אסרי לגפן עירה - תקס"ד
רלו, א(א) אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו כיבס ביין לבושו כו' חכלילי עינים כו'. הנה פסוק זה אסרי כו' קאי אדסמיך ליה עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים כו' פי' כאשר יתגיירו העמים אזי אסרי לגפן כו'. ויש להבין סמיכות הענין למה תלה זה בזה. אך הענין דאמרז"ל אין בין העוה"ז לימוה"ש אלא שיעבוד גליות בלבד כו'. דהנה ימות המשיח אינו העוה"ב שלאחר תחיית המתים שאז יהי' מתן שכרם של צדיקים אבל בימות המשיח יהי' עיקר השלימות במעשה המצות דוקא והוא בבחי' היום לעשותם ולא לקבל שכרם (וזהו שהשיבו משיח היום אם תשמעו בקולי כו') ומה שלא הי' שלימות המעשה באדה"ר בג"ע דכתי' ביה ויגרש האדם כו' וידוע פי' לעבדה ולשמרה שהן רמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת ע"י שהי' מבער הקוצים כו' וגם מה שלא נשתלם המעשה בימי דוד ובזמן הבית עד שגלו מא"י כו' ישתלם בימוהמ"ש שאז נק' אדם בשלימות משא"כ קודם לכן ואדם אין כו' כי כל עיקר הכוונה הראשונה שהניחו לאדה"ר בג"ע הוא לעבדה כו' ולא עלתה בידו כו' לזאת הי' הכוונה לתקן המעשה בכניסת אבותינו לא"י בהיות שכל עיקרי המצות תלוין בארץ דוקא כמעט ד' חלקים מהם כו' מזה נראה שעיקר הכוונה בשביל המעשה כמו שאמר היום לעשותם. אך שלא נשלמה המעשה עד יוהמ"ש וד"ל. וזהו שאנו אומרים ושם נעשה את קרבנות חובותינו תמידים כו' כמצות רצונך דמשמע שאז דוקא נעשה כמצות רצונך ולא קודם לכן מפני שעיקר שלימות המעשה לא היה עדיין עד ליוהמ"ש כנ"ל ובגלות שנתקנה התפילה במקום קרבן א"ז עדיין כמצות רצונך ממש. ויש להבין הטעם לכל זה שהרי באמת התפלה יותר גדולה במעלה מן הקרבנות שע"י התפלה מעלה הוא נפש האדם השכליי' ומקריבה לה' אחד במס"נ ע"י ההתבוננות כו' והקרבנות הוא העלאה רלו, בהגשמי' של נפש הבהמה ע"ג המזבח כו'. אך הענין הוא דכתיב גפן ממצרים תסיע כו' כסו הרים צלה כו' וידוע דכנס"י נמשלה לגפן ועד"מ הגפן הגשמי הנה אנו רואים סיבת יציאת היין מן הענבים הוא ע"י דריכה בגת דוקא להיות כי היין כנוס בענבים בהעלם וע"י הדריכה יוצא לידי גילוי כו' ועוד זאת אנו רואים שהיין המשובח ביותר יוצא מן הענבים הגדלים למטה בגפן סמוך לקרקע וכמ"ש רז"ל בנסכים לא הי' מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות כו' והנה היין מתחלק לכמה מינים שונים יש יין לבן הנק' חווריין עתיק כו' והוא היין המשמח כו' ויש יין אדום והוא יין המשכר כו'. ובכל המשל הזה יובן הנמשל בכנס"י בהיות שאהבה הנטוע בכללות נש"י לה' אחד טבעיות הוא שמוטבע בנפשם מכח ירושתם מאבותיהם כמ"ש נטעתיך שורק כו' וכן נק' גפן שנגדלה בענפים רבים אך מפני שאהב' זו מסותר' היא בהעלם גדול מפני חומר מחשך גופם כידוע צריך להוציאה מן ההעלם ע"י דריכה דוקא והוא בחי' לב נשבר ונדכה כו' וגם כל מה שמשפיל עצמו ביותר מפני הלב נשבר כו' עד שנפשו כעפר לכל תהי' כו' יהי' היין משובח ביותר (והוא כמשל הענבים שברגליות הגפן כנ"ל) והיינו שתהי' האהבה המסותרת בבחי' גילוי רשפי אש בעריבות ומתיקות ביותר כו'. והנה על יין אמרו נכנס יין יצא סוד לפי שהיין הי' ראשית יציאתו מן ההעלם לגילוי כשיצא מן הענבים לכך טבעו בעצמו ג"כ להוציא את ההעלם שבנפש האדם לידי גילוי כששותיהו כו' והיינו בנמשל בכנס"י כאשר האהבה אלקי' היא בהתפעלות השמחה וחדוות ה' מעוזו כו' ע"י ההתבוננות בהתענגו על ה' כו' נק' חמר חוורין עתיק כו' והוא היין המשמח אלקים כו' וכאשר מתפעל באהבה של מרירות וכלות הנפש בתשוקה מרחוק כו' מפני שמתבונן עוצם ריחוקו מה' אחד כו' עד שמואס רלו, גבחייו כו' הגם שמרירות זו מפני האהבה לה' היא באה ממה שאיננו משיג אלקות בבחי' קירוב כו' כמשל המתאווה תאוה ואינו משיגה כמו באותו שהעלה טינא בלבו כו' עכ"ז בחי' גבורות והסתלקות הוא בהיפוך השמחה והחדוה שהוא בחי' המשכה וירידה כו' ולזה הטעם נק' יין אדום והוא יין המשכר ומבלבל הדעת ובחי' גבורות נמשכים ממנו כו' ואינו משמח כלל כו' ושני מיני אהבות הללו הן בחי' חו"ג דיין שיוצא מן הענבים ע"י דריכה כו' וזהו גפן ממצרים תסי"ע בעודנה בבחי' ההעלם דענבים שבגפן כו' נק' כנס"י גפן כו' והוא כשנסעה שכינה עמהם ממצרים במ"ב מסעות ואח"כ נכנסו לא"י ונתגלו ההעלמות שבה בבחי' חו"ג של יין המשמח ויין המשכר בכמה מצות מעשיות וכמשי"ת בעז"ה וד"ל:
(ב) והנה אנו אומרים בשבת וינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך כו'. ויש להבין הלא הוא ית' קדוש מעצמו מצד שהוא קדוש ומובדל בערך מכל ההשתלשלות כמ"ש כי קדוש אני כו' ואני ה' מקדשכם שקדושת ישראל נמשכה מקדושתו ואיך יתכן שיהי' קדושת ה' תלוי' בקדושת ישראל עד שיקראו מקדשי שמו שגורמים להיות שמו קדוש כו'. אך הענין הוא שאנו אומרים אתה קדוש ושמך כו' וקדושים בכ"י יהללוך סלה. פי' בכל יום משמע שמלאכים הללו הנק' קדושים הם מתהווים בכל יום ומהללים כו' וביאור הדברים הנה הוא ית' נק' אדון הנפלאות פי' נפלאות הוא מה שאינו מושג ונתפס בשכל והשגה כו' כמו כי יפלא ממך הדבר כו' ואדון הנפלאו' הוא למעל' מעלה גם מבחי' ההפלאה וכמ"ש עושה פלא שהפלא ג"כ בחי' עשי' גשמי' לגבי עצמותו ית'. ולהבין זה הנה החכ' מאין תמצא והיינו ענין התהוות השכל מלמעל' מן השכל שנק' פלא בהפלאת העלם הדבר איך יתהווה היש מן האין כו' וגם זאת בחי' עשי' גשמי' נחשבת לגבי עצמות ההעלם שלמע' מהתהוות חכמה כו' ולכך נאמר עושה פלא וגם על מה שנתהווה מן החכ' נא' בחי' עשי' כמ"ש כולם בחכמה עשית מטעם זה שהחכמה עצמה שמאין תמצא היא בחי' עשי' בלבד וד"ל. והטעם שנק' בחי' עשי' דוקא הוא לפי שהמעשה מסתעפת מן השכל וכערך המעשה לגבי השכל שהוא סוכ"ד כן ערך התהוות השכל מלמעל' מן השכל בבחי' מעשה סוף כ"ד של ההעלם העצמי' כו' כמ"ש במ"א וד"ל. וזהו ושמך קדוש פי' החכמה שנתהווה ע"י שם הוי' וממנו נסתעף כל ההשתלשלות כמ"ש בראשית ברא כו' כידוע גם הוא קדוש ומובדל כו' בהיות שבי"ה הוי' צור עולמים כתיב ופי' י"ה הן חו"ב וביו"ד שבחכמה נמשך הוי"ו ממנו ונעשה שם הוי' לצייר עולמים ב' מיני עולמות עלמין דאתכסין ועלמין דאתגלין כו' כי הנה ביו"ד נברא העוה"ב דכתי' בו עין לא ראתה אלקים זולתיך כו' ואינו בחי' ג"ע העליון שהרי הנשמות נהנין מזיו כו' והוא בבחי' גילוי ההעלם. אך לגבי עוה"ז הגשמי נק' עלמא דאתכסי' כו' אבל עלמין סתימין דבי"ה כו' שעין לא ראתה כו' היינו שלא בא לידי גילוי כלל מן ההעלם ואינו נתפס בשום נברא כלל רק אלקי' זולתיך כו' והוא היו"ד שממנו נבראו העלמין סתימין וכמ"ש בי"ה הוי' רלו, דצור עולמים ונמצא שמו ית' הנק' הוי' קדוש ומובדל הוא כאשר הוא בשרשו בי"ה כו' וזהו ושמך קדוש והיינו ג"כ ענין עושה פלא הנ"ל וכ"ז נמשך מפני שאתה קדוש בעצמו ומהותו כלומר שהוא אדון הנפלאות למעל' מהתהוות פליאות חכ' מאין ליש ונק' קדוש בעצם שאינו גם בגדר התהוות עלמין סתימין כו' ונק' סתימא דכל סתימין כו' וד"ל. וזהו ענין ישראל מקדשי שמך הגם שהוא קדוש מצד עצמו כו' אך כדי להמשיך מקדושת עצמותו לקדש את שמו להיות עושה פלא ובי"ה הוי' צור עולמי' כנ"ל הוא ע"י ישראל דוקא לפי שבאתעדל"ת אתעדל"ע כידוע והנה המצות מעשי' ידוע שישנם באצי' ולמעלה מהאצילות ג"כ כידוע בענין הקב"ה מניח תפילין כו' וזהו אשר קדשנו במצותיו מצותיו ממש הם וע"י המצות שישראל עושין למטה עושה הקב"ה מצותיו למעלה מעלה עד שנמשך מקדושתו העצמי לקדש את שמו הוי' בכל מצוה לפי אופן המשכתה באא"ס עצמו כמו להיות נברא עושה פלא הוא החכ' מאאלפ"ך חכמה ע"י הנחת תפילין דמארי עלמא כו' והתלבשות אוא"ס בחסד להיות עלמין סתימין כמ"ש כי בי"ה כו' ע"י הצדקה וכדומה לזה בכל המצות מעשיות המה מקדשי שמו ית' דהיינו להיות נמשך מאתה קדוש לשמך קדוש כנ"ל וד"ל. ועיקר הטעם לזה הוא לפי שהמצות שרשן בבחי' רצה"ע שלמעלה הרבה מן החכ' כידוע ולכך יש ביכולת מעשה המצות לקדש את שמו ית' להיות קדוש בקדושת הכתר עליון וזהו אשר קדשנו במצותיו וכמ"ש במ"א וד"ל. וזהו וקדושים בכ"י כו' פי' כי להיות כי הוא ית' מחדש בכל יום מע"ב (כי יש ב' מיני השתלשלות הא' להמשיך להנבראים שפע חדשה בלבד והב' להמשיך נבראים חדשים מעיקרם ושרשם והיינו ענין יוצר משרתים ואשר משרתיו כו' כמ"ש במ"א) וזהו במה שהמל' יורדת להסתתר בבי"ע להחיות רוח שפלים וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לבית' כו' ולהיותם ממש מאין הם משיגים ביותר שורש מקור המהווה אותם איך שהוא בחי' אין כו' ואומרים קדוש כו' ונכללים ומתבטלים במציאותם וזהו שאומרים קדוש קדוש כו' כלומר שמשיגים בחי' התהוותם הוא מאין שהוא קדוש ומובדל בערך מהם ואו' אי"ה מקום כבודו כו' והיינו לפי שמתחדשים ממש וקרובים אל האין ביותר וזהו הטעם שנקראים קדושים ע"ש צעקתם לומר קדוש וע"ש התקרבותם לבחינת קדושת ה' והכל ענין א' וד"ל. והיינו שהם אומ' קדוש בלי הפסק כלל דהיינו בבחי' עילוי אחר עילוי בבחי' הסתלקות והעלם השגת' באלקות עד שיהללו סלה מפני שאין קץ ושיעור לרוממות אלקו' למעלה מעל' מן החכמה כמו שנק' אדון הנפלאות כו' וד"ל. ואמנם גם היכולת הלז' שיוכלו הקדושים הללו לומר קדוש בלתי הפסק להיבטל ולהיכלל במקורם הוא בא ונמשך מקדושה העליונה שישראל מקדשים שמו כמ"ש ושמך קדוש ואח"כ וקדושים בכ"י כו' מטעם הנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן יותר הטעם דיפה שעה אחת בתשו' ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב לפי שחיי העוה"ב הוא מן היו"ד שבי"ה כו' אבל אא"ס בעצמו קדוש ומובדל גם מעשות פליאת חכמה כו' וכנ"ל וע"י מעשים טובים בא ונמשך קדושת עצמותו להיות קדושת שמו רלז, אכנ"ל לכך יפה הוא מכל חיי העוה"ב לפי שהן שרשים ומקורים לחיי העוה"ב שנמשך מן היו"ד והוא אשר עין לא ראתה כו' כנ"ל וד"ל:
(ג) והנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וטוב לבב כו' שזהו ענין שמחה של מצוה כו' וצ"ל למה גדלה מעלת השמחה יותר מן המצוה עצמה כו'. אך הענין הוא דמן המצות נעשו לבושין לנפש האלקי' כידוע ע"פ ואברהם זקן בא בימים כו' מ"ש בזוהר דאינן לבושין כו' שהן בחי' אורות מפנימי' רצה"ע כו' החופף על הנשמה בג"ע אך הנה אמרו דאפי' פושעי ישראל מלאים מצות כו' ואנו רואים שאין המשכות גילוי אלקו' כלל עליהם כו' אלא הענין הוא שע"י עונג האלקי בהתבוננו' בגדולת הבורא הנק' חמר חוורין עתיק כו' כנ"ל יגיל וישמח בה' ויתענג על ה' מחמת ההתבוננות ואז כאשר יתבונן במצות ה' איך שהם פנימית רצונותיו ית' שהוא מבחי' אוא"ס ב"ה בעצמו הנק' אדון הנפלאות יגיל וישמח לבו בקיום המצות באמרו אשר קדשנו במצותיו כו' ושמחה ש"מ זו מעוררת וממשכת מלמעלה בחי' יין לבן העליון שגנוז בו השמחה והעונג העליון כו' וזהו כבס ביין לבושו ביין חמר חיורין העליון לבושי המצות שנתלבשו בענינים גשמי' דנוגה ומכש"כ במצות שפושעי ישראל עושין שנפשותם מלאין מן לבושים צואים לבושים מסאבותא כו' על כולם יין הלבן העליון מכבס אותם כו' והוא ע"י שמחה של מצוה דוקא וד"ל. ועד"ז יתפרש ובדם ענבים סותה דהנה פי' דם ענבים הוא בחי' יין המשכר והוא יין אדום כדם כו' דהיינו בחי' גבורות קדושות בבחי' מרירות עצומה מגודל עוצם ריחוקו מאלקי' חיים בלבושי נפשו הצואים כאשר יהי' ממארי דחושבנא על המעשים ומחשבות ורצונות אשר לא לה' המה כו' ובמרירות זו נהפך מרירא למיתקא וחשוכא לנהורא כו' כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו שהגבורות דקדושה האלקי' כופה ומגרש את הרע דקליפת נוגה כידוע וכענין לעולם ירגיז אדם יצר טוב כו' וד"ל ונק' דם ענבים לפי שהדם הוא הנה"ב דנוגה וע"י הענבים שהוא ההתבוננות בגדולת ה' תתמרמר הנפש האלקי' ויהפוך רצון הגוף כו' ונהפך דם ליין והוא יין האדום המשכר כו' לפי שבחי' גבורות קשות דנוגה מסתעפים ממנו דהיינו גם הרוגז וכו' וד"ל והנה אנו רואים שעיקר התענוג תלוי במילוי רצון שכשממלא רצונו מתענג בו אח"כ מאוד ומצטער מאוד מן ההיפוך כשלא נתמלא רצונו וא"כ כל שהי' לו תשוקה ותאוה אל אותו דבר שרוצה בו ביותר כן תגדל העונג ביותר כשימולא רצונו וישיג אותו הדבר משא"כ אם לא הי' חושק ומתאווה אליו כ"כ שאין המילוי רצון כ"כ גם העונג בו אח"כ מועט הוא כו' ועד"ז יובן בעבודת ה' שבחי' המרירות וגבורות דקדושה הרי הוא בחי' תשוקה מרחוק לידבק בה' אחד ומחמת זה מצטער על ריחוקו מה' כו' וא"כ כל שיגביר ויגדיל התשוקה מרחוק בבחי' מרירות כו' כן ירבה ויגדל העונג האלקי בהשיגו הרצון שלו הוא התענגו על ה' בהתבוננות בבחי' קירוב שהוא מדריג' יין המשמח הנ"ל הנק' חמר חיוורין עתיק כו' ונמצא רלז, ביין האדום הוא הכנה ליין הלבן וצריך להקדים בנפשו בחי' יין המשכר ליין המשמח לפי שריבוי יין הלבן תלוי בריבוי יין המשכר כו' וזהו המשך הפסוק כבס ביין כו' ערך הכיבוס ביין הלבן בריבוי עונג העליון לפי ערך ריבוי דם הענבים שקדמו כו' לפי שריבוי השמחה של מצוה בהמשכות אא"ס בעצמו כו' תלוי' לפי אופן ריבוי תשוקת הנפש למילוי רצון זה כנ"ל וד"ל וזהו זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני פי' בעניי ריבוי המרירות שמצד הגוף הנק' עוני כו' זאת נחמתי כי אמרת ה' במעשה המצות הוא חיות ומזון הנפש ביתר שאת מפני ריבוי המרירות כנ"ל וד"ל וזהו ענין הדריכה בגת שהוא לב נשבר הוא בחי' הכנה כללי' לב' מיני יין הנ"ל שיצאו מן ההעלם לגילוי כי המרירות בחי' התלהבות והתפעלות הלב הוא וגם היא לא תבוא לידי גילוי מן ההעלם עד שיוקדם בחי' הדריכה והוא לב נשבר ונדכה הנק' כובד ראש והוא בחי' עצבון הגוף אך אין לערבב שמחת הנפש בעצבון הגוף כמ"ש במ"א וד"ל וענין הרגליות הוא בחי' השפלות עד קצה האחרון ונפשו כעפר כו' הן הענבים הטובים להוציא מהן ב' מיני יין הנ"ל משא"כ מן הדליות כנ"ל וד"ל. ועתה יש להבין פי' סותה מה היא הנה הוא מלשון מסוה ופי' מסוה הוא כיסוי הראש והפנים כידוע דהנה יש ב' מיני לבושי' הא' לבושי הגוף הנחתכים ונעשי' כפי מדת האברים של הגוף ולפי תועלת היופי השייך להגוף כו' והב' הן לבושי הפנים והראש שתועלת' הוא ביופי הפנים שאין לו ערך כו' משא"כ בחי' יופי הגוף וגם תועלת הכלי' ואברים הפנימים בראי' שמיעה ריח ודיבור כו' ג"כ הן גבוהים במדריג' הרבה מתועלת אברי הגוף כמו כלי ההבטה דרך המסווה שתועלתו יקר הרבה מלבוש היד וכדומה כו'. וידוע דעל הלבושים דוקא שורה בחי' המקיפים וא"כ מקיפי הראש והפנים גבוהים הרבה ממקיפי הגוף כו'. והנמשל מכל זה יובן למשכיל למעלה בהיות ידוע דלבושי המצות הן בחי' מקיפים עליונים מפנימית רצונותיו ית' וע"י היין מתכבסים כמ"ש כבס ביין לבושו וכנ"ל. והנה כנגד ב' מיני יין הנ"ל נמשך ב' מיני לבושים של מעשה המצות מלמעלה למטה כו' לבושי הראש ולבושי הגוף וכיבוס הלבוש ביין הוא לפי אופן מדריגתו והיינו שע"י היין הלבן נמשך לבושי הגוף ונכבסו בו כנ"ל לפי שהוא מדריגת השמחה בחי' הירידה והמשכה כו' וכמו תועלת לבושי הגוף כו' אבל ע"י דם ענבים יין האדום הנ"ל נמשך לבושי הפנים והוא המסווה שכלי הפנים תועלתם יקר הרבה כו' והוא בבחי' עלי' והסתלקות כו' כמו עילוי מדריגות כלי ההבטה היינו כאשר יסתכל בכלי ההבטה המסתיר כלי העין כו' והיינו מ"ש הביטו אליו ונהרו כו' פי' הביטו בהסתכלות חזקה ע"י כלי ההבטה ינהרו הפנים ממילא בבחי' ראי' חושית הגם דחכמה היא בחי' ראי' אבל הוא ראי' שכלי' כו' ואז ממילא ופניהם אל יחפרו ויכלמו דהיינו ההשגה בחכ' הנק' פנים בבחי' מוחין שבראש כו' וענין הסתכלות החזק הוא כשיביטו אליו דוקא אליו ולא למדותיו כו' דאעפ"י שא"א להסתכל בשכינה היינו רלז, גבאספקלריא דלא נהרא אבל בכלי ההבטה שמאירה כתי' הביטו אליו ונהרו כו' ובהיפוך את זלעו"ז עשה האלקי' כתי' עינים להם ולא יראו כי עיני החיצונים סומין בבחי' העדר השגה כו' וגם בלעם הי' שתום העין כו' לפי שאור המקיף מסמא עיני החיצונים וע"י המסווה בצדיקי' יאיר את עיניהם כו' לאסתכלא ביקרא דמלכא ע"י אותו הלבוש כו' וד"ל. ועד"ז שארי כלי לבושי הפנים בשמיעה וריחא כו'. וכ"ז נמשך ע"י היין דדם ענבים דוקא לפי שהמרירות הוא בחי' בעלי תשובה ואעפ"י שאין עושין מצוה כצדיקי' ואמנם ע"י עליות והסתלקות נפשם במס"נ מלמטה למעלה כו' ע"י המרירות מעומקא דליבא מעוררים למעלה ג"כ בחי' לבושי הראש שמקיפים למעלה מבחי' המוחין שבראש כנ"ל וע"י מעשה הצדיקים ע"י שמחה של מצוה שהם מתענגים על ה' בבחי' ירידה והמשכה כו' מעוררים בחי' ירידת עונג העליון להיות שורה על לבושי הגוף כו' והיינו שאמרו שבע"ת גדולים מן הצדיקי' עד שבמקום שבע"ת עומדים דהיינו לנגד פנים העליונים שם אין צדיקי' גמורים יכולים לעמוד וד"ל וזהו כיבס ביין לבושו ע"י הצדיקים ובדם ענבים סותה ע"י בע"ת כו' וד"ל:
(ד) ואחר כל הנ"ל יובן הטעם שעיקר שלימות המעשה יהי' לימות המשיח דוקא כנ"ל בהיות שמבואר למעל' שלימות המשיח יהי' בחי' אדם בשלימות בכנס"י ולזה הטעם זמן הקיום של המצות בשלימות כמצות רצונך כו' בימות המשיח דוקא כו'. וביאור הדברים הנה כתי' ואדם אין לעבוד כו' ואחר שנברא האדם כתי' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה כו' ואחר שחטא כתי' ויגרש את האדם כו' וכשנכנסו כנס"י לארץ נתקן קצת בחי' אדם כמ"ש ואלה המצות אשר יעשה אותם האדם כו' שע"י מעשה המצות נעשה בחי' אדם לעילא כמ"ש במ"א אך עדיין לא הי' שלימות האדם עד ימות המשיח דכתי' בי' ישכיל עבדי כו' וגבה מאד אותיות אדם בהיפוך אתוון ר"ת אד"ם אדם דוד משיח כידוע והיינו ג' הזמנים שיהי' בהם בחי' אדם באדה"ר ובדוד ושלימותו יהי' במשיח והוא יתקן בחי' אדם בשלימות עד שיהי' יותר נעלה גם מבחי' אדם שהי' באדם הראשון בג"ע קודם שחטא דכתי' בי' ויניחהו בג"ע כו'. וביאור ענין אדם הוא ע"ד דוגמא באדם הגשמי שהוא בן דעת ושכל ואין לנפש הבהמה ערך עמו כלל כידוע כו' כמו"כ כאשר השכל האלקי' יתגבר בנפש האלקי' ויכיר את בוראו בבחי' מוחין דגדלות בהתגלות תמידי בלי נפילה לעולם כמו שישכיל בשכל האנושי דבר המוטבע כו' אז נק' אדם לגבי נפשות השכליות דנוגה והן נחשבים בחי' בהמה לגבי' כמו שאמר כלב סר צילם מעליהם לחמנו הם כו' כי צל אדם סר מעליה' ואחד ירדוף אלף כמו שאדם אחד ירדוף אלף צאן כו' ואז יש ביכולת האדם הזה לתקן נה"ב להעלות בחי' ניצוצות דקדושה שנפלו בה ע"י שבה"כ כידוע והו"ע הקרבן שיקריבו ליומהמ"ש להעלות הכבשים והפרים כו' בהיות שאז יתגלה כבוד ה' וראו כל בשר כמו בשכל אנושי בבחי' ראי' מקרוב כו' לכך יהי' ביכולתם להעלות גם הכבשים והפרים רלז, דולעשות בהם כמצות רצונך כו' מפני שיש בכח האדם להעלות נפש החי ע"ד העלאה של עכשיו שנפש האלקי' בהתדבקה לה' בתפילה תעלה מה שתאכל מן החי וצומח כו' כמאמ' רז"ל משחרב בהמ"ק שולחנו ש"א מכפר עליו כו' אך באמת התפלה שעכשיו במקום קרבן אין הענין כקרבן ממש שהרי אז דוקא נא' כמצות רצונך ולא עכשיו אלא הענין הוא שתפלה ודביקות ה' במס"נ אינה פועלת אלא התיקון לתקן בחי' אדם בלבד וכן עשיות המצות אינם אלא תיקון נפש האדם שיהי' בבחי' אדם אבל אין עדיין בחי' אדם בשלימות עד לימהמ"ש וזהו שאמרו תפלה במקום קרבן ולא כקרבן ממש כי העלאת נפש הבהמה והצומח שגם הם יוכללו באוא"ס א"א כ"א ע"י אדם השלם בשלימות אבל כשיש בו קצת מבחי' נפש הבהמה איך ביכולת נפש הבהמה לעלות ולתקן כו' כי רוח האדם היא העולה למעלה מעלה להכיר את בוראו כו' ורוח הבהמה יורדת למטה מטה כו' וכאשר הם ב' הפכי' בתכלית אז יעלה רוח האדם את רוח הבהמה כו' וד"ל וזהו שעיקר זמן היום לעשותם יהי' בימות המשיח משא"כ בזמן הגלות אין מעשה המצות אלא לעילוי ותיקון הנפש בלבד שיקרא אדם כו' וענין תיקון המצות לעשותו אדם היינו כל מה שנתבאר למעל' ע"פ כבס ביין לבושו כו' שע"י ב' מיני יין הנ"ל יקרא אדם במעשה המצות כמ"ש ואברהם זקן בא בימים כו' וד"ל. וזהו אסרי לגפן עירה כו' פי' לימהמ"ש שאליו יקהת עמים כדקאמ' בסמוך אז יהי' כנס"י בתכלית השלימות של בחי' אדם כנ"ל והנה נק' בשם גפן כבר כשיצאו ממצרים כנ"ל כמ"ש גפן ממצרים תסיע כו' והיינו ב' מיני יין הנ"ל בשמחה ש"מ ושמחה של בע"ת דם ענבים שבכל אלה נכבסו לבושי המצות להיקראות בשם אדם בשלימות וזהו אסרי לגפן עירה שמן הגפן הנאסר ונקשר לצאת ממנו היין הנ"ל נתהווה עיר"ה עיר ה"א וכו' כי הנה בפי' עירה יש ב' ענינים הפכים הא' מלשון עיר פרא אדם יולד ול' עיר אלא שנהפך מעיר פרא אדם להיקרא אדם והוא בחי' עיר אלקינו כו'. ופי' הדבר הנה עיר פרא כו' הענין הוא כמו שהוא בתחלת מולדתו כשנוצר בטבעו מדותיו משוגעים כפרא אדם כו' ובעבודת ה' יובן הנמשל דהיינו כאשר לא נהפך באדם הטבעיות שלו כעס וגאוה ותאוות וכדומה מחמת עבודת ה' אלא עדיין הוא כמו שנולד בטבעו מבטן אמו נק' פרא אדם היפוך בריאת אדם השלם אלא כנפש בהמה נחשב הגם שיש לו שכל אנושי כו' ומטעם הנ"ל אבל כששכל האלקי' נתגבר בו עד שנהפך טבעו שנולד בו ויכול לעמוד נגד טבעו מן הקצה אל הקצה בכל הענינים כו' זהו הנק' אדם כמ"ש כי רוח האדם הוא העולה כו' וזהו שע"י אסירת הגפן לצאת מן ההעלם בחי' אהבה ויראה בבחי' ב' מיני יין הנ"ל להיקראות אדם אז נק' עיר"ה בה"א ע"ש עיר אלקינו כמארז"ל אימתי גדול כשהוא בעיר אלקינו בבחי' בית והיכל כתפארת אדם לשבת בי"ת כו' והן המדות אהוי"ר כו' משא"כ מי שטבעו כמו בהמה כמו שנולד אינו מן הישוב שבבחי' אדם כו' וד"ל:
רלח, א(ה) ולשרקה בני אתונו. הנה שרקה היא זמורת גפן ילדה ורכה שענביה מועטין ומעט יין בהם כו' וכתי' אנכי נטעתיך שורק כו' בחי' נקודת שור"ק כו' כי הנה הגפן יש בו ב' סגלות והסגול הן האבות ב' נקודות למעלה וא' מלמטה והשורק ג' נקודות שלו הן זה תח"ז כו'. וביאור הדברים יובן בעבודת ה' שכאשר עבודתו באהוי"ר בהתלהבות והתקרבות הרי ימינא ושמאלא ובינייהו כלה כו' בבחי' סגול כדוגמת האבות וזהו בחי' גפן שנמשלה כנס"י עד שכסו הרים צלה פי' לאחר שקיבלו התו' והמצות נתכסו גם ההרים הן האבות מן בחי' הצל המגין עליהן שהמה בחי' מקיפים עליונים שע"י מעשה המצות כמ"ש ה' צלך על יד ימינך כו' והוא צל של בחי' חושך העליון כמ"ש ישת חושך סתרו והוא בחי' כתר עליון שאינו מושג כלל וכלל ונק' אדון הנפלאות כנ"ל עד שהפלא נחשב ג"כ בבחי' עשי' כו' ועליו אמר אני הוי' לא שניתי כי הוא למעלה מהפלא' חכמה כו' ואין בו שינוי מקודם השפעה לחכמה לאחר השפעה כו' וע"כ גם ההרים שהן הסגול נתכסו ונעלמו אורם בבחי' הצל של הרי חושך הללו כו' וד"ל. אבל שרק"ה הוא כדוגמת נקודת השור"ק ג' נקודות זה תח"ז כו' היינו שאין התפעלות אלקו' בלבבו בבחי' קירוב כו' רק מרחוק ה' נראה לו וכו' עד שהוא מודה במוח בבחי' הודאה בלבד ומשפיל א"ע מפני זה בבחי' ביטול כלומר מפני שמרגיש איך שהוא רחוק מה' הוא עומד מרחוק יותר כי כל שמודה בהודאה שבמוחו ביותר איך שהוא ית' קדוש ומובדל כו' וכדומה אז יפול לבבו בבחי' הכנעה וביטול מרחוק כמ"ש וינועו ויעמדו מרחוק כו' והוא בחי' השור"ק זה תחת זה פי' ההשפלה שמשפיל עצמותו למטה מטה מאוד כו' וד"ל. והנה ג' נקודות שבסגול נהפך סדרן בשור"ק להיות זה למטה מזה בקטנות השפלות אחר הקירוב כו' וזהו ואנכי נטעתיך שור"ק כו' ואמנם לפי סדר הגידול של הגפן הנה בתחילה הוא שור"קה וכשמתגדל נעשה גפן כו' כמו"כ יובן הנמשל שבצאת בנ"י ממצרים אשר בשר חמורים בשרם בחי' חמור דקליפה הוא חכמ' דקליפה שהי' בחרטומי מצרים שנק' פרא אדם כשהוא עיר כמ"ש עיירים כו' שהי' מדריגת כנס"י אז בבחי' שור"ק בלבד כמ"ש נטעתיך שורק שענין יציאתם ממצרים ג"כ לפי ערך מדריגתם ולכך אמר בני אתונו בני ל' בנים כמ"ש בנים אתם לה' כו' והיינו לאתהפכא חשוכא לנהורא בלבד שזה כענין ברא כרעיה דאבוה כו' בבחי' הקטנות דשור"ק כנ"ל והוא נהפך ונעשה מבחי' אתונו כשיצאו מקליפת מצרים שנק' אתון וחמור כו' וד"ל וכשבני ישראל כבר נסעו ממצרים במ"ב מסעות והגדילו פרים בענבים ויין כמ"ש גפן ממצרים תסיע כו' כתי' אוסרי לגפן עירה שנהפך מעיר פרא אדם כו' להקרא אדם בשלימות כנ"ל עד שכסו הרים צילה כו' וד"ל. וזהו המשך הפסוקים אסרי לגפן עירה בזמן הגלות שבמעשה המצות בב' מיני יין המשמח ומשכר כו' עושים בחי' אדם הנק' עי"ר ה' ע"י שנכבס ביין שבגפן זה הלבושי' ובדם ענבים סותה לבושי הראש הנק' סותה כו' וזהו כבס ל' עבר לעשות השלימות שיהי' בזמן ימוהמ"ש ואז חכלילי רלח, בעינים מיין כו' כאשר יהי' בהם בחי' אדם בשלימות כתי' כי עין בעין יראו כו' בלתי מסוה הפנים מפני שנתאדמו העינים מהיין המשמח והיין המשכר בבחי' גבורות ומס"נ דבע"ת כנ"ל וזהו לאחר התחי' שיהי' זמן קבלת שכר של המעשה דהיום לעשותם שבימות המשיח כו' ואז כתי' עין לא ראתה אלקי' זולתיך כו' דגם מה שהנשמות נהנין בג"ע עין לא ראתה עדיין מה שיראה עין בעין בזמן ההוא כו' ולכך נק' בשם עוה"ב שעתיד להיות כו' וד"ל. ולזה הטעם אמרו שיפה שעה א' בתשומ"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב כנ"ל בענין היו"ד שנברא בו העוה"ב שהוא מ"ש עין לא ראתה כו' וקיבול השכר הרי בא ונמשך ע"י המעשה שקדמה בימות המשיח ושכר מצוה מצוה כו' וד"ל: