראה את כו'. והנה לכאורה מצינו בהיפוך ששלמה א' שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל הרי השפיל מעלת החן ויופי באשה רק העיקר אשה יראת ה' דוקא וא"כ מהו ששיבח כאן לרחל שהיתה יפ"ת ויפ"מ וכן ברבקה שהיתה טובת מראה וכה"ג (רק שבח דא"ח ע"ב שייך לומר כשהיא עקרת הבית לפרנסת ביתה כמ"ש בטח בה לב בעלה כו'. גמלתהו טוב דרשה צמר כו' וכל השבחים הללו עד תנו לה מפרי ידיה כו' ולמעלה היינו בחי' שם ב"ן שמברר בירורים דרפ"ח כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה טרף ע"ה רפ"ח ולזה א' שקר החן כו' רק אשה יראת ה' כו' וד"ל). אך הנה תחלה יש להקדים להבין מ"ש יעקב ללבן אעבדך ז' שנים ברחל כו' למה חפץ דוקא ברחל בתו הקטנה ולא בלאה בתו הגדולה. ואם מפני שאהב יעקב את רחל יותר מלאה היא גופא קשי' למה אהבה יותר ואם מפני שהיתה יפ"ת כו' ועיני לאה רכות כו' הרי אמר שקר החן כו' אשה יראת ה' היא תתהלל ומה מצא יראת ה' ברחל יותר מבלאה כו' וידוע דהאבות הן המרכבה כו'. וגם יש להבין בגוף הענין מ"ש אעבדך ז' שנים למה הקדים בעצמו לקבל עליו עבודת ז' שנים כי אולי אם הי' מקבל ומתחייב על עצמו ב' או ג' שנים הי' לבן מתרצה בכך ולמה ז' שנים דוקא. אך הנה יש להקדים תחלה בשרש ענין יעקב ולאה ורחל למעלה כידוע דהאבות ואמהות היו בדוגמא לאורות העליונים דאצילות שהם בבחי' משפיע ומקבל בחי' מ"ה וב"ן ויעקב הוא בחי' משפיע ולאה ורחל הן בחי' ב' מקבלים (והוא ב' ההי"ן דשם הוי' שעז"א שם הגדולה לאה בחי' ה"א ראשונה ושם הקטנה רחל בחי' ה"א אחרונה שהן מח' ודיבור כמשי"ת) והענין הוא דיעקב אותיות יבקע שזהו בקיעת יסוד אבא בז"א שהוא יו"ד עק"ב דהיינו סוף מדריגת השכל דחכמה שבא להאיר במדות שבלב דז"א שהוא בחי' משפיע למחשבה ודיבור העליונים שהן ב' מדריגות עלמא דאתכסיי' ועלמא דאתגליי' כמו ברוך ה' כו' מן העולם ועד כו' כמו שהמחשבה הוא בהעלם במוח ע"כ נק' עלמא דאתכסייא והדבור עליון קסח, דהבא בגילוי בה' מוצאות הפה נק' עלמא דאתגלייא בכלל כידוע. והנה מטעם זה אהב יעקב לרחל דוקא להיות שבחי' רחל הוא בחי' עולם הדיבור עלמא דאתגליי' שבא לגילוי ממש (וכמ"ש בס"י וקבען בפה כו') להיות התהוות העולמות כולם מאין ליש בי"מ כי הוא א' ויהי כו' על כן אהב יעקב שהוא בחי' המדות שבלב שתשוקתם להשפיע ולהתמשך לבוא לגילוי שפעם בדיבור דוקא שזהו לרחל העליונה שהוא בחי' דיבור העליון (לפי שכל הנחלים הולכים אל הים שהוא הדיבור וז"ש ע"כ יעזב איש שהן המדות שמקבלים מאו"א בחי' או"א המולידים המדות ודבק באשתו שהוא להשפיע לדיבור שנק' אשתו כי מאיש לוקחה זאת כו' כמ"ש במ"א) וזהו ויאהב יעקב את רחל דוקא ויאמר אעבדך ז' שנים כו' להיות שיעקב עזב או"א ליקח אשה מבנות לבן דוקא כאשר ציוהו אביו ולמעלה הוא בחי' לבן דקדושה שהוא בחי' לובן העליון שהוא התענוג שברצון העליון שלמעלה מן החכמה ושכל ובחי' המדות שבתענוג ורצון הם נבדלים בערך ממדות שבחו"ב כידוע וע"כ כדי שיוכל להשפיע ולהתייחד ברחל העליונה שהוא עולם הדיבור עזב לאו"א שהן המוחין דחו"ב ורצה לעבוד ללבן העליון ז' שנים בעבור רחל. פי' ז' שנים נגד ז' מדות דע"י וא"א שנק' ז' שנים עילאין ונק' ימי קדם ושנים קדמוני' והי' חפצו לעבוד בהעלאת מ"ן להמשיך ז' שנים הללו מלובן העליון כדי שעי"ז יוכל להתייחד ברחל שהוא הדיבור שהוא עיקר ההתגלות ששם נמשכים כל אור ושפע העליונה כמו בפה האדם שבו עיקר גילוי המדות והשכל ורצון וגם פנימי' התענוג שברצון שלמעלה מן השכל כו' וד"ל. וזהו שמפני זה אהב יעקב לרחל דוקא שהוא תשוקת המשפיע לגבי המקבל שיקובל שם כל אור שפע המדות העליונים הי' צריך לעבוד ללבן העליון ז' שנים עילאין ז' מדות דעתיק וז"ש אעבדך ז' שנים ברחל בתך הקטנה. פי' ברחל בעבור רחל דוקא שנק' עקרת הבית ונק' אחע"ב וראי' ממ"ש אין נותנים לאדם פרנסה אלא בשביל אשתו דוקא דאע"פ שאשתו כגופו דמי' ולמה יתפרנס המשפיע עבור המקבל אך לפי ששרש אור הברכה והשפע מלמעלה הוא בא בשביל בחי' המקבל דוקא שזהו סוף מעשה שעבמח"ת כו' דנתב"ס דוקא כידוע וז"ש להניח ברכה אל ביתך ביתו זו אשתו כו' וע"כ אמר שיעבוד ז' שנים בעבור רחל דוקא (אע"פ שהיא בתך הקטנה בחי' ה"א אחרונה שבה' מוצאות הפה בבחי' הדיבור וכמ"ש ושם הקטנה רחל כו') להיות סוכד"ר דוקא בבחי' עלמא דאתגליא בגמר הקבלה שמקבלת השפע להחיות כל העולמות מאין ליש משום דנתב"ס דוקא כנ"ל וד"ל:
(ב) אך הנה מעתה י"ל למה לא רצה יעקב לעבוד ללבן בעבור לאה הגדולה מרחל ולמה לא אהב ללאה כמו לרחל. והענין הוא משום דשרש לאה הוא בחי' עלמא דאתכסיי' שהוא בהעלם ומכוסה ומופלא ביותר והי' זה למעלה ממדריגת יעקב שהוא בחי' המדות שהשכל וטעם מושג שם במורגש ההתפעלות וטוב ההשגה וע"כ לא הכיר יעקב ולא השיג כלל במעלות ומדריגת לאה להיותה למעלה הימנו הרבה קסט, א(כי זהו בבחי' פנימי' בינה שנק' עומק המושג שלא יבוא עדיין בהשגה והבנה שאינו יכול להיות מזה תולדות התהוות המדות שבלב כו') וכידוע דכל דבר הנפלא ונעלם מן ההשגה שלא יוכל להכילו כלל אין לו אהבה ותשוקה אליו כלל וכלל לפי שלא יכול להשיגו ולדבוק בו לקבל ממנו אור וחיות מורגש כלל מצד העלמו ביותר ואדרבה לא די שאין לו אהבה ותשוקה אליו אלא שיוכל להיות שיפול בלבו שנאה על דבר זה המופלא ממנו ונהפך מעונג לצער עד"מ אדם שמשכיל ומשיג איזה שכל טוב בלימודו בטוב טעם ודעת הרי מתענג בו ביותר והי' לו לחיות מורגש ממש וכל שטועם טעם בו יותר בהשגת שכלו מתענג יותר בו עד שבאהבתה ישגה תמיד כו'. אבל כאשר השכל מופלא ממנו ולא יכול להכילו בכלי מוחו כלל אז שכלו קץ ואין בו רצון אליו עד ששנאוי הדבר וכמשא כבד יכבד עליו היפוך העונג המורגש בהשגה הנ"ל וד"ל. וזהו כי שנואה לאה שהוא עלמא דאתכסייא שהוא בהעלם המח' (שנק' שכל הנעלם מכ"ר מח' סתימאה כו') להיות בהעלם והפלאה ע"כ היתה שנואה גם לאחר שנשאת לו וזהו שלא חפץ יעקב בלאה שלא הי' לו אהבה ותשוקה אלי' כלל מטעם הנ"ל. משא"כ בחי' רחל עלמא דאתגלייא שהוא הבל הדיבור המורגש שבו דוקא בא אור השפע דשכל ומדות במורגש ובגילוי כנ"ל וד"ל (ויובן דבר זה בעבודה שבלב בתפלה שכאשר משיג השגה האלקי' בטוב טעם עד שבא במורגש בלב דוקא אזי ממילא ישפיע לדיבור שיזמר וידבר בכוונה שבלב בדיבור במורגש דוקא אבל בהתבוננות והשגה אלקי' שנפלאה ביותר מכלי השגתו אין לו שום אור וחיות במורגש מזה עד שלא יוכל לבוא להתפעלות זה במדות שבלב ולא יוכל לבוא מזה להתפעלות מורגשת כלל וכלל ע"כ יהי' הדבר שנאוי וקץ בו בצער ועינוי הנפש ומה גם לצמצם א"ע במחשבה א' משא"כ התגלות השכל בדיבור שבא במורגש באור וחיות ממש לזה יש אהבה ותענוג גדול כו') אך הנה לכאורה אנו רואים להיפוך שכל התענוגים שבנפש יעלו הכל במחשבה דוקא ואח"כ נמשך למדות שבלב כמו התענוג שבשכל בהשגה הרי יתענג בו במחשבה שחושב ומעיין בו תמיד וכן באה"ר בתענוגי' בדבר מה באהבתו ישגה תמיד הכל במחשבה דוקא כידוע שכל תאוה וחמדה יהרהר במח' דוקא ולפי הנ"ל הרי המחשבה בהעלם בלתי בא במורגש כלל. אך הנה שרש הדברים דבחי' לאה יש טעם אחר שאינו עונג אלא צער מפני כלל הידוע דתענוג תמידי אינו תענוג אלא צער וע"כ נק' לאה לשון נלאה כמו וילאו לשתות כו' נלאתי נשוא כו' ולאה הוא בחי' המחשבה כשהיא בחי' נוקבא לקבל בתמידות מן השכל והתענוג ורצון וגם מן המדות וענין נלאה זה הוא בבחי' המקבל דהיינו שהמקבל נלאה לקבל השפע מפני תמידות הקבלה בלי הפסק כלל ותענוג תמידי אינו תענוג גם במקבל כשמקבל תענוג השפע מן המשפיע בתמידות ביותר שנלאה להכיל ולקבל עד שנהפך העונג של השפע לצער ויסורים וכך הוא בתענוג שנמשך ונתקבל במח' שנק' לאה שנלאה המחשבה להכיל ולקבל את התענוג אם הוא קסט, בבשכל או ברצון ומדות לפי שהשפע הוא בתמידות לא ינוח אפי' רגע כמו שאנו רואים שהמחשבה משוטטת בכל רגע וא"א להיות רגע א' בלא מחשבה מפני שנשפע בה אור התענוג ורצון ושכל תמיד שמהרהר במח' בתמידות (וכמו להיפוך שדברים של צער ויגון או פחד ויראה שעולה במחשבה בתמידות לא תוכל להכיל עד שתתבלבל המח' מחמת עומקו בדאגה ופחד כו' כך הוא גם בדברים טובים של תענוג ובבשורות טובות ותאות וחמדת עוה"ז או תענוג שבשכל החדש שנובע ממקור השכל ג"כ לא תכיל המחשבה לקבל מצד שנלאה הכלי להכיל והוא מצד התמידות של השפע שנק' תענוג תמידי שאינו תענוג אלא צער כנ"ל) ועוד מצד עומק המח' גם במקבל התענוג לא תכיל ותלאה לקבל וראי' מר"ע שזלגו עיניו דמעות מרוב מתיקות רזי' דאורייתא שקיבל מר"א וא' לאו כל מוחא סביל דא שנלאה כלי המח' לקבל וזה בא מב' סיבות א' מצד קבלה התמידית. והב' מצד עומק כלי המחשבה שלא תכיל לאור השכל העמוק ביותר או לתענוג נפלא ביותר משא"כ כלי הדיבור (כמשי"ת):
(ג) ויובן זה עד"מ מן תלמיד שמקבל שפע שכל עמוק ונפלא מרבו דאע"פ שמתפעל בכלי מוחו ביותר בעונג נפלא שמתענג בו ביותר (כמו ר"ע שזלגו עיניו דמעות מרוב התענוג והמתיקות של רזין דאורייתא כו') מ"מ אין זה רק כאשר הוא לפרקים כמו בוקר וערב בקביעות עתים מיוחדים שהתלמיד יכין כלי קיבולו ויתמלא כפי מדתו ויפסק ואז בבואו לקבל פעם הב' בעת השנית יקבל בתשוקה ועונג נפלא יותר (כמו שאין האשה כורתת ברית להיות אל אישה תשוקתה לחשוק יותר לקבל רק למי שעשאה כלי כו') ובודאי כל מה שמקבל התלמיד יותר יותר יבוא בהתקשרות בעומק לבו ודעתו לרבו לקבל בחשק נפלא ולהתענג יותר בעומק השפע יותר. וראי' ממ"ת שקבלו י' הדברות שהי' מאיר באור פניו ממש עד שעכ"ד כו' ונמשך בהן קביעות ההתקשרות בכנס"י לדורות כמ"ש ביום חתונתו כו' ונק' רוחא דשביק בגווי' כידוע. ולפ"ז הי' ראוי להיות בתמידות קבלת השפע יותר ההתקשרות ביותר ובאמת נהפך ממש שבקירוב ויחוד זו"נ תמידי נופל התענוג והתשוקה לגמרי וגם לאחר גמר היחוד כשקיבלה טפת מ"ד אתבסמת נוק' כו' ונופל התשוקה דמקבל וגם של המשפיע לגמרי עד שיהפך ליסורים וצער בעינוי הנפש במקבל כמ"ש אם תענה כו' וישכב אותה ויענה כידוע. משא"כ בפרקים מיוחדים בריחוק זמן יותר כאשר יתקרבו אז תגדל רשפי אש התענוג והתלהבות התשוקה מן המקבל למשפיע ומן המשפיע אל המקבל כנראה בחוש בריחוק האשה בטהרתה מטומאתה בספי' ז' נקיים אז דוקא תזריע ותוליד וכ"ש בריחוק הזמן יותר וראי' לזה מזמני המועדים ליחוד העליון דקוב"ה ושכינתי' שהן כנס"י למטה שהוא בג' רגלים בפסח ושבועות וסוכות דוקא וגם בכל יום בוקר ומנחה וערב ולא יחוד תמידי. (משא"כ יחוד או"א דזיווגייהו תדיר כתרין ריעין דלא מתפרשין כו' כחדא שריין כו' ולמטה הוא הייחוד דנש"י בתורה בתמידות דוקא כמ"ש והגית בו קסט, גיומם ולילה במחשבה בחי' יחוד יעקב ולאה וגם בדיבור כמ"ש ודברת בם דאורייתא מח"ע נפקת אבל היחוד בתפלה ויחוד מעשה המצות הוא לפרקים במ"ע שהז"ג וכה"ג בג' רגלים דכתי' אלה מועדי הוי' כו' וכן בג' תפלות דכל יום) אבל כאשר התלמיד מקבל השפע מרבו בתמידות בלי הפסק כלל מן הבוקר עד הערב וכה"ג אע"פ שבכל רגע מקבל אור שפע חדש שיתענג בו מ"מ נהפך התענוג לצער ועינוי הנפש מצד שנלאה כלי שכלו ומחשבתו לקבל השפע ולהיות תענוג תמידי כנ"ל (ולהיות מצמצם כלי מחשבתו לקבל בעומק העיון לכל אשר ישמע מרבו אף ענינים נפלאים ביותר משום דלאו כל מוחא סביל דא כר"ע שזלגו עיניו דמעות שהדמעות הוא דחיקת המוח מצד שלא יכול להכיל התענוג יוצא בחי' מותרות כו' וכמו הדמעות בר"ע כמ"ש במ"א) וכמו שאנו רואים בחוש בעוסקים בעיון החכמה לחדש שכליים חדשים ממקור החכ' דאע"פ שנמשך רוב עונג באותו שכל שבא לגילוי מן ההעלם (כמו חכ' אדם תאיר פניו כו' כידוע) עכ"ז נלאה כלי המחשבה לקבל זה התענוג להיותו תמידי עד שבא לצער בהעדר ההשגה והקבלה כנ"ל שזהו מצד עומק כלי המחשבה כמו שרואים שהקפידות והדאגה בהתפעלות הזזה ממקומו יותר הוא בא במח' מן הדיבור וגם בלב כו'. (ועכ"ז אמר והגית בה כו' שזהו מצות העיון בתורה דוקא וכמ"ש ובתורתו יהגה יומם ולילה שבאהבתה ישגה תמיד בתענוג תמידי כתרין ריעין דל"מ כמשל מעיין הנובע בנהר בתמידות בלי הפסק כלל וכמ"ש ונהר יוצא מעדן יוצא תמיד כו') והנה כמו שבבחי' מקבל נלאה להכיל מצד התמדת הקבלה ונהפך מעונג לצער כנ"ל כך לפ"ע גם במשפיע כשהוא משפיע בתמידות למקבלים בלי הפסק כלל דאע"פ שיש לו עונג גדול בזה שמשפיע כמ"ש דיותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק וכמו שנראה בחוש במשפיע בתמידות שנחלש כח התענוג בהשפעתו מצד תמידות השפע שנק' תענוג תמידי במשפיע שאינו תענוג אלא קץ בדבר. אע"פ שלא נלאה להשפיע כלל כמו הרב שמשפיע לתלמיד שכליים חדשים שגם שלעצמו נלאה כלי עיון השכל כשמעיין בתמידות בלי הפסק כלל היינו לפי שנשאר רק במחשבה עיונית שהמחשבה נק' לאה מטעם הנ"ל אבל כאשר משפיע השכל בדיבור שנק' רחל והוא בחי' עלמא דאתגלייא שכלי הדיבור באים בהתפשטות גדולה ולחלקים רבים בצירופים רבים מאד מובדלים זמ"ז שיכולים להכיל כל ריבוי האור דשכל החדש ותענוג יותר מחודש משך זמן רב ולא ילאה כלל אדרבה אנו רואים שבבוא השפעת השכל והתענוג והרצון והמדות בכלי הדיבור יתפשטו יותר בהרחבה ויתרבה ויתגדל התענוג יותר הרבה מכמו שהי' בכלי המחשבה שבמוח כו'. ועכ"ז גם במשפיע השכל בדיבור לתלמיד ששומע דבריו כאשר הוא בלי הפסק נק' תענוג תמידי ואינו תענוג כ"כ כמו שמשפיע לפרקים מיוחדים רחוקים יותר (וכמו בשפע הזיווג דלפרקים רחוקים יותר יותר יתגדל התלהבות התענוג כו') וע"כ מצות ת"ת בדיבור כל היום ולילה בתמידות בלי הפסק כלל כמ"ש ודברת בם בשבתך בביתך בלכתך בדרך כו' ואע"פ שהתענוג תמידי הוא כי שרש התורה מח"ע שרש קסט, דהדיבור דאבא יסד ברתא וכמעיין הנובע בלי הפסק כך הוא נביעת אור החכ' דתורה במח' ודיבור דוקא מן ההעלם לגילוי דוקא שזהו רק בבחי' תענוג תמידי דוקא כתרין ריעין כו' וע"כ במצות ת"ת בדיבור נק' בנ"י אחים וריעים להקב"ה כו' כמ"ש במ"א והשמחה והתענוג בד"ת בדיבור יותר מעיון והגיון כמו שאו' ונשמח בד"ת וכן אמר ר"ש חדאי נפשאי כו' וכה"ג מטעם הנ"ל שהדיבור הוא כלי קיבול בהרחבה ולא ילאה כלל וגם עיקר התענוג של המשפיע השכל אינו אלא כשבא בדיבור דוקא כמו מדיבור של הרב שנמשך ונשפע למחשבה של התלמיד (וכך דבריו חיים וקיימים בדיבור דד"ת שנמשך למחשבה כו') (אך הנה לכאורה יש סתירה לזה שמבואר למעלה בענין לאה ענין נלא"ה כו' ממ"ש שלש הנה לא תשבענה כו' ארץ לא שבעה מים הרי זהו היפוך גמור דמלבד שלא ילאה המקבל לקבל אלא עוד זאת להיפוך שלא ישבע המקבל לקבל שפעו כמ"ש דארץ לא תשבע מים של המטר המשפיע לארץ דכתיב והרוה את הארץ והוליד' כו'. אך זהו מדבר לע"ל דוקא שהכלי של המקבל יהי' רחב הרבה יותר מן המשפיע ונק' ארץ טובה ורחבה מאד עד שלא תשבע כלל ממים דמשפיע וכענין כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא מהם כלל כו' משום דמדריגת המקבל יהי' למעלה ממדריגת המשפיע וכמ"ש אחע"ב וכן נקבה תסובב גבר (וכידוע דזהו בחי' הדיבור דוקא וכמו תושבע"פ מל' קרינן לה שיהי' למעלה מתושב"כ והיינו מה שאמר דבינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש כו') וכמו גם עכשיו הדיבור בד"ת לא ישבע לקבל מים דאורייתא כענין ארץ לא שבעה מים כנ"ל וד"ל):
(ד) והנה להבין הטעם מה שבחי' המחשבה נק' לאה הוא לשון נלאה למה המח' דוקא הנה יובן זה במחשבה שבאדם למטה שאנו רואים שהמחשבה משוטטת באדם בכל רגע ורגע בלי הפסק כלל שהרי אין רגע פנוי' בלא הרהור ומח' דהיינו שכל מה שעולה על הרצון ועל השכל וגם כל דברים בטלים שאין בהם רצון ושכל ומדות אהוי"ר וכה"ג וגם כל הדברים שעיניו רואות ואזניו שומעות הכל מהרהר ויעלה במח' דוקא. (וראשית התפעלות מכל דבר מה הוא במחשבה והרהור אם לטוב או לרע כמשי"ת) ואין למח' מנוחה אפי' רגע א' שהרי אנו רואים שא"א שיהי' האדם פנוי אפי' רגע שלא לחשוב מאומה משא"כ בכלי הדיבור שיוכל לשתוק זמן רב והרי המחשבה ג"כ צירופי אותיות כצירופי אותיות הדיבור ולמה הן נובעים ומשוטטות בתמידות כנהר כו' וזה פלא יותר דבהקיץ יתכן שישוטט לחשוב כל מה שרואה ושומע ומבין ורוצה ומתענג כו' ולהיפוך אבל בשינה שכוחות הרוחני דרצון ושכל ומדות מסתלקים בנפש עצמ' וגם הכלים כעינים ואזני' ג"כ סתומים בלתי שומע ורואה כי גם כח הראי' והשמיעה נסתלקו ועלו בנפש עצמ' ועכ"ז אין המחשבה פנוי' כלל גם בשינה והן החלומות שהן רק הרהורים ורעיונות ומחשבות רבות רק שהחלומות הן בלתי מסודרים בסדר המחשבה שבהקיץ מן אור השכל ועכ"ז הרי הן באים מעין הרהורי לבו שביום דוקא ולא חלים אינש פילא בקופא דמחטא כו' רק שבא מבחי' האחרונה לבד מן המחשבה והוא כח קע, אהדמיון שבמחשבה כידוע אבל גם הוא אינו פנוי בשינה כו' והיינו להיות המח' כמו נביעת מי הנהר דניידי ואזלי ותמיד הן מתחדשים ממקורן מן המעיין בלי הפסק כלל וכמו שמי הנהר כל רגע באים מים חדשים וא"א להיות שיעמדו המים במקום א' ולא ילכו כך א"א למחשבה שלא תהי' מחודשת תמיד ממקור מאין דחכ' בבינה והוא בחי' לאה מל' דבינה ותבונה ולכך א"א לאדם שיעמוד במחשבה א' לבד ומשוטטת תמיד בלי הפסק כלל שהכל בא במחשבה בתמידות ולכך נק' לאה שנלאה להכיל מצד ריבוי התמדת השפע לפי שהמח' הוא תמיד בחי' מקבל הדברים שברצון ושכל ומדות בלי הפסק כלל כנ"ל ואע"פ שיש תענוג מחודש תמיד ברצון ושכל וכל הדברים שעולים ומתקבלים במח' מ"מ נלאה המח' לקבל מפני תמידות הקבלה כמשל הנ"ל בתלמיד לפני רבו כו' והעיקר הוא מפני שהוא תענוג תמידי שנלאה המקבל לקבל תענוג תמידי (ודוקא במח' משא"כ בדיבור שיוכל לקבל יותר מטעם הנ"ל וד"ל). ובכל זה יובן ג"כ למעלה בבחי' לאה העליונה כמ"ש ושם הגדולה לאה שהוא בחי' מחשבה עליונה כמו שנאמר מה מאד עמקו מחשבותיך וכה"ג א' כי לא מחשבותי כו' דבחי' אותיות המח' זו נובעת תמיד בבחי' מקבל מבחי' אורות דאו"א וא"א וע"י דאצילות דאו"א זיווגייהו תדיר ונק' תרדל"מ כחדא שריין כו' והוא עונג שבחכ' שנק' אין שנמשך לבינה בתמידות ומבינה למדות כו' ובלב מתגלים הרצון ותענוג העליון שלמעלה מחו"ב דאצילות שנק' א"א וע"י כידוע והכל עולים במח' בבחי' משפיע והמחשבה בחי' מקבל מכולם ע"כ נק' לאה לשון נלאה שנלאה לקבל התענוג בתמידות מיח"ע דאו"א וא"א כו' דזיווגייהו תדיר בלי הפסק כלל כמעיין הנובע בתמידות וכמו ונהר יוצא מעדן יוצא בתמידות מהעלם העונג העליון דח"ע לגילוי בחידוש תמידי כנ"ל (וכידוע בטעם זה דיחוד או"א הוא בתמידות דל"מ לעלמין דהיינו מאין דחכ' ליש בבינה הוא לצורך שפע העולמות כו' וכידוע בענין מחדש בכל יום מע"ב כמ"ש בראשית ברא אלקים בחכ' דבראשית ברא אלקים בחי' בינה דאבא א' לאימא כו' ואם הי' נפסק היחוד דאו"א אפי' רגע לא הי' קיום לעולמות כלל) ומקום יחודם הוא במח' שנק' מל' דתבונה (וכמו שרואים בחוש שא"א להביא העלם השכל לגילוי בהשגה דבינה מאין ליש כ"א ע"י המחשבה דוקא שבה דוקא נתפסת ונקלטת ההשגה של המושכל דחכמה כו') וע"כ נק' המחשבה דוקא בשם לאה שנלאה להכיל ולקבל השפע מצד תמידות הקבלה שבא מצד תמידות השפע דחו"ב מאין ליש כנ"ל וד"ל:
(ה) והנה אחכ"ז יש להבין למה לא הכיר יעקב במעלת ומדרגת לאה כנ"ל להיותה מופלא ונעלם מן ההשגה כו' אחר שמבואר למע' דבחי' לאה שהוא המח' הוא בחי' מקבל מהכל בגלוי צירופי אותיות ממש וע"כ נק' לאה שנלאה להכיל כו' א"כ למה לא אמר יעקב אעבדך בלאה ז' שנים ויעקב הוא בחי' המדות שבלב כידוע. אך הנה שרש הענין שיש ב' מדריגות בלאה א' למעלה מבחי' יעקב כנ"ל אשר ע"כ לא הכיר והשיג בה כלל והב' למטה מבחי' יעקב קע, בשנעשי' לאה בחי' מקבל מיעקב כשנשא אותה ולפי שראה ששנואה לאה על כן לאה דוקא ילדה ו' בנים שהן הו' מדות שבלב חג"ת כו'. וביאור זה הנה יש להקדים תחלה במה שמצינו בס' הקבלה ענין סתירה בשרש בחי' לאה דלפעמים אמרו בשרש לאה שהוא מל' דתבונה בבחי' אחוריים דאימא והוא ענין קשר של תש"ר שמאחורים בדלי"ת שבו (והוא דלי"ת רבתי דאחד שהוא דבור שבמח' שעקבי לאה נכנס תוך ראש רחל בדיבור הגלוי שהוא בשכמל"ו וזהו א"ח דלי"ת יחוד יעקב ולאה בחול כו') ולפעמים אמר בשרש לאה למעלה הרבה מזה והוא בפנימי' בינה שנק' אימא עילאה אם הבנים ממש כו' (וזהו לאה אותיות אלה מי ברא אלה דאלקים בבינה שהן ו' מדות כל א' כלול מו' שהן ל"ו גי' לאה ע"כ לאה ילדה כו'). והענין הוא כידוע דבינה הוא מקור המדות ממש בעיקר התהוות מציאותן ובגידולם מקטנות אל הגדלות והיינו כמו שאנו רואים שלפי שכלו יהולל איש הן המדות חג"ת כו' שהילול המדות בטוב טעם ומוחי' שבהם הוא לפי ערך שכלו דוקא שהוא בחי' בינה בז"ת שבה שנק' מדות שבשכל עצמו כמו שיש שכל שמטה כלפי חסד או כלפי דין כו'. וכך יש בפרט בכל שכל שיטה לחסד או לדין וממוצע משניהם שהוא ת"ת דבינה וכה"ג ומז' מדות דבינה הללו הוא שנמצא שרש להיות נולדים ונמשכים תולדות המדות שבלב בעיקר מציאות באהוי"ר וכה"ג דהיינו לפ"ע אופן האהבה שבשכל דבינה כך יולד האהבה בלב וכן לפ"ע ואופן היראה ופחד שבשכל מטעם וסברא שמחייב לירא או לשנוא או לחיוב דבר מה כך יבא בלב בגילוי וגם בעיקר גידולם של המדות הוא רק ע"פ גידול השכל דוקא שזהו עיקר הפי' דלפי שכלו יהולל איש כמו שאנו רואים שהתינוק מדותיו קטנים מפני ששכלו קטן וכשיגדל שכלו ממילא לפי ערך יגדלו מדותיו עד שהגדול ששכלו גדול מדותיו בבחי' הגדלות ונמצא שיש חיבור וקשר למדות עם השכל הן בעיקר התהוות מציאותן שמקור חוצב התהוות עצם מציאות המדות באים מבחי' ז"ת דבינה שהן מדות שבשכל והיינו מה שהמדות שנולדו מבינה אם הבנים והן בגידול עצם מציאותן שבתחלה הן בקטנות לפ"ע קטנות השכל ואח"כ מתגדלים באמצעות גידול השכל דוקא לפי שעיקר מקור חוצבם מן השכל דוקא (שהוא פנימי' בינה מג"ר שבה שנמשך בז"ת דבינה שהוא ע' רבתי דשמ"ע ומשם למל' דתבונה שהוא ד' רבתי דאח"ד וסי' ע"ד והוא בחי' לאה שלמטה מיעקב כמשי"ת). והנה ידוע בבחי' יעקב למעלה בכלל שהוא בחי' עצם המדות דז"א שנק' ישראל ויעקב כו' שנולדו מאימא עילאה שנק' אם הבנים (והוא וי"ו הקצר שבה"א עילאה דאושיט פסיעה לבר כו') והוא בחי' לאה דפנימי' בינה שלמעלה מיעקב שמזה הטעם לא הכיר והשיג יעקב בבחי' לא"ה כלל להיות נק' עלמא דאתכסיי' בבחי' הפלאה והעלם כנ"ל. והענין הוא דאע"פ שאנו רואים שמן השכל המושג בבינה כמו במדות שבשכל בא ג"כ במדות שבלב מבחי' המוחין והטעם אמנם ודאי אנו רואים שאין שכל וטעם זה הבא בהתפעלות המדות שבלב (שנק' דע"ת המתפשט במדות) משיג כלל לעצם אור ההשכלה הרוחני' קע, גשבבינה עצמה ואין לו ערך עמו כלל אע"פ שמשם דוקא מקור חוצבו כמו שכל עלול לא ישיג למהות עילתו אע"פ שממנו נמצא עיקר מציאותו להיותו נבדל ומושלל ממנו שלא יוכל להשיגו לעולם (כמו דלא קאי' אדעתי' דרבי' עד מ' שנין כידוע) שהרי השכל וטעם שנוטה לחסד ואהבה הוא שכל רוחני ממש ושכל וטעם המלובש באהבה הוא כמו האהבה וחסד הגשמי שאין ערך למהות המדות עם מהות השכל כלל ועכ"ז נק' אם הבנים שמשם מקור חוצבם בעיקר מציאותם בתולדה ובגידול כנ"ל וד"ל. ואמנם הנה אע"פ שבחי' השגה דבינה מובדל בערך מן המדות ונק' עלמא דאתכסיי' בהעלם והפלאה כנ"ל עכ"ז הרי מאיר מבינה למדות בבחי' ההעלם מרחוק דהיינו בבחי' מקיף עליהם (וראי' לזה מן גידול המדות מגידול אור השכל שמאיר במוחין של המדות מעט מעט בהעלם בבחי' מקיף כידוע בענין אך בצלם יתהלך איש שהן ל"מ דצלם מקיפים דחי' יחידה וצ' דצלם הוא ענין הגידול של המוחין חב"ד שבמדות. וז"ש לפי שכלו כו' כנ"ל עד שיגדלו המוחין במדות בשלימות כמו בוצין בוצין כו'). וכמבואר בזוהר בלק ע"פ כי מראש צורים (ונדפס בביאורי הזהר) דמסט' דאימא אתמתח כו' והוא מ"ש כנשר יעיר קינו כו' דאימא פריס' גדפהא על בני' כמו והאם רובצת על האפרוחים כו' וענין שמירה זו להגן עד שיגדלו בשלימותם (וכידוע בד"כ שהן ת"ר אלף נש"י שהי' במ"ת ששרשם בו"ק דז"א ששרשו מבינה עילאה והן ס"ר דיעות שנמשך בכל דגל ובכל שבט לפי מדריגתו ושרשם הראשון מאו"א שז"ש כי מראש צורים אראנו ומגבעות כו') וכתיב כנשר כו' וכן א' ואשא אתכם על כנפי כו' וענין שמירה זו הוא מחיצוניות בינה שנק' חשמל להלביש כו' שהוא כמו המחשבה שמלבשת למדות שנק' מחשבת שכל שנק' מח' עיונית שהשכל כבר נתפס במחשבה שזהו היותר אחרון במדריגה דחו"ב שהוא אור השגת השכל והשגה רוחני' עדיין בלי נתפס בדבר מה גם במחשבה כו'. אך גם מחשבה זו שנק' מחשבת שכל שהוא לבוש לשכל הוא למעלה בערך מן השכל וטעם שבמדות כשכל וטעם באהבה וחסד שבלב הגשמי שאין למדות עם המוחין השגה בעצם מהות מחשבת שכלי' הנ"ל רק מרחוק תאיר עליהם לשומרם ולגדלם ולהמשיך בהם אור חדש תמיד לחזקם ולקיימם ע"י בחי' ד"ת שמתפשט בהם להחיותם כו' וד"ל. וזהו הטעם עכ"פ שבחי' יעקב שהוא ענין המדות ומוחין שבהם לא ידע ולא השיג במעלות ומדריגות נשמת לאה שהיא שנק' אימא עילאה דבחי' פנימי' בינה מפני שהיא למעלה ממנו הרבה כנ"ל. אך הנה המדריגה הב' דלאה הוא למטה מבחי' יעקב עד שנעשי' בחי' מקבל מיעקב כנ"ל והוא בחי' אחוריים דאימא כנ"ל. והענין הוא דכל זמן שהמחשבה מלבשת לשכל הרוחני' אף בחי' היותר אחרונה במחשב' שכל עיוני' הנ"ל הוא נבדל בערך מן מהות המדות אף מן השכל וטעם שבהן כנ"ל אבל כאשר המח' יורדת מהיות לבוש לשכל (אף לאותיות שבשכל באותיות של הכתב ואותיות דיבור של איזה שכל) ומתצמצמת למטה מטה להיות לבוש למדות שבלב דהיינו בחי' כלי בית קיבול להכיל ולקבל התפעלות המדות שבלב אז המח' בחי' מקבל השפע מן המדות שבלב שזהו בחי' לאה שמקבל מיעקב קע, דועד"מ כמו שאנו רואים באדם כאשר מהרהר במח' כל מה שמתעורר וחפץ בלבו איזה דבר מה או התעוררות אהבה ותשוקה לדבר מה או יראה ופחד ומרירות וחדוה או כל פרט ופרט מענינים האלה שבמדות שהכל עולה למעלה אל המח' שבמוח מיד להרהר בו ונק' הרהורי לבו בכלל והרי מתקבל כל אור ושפע שבמדות שבלב בהרהור שבמוח שנק' מחשבה רק שנק' מחשבת הלב שנעשי' בחי' לבוש ובית קיבול לקבל השפע של המדות כמו שהיתה בחי' כלי ולבוש לאור שפע השכל למע' כנ"ל (ונק' ג"כ לאה ענין נלא"ה שנלא"ה המחשבה והרהור שבמוח לקבל מן הלב בכל פרטי המדות שבו) (רק שענין השפעה זו מן המדות למחש' שבמוח עולה מלמטה למעלה מן הלב אל המוח כו' משא"כ ירידת השפע מחו"ב למח' שהוא מלמעלה למטה כנ"ל). (וכן בענין יחוד יעקב ורחל שהוא שפע הקול בדיבור ג"כ מלמעלה למטה כמשי"ת). וזהו ענין זיווג יעקב ולאה כשנשא אותה שהן בחי' דכר ונוקבא משפיע ומקבל וד"ל. אך הנה מעתה י"ל פי' ענין כי שנואה דהיינו לאחר שנשא אותה ולמה שנאה אותה לאחר שהמח' דבחי' לאה זו הרי היא באה בגילוי כשמקבלת מן המדו' ובמורגש בהתפעלו' בהרהור שבמוח כמו האהבה שבלב שמהרהר במחשבה במוח בהתפעלות וכן בתענוג ורצון וגם בשכל שבא במדות הכל נמשך ובא בגילוי במחשבה שבמוח ואין כל זה בהעלם המחשבה רק בגילוי דוקא וא"כ למה שנואה לאה לפי שהוא בהעלם כנ"ל. אך הענין הוא מטעם הנ"ל משום דתענוג תמידי אינו תענוג אלא צער גם במשפיע וע"כ גם במשפיע שהן המדות שבלב אל המחשבה במוח להיותו בא ונמשך בתמידות בלי הפסק כלל שהרי אין המחשבה פנוי' ומשוטטת בכל רגע מן הדברים שעולים מן הלב כו' ולזאת יהפך מאהבה לשנאה כמו ע"ד דוגמא ממ"ש הוקר רגלך מבית רעך פן תשבענו והקיאתו שכאשר האהבה ותענוג ריעים האהובים הוא בתמידות ביותר ישבענו ביתר מכפי המדה עד שיקיאנו שימאס בעיניו וכאוכל דבש וכל דבר מתוק ביותר מכפי המדה שיקיאנו כמ"ש אכול דבש דייך כו' וכך הוא בתענוג תמידי גם במשפיע ששופע כל מה שבלבו במחשבה שמפני תמידות התענוג ביחוד זה דהבל הלב במח' נהפך התענוג לצער ומאהבה לשנאה (וכך הוא במצות עיון והגיון שבתורה שזהו ג"כ זיווג יעקב ולאה שהבל הלב שמתקשר בתענוג תמידי בחכ' ומדות דתורה הוא שעלה במחשבה בעיון והגיון תמיד וכן בעסק רזין דאורייתא שהוא כמו מתיקות הדבש כו' וד"ל. וכן בהתפעלות המוח באהוי"ר בתענוג תמידי שבא מהמשכת אהוי"ר ותענוג שבהבל הלב שנק' קלא פנימאה דיעקב שעולה בהעלם במחשבה תמיד כו') אבל בחי' יחוד יעקב ורחל שהוא המשכות גילוי המדות בדיבור שאינו בא בתמידות רק לפרקים אינו תענוג תמידי ונק' תענוג ואהבה ולא נהפך לשנאה לעולם וע"כ אמר ויאהב יעקב את רחל כו'. (אך באמת אין זה מתיישב עדיין דאם מטעם זה שנואה לאה ורחל אהובה למה לא היתה שנואה לאה בהיותה בחי' מקבל מאו"א דזיווגייהו תדיר שהוא התענוג דחו"ב שנובע כמעיין בנהר בתמידות ונמשך הכל למחשבה דוקא ולמה דוקא קעא, אבהיות המחשבה מקבלת מן המדות נעשית שנואה). אך שרש הענין הוא רק מטעם שעיקר בחי' יעקב אותיות יבק"ע הוא רק להוציא לאור השפע לגילוי מן ההעלם דוקא כי הוא קו האמצעי בריח התיכון שמבריח לקצה התחתון בגילוי למקבלים דוקא וע"כ אהב את רחל עלמא דאתגליי' בחי' הדיבור מפני שזהו כל עיקר תענוג המשפיע אבל למחשבה שבמוח אע"פ שגם הוא בגילוי אותיות במחשבה נק' העלם עכ"פ לגבי המקבלים שהן העולמות שנתהוו מאותיות הדיבור כו' וכמו המחשבה באדם שהיא בהעלם מכל אדם ע"כ שנואה לאה ורחל אהובה וד"ל. (וכנ"ל דכל דבר הנעלם ומכוסה אין תענוג בו כלל וגם במחשבה הגלוי' אין בה גילוי חיות במורגש כלל כו') (וכידוע גם למתענגים על ה' בתפלה בעיון המחשבה באה"ר בתענוגים וכן בהעמקות רזי' וסודות התורה וכה"ג):
(ו) אך הנה כאשר ראה ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה כו'. דהנה מבואר למעלה בענין המח' שבמוח א' מחשבה דבינה עצמ' שמשם נמצא עיקר מציאות המדות שנק' אם הבנים והוא מז"ת דבינה שהן מדות שבשכל עצמו כו' וראי' מגידול המדות שתלוי' בגידול השכל שכל זה הוא בעיקר תולדות מציאות המדות אבל לאחר שכבר נתהוו מציאותם בתולדה וגידול כנ"ל (שזהו בחי' יעקב). הנה צריך שיצאו המדות בהתפעלות לחוץ לאחר שיש מציאותם מכבר בלב כו' זהו הנק' לידה ג"כ כעובר שישנו במציאות מכבר ויוצא לגילוי לחוץ כו' כמו שיתפעל הלב באהבה ותשוקה לאוצר נחמד או מאכל טוב וערב לנפש וכה"ג שאין זה רק כאשר יעמיק מחשבתו לחשוב ולהרהר בדרך זה הטוב והנחמד אזי יתפעל בלבו ויתאוה בתאווה להם ואם לא יעלה הדבר במחשבתו לא יתפעל אליו כלל. וכן במדת היראה ופחד מן הלסטים וכל דבר רע לא יוליד התפעלות בלבו כ"א אחרי העלותו במחשבתו תחלה כשיעמיק בו ביותר יותר יצא לגילוי היראה ופחד בלבו כו'. ונמצא שעיקר תולדות המדות שהוא בחי' התפעלותן לחוץ בא מן המחשבה שהוא הפועל התולדה הזאת וזהו בחי' לא"ה שילדה ו' בנים שהן ששה מדות חג"ת כו'. אך זהו דוקא אחר שמקבלת מבחי' יעקב שהן עיקר מציאות המדות שבלב כמו שהן נולדים מבינה דוקא (ואין זה מתיישב עדיין דהלא מבואר למעלה בענין השפעת המדות שבלב למחשבה להרהר מה שלבו חפץ באהוי"ר זהו ג"כ בחי' התפעלות המדות שא"כ כבר יש התפעלות המדות בלב בגילוי שנמשך למחשבה והרהור ואיך יתכן לומר שהרהור זה עצמו שקיבל מן הלב יוליד התפעלות המדות בלב איך בחי' המקבל יהי' משפיע להוליד המדות בלב ומה גם אחר שכבר נולדו בלב דאל"כ לא היה נמשך מהם שפע למחשבה והרהור במוח למה צריך לחזור ולהולידם כו'. וצריך לומר דלא כדלעיל במדות שבלב שבאים להרהר במחשבה שזהו השפעת יעקב ללאה כי שפע יעקב ללאה הוא בא מעצם המדות בתולדותם מאו"א שהן מדות שבשכל דוקא כנ"ל וז"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה דוקא ומה שמן המדות שבלב נמשך למחשבה הן בחי' שבטים דבריאה שהן המדות שנולדו ויוצאים מן הבל הלב באותיות המחשבה קעא, בהעליונה ומן המח' יוצאים לגילוי וזהו לאה ילדה ו' בנים). וזהו שהי' טעות יעקב שהי' סבור שהתולדה מן ההעלם לגילוי מאצילות לבריאה א"א להיות כ"א ע"י בחי' רחל שהוא בחי' הדיבור עלמא דאתגליי' וע"כ אמר אעבדך ברחל שבע שנים ולא ידע שגם מבחי' לאה דוקא יכול להיות התולדה דמדות חג"ת כו' אע"פ ששרש לאה היא בהעלם דפנימי' בינה ולזאת לא השיג יעקב במעלת לאה כנ"ל וגם לאחר אשר נשאה הית' שנואה מצד בחי' העלם המח' ואשר הוא תענוג תמידי כנ"ל ולזאת נישאת לו ג"כ בבחי' ההעלם שלא ידע בה כלל וכמ"ש ויהי בבוקר והנה היא לאה שזיווג שלו הי' בדעתו עם רחל ולא הי' בדעתו על לאה כלל מצד שהי' שרש לאה למעלה ממדרגתו ע"כ נישאת לו ביחוד באופן שלא ידע בה כלל כי היא למעלה מבחי' הדעת דיעקב שהוא בפנימית בינה כנ"ל ע"כ לא בא אלי' ביחוד וזיווג ג"כ רק שלא ע"י בחי' הדעת רק בבחי' שלמעלה מן הדעת שזהו היפוך יחוד דיעקב ורחל שהוא ע"י הדעת דוקא שממשיך גילוי האהבה כמו והאדם ידע כו' וד"ל. (וגם אח"כ שידע בה ביחוד לא הי' בגילוי האהבה שע"י הדעת כמ"ש כי שנואה לאה כו') אך מטעם זה עצמו פתח ה' את רחמה ורחל עקרה כו'. ודוגמא לדבר זה הוא בזמה"ג דכתיב ובפשעכם שולחה אמכם שהוא גלות השכינה בחי' רחל עקרת הבית כו' שהיא בגלות בע"ש כמו כרחל לפני כו' והיחוד הוא בלאה בחי' עלמא דאתכסי' שהן מדות דיעקב העליון במחשבה העליונה כנ"ל שע"ז א' כי שנואה לאה ועכ"ז מטעם זה יש יתרון מעלה בזמן הגלות מצד ריבוי התולדות למעלה בשרש נש"י בו"ק דבריאה שיבא בגילוי לע"ל כמ"ש אז הגדיל ה' לעשות עם אלה כו' והוא ע"י ריבוי היחו"ע שבתומ"צ שעושין פרי למעלה שגם שהוא רק בהעלם למעלה במח' ולא בגילוי שכינה כמו בזמן בהמ"ק שהי' ביחוד דיעקב ורחל וישראל ורחל כו' אבל שרשו בפנימי' דאו"א במ"י אל"ה דאלקים דבינה כנ"ל וז"ש כי תהיינה לאיש זה יעקב שתי נשים לאה ורחל הא' אהובה היא רחל והא' שנואה זו לא"ה והי' הבן הבכור לשניאה בזמן הגלות כו' כנ"ל לא יוכל כו' לו משפט הבכורה כו' ליטול פי שנים דהיינו ב' קומות דאו"י ואו"ח מצד טעם הבירורים דרפ"ח כו' כיתרון האור מן החושך דהיינו כשהשנואה נעשה אהובה בתו"מ ותשובה ותפלה וכמ"ש צמאה לך כו' בארץ ציה כו' כן בקדש חזיתיך הלואי כן כו' שהוא בזה"ג דווקא שע"ז א' העם ההולכים בחושך דוקא ראו אור גדול לע"ל. (אמנם לע"ל יהי' עלי' למל' שהיא רחל ויהי' אז יוסף בכור שהוא הבכור לאהובה שנעשה שנואה בגלות כו' וד"ל) (וראיה לזה שגם בזמן הגלות א' לא ינום ולא יישן כו' דגם שהגלות נק' שינה כידוע מ"מ אין זה שינה גמורה כי המחשבה העליונה דבחי' לאה שמקבלת ממדות כו' משוטטת בהשגחה פרטי' על ישראל ולא במחשבה שבשינה שהוא בהסתלקות כ"א מצד יחו"ע דיעקב ולאה שהוא בתמידות כמו או"א שנק' תרדל"מ כו' וכמו"כ בכנס"י נאמר גם בגלות אני ישינה בגלותא ולבי ער ממש משום דקול דודי דופק בתמידות דפנימי' דאו"א כו' וד"ל):
קעא, ג(ז) והנה עדיין יש לתרץ הקושיא דלעיל במה שיעקב מעצמו א' אעבדך ז' שנים ולמה לא אמר ב' או ג' שנים לבד אולי הי' לבן מתרצה בזה כו'. אך הנה יש להבין עוד מ"ש לבן ליעקב מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת כו' דפירש"י מלא שבוע זאת ז' ימי המשתה בעבודה אשר תעבוד עוד ז' שנים עבודה זו הי' אחר הנשואין דרחל ואח"כ א' ויעש יעקב כן וימלא שבוע זאת כו' ויבא גם אל רחל דקאי אחר שבוע דז' ימי המשתה ואח"כ ויעבוד יעקב כו' ונמצא לפ"ז הרי בשביל לאה עבד יעקב ז' שנים ממש בתחלה עד שנשאת לו ובשביל רחל לא עבד כלום בתחלה רק המתין ז' ימי המשתה לבד והעבודה שלו עבודת ז' שנים הי' אחר הנישואים משום דא"א לפרש כפשוטו דעבד ז' שנים אחרים ואח"כ נשא לרחל כו'. אך הנה להבין כ"ז יש להקדים תחלה בשרש ענין יעקב ורחל במה שאהב יעקב לרחל דוקא וא' אעבדך ז' שנים ברחל והי' בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה להיות מבואר למעלה בשרש בחי' יעקב שהוא בעל עולם התיקון בבחי' שם מ"ה דחכ' להיות בחי' ההתכללות דחו"ג בכל פרטי האורות העליונים והוא להיותו בבחי' הת"ת שכלול מב' הפכים דחו"ג ופנימי' שבו הוא בחי' הרחמים שכולל לחו"ג ועולה על גביהם (כסגול העליון כמ"ש ישראל לסגולתו) וזהו שהי' יעקב עבודתו להיות רועה צאן דוקא שלא הי' כן אברהם ויצחק שהגם שהי' להם מקנה רב היינו בקר וחמורים וגמלים ואתונות וגם צאן רב לא היו רועים בעצמם כלל אך יעקב לא הי' לו רק צאן לבד והי' רועה צאן בעצמו כו' (ואע"פ שאמר ויהי לי שור וחמור כו' זהו אחר שנתעשר מן הצאן קנה גם שור וחמור כפירש"י) וכל עבודתו הי' רק לרבות את הצאן שיפרצו לרוב ע"י תחבולות שונות כמו בעובדא דמקלות אשר פצל ברהטים כו' ליחם הצאן במקלות כו' והי' משגיח על הצאן להיות מרעם טוב במאכל ובהשקאה להשקותם תמיד ברהטים כו' בטוב ההשגחה ובעבודה תמה כמ"ש ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותידד שנתי כו' שלא היה עבודה תמה כזו בזולתו בצאן אבותי' אברהם ויצחק רק ביעקב לבדו וזהו פלא לכאורה. אך הטעם הוא לפי ששרש יעקב הי' למעלה מאברהם ויצחק שהן בחי' חו"ג דאצילות כי בחי' יעקב הוא הת"ת שהוא הרחמים שעולה עד פנימי' הכתר ששם עצמות אור הא"ס ממש וע"כ נק' נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כלל (ולזאת ליעקב א' ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה שד' רוחות הללו יהי' בלי גבול ומצר כלל שלא נאמר כזה לאברהם ויצחק שהוא מצד השלימות בבחי' התיקון) וע"כ הי' עבודתו בבחי' צאן העליון שמבואר למעלה שהוא בקיעה ויציאת אורות העליונים מעצמות התענוג הפשוט מצד ריבוי המותרות כו' כפרט עוללות כו' והן כמו נשמות שלמטה שטבעם ליכלל בתענוג האלקי במס"נ כו' וכללותם הוא בחי' המל' שנק' רחל דשמא גרים כו' וע"כ הי' עבודתו רק לרבות הצאן העליון בעובדות שעש' במקלות אשר פיצל כו' (וכמ"ש בזוהר) ועבודתו הי' בהשגחה טובה עליהם במרעה טוב במאכל ומשקה מים טובים כמ"ש דוד ה' רועי לא אחסר בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני כו' קעא, דוהעיקר הי' במה שהי' עושה בחי' ההתכללות שהוא עיקר בחי' התיקון שהוא בחי' יעקב ע"כ נק' רועה צאן כו' וענין ההתכללות הוא רק בחו"ג דוקא שזהו ענין מה שעשה במקלות אשר פיצל כו' במחשוף הלבן כו' שהי' כל הצאן עקודים נקודים וטלואים וברודים כו' שזהו ריבוי אופני דהתכללות מחו"ג דוקא וענין ההתכללות דחו"ג הוא ע"י בחי' הרחמים דוקא שהוא מדת יעקב שהוא עיקר בחי' ההתכללות דחו"ג וכמו שאנו רואים שיש ב' מיני התכללות. א' ההתכללות דחו"ג מצד עצמן שכלול כ"א מזולתו המנגדו כידוע שהחסד כלול גם מן הדין והדין כלול גם מן החסד ונק' חסד שבגבורה וגבורה שבחסד שכל א' מבטל כח זולתו ומתבטל כחו מכח מנגדו וכך הוא בפרטי ההתכללות יותר שזהו כאשר בא בריבוי התחלקות יותר והוא כמו נצח שבגבורה שבחסד עם הוד שבחסד שבגבורה שכל א' כלול מהיפוכו בפרט ביותר דלבד התכללות גבור' שבחסד עם חסד שבגבורה נצח דגבורה שבחסד מתכלל עם היפוכו הוד שבחסד שבגבורה וכה"ג וכל שמתחלף יותר לרבוי פרטים מי' לי' כו' יותר יכול להיות ההתכללות והמזיגה באופנים רבים ושונים כידוע בענין ההתכללות והמזיגה דד"י ארמ"ע שזהו כאשר באים בחלקים רבים שכלול כ"א מהיפוכו דוקא כמו הוציא אש ממים ומים מאש כו' כמ"ש במ"א וד"ל. אך באמת אין כל בחי' התכללות כזאת התכללות אמיתי' כלל מאחר שסיבת ריבוי ההתכללות אינו רק מצד ריבוי ההתחלקות של כאו"א בפרטי' חלקים רבים עד שנמצא בו גם מהיפוכו כו' הרי אנו רואים שכל מה שיתחלק הדבר לכמה פרטים רבים מאד מ"מ אין זה רק ממהות אותו הדבר לבדו ולא יהופך בשינוי למהות אחר כלל רק שנחלש כחו העצמי מצד ההתחלקות בחלקים קטנים מאד עד שיוכלל במנגדו ממש וכנ"ל וכמו התחלקות מדת החסד כל מה שיתחלק לכמה חלקים פרטים כמה פעמים אין כל זה רק בבחי' מהות החסד עצמו וכן בהתחלקות מדת הגבורה לפרטים רבים הכל הוא בבחי' הגבורה עכ"פ ולא נשתנה למהות אחר כלל א"כ גם שאח"ז יכול להיות בחי' התכללות דחו"ג כמה הפכים שונים שבא מצד ריבוי התחלקות של כל א' כנ"ל במזיגה והתכללות דד"י כנ"ל אין זה התכללות אמיתי' כלל שהרי כל א' במעמדו ותקפו החסד בבחי' החסד והגבורה בבחי' הגבורה גם לאחר ריבוי ההתחלקות שלהם בכל פרט ופרט ולא יוחלף מזל"ז כלל רק שמתחברים יחד והי' לאחדים כו' כהתחברות דאש ומים במזיגה והרכבה שלהם שלא נחלק מהות האש למים ומים לאש כלל רק שנתכללו ונתחברו יחד מצד ריבוי ההתחלקות שלהם שנק' הרכבות כידוע ואין זה התכללות אמיתית בעצם כלל וד"ל. אך הנה בחי' התכללות דחו"ג הב' הוא התכללות שע"י מדת הרחמים. דהנה מדת הרחמים היא מדה מיוחד' בפ"ע למעלה ממדות דחו"ג לגמרי ואע"פ שהיא כוללת חו"ג אין זה שיש בה משניהם (כמדת הת"ת שמכריע כו') אלא התכללות זו באה מצד ביטול ששניהם מתבטלים לגבי מדת הרחמנות וזהו התכללות אמיתית יותר ממה שהן מתכללים מצד עצמן כנ"ל דהלא עיקר ענין מדת הרחמים כך הוא דאע"פ שנתחייב קעב, אבדין עונש ולא יוכל כח מדת החסד והזכות להצילו כלל מ"מ יבא כח מדת הרחמים לפוטרו מן העונש מצד שיש רחמנות עליו ומדה"ר פוטרו מן העונש שהרי ביטל הרחמים לכח הדין וביטל ג"כ לכח החסד בזה מאחר שאין טעם הפטור מן העונש רק מצד הרחמים לבד א"כ אדרבה בזה נותן מקום לכח הדין יותר מלכח החסד שאע"פ שיתחייב במדת הדין רק מצד הרחמנות לבד יפטור והרי ביטל החסד לומר שאינו ראוי לחסד רק לדין אך הרחמנות יפטרנו וגם ביטל למדה"ד לפוטרו מן העונש וא"כ יש כאן ביטול ב' המדות דחו"ג (שזהו כמו האומר שלא כדברי זה ולא כדברי זה ולא כמו שאומר כממוצע מב' הדיעות) (אך גם במדת הת"ת שמכריע גם זה בא להיותו כח עליון משניהם דוקא ע"כ יכול להכריע אמנם יש בו משניהם ומדת הרחמים היא למעלה משניהם מאחר שמבטל לשניהם כנ"ל) ועכ"ז הרחמים הרי נוטה לחסד דהיינו שע"פ כח הרחמים יגבר כח החסד על הדין לאגברא ימינא כו' ועתה יגדל נא כח כו' (וכמו והמרחם כי לא תמו חסדיך כו' כמו זכור רחמיך ה' וחסדיך כו') מפני שיש בכחו יותר להמתיק לכח הדין שאין זה בכח החסד גם בגבורתו כשיוגבר כח החסד דא"א כ"א ע"י הרחמים שממתיק לכח הדין בעצם וכידוע בענין כונות דשופר כו' (וז"ש שיעקב פדה את אברהם מכח הדין המנגדו כו') ונמצא שע"י מדת הרחמים מתכללים חו"ג בהתכללות אמיתי' יותר מהתכללות שמצד עצמן שבהתכללות מצד עצמם שכלול כאו"א מהיפוכו אין ביטול כלל בכל א' כנ"ל משא"כ בהתכללות שע"י מדת הרחמים יש ביטול בב' המדות דחו"ג לגמרי כנ"ל וכמו"כ יוכל להיות בחי' התכללות אמיתי' באמצעות בחי' הרחמים גם בכל פרט ופרט שבע"ס עד היותר אחרון כו' כמו גם במדות הנצח שבגבורה שבחסד וכה"ג שכלול מחו"ג חסד שבנצח וגבורה שבנצח שמתכללים זע"ז אמנם אין זה התכללות אמיתית כ"א ע"י בחי' הרחמים שבו שזהו בחי' הת"ת שיתבטלו בו ב' הפכים דחו"ג שבנצח (כמו הניצוח לחסד בהתגברות עוז שנק' גבורה שבחסד כמ"ש כי גבר עלינו חסדו ולנגדו להיפוך בחי' הדין שבנצח אע"פ שכלולים זמ"ז כו' עכ"ז אין זה התכללות אמיתית כ"א ע"י בחי' הרחמים שבנצח כו' כמו שאמר והנצח זה בנין ירושלים דלע"ל דאע"פ שמצד הדין אין ישראל ראויים וגובר על ניצוח שבחסד מ"מ מצד הרחמים שבניצוח זה כו' כמו יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ומאין יש כח התגברות זו ברחמים לכבוש למדה"ד אין זה רק מצד הניצוח שבגבורה שבחסד שיגבר ע"י כח הרחמים שבניצוח הרצון הזה וד"ל). וכה"ג יובן בכל פרט כמו בהוד דחסד שבגבורה שכלול מחו"ג כו' וכה"ג. וזהו הי' כל עיקר כוונה הפנימי' דעבודת יעקב בעל הרחמים העליונים לעשות ריבוי התולדה בצאן העליון הנ"ל דהיינו ע"י המשכות בחי' הרחמים בכל פרט ופרט דע"ס שזהו ריבוי התחלקות כמה מיני רחמים בפרט שבודאי אינו דומה רחמים דנצח לרחמים דהוד כו' וכך אינו דומה רחמים דאיש החסד לרחמים דאיש הדין וכך הוא ההתחלקות בכל פרט כמו שא' ורחמיו על כל מעשיו שמדת הרחמים העליונים מתפשט קעב, בונמשך על כל מעשיו שבודאי על כל א' לפי ערכו ומעמדו נמשך הרחמים שנמצא מתחלק הרחמים לכמה מיני חלקים ומדריגות שונות והוא לפי שנמשך הרחמים מכל המדות מכל מדה בפרט כנ"ל. וזהו שאנו אומרים ברחמיך הרבים רחם עלינו רבים הן בבחי' ריבוי התחלקות בכל פרט ופרט ובכל עולם ועולם כפי שהוא (וכמו שאו' אדון עוזנו צור משגבנו כו' שהן ד' מקיפים דרחמים בד' עולמות דאבי"ע עד משגב בעדנו בעוה"ז הגשמי להגן מן המקטרגים גשמיים). וכך יש רחמים שנמשך בגשמיות על כל מעשיו ממש כמו שחס על נינוה שיש בה י"ב רבוא אדם ובהמה רבה כו' כמו על עני מדוכא שיצעק אל ה' וירחמנו וכן חולה מסוכן וכה"ג וזהו רחמים העליונים שיורדים מלמעלה על כל העולמות עד גם על כל מעשיו הגשמיים בריבוי התחלקות שונות וכמו"כ מלמטה למעלה יש ריבוי התעוררות רחמים שמעוררים רחמים למעלה כמו בחי' פני נשר כו' וכנשר הגשמי שטבעו רחמני וכך למע' ויש בחי' פני נשר בכאו"א כמ"ש ופני נשר לארבעתן כו' מטעם הנ"ל לעורר רח"ר למעלה וכך הוא בדרך כללי' בעבודת יעקב איש הרחמים שהי' בכחו לעורר רח"ר העליונים עד רום המעלות בבחי' רח"ר דפנימית הכתר (וכמ"ש וישא קולו ויבך כשראה לרחל בחי' המל' למעלה שהוא למטה בהיכלות דק"נ לרעות צאן לבן נשא קולו והי' בוכה ובבכי' זו המשיך ממקור הרחמים העליונים כי בחי' קול יעקב מעורר רח"ר למעלה כמ"ש הקול קול יעקב וז"ש וישא את קולו מלמטה למעלה כו' וד"ל). וע"כ הי' יעקב רועה צאן דוקא יותר מכולם כי הצאן יש בטבעם בחי' הרחמים יותר מכל הבהמות כנראה בחוש בקול הצאן שמעוררים רחמים בלב האדם יותר מקול שאר בהמה כו' וכך הוא בצאן העליון שהן נש"י שנק' צאן מרעיתו (שיצאו מעצמות התענוג הפשוט כנ"ל) שיש בטבעם מבחי' הרחמים יותר מכל האומות כמו שאמר ישראל רחמנים בני רחמנים כו' ונק' קול יעקב בכלל שמעוררי' רח"ר למע' והוא בקול דצלותא שמעוררים רח"ר העליונים דפנימי' הכתר שלמעלה מהחכ' כו' כמו המו מעי לו רחם ארחמנו בבחי' רחמים הפשוטים ועצמיי' דעצמי' אוא"ס ממש וד"ל. וזה הי' עבודת יעקב להמשיך בצאן העליון מבחי' רח"ר ועי"ז הי' בחי' ריבוי התולדה ביותר כי המשיך בחי' רחמים בכל פרט שעי"ז יוכל להיות בחי' התכללות אמיתית כנ"ל שמזה בא הריבוי כו' (וגם יש בצאן מבחי' הביטול והכנעה בתכלית יותר מכל הבהמות דהגם שהשור מוכן לעול הוא מנגח וכן פרה ועגל יש פרה סוררת וגם כגדיי' ועזים ותיישים הן מנגחים בקרניהם כו' והן מורדים אך הצאן טבעם רך מאד ונכנע לכל כמו בגוזזים צאן שהצאן תניח א"ע לגוזזה בלי שום מרד כמ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה ולא תפתח פי' בצעקה כלל וכך הוא בטבע ישראל שנק' צאן (כמ"ש בגמ' מ"ט עיזי מסגי ברישא והדר אימרא כו' שהן אומה"ע כעשו איש שעיר והדר אימרא שהן ישראל שנק' צאן כו' א"ל כברייתא של עולם ברישא חשוכא שהוא בחי' הצמצום כו' וכמ"ש יעקב לעשו יעבר נא אדוני לפני עבדו ואנכי כו' כמ"ש במ"א). נראה קעב, גבחוש שטבעם רך מאד לקבל כל נוגש ולוחץ מאוה"ע כרחל לפני גוזזי' ממש נאלמ' ולא יפתח פה בצעקה כלל וכך הוא למעלה בשרש נש"י שנק' רחל למעלה בחי' המל' רחל עקרת הבית כו' כידוע וכמ"ש בזהר עמ"ש ורחל בתו באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא ונק' רעייתי או רועה ישראל כו' שכאשר תרד למטה מטה ליתן שפע לק"נ שע"ז א' כרחל לפני גוזזי' בסוד גלות השכינה בע"ש דנוגה דעשי' שנאלמה בבחי' הקטנות דאל"ם מאלקים כמו נאלמתי דומי' כו' להיותם מקבלים בזמן הגלות יניקה מבחי' שערות דנוקבא בבחי' הפירוד כו' (עד"מ הצמר של הצאן שגוזזים שנפרד מן הגוף כו' וזהו כשאו' ידינו רמ"ה כו' וכן כחי כו' לי יאורי כו') אבל בעליי' המל' למעלה כמו בימי דוד ושלמה הי' להיפוך שכל אומה"ע הי' בטלים בתכלית לבחי' המל' דישראל ולא הי' מקבלים רק מבחי' החיצוניות ומותרות שבין שע"ר לשע"ר כו' וז"ש ששנייך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה כו' כמ"ש במ"א):
(ח) ובכל זה יובן הטעם שאהב יעקב לרחל כי שמא גרים רחל ממש. להיות שבחי' המל' כללות נש"י למעלה נק' רחל כמו כל נשמה בפרט שנק' צאן כנ"ל וגם להיות שרחל היתה רועה צאן כמ"ש כי רועה צאן היא כו' והי' תשוקת יעקב להתייחד ברחל העליונה להמשיך בה מר"ר העליונים גם בכל הצאן שלה כי זהו כל עיקר מדת יעקב איש הרחמים כנ"ל ולזה א' ללבן אעבדך ברחל ז' שנים ברחל דוקא פי' ברחל במה שבתוך פנימי' רחל דאל"כ הל"ל בעבור רחל כו'. דהנה ידוע בבחי' רחל למעלה שהוא עולם הדיבור בחי' עלמא דאתגלי' מאין ליש ממש וכל עבודת יעקב הי' רק להמשיך בחי' הרחמים מקצה העליון דפנימי' הכתר בכל העולמות עד קצה התחתון במל' דאצילות בבי"ע ע"כ הוצרך לעבוד ז' שנים דוקא שהן ז' מדות עליונות דכתר כידוע בפי' ויהיו חיי שרה מאה שנה כו' וז' שנים אלה שני חיי שרה בחי' ב"ן דכתר שהן עיקר שני חיי שרה דבחי' המל' שנק' מטרוניתא שר"ה בה"א כידוע וגם כאן א' אעבדך ז' שנים דוקא בשנה הא' המשיך הרחמים העליונים בבחי' החסד ובשנה הב' בבחי' הגבורות (ובכללות הן ו"א שני' דהוי עלמא עד אלף הז' שהוא שנ' הז' כמשי"ת) והן ז' מדות דאצילות הכלולים ביעקב שהוא בחי' הת"ת שנק' בריח התיכון כידוע במ"ש לך ה' הגדולה כו' וד"ל וז"ש ברחל במה שבתוך רחל כי שרש המל' הוא למעלה בבחי' מל' דא"ס שלפני הצמצום כמ"ש אני ראשון ואני אחרון וכן ראו כי אני אני הוא כו' והוא מילוי דהה"א כו' משום דנתב"ס וסוב"ת דוקא ולזה בעבור בחי' פנימי' האור הגנוז במל' שנק' רחל הי' חפץ לעבוד להמשיך מבחי' ז' שנים העליונים שהן ז' מדות שנק' ימי קדם ושנים קדמונים והכל בשביל רח"ל שיבוא לידי גילוי מאין ליש דוקא דנתב"ס כנ"ל ומה שהוצרך לז' מדות דוקא הענין הוא כידוע בשרש בחי' יעקב שהוא יו"ד עקב שזהו מה שהח"ע בחי' יו"ד ירד ביעקב לברר לעה"ד כו' דבחכ' אתברירו וזהו ע"י שם ב"ן בחי' המל' בחי' רחל עקרת הבית כו' שהוא בחי' הדיבור העליון דבר מלך שלטון קעב, דשזהו בחי' ת"ת שבדיבור העליון להנהגות העולמות עד"מ דבר מלך שבדיבורו מתגלה הכל בכל פרטי מדותיו אם דברי אהבה וחסד או דברי רוגז ודין או בבחי' ממוצע בהתכללות מחו"ג בכמה אופנים שונים גם מן הרצון ושכל שלמעלה מן המדות נמשך במדות ובא הכל לגילוי בדיבור כמ"ש כל הנחלים הולכים אל כו' אך מצד ריחוק ערך המל' שהוא הדיבור לקבל מבחי' חכ"ע שלמעלה מן המדות ע"כ הוצרך יעקב לעבוד ז' שנים תחלה שהוא להמשיך לבחי' ח"ע דרך ז' המדות דאצילות ומז' המדות יושפע ויומשך במל' שהוא רחל עלמא דאתגליי' והאור ושפע דח"ע בז' מדות א"א להיות כ"א ע"י המשכת הרחמים דהיינו בחי' שם מ"ה מלגיו דאיהו אורח כל האצילות ואיהו שקיו דאילנא כו' והוא הי' עיקר העבודה דיעקב בצאן לבן במקלות אשר פיצל כו' להיות הכל בבחי' התיקון והתכללות דמדות ע"י בחי' הרחמים דנש"י כנ"ל וז"ש אעבדך ברחל ז' שנים פי' אעבדך ללב"ן העליון דקדושה שהוא בחי' לובן דרב חסד העליון הפשוט שבעצמות התענוג שנק' שעשועי המלך בעצמו כו' כנ"ל בפי' צאן לבן ז' שנים להמשיך בז' מדות דאצילות ברחל בתך הקטנה דוקא שהוא בחי' מל' דאצילות שנק' בתו הקטנה שהוא ה"א אחרונה דשם הוי' כמ"ש ושם הקטנה רחל שיורדת למטה מטה בבי"ע להיות ראש לשועלים כו' כמ"ש כי רועה היא כו' כנ"ל לפי שנתב"ס דוקא שבה וע"י הוא עיקר הגילוי למטה מטה שזהו שעבמח"ת דוקא כידוע דסוף מעשה שעבמ"ת כו' וזהו שמעצמו א' יעקב אעבדך ז' שנים דוקא ולא א' ב' וג' שנים כי ידע באמת שצריך לעבוד ז' שנים דוקא מטעם הנ"ל וד"ל:
(ט) ומעתה יש להבין מ"ש לו מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת שהיא רחל עקרת הבית שנק' זאת כמ"ש מאת ה' היתה זאת כו' וכן בזאת יבוא אהרן כמ"ש בזהר ופי' שבוע זאת היינו ז' ימי המשתה לבד כפירש"י. דהנה לבן רימה את יעקב אחר שהשלים טוב עבודתו למעלה ולמטה לעשות ריבוי התולדה בצאן העליונים להיות בבחי' התיקון והתכללות שהמשיך בז' מדות שהן ז' שנים העליונים כנ"ל והי' עבודתו רק בשביל רחל דוקא מטעם הנ"ל ואח"ז נתן לו לבן את לאה שהוא בחי' המח' עלמא דאתכסיי' (ה"א ראשונה דשם הוי' כמ"ש בזהר תרין נוקבין פריש שלמה כו') להיות שבחי' העלם דעולם המחשבה הוא היפוך גמור מגילוי דבחי' הדיבור וכל עיקר רצון ותשוקת יעקב הי' ברחל דוקא להיותה בבחי' הגילוי ע"כ נתרעם יעקב מאד על לבן וא"ל מה זאת עשית לי הלא ברחל עבדתיך ולמה רמיתני כו' והשיב לו לבן לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה מלא שבוע זאת כו' והכוונה בתשובת לבן כך הוא להיות שראה לבן בז' שנים שעבד יעקב שכל עיקר כוונת יעקב בעבודתו בצאן הי' להמשיך לבחי' ח"ע בז' מדות העליונות דאצילות בשביל שיבואו לידי גילוי במל' דאצילות שהוא רחל עולם הדיבור שזהו רק ענין הגילוי מן ההעלם לבא בצירופי אותיות כו' ולזאת אמר בנפשו שגם בחי' לאה היא בחי' אותיות עכ"פ שהן אותיות המחשבה כמו קעג, אשאנו רואים בהתפעלות מדת אהוי"ר שבלב שיוצאים ובולטים בצירופי אותיות במח' הרי מתלבש האהבה שבלב בצירופי אותיות ממש במח' וכן ביראה ופחד שעולה במח' נעשו צירופים מאותיות במחשבה שהן בחי' כלי ממש למדת היראה ואין הפרש כלל בין אותיות המחשבה לאותיות הדיבור שניהם הן בחי' אותיות וכלים להכיל האור של המדות בצירופים מוגבלים רק שבמח' האותיות הן בהעלם ואותיות אלו עצמן כשבאים בדיבור הן באים בגילוי יותר בהבל הקול אבל אופן הצירופים א' הן ממש וכמ"ש רואים שכל מה שיחשוב האדם במח' באותו אופן ממש בצירופי' הללו ידבר הדבר בדיבור הן כשחושב מה שידבר או שידבר מה שחושב דהכל א' ממש שאותו הצירוף שרוצה לדבר חושבן במח' וכן מה שחושב ידבר בלי שינוי כלל וכלל וכידוע דה"ג מנצפ"ך שמחלקות אותיות הדיבור בה' מוצאות הן מבחי' ה"ג מנצפ"ך דאי' שמחלקי' לצירופי אותיות המחשבה ממש כמאמר דאימא אוזיפת מאנהא לברתא כו' שהן ה"ג מנצפ"ך דאי' שהוא התחלקות האותיות דמח' מן השכל שלפי אופן זה נמשכו אופן הצירופים שבדיבור ממש רק שזה נק' מאמר סתום וזה נק' מאמר פתוח (כמשי"ת) ומזה הטעם נתן לבן ליעקב את לאה בתחלה אע"פ שברחל עבד עמו להיות שראה בכל עיקר עבודת יעקב שהוא להמשיך החכ' בז' מדות שיבואו בגילוי אותיות כנ"ל א"כ גם באותיות המחשבה דבחי' לאה באים בגילוי מהעלם החכ' ומדות רק שהיא במחשבה ואדרבה א"א ליעקב להתייחד ברחל שהוא הדיבור תחילת כי המחשבה קודמת בהכרח לדיבור שמה שחושב במחשבה ידבר כנ"ל ע"י ה"ג מנצפ"ך דאימא דאוזיפת לברתא שהוא הדיבור וא"כ איך אפשר שיקדים הדיבור למחשבה וז"ש לו לא יעשה כן במקומנו דוקא כמו שהולך סדר השפע מלמע' למטה בבחי' או"י לתת הצעירה לפני הבכירה שהוא הדיבור קודם המחשבה (משא"כ בחי' או"ח הדיבור שרשו בכתר דחכ' בקדמות השכל דאבא יסד ברתא כמ"ש ויבן ה' אלקים את הצלע כו' וזה הי' כוונות יעקב כנ"ל וד"ל) אך הנה לאחר שהי' בחי' יחוד יעקב ולאה במדות ומח' בעלמא דאתכסיי' א"ל לבן מלא שבוע זאת שהן ז' ימי המשתה לבד ונתנה לך גם את זאת שלא הי' צריך לעבוד ז' שנים תחלה אלא אחר הנשואים עבד אותן כפירש"י. והענין הוא כי הנה עיקר עבודת יעקב הי' להביא ולהמשיך לז' מדות עליונות דאצילות בגילוי אותיות וכלים ומאחר שע"י יחודו בלאה שהוא בחי' המחשבה כבר נתייחדו ונמשכו המדות בצירופי אותיות המחשבה אז קרוב הדבר ממילא ומאליו שיומשך ג"כ מהעלם המחשבה לגילוי צירופי אותיות הדיבור בחי' רחל כי ההמשכה מן המחשבה אל הדיבור אין זה עבודה כ"כ כי בנקל מאד להביא המחשבה בדיבור משום דאותיות מנצפ"ך שמחלקות המח' מחלקות לאותיות הדיבור באופן צירוף א' דאימא אוזיפא כו' כנ"ל (וכידוע דמדיבור למח' הוא בבחי' יש מיש משא"כ המחשבה בא מבחי' אין דחכ' כו' וע"כ לא הכיר בה יעקב והי' שנואה לאה כו' כנ"ל) ודוגמא לדבר זה אנו רואים בי"מ דמע"ב יום הא' במאמר יהי אור הרי זה האור נמשך קעג, במבחי' אור החסד עליון דאצילות במאמר זה בצירוף זה דיהי אור וממנו נמשך למטה כל אלף הראשון ובודאי קדם בהכרח במחשבה מאמר זה עצמו דיהי אור והן צירופי אותיות המחשבה שחושב מאמר זה יהי אור ואח"כ בא מן המח' אל הדיבור לאמר בגילוי יהי אור וכן מאמר יהי רקיע ביום הב' שנמשך לצירופי אותיות הדיבור דיהי רקיע ונתהווה הרקיע ונק' מאמר פתוח ותחלה הי' מאמר זה עצמו במחשבה ונק' מאמר סתום ואמנם לפי אופן צירופי אותיות דמחשבה כך ממש בא באותיות הדיבור די"מ והכל הוא בחי' המשכות הז' מדות עליונות במחשבה ודיבור העליון שהן לאה ורחל עלמא דאתכסיי' ועלמא דאתגליי' דהכל א' ממש כו' וד"ל (וז"ש ברוך ה' מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסי' לעלמא דאתגלי' כי א"א להיות התהוות העולמות מבחי' המדות דאצילות עצמו רק בהתלבשותו באותיות המחשבה ודיבור שנק' עלמא דאתכסי' ועלמא דאתגלי' כו' וד"ל) וכך יובן גם כאן בעבודת יעקב להמשיך ז' מדות עליונות באותיות המחשבה דבחי' לאה שאז ממילא יבואו לגילוי בדיבור שהוא בחי' רחל כי צירופי' א' להן בשרשן בה"ג מנצפ"ך דאימא כנ"ל וז"ש מלא שבוע זאת פי' ז' ימי המשתה לבד כי הנה ידוע בטבע השמחה שמביאה לידי גילוי מן ההעלם כמו שרואים באדם בעת שמחתו יגלה כל מצפוני לבבו שבמח' בגילוי הדיבור כו' וע"כ בז' ימי המשתה ושמחה נתגלה מן ההעלם דמחשבה לדיבור בחי' רחל ויוכל להיות בחי' יחוד יעקב ורחל בדיבור בלי יצטרך כלל לעבוד ז' שנים בתחלה דוקא כי כבר עבד ז' שנים בשביל גילוי אותיות עכ"פ במח' דלאה וא"צ רק להביא מן ההעלם לגילוי לבד בדיבור שזה נעשה ע"י השמחה שבז' ימי המשתה מטעם שהשמחה מביאה מן ההעלם לגילוי כנ"ל ולזה א' מלא שבוע זאת בז' ימי המשתה לבד ונתנה לך גם את זאת שהוא בחי' רחל שיוכל להתייחד בה ממילא בלי עבודת ז' שנים בתחלה וד"ל. אך א"כ למה הוצרך לעבוד כלל ז' שנים אחר נשואי רחל מאחר שכבר זכה בה ע"י ז' ימי השמחה מטעם הנ"ל. אך הנה באמת מה שעבד ז' שנים אחרות אחר נשואין לא הי' בשביל שיזכה ברחל רק שיהי' בה תולדות של השבטים שבטי י"ה שיבואו בגילוי מאין ליש בעולם הבריאה כי יעקב הי' סבור שיולדו לו השבטים מרחל דוקא להיותה עיקר בחי' הגילוי מן ההעלם בדיבור כו' אך כאשר ראה ה' כי שנואה לאה עלמא דאתכסי' ויפתח את רחמה להוליד ו' שבטים ורחל עקרה כו' כנ"ל וד"ל (ונמצא דז' ימי משתה דלאה עלו גם לרחל ולא הוצרך לז' ימי משתה שניות כלל לפי שיש בכלל מאתיים מנה דכאשר השמחה הי' בבינה דמחשבה אם הבנים ממילא יוכלל בה גם השמחה בדיבור בחי' רחל (וראי' ממועדים לשמחה שהיא בבינה שישמחו בנ"י שהוא בחי' המל' ממילא כו') והוא לפי שעקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל דסוף אותיות המחשבה נעשה ראש ומקור לדיבור ונק' מח' שבדיבור וע"כ בז' ימי המשתה דלאה נכללו ז' ימי המשתה ושמחה דרחל שהוא בחי' דיבור שבמחשבה שהוא דלי"ת רבתי דאחד כו' כידוע וכמ"ש עקב ענוה יראת קעג, גה' מה שעשתה ענוה שהוא בחי' לאה במחשבה עקב לסולית' עשתה יראה שהוא המל' בחי' רחל עטרה לראשה כמ"ש במ"א וד"ל):
(י) והנה אחר כל הנ"ל יש להבין מ"ש ורחל היתה יפ"ת כו' וכן מ"ש ברבקה שהיתה טובת מראה וכן בשרה הלא א' שקר החן כו' כנ"ל. והנה תחלה יש להקדים ענין א' והוא שרש כללי בענין ספר בראשית שהוא נבדל במעלה ובמדריגה יותר מכל הספרים האחרים כספר שמות וספר ויקרא ובמדבר כו' וע"כ נק' ספר בראשית בשם ספר הישר דוקא כמ"ש הלא היא כתובה על ספר הישר וכן א' עליו זה ספר תולדות אדם כו' ובאמת זהו פלא גדול דהלא גם ספר בראשית מרע"ה כתבו ע"פ ה' בסיפור בתחלת הבריאה דשמים וארץ וכל תולדות אדם ודורות שאחריו עד יוסף והשבטים בסוף פ' ויחי ולמה נבדל מעלת ספר זה יותר מכל הספרים האחרים עד שהוא לבדו נק' ספר הישר והלא סיפורי מעשיות שבו הן ענינים פשוטים לכאורה כמו בסיפור דקין והבל כו' וסדר הדורות שאחריהם עד אברהם כו'. ובספרים האחרים כמו בספר שמות ויקרא כו' הרי שם נכתבו כל המצות שבתורה שנצטוה משה מפי ה' שזהו עיקר מצות התורה כמ"ש לא ימוש ספר כו'. אך הנה באמת כל סיפורי מעשיות שבס' בראשית הרי הוא בבחי' ומדריגה עליונה הרבה מכל הכתוב בספר שמות ויקרא כו' אע"פ שלא נכתב בו רצון העליון שבמצות ה' כמו בספרים האחרים (רק מצות מילה לאברהם) להיותו בחי' מקור ושרש העליון לכל המצות שנכתבו בספרים האחרים כו'. וראי' לזה הוא ממה שמצינו בדרז"ל דיפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים שהרי פ' דאליעזר עבד אברהם הוכפלו דבריו בפ' וכמה מצות גדולות שלא נכתבו רק ברמז וקיצור כמצות תפילין וקשרתם וכה"ג ואם זהו מצד מעלת אברהם הרי א' ושמי הוי' לא נודעתי להם כו'. אלא צ"ל דכל סיפורי מעשיות דספר זה ספר בראשית מבראשית עד סיפורי האבות וקורותיהן ותולדותיהן כו' עד יוסף והשבטים גבוה הרבה מכל המצות שכתובים בספר שמות ויקרא כו' ע"כ נק' ספר הישר דוקא כנ"ל ולכך הקדימו משה לספרים האחרים. אך הנה תחלה יש להבין למה נק' בשם ספר הישר דוקא והענין הוא דפי' ישר היינו לשון יושר כמו קו ההולך ביושר מלמע' למט' בלי נטי' לכאן ולכאן משא"כ כאשר נוטה לימין או לצד שמאל אין זה הילוך ביושר שכל דבר שנמשך ממנו נטיות לכאן ולכאן אינו נק' ישר כלל וכמו כי ישרים דרכי ה' כו' וכן להגיד כי ישר ה' צורי וכן ישר יחזו פנימו וכה"ג רבות בכתובים לעשות הישר כו' וכך יובן גם כאן בספר בראשית שנק' ספר הישר דוקא להיותו בקו האמצעי שהוא למעלה עדיין מהתחלקות נטיות קווין לימין ושמאל כלל אלא הוא בבחי' היושר כמ"ש יורד ונמשך מלמעלה (כקו המשקולת). והענין הוא כי הנה בספר שמות מתחיל בענין המצות בפ' החדש הזה לכם כו' עד תשלום כל המצות שבספרים האחרים בויקרא במדבר כו' שהן באים בבחי' התחלקות קוין לימין ושמאל כמו במ"ת בכללות קעג, דשא' אנכי ולא יהי' לך שכולל רמ"ח מ"ע שהוא בבחי' החסדים דימין ושס"ה ל"ת בקו השמאל שהן ה"ח וה"ג כללי' שבי' הדברות כו' (והתורה עצמה כלולה מימין ושמאל כמ"ש מימינו אש דת כו' כידוע) והנה כדי להיות מקור ושרש כללי לבחי' התחלקות הקוין דימין ושמאל שבמצות ה' בספרים האחרים הוא שהקדים לספר בראשית שנק' ספר הישר שהוא למעלה עדיין מהתחלקות הקוין דמצות שהרי לא נזכר בו שום מצוה שהמצוה היא באה בבחי' ירידה והמשכה למטה כו' וכל ספר בראשית הוא למעלה עדיין במקור הראשון שמשם נמשך כל המשכה והתפשטות דקווין כו' וע"כ כל ספר בראשית מדבר רק בתחלת בריאת שמים וארץ בו' ימי המעשה כמ"ש למעלה באצילות ובבריאת ג"ע ואדה"ר וכל תולדות עד האבות שהן המרכבה וכל קורותם עד יוסף והשבטים שגלו לארמ"צ ופרו ורבו שם עד שמסיים וימת יוסף בן מאה ועשר שנה ויחנטו אותו כו' שכ"ז הי' הכנה ומקור כללי לקבלת התומ"צ שכתובים אח"כ בספרים האחרים ולזה נק' ספר בראשית בשם ספר הישר דוקא וד"ל. ולהבין שרש הענין הוא כידוע דזהו עד"מ אב שהכין לבנו כל אשר לו הצריך לבנין בית מעצים ואבנים וכסף וזהב ונחושת כמו דוד שהכין לשלמה כל הצריך לבנין בהמ"ק וא"צ הבן רק לבנות בלבד כי הכל מן המוכן כו' אבל אם לא הי' הכנת האב בעצים ואבנים לא הי' ממה לבנות כו'. וכך הוא הדוגמא מספר בראשית לכל הספרים האחרים דהנה עיקר הכוונה בתחלת הסיפור במע"ב וכל הדורות שעד אברהם הוא רק בשביל שצריך לספר מאברהם וכל מעשיו שזהו עיקר ויסוד הראשון לתומ"צ שכתובים בספרים האחרים והוא כל בחי' קו הימין דחסד וכידוע דהאבות הן המרכבה לבחי' חג"ת דא"א וע"י שרש האצילות ואין קורין אבות אלא לג' ע"כ או' בש"ע אלקי אברהם כו' ואח"כ הגדול והגבור כו' שהן ג' קוין דאצילות כו' וע"כ עיקר המכוון בסיפור בספר זה ס' בראשית הוא בסיפור ג' האבות לבד וכל פרטי מעשיהם וקורותם ואשר דיבר ה' עמהם (ואגב סיפר מכל אשר לפניהם בדור ההפלגה וכה"ג) וכמו בסיפור דאברהם התחיל להאריך ביותר בכל פ' לך לך ופ' וירא בכל פרטי עובדות שלו בחפירות בארות ובסדר מסעות שלו שכ"ז הוא מדבר בשרש ומקור העליון דקו הימין דחסד שהוא שרש ומקור לכל המצות שתלוי' בקו הימין העליון חח"ן כו' וע"כ מדבר ומספר בעניני מעשיות ועובדות דאברהם בחפירות בארות ובמצות מילה ואיך שכבש לד' מלכים ושארי המעשיות ואח"כ מספר ביצחק וסדר תולדתו וכל קורותיו ועובדות שלו בשרש מדריגתו בבחי' הגבורות דאצי' שנק' פחד יצחק שהוא שרש ומקור השני למצות שבקו השמאל דאצילות בג"ה כו' ועיקר אריכות הסיפור הוא ביעקב בפ' ויצא וישלח וישב להיותו בבחי' קו האמצעי דבחי' ת"ת דאצילות שכולל הקווין דחו"ג דאברהם ויצחק שזהו כללות כל התורה כולה כמ"ש ויקם עדות ביעקב דוקא ותורה שם בישראל כו' ואלה תולדות יעקב יוסף הוא בחי' יסוד דגוף וברית חשבי' חד כו' ע"כ האריך בסיפור דיוסף יותר מהכל בפ' וישב מקץ ויגש עד סוף פ' ויחי שמסיים בו וימת יוסף קעד, אוכל אחיו עדיין חיים וקיימים להיות שיוסף הי' למעלה מהם והוא בחי' יסוד ז"א דאצילות ושרש השבטים בעולם הבריאה כמ"ש במ"א בענין ואנחנו מאלמים אלומים כו' עד ויוסף הוא סיום כל עולם האצילות בכל פרטי האורות וכלים וכל התכללות הקוין שבהם שזהו כל ענין ספר בראשית שהוא הכל בבחי' האצילות עדיין כמו קודם שניתנה התורה למטה בעולם הנפרד מאין ליש בהתחלקות הקווין לימין ושמאל בבחי' נפרד כו' והגם שבאצילות יש ג' קווין חג"ת כו' אבל שם הם כלולים בתכלית היחוד בעצמות המאציל דאיהו וחיוהי וגרמוהי חד ממש וע"כ נק' ספר הישר דוקא כמו להגיד כי ישר ה' כו' שהוא בבחי' היחוד והתכללות ביושר בעצמות א"ס שנק' ישר ממש שלמעלה מבחי' התחלקות דימין ושמאל רק שהוא מקור ההתחלקות שהן האבות שנק' מרכבה באצילות ממש וזהו כמשל הנ"ל באב שהכין לבנו שא"צ הבן רק לבנות לבד כי הכל מן המוכן כו' וכך הכל מן המוכן למעלה באצילות בכל יחו"ע דמצות בג' קוין דאצילות כמ"ש בספר בראשית בתולדות האבות ובעובדות שלהם שנק' ספר הישר וא"צ אח"כ רק להביא מן ההעלם דאצילות לגילוי למטה שהן תומ"צ שנתנו למשה מפי ה' לישראל כמ"ש בכל הספרים האחרים וא"כ ספר בראשית מקור ושרש כללי לכל הספרים האחרים שממנו נמשכו כו' וד"ל. ומזה הטעם יובן דגם סיפור הפשוט שבספר בראשית נכתב באריכות הרבה יותר מגופי תורה ומצות שבספרים האחרים שנכתבו ברמז ובקיצור כעובדא דאליעזר כו' כנ"ל משום דשיחתן של עבדי אבות כו' מטעם הנ"ל וד"ל:
(יא) ומעתה אחר הקדמה הנ"ל בענין ספר בראשית יובן ג"כ במ"ש בספר זה בסיפור האמהות כשרה רבקה רחל ולאה שהן ג"כ בחי' מרכבה למעלה כמ"ש בבחי' האצילות ממש רק שהוא בבחי' אורות דנוק' שהוא בחי' ב"ן שבכל פרצוף כמו אברהם ושרה הן בחי' מ"ה וב"ן שבכתר כמ"ש בזהר בפי' ויהיו חיי שרה והוא מ"ה וב"ן דע"י וא"א ונק' א"ב ר"ם שכל הנעלם מכל רעיון שהוא ח"ס דא"א (כמבואר בפ' לך לך) וכה"ג יצחק ורבקה בבחי' מ"ה וב"ן דאו"א ורבקה אם יעקב ועשו כו' שתאומים היו ונתחלקו כו' ויעקב ולאה ורחל הוא בחי' מ"ה וב"ן דזו"נ דאצילות בכלל שכל זה שמספר באמהות הוא כמו באבות ממש שהוא שרש האצילות שהוא מקור כללי למ"ת להיות על ידם כל היחו"ע באצילות ע"י המצות שיעשו ישראל למטה עד סוף כל הדורות. ולזה הקדים לספר בראשית שנק' ספר הישר כנ"ל להיות שבו נזכר כל עצם היחו"ע שבעצמות הפרצופים עליונים דא"א וע"י ואו"א וזו"נ דאצילות שהן באים בסיפור דאברהם ושרה יצחק ורבקה ויעקב ורחל ולאה בכל צירופי אותיות שבסיפורים הללו והוא שרש ליחו"ע שיהי' בהתפשטות והסתעפות מהם למעלה באצילות ע"י המצות שכתובים בשאר הספרים שאין מצות הללו רק לעורר היחו"ע למעל' וד"ל. ומעתה יובן ג"כ בדרך פרט במה ששיבח במעלת האמהות בענין יופי התואר ויופי המראה בשרה ורבקה שהיתה טובת מראה ובפרט ברחל שהיתה יפ"ת ויפ"מ כו' דודאי אין הכוונה בזה ע"ד הפשוט במעלת ושבח היופי קעד, בגשמיות שהרי א' שקר החן והבל היופי כו' אלא הכוונה הוא בשרש נשמות דאמהות למעלה בבחי' האצילות שהוא בחי' ב"ן דכל פרצוף להיותה שם בבחי' מקבל מן המשפיע צריכה להיות בבחי' היופי דוקא יותר מן המשפיע שהוא בחי' דכר שא"צ ליופי כ"כ וכמ"ש דאין אשה אלא ליופי. וע"כ נראה לעין שגם בטבע האנושית למטה בסדר טבע הבריאה הרי הנשים יפות בטבען מן האנשים על הרוב כו' והוא טעם מעלת ושבח דכנס"י ביופי בכל שה"ש כמ"ש הנך יפה רעייתי כו' אם לא תדעי כו' היפה בנשים כו' וכה"ג וד"ל (ומ"ש שקר החן והבל היופי כו' זהו בבחי' נוק' דק"נ שנק' אשת זנונים שהיא נק' אשה יפה וסרת טעם שהוא כמו נזם זהב באף חזיר כו' ולזה אמר שקר החן שכל סט"א נק' שקר והבל גם בחי' החן והיופי שבמל' דנוגה רק אשה יראת ה' דוקא שהוא בחי' מל' דקדושה שהוא בחי' רחל עקרת הבית היא תתהלל גם ביופי תואר ומראה כמ"ש ורחל היתה יפ"ת כו' וכן בשרה אמר ויהללו אותה שרי כו' וד"ל). ויש בזה ב' טעמים א' מצד שבחי' המקבל צ"ל כלול מכל המדריגות ההפכים דחג"ת כו' שזהו עיקר ענין היופי ותפארת כשכלול מכמה גוונין דחיוור וסומק וירוק יחד כמ"ש כשושנה בין החוחים כו' לפי שהמקבל מקבל שפעו לפעמים כך ולפעמים כך בהיפוכו מחסד לדין ומדין לחסד בכמה אופנים שונים ולכך נק' כלה שכלולה מהכל (משא"כ המשפיע אע"פ שהוא ג"כ בבחי' ת"ת לפעמים ישפיע רק בחסד כו'). וכמו במ"ת שהאיר ה' לבנ"י בקולות דתורה בכמה גוונים בהארת פנים העליונים כמו יאר ה' פניו אליך כי באור פניך נתת לנו כו' והיינו תפארת היופי דמקבל שמקבל בכמה גוונים יחד כו'. וטעם הב' לפי שתשוקת המקבל למשפיע וצריך שתעלה בהעלאה דיופי כדי שתמצא חן כו' לפי שבחי' המקבל מדריגתו בעצם למטה מן המשפיע בשפלות המדריגה שלא הי' תשוקה למשפיע להשפיע לה ע"כ צריכים ליופי דוקא וכמו שאנו רואים באשה שפי' מלאה דם וחמת כו' וגם א' דנשים דעתן קלות להיותה בחי' שפילה בעצם למטה במדריגה מן הזכר ובפרט כי מאיש לקחה זאת כו' (ומזה הטעם עצמו היא בתואר ומראה ביופי יותר מן הדכ"ר כמו כל דבר הגדל במקום פסולת שנעשה זך ונקי במראהו ותוארו יותר כמו השושנה שגדילה בין החוחים כו' וכך כאשר דם טמא דנדה נברר ממנה נעשה הדם נקי ועושה יופי המראה כו') ועד"מ היושב בחושך שצריך לאבוקה גדולה להאירו משא"כ היושב במקום אורה שא"צ לאבוקה וכן ענין התכשיטים לאשה דוקא ולא לאיש לפי שבחי' הנוק' במקום שפלות המדריגה ביותר ע"כ צריכים ליופי וגם לקישוטים להאיר פני' יותר מן האיש וע"כ אמר דאין אשה אלא ליופי דהיינו להמשיך בה היופי מלמעלה והוא בבחי' המל' למעלה שיורדת בסתר המדריגה כשושנה בין החוחים כו' בע"ש דנוגה דעשי' בק"נ שנק' חושך שצריכים לאור גדול יותר להאיר פני' ביופי העליון כמו בי"ג מדה"ר העליונים שמאירים במל' מבחי' שע"ה נהורין שז"ש יאר ה' פניו אליך דוקא לכנס"י מטעם זה (וע"ז אמר אשה יראת ה' היא תתהלל בבחי' ביטול קעד, גהכלול מכמה גוונים דאהוי"ר יחד שזהו עיקר היופי בתואר ומראה כמשי"ת וד"ל) וזש"א ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ שהוא בחי' המל' שמקבל מכל האורות העליונים דאצילות בהתכללות מכמה גוונים ע"כ היתה כלי קיבול בבחי' היופי שכלול מחיוור וסומק וירוק כו' כנ"ל בטעם שאין אשה אלא ליופי כו'. אך מש"א ברחל דוקא שהי' בה ב' מעלות ביופי א' בתואר והב' גם במראה שא' יפ"ת ויפ"מ שזהו רבותא יתירה שלא הי' כן בזולתה מן האמהות שהרי ברבקה א' טובת מראה לבד ולא הזכיר תואר וכן בשרה אשה יפ"מ את כו'. הנה יובן בהקדם תחילה ההפרש בין תואר למראה בכלל ע"ד הפשוט. דהנה ידוע בענין התואר שזהו רק אופן הציור והתמונה היפה (בל"א גישטאלט) בגשם האיברים בתואר' וציורם שהציור והתמונה של כל אבר הוא באופן נאה ומהודר לעין הרואה שמיד שיראה העין יחמוד היופי תואר זה ונק' טוב תואר ואין זה תלוי' בתואר יפה באבר א' לבד אלא בהתכללות מכולם יחד דוקא לפי שכל אבר יש בו ציור המתואר במדה לפי הנאות לענין יופי התואר והצורה לא ארוך ולא קצר ולא עגול ביותר וכן בכל אבר עם זולתו המחובר אליו אין זה גדול מזה ומתחבר כל אחד עם חבירו באופן שבשיתופם וחיבורם מועיל כל א' לחבירו לענין היופי של התואר וההידור ביותר מפני שכל א' מהם במזיגה יפה באופן תוארו וציורו כפי הצורך עד שבהתאחד' יחד יועילו כל אופן ציורם כא' לענין היופי והידור בכללותו (בל"א עס (אסט איינע צו די אנדערע) וזהו עיקר ענין היופי בתואר ותמונה כידוע ובפרט ביופי התואר של הפנים בכללותו שנק' יפ"ת שיש בפרט ה' אברים מצח וב' עינים לחיים והחוטם ופה עם לחי התחתון כו' ויש ציור ותואר יפה בכל א' במצח בפ"ע שאינו רחב ולא עגול וארוך כ"כ רק כפי הנאות בתואר טוב במזיגה יפה כפי הצורך לענין היופי דתואר מצח וכן יש בתואר העינים לא גדולים ולא קטנים ולא שקועים עד שנק' יפה עינים ובתואר הלחיים כמו מה נאוו לחייך כו' ועכ"ז עיקר היופי בתואר הפנים הוא בכללותו באופן שכל א' יועיל לחבירו בכללות התואר הטוב שאם העינים יפים בתוארם ואין המצח יפה בתוארו לפי הצריך שיתייחס ויחובר אל העינים ולחיים אין זה יפ"ת בכלל וכן גם אם המצח ועינים ולחיים נאים בתוארם אם אין החוטם ושפתיים נאים בתוארם לפי אופן הנצרך בחיבורם יחד לא נק' יפ"ת כו'. וכנראה לעין שגם בקלקול תואר בעין א' או בלחי א' יקולקל כל יופי התואר של הפנים כי עיקר היופי הכולל בתואר הוא בחי' טוב תואר בהתכללות מכל אבר אל חבירו דוקא עד כאשר יחוברו וישתתפו יחד יהי' יופי התואר כללי מבין כולם יחד דוקא באופן שיתייחס א' אל זולתו ויועיל כל א' לחבירו בכללות טוב התואר (דהיינו זיי זיינין גישטעלט זייער שיין זיי (אסין איינע צו דיא אנדערע כו') וכמו הציור הטוב במפה או בכותל (בל"א פאטרעט) שנק' דמות וד"ל. וכמ"כ יובן בענין יופי המראה של הפנים שנק' יפ"מ דמלבד טוב התואר שהוא בעצם הכלים ואברים דפנים כנ"ל הנה המראה והגוון יפה במזיגה נכונה מאדום ולבן וממוצע יחד באופן שכל גוון וגוון מראהו קעד, דיפה להועיל למראה וגוון זולתו עד שבחיבורם יחד נק' יפ"מ בכללותו ויש יפ"מ בפרט בכל אבר אך שיהי' כללות היופי דמראה מבין כולם יחד דוקא אזי נק' יפ"מ כנ"ל בענין יפ"ת דהיינו שכל המראות וגוונים מזווגים יפה באופן שכל גוון עם זולתו משתתפים לייפות זא"ז כנ"ל ביפ"ת וד"ל. ונמצא מובן בהפרש שבין תואר למראה בכלל שהתואר הוא בציור ותמונה של הפנים לבד. והמראה הוא בגוון טוב ויפה הממוזג מג' גוונים דאדום ולבן כו' שזהו הנק' יפ"מ דוקא. והוא עיקר היופי אע"פ שבלא יופי תואר בציור ותמונה כנ"ל אין יופי המראה בגוונים טובים ומאירים לעין מועיל כ"כ מ"מ מייפה המראה על התואר ג"כ אבל להיפוך בלא טוב יופי המראה אין יופי התואר מועיל כ"כ לייפות על המראה. ושרש הענין הוא דבחי' יופי המראה הוא שנק' הארת אור הפנים שהפנים מאירים וצהובים מטוב מראה הגוונים שמעלי' חן ויופי בבחי' מקיף להאיר הפנים ביותר לישא חן בעיני כל רואה והוא עיקר כללות היופי וזהו שברבקה א' טובת מראה דוקא וכן בשרה יפ"מ שהוא העיקר ואמנם גם יופי התואר שהוא בציור ותמונת הכלי מועיל לעיקר היופי בעצם וברחל היתה מעלת שניהם יחד שהיתה יפ"ת בתואר העצמי ויפ"מ בגוון באור הפנים שזהו בכלל או"כ מקיף ופנימי שיהיו שניהם באופן הטוב במזיגה נכונה שיהי' אופן התואר לפי אופן המראה והמראה לפי אופן התואר (והוא מ"ש בדוד אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי כו' מצד התכללות דיופי התואר והמראה יחד). ויובן כ"ז למעלה בבחי' המל' למעלה שהיא רחל העליונה שהיא יפ"ת ויפ"מ שניהם יחד בהתכללות ומזיגה יפה בתואר ומראה וכמ"ש הנך יפה רעייתי בתואר הנך יפה במראה כו' וכמ"ש ומראך נאוה. והענין הוא שבחי' תואר למעלה היינו בחי' כלים המתארים את האור ומגבילים האור בתוכם בתואר יפה שהוא במזיגה נכונה כלולה מכמה הפכים במדה ממוצעת בטוב הציור ותמונה והיינו בחי' התכללות המדות שנק' טוב תואר במדות כאשר המדות מתכללים זע"ז במזיגה נכונה ויש יופי תואר בכל מדה כמו מדת החסד והטוב שבאדם שהוא איש טוב וחסד בעצם זהו הנק' תואר שהוא תואר וציור של המדה של החסד שהיא ביופי והידור כיופי התואר של האבר בפרט. ואמנם עיקר יופי התואר הוא כשכלול מכמה מדריגות והוא שיועיל אליו החיבור של מדה זולתה הפוכה כמדת הדין שלא יהי' טוב יותר מדאי שאין זה מדה יפה ולא רע יותר מדאי כו' אלא מזוג במזיגה טובה מחו"ג שיהי' נאה במדותיו כמו שא' כל שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ואין תפארת אלא כשכלול מגוונים הפכיים במדה מזוגה זהו הנק' איש יפ"ת במדותיו שיש לו כלים נאים במדותיו שכל א' מועיל לחבירו לענין היופי של התואר כנ"ל והיינו בחי' הכלים המתארים ומגבילים את האורות בתואר וציור יפה ממוזג בכי טוב בלי נטי' כלל לאיזה צד יותר מלזולתו אדרבה משתתפים יחד להיות מבין אמצעות כולם כללות היופי בתואר המדות כנ"ל בענין יפ"ת כו' (ולמעלה היינו בחי' ת"ת דז"א שנאמר בו ישראל אשר בך אתפאר בתפארת לעושי' שהן ריבוי הכלים קעה, אהמתוארים בתואר יפה והן המצות שנק' רמ"ח איברים דמלכא בחסד דרועא ימינא כו' שממוזג במזיגה יפה בכל מצוה ע"פ התכללות המדות דחו"ג עד שמבין כולם נק' איש יפה להלל כו' וזהו שנק' יפ"ת שמייפים אותו כו' וכן כנס"י נק' יפ"ת כמ"ש כולך יפה רעייתי כו' וכל ענין שיר השירים מדברים ביופי התואר כו'. וזהו כי נר מצוה שהוא הכלי ותורה אור הוא יופי המראה שנק' אור והוא הארת אור הפנים דחכ' אדם תאיר פניו כו'). וכה"ג הוא ענין יופי התואר בפנים ששם בחי' המוחין דחב"ד כו' שהפנים הוא העיקר יופי האדם כיוסף שהי' יפ"ת כו' (ובאבשלום א' שלא הי' איש יפה כמוהו להלל מראשו כו' בכל קומתו). והענין הוא דגם במוחין יש יופי התואר והוא הכלי המתאר את האור בציור נאה ומהודר במזיגה יפה כמו כלי השכל שמטה כלפי חסד ודין במזג נכון בלי נטי' לצד א' יותר מדאי וזהו יפה תואר בשכל וגם במצח שהוא הרצון למחול ולעבור על מדותיו ולקבל כל אדם ברצון הכל במדה מזוגה ויפה בתואר וכן בעינים לטוב ולחסד וכן לדין הכל במדה כו' וכן בלחיים וחוטם ופה כו' שכל אלה הן האיברים שבפנים שכולם מועילים זל"ז לענין יופי תואר הפנים כנ"ל כמו דוד שהי' יפה עינים וטוב תואר בשכל ומדות כו' (ולמעלה הוא יופי תואר דפנים העליונים שבחכמה דתורה כמ"ש יאר ה' פניו אליך כו' באור פניך כי רציתם כמו במ"ת וכה"ג שהתואר דחו"ב ועינים ופה וחוטם כו' הכל בטוב התואר במזיגה יפה גם במצחא שיאיר שם רעדכר"ע כו'). והוא ענין יחוד והתכללות דד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן בכללות כיופי תואר הפנים במשפיע ובמקבל שהן זו"נ כי ידוע דשם ע"ב בחכ' הוא בבחי' הראי' דעינים שהן נו"ה דחכמה שנק' עיני העדה בכנס"י דכתיב עיניך יונים וכמו"כ במשפיע עיניו כיונים כו' יפה עינים וכן בחוטם שא' ותהלתי אחטם לך כו' וא' לבעל החוטם כו' ושם ס"ג בשמיעה דאזן בבינה והתכללות במזיגה יפה דראי' ושמיעה בפנים הוא יחוד דע"ב ס"ג וריח בחוטם ודיבור בפה שהן מ"ה וב"ן וד' אלה ראי' ושמיעה ריח ודיבור הן עיקר הכלים ואורות דפנים וגם במצח שלמע' מן המוחין שייך להדרת פנים והוא בחי' הכתר שהוא הרצון העצמי כו' שמאיר בלחיים שנק' תרין תפוחין שזהו עיקר אור הפנים ויופי התואר כולל הכל במצח ועינים ולחיים וחוטם ופה שכל ד' שמות הללו עם בחי' אור הכתר שבמצחא יועיל כל א' לחבירו בענין יופי התואר במזיגה יפה בלי יתרון לא' על זולתו ביתר מכפי המדה רק כפי הצריך לענין שלימות יופי התואר של הפנים שהן המוחין דוקא כנ"ל בענין יופי תואר המדות שנק' איש יפה בתואר המדות כו' וד"ל:
(יב) וזהו ורחל היתה יפ"ת כו' פי' רחל דוקא היתה יפ"ת כו' להיות שבחי' רחל הוא עלמא דאתגליי' שכל אורות העליונים דע"ס דא"א ואו"א וז"א הכל מתגלה במל' וידוע דהאורות העליונים מתלבשים בכלים מכלים שונים דהיינו במזיגה והרכבה מזה לזה בציור ותואר יפה כמו חו"ג דז"א הן בכלים מורכבים מדבר והיפוכו כמו מחסד שבגבורה עם גבורה שבחסד וכן מתחלק עוד לי' ומי' לי' עד בחי' נצח קעה, בשבגבור' שבחסד שבגבורה מתכלל עם נצח הוד שבחסד שבגבור' שבחסד וכה"ג והכל במדה באופן שיש בו יופי התואר בכלל ובפרט כנ"ל בענין טוב תואר במדות שזהו בחי' ת"ת דיעקב שאמרו עלי' שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדה"ר כו' ומפני שבחי' המל' שהוא הדיבור מקבל מהכל בהכרח שמקבל מכל מיני מזיגה והתכללות הכלים דמשפיע מבחי' המל' דכל ספי' וספי' דז"א כידוע דמבחי' מל' שבחסד דז"א נבנה בנין חסד שבמל' ומבחי' מל' דגבורה דז"א נבנה גבורה שבמל' כו' א"כ מהתכללות דחו"ג שבכלים דז"א עיקר בנין ע"ס דמל' כמו מן מזיגה והתכללות דמל' שבחסד דז"א עם מל' דגבורה דז"א שבא בריבוי הכלים שלהם כנ"ל מאיר מזיגה זו גם במל' שהוא הדיבור כמו הארת התפשטות מזיגה והתכללות טוב התואר שבמדות שבלב מאירים בגילוי אותיות הדיבור העליון כו' וע"כ נק' כלה שכלולה מהכל כנ"ל וזהו הטעם שרח"ל בחי' המל' דוקא היתה יפ"ת בפנים שהן המוחין דע"ב ס"ג בראי' ושמיע' וגם במדות כו' כנ"ל (וכמו תושב"כ ותושבע"פ שתושב"כ משפיע לתושבע"פ מל' קרינן לה וכמו מ"ט א"ק כו' ונק' תושב"כ פנים מאירות שמאירים בתושבע"פ בדיבור ונק' יפ"ת כמו במ"ת שקבלו אור פנים דח"ע דתורה כו'). וזהו שיעקב אהב את רחל דוקא לפי שהיתה יפ"ת ויפ"מ להיות שיעקב הוא בחי' הת"ת בכלל כמ"ש שופרי' דיעקב מעין שופרי' דא"ק שז"ש מ"ה שמו מ"ה שם בנו כו' והוא שופרי' דחכה"ק דא"ק ורחל היתה בחי' כלי הקיבול בכללות לכל יופי דת"ת דמשפיע משא"כ שאר הנשי' זולתם וע"כ נק' כנס"י היפה בנשי' כו' וכמ"ש רבות בנות עשו חיל ואת עלית כו' גם בשרה ורבקה שהן בחי' ב"ן דמ"ה דכת"ר וחכ' לא הי' מדריגת היופי בהן רק בדרך פרט מיוחד לבד וגם זה במראה ולא בתואר כו' כמו בחי' שרה בב"ן דכתר מקור החכמה שהוא רב חסד דא"א כו' ולכך נק' יפה מראה לבד ורבקה בבחי' ב"ן דס"ג דבינה נק' טובת מראה מאד כו' להיות שגילוי אור דפנימי' ע"י בבינה דוקא (כמו גילוי רזין דאורייתא בהשגה ממש) כי התענוג אשר בחכמה משפיע האור בפנים משע"ה נהורין דכתר וזהו שבחי' המקבל אור התענוג שמאיר בחכ' שהוא מתגלה דוקא בבינה נק' טובת מראה מאד וד"ל. אבל יפ"ת שהוא יופי התואר בעצם המוחין ומדות אינו אלא ברחל דוקא להיותה בבחי' יופי בכלל בכלים ובאורות יחד שלזה נק' יפ"ת ויפ"מ והוא בחי' המל' שעולה על הכל ונק' כלה כלולה מהכל. ומעתה יש להבין מה ששיבח לרחל בשם יפ"מ ג"כ נוסף על מעלת יפ"ת דהיינו ששניהם עולים כא' ביופי ממוזג זה לפי אופן זה דוקא כנ"ל דהנה מבואר למעלה בהפרש שבין תואר למראה שהתואר הוא בציור יופי והידור התמונה לבד אמנם יש בו יתרון מעלה במה שהידור התואר הוא בעצם כו' אבל המראה הוא בהוד זיו והדרת אור פנים שהוא בבחי' מקיפים שמאירים בגוונים דאדום ולבן כו' שמאירים בפנים במראה אודם זך ובהיר וממוזג יפה עם הגוון דלובן בלחיים (אם אודם מבפנים ולובן סביב או לובן מבפנים ואודם מבחוץ או במזיגה כלולה מב' הגוונים כמו יפה כלבנה כו') ואם כולו לבן או כולו אדום אין זה יופי המראה קעה, גוהעיקר שיהי' יופי המראה דפנים זך ובהיר שמאיר לעינים כמו יפה כלבנה ברה כחמה כו' שזהו מחמת אור המקיף שמאיר בדמי' שבפנים כמו מבשורה טובה ביותר שיצהבו ויאירו הפנים ביותר וכן חכמת אדם תאיר פניו כו' ויהי' הכל במזיגה יפה כפי הצריך ליופי המראה בפנים זהו הנק' הארת פנים שהפנים מאירים כמו צהבו פניו של ר' כו' וכמו פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה כו' והוא הארת תרין תפוחין דלחיים באודם שבלובן זך ובהיר ביותר כמו משמחה גדולה או חכ' נפלאה שמאיר המקיף דתענוג שבחכ' בפני' דוקא במראה יפה כו' ולהיפוך מבשורה רעה יהופך המראה מטוב לרע שיהי' פניו רעים וחשוכים ביותר כמו מדוע פניך רעים כו' וכמו המלבין פני חבירו שנהפך זיו והוד פניו ואזיל סומקא כו' ולכך נק' הארת פנים כו'. וכך יובן למעלה במ"ש יאר ה' פניו אליך וכה"ג באור פניך כי רציתם שהוא אור הארת פנים העליונים פנימי' דאדם העליון שמאיר בפנים משע"ה נהורין דא"א ששרשם במקיפים די"ג מדה"ר כו' ובאסתכלותא דז"א בא"א פב"פ מקבל אור פנים העליונים כקטן שמאיר פניו מאור הארת פני הגדול אליו (כמו במ"ת דאנפי זוטרי דכנס"י קיבלו הארת פנים דאדם הגדול אנפי רברבי דא"א וע"י כנ"ל כמ"ש באור פניך כו'). וכך גם בחי' המל' מקבלת כל היופי העליון שבאור פניו דז"א שהוא יעקב דשופרי' מעין דא"ק וכנ"ל בענין אין אשה אלא ליופי כו' וכולל יופי תואר ויופי מראה שהן או"פ ואו"מ בהתכללות א' שאין זה אלא ברחל דוקא ולא בשרה ורבקה שגם שנק' רבקה טובת מראה מאד היא בבחי' פרט ולא בדרך כללות הכל כרחל ובפרט ביופי התואר שהוא בעצם כי שרש המל' בעצמות אוא"ס ממש שא' נעשה אדם בצלמנו כו' אשר ע"כ העידה התורה על רחל דוקא שהיתה יפ"ת ויפ"מ שלא העידה התורה כן על שרה ורבקה שהי' למעלה במדריגה מרחל כנ"ל (רק טובת מראה מאד בלי גבול שא' ברבקה וכן מ"ש בשרה כי יפה היא מאד כו' זהו בבחי' פנימי' חו"ב דתורה שא' ברבקה ותמלא כד"ה כ"ד ספרים דאורייתא כו' והוא בבחי' פנימי' התורה שהיא בלי גבול כמ"ש ארוכה מארץ מדה כו' ורחל היא בתורה הניגלית שבא באו"כ דוקא שהן יפ"ת ויפ"מ כו' שתעלה למעלה מהכל משום דנתב"ס דוקא וכמ"ש מאת ה' היתה זאת נפלאת הוא כו' וכן אבן מאסו כו' והוא שם ב"ן דרחל שתתן טרף כו' והוא מ"ש אחע"ב כו' בטח בה כו' עד תנו לה מפרי ידיה כו') (ומ"ש שקר החן והבל היופי כו' קאי לע"ל דוקא דכתיב ישכיל עבדי כו' למעלה מבחי' אדם וכתיב בי' לא תואר לו ולא הדר לו שהחן ויופי דמל' עכשיו אינו אלא ממקיפים דנר"נ שמאירים באדם שאינו מתקיים רק לפי שעה וגם אינו רק למראה עין ויכולים גם החיצונים להחשיך האור שז"ש שקר החן כו' כמו אשה יפה סרת טעם כו' כנ"ל אך רק אשה יראת ה' היא תתהלל בחי' הביטול ביראה תתאה בקעומ"ש תתהלל למעלה מן החן והיופי דיפ"ת ויפ"מ שאינו רק ממקיף דתענוג דחו"ב שבפנים העליונים אבל ביראת ה' דמל' שורה מעצמות אוא"ס ממש בקיום נצחי דנצחיות דא"ס ממש כמ"ש במשיח חיים נתת לו כו' (כמ"ש קעה, דבמ"א ע"פ למרבה המשרה כו') והיינו משום דנתב"ס וסוב"ת דוקא כידוע בענין כתר שם טוב כו' וד"ל: