267

אחד: המצוה – בלשון יחיד – של "ועשו לי מקדש" התחילה וקויימה בבניית המשכן, המשיכה³³ בבית המקדש הראשון והשני, ותהיה בשלימותה³⁴ כמצות רצונך בבנין הבית השלישי במהרה בימינו אמן,

כך גם הפרטים המודגשים בזהר – המנוחה בקשר לארון, בית המקדש, כנסת ישראל, קודשא בריך הוא – אינם דברים נפרדים, אלא המשך אחד.

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את דיוקי הניסוח בדעה השלישית אשר א) מרחיבה ומאריכה "דהא כדין יתיב על כורסי יקריה וחייס על עלמא וברכה ושלום וחביבותא דכלא אשתכח" – וכן ב) לכאורה, מדוע קשור ענין זה לכאן? כאן מדובר על דברי הקדוש־ברוך־הוא "זאת מנוחתי עדי עד" רק "על כנסת ישראל", ולא בקשר לעולם באופן כללי.

ז. ארונא – עיסוק בתורה

ההסבר לכך הוא: "פתח ארונא ואמר זאת מנוחתי עדי עד..." זוהי העבודה של תורה³⁵, כמובן. והרי זוהי מהות הארון – "אין בארון רק שני לוחות האבנים"³⁶. ושלימות התורה היא כאשר העיסוק בתורה הוא מתוך מנוחה וכאשר אין הפרעות ובלבולים, כדברי חז"ל³⁷ "לא ניתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן". וכפי שהוסבר על כך פעמים רבות, שכדי להבין ו"לקלוט" את התורה כראוי, יש להיות משוחררים מכל הטרדות המבלבלות, בדומה לאוכלי המן.

כאשר לימוד התורה הוא כראוי, הרי אז גדול תלמוד שמביא לידי מעשה³⁸, התורה מיושמת במעשה המצוות ומשפיעה על עשייתן בשלימות, ועל ידי כך נעשה בירור וזיכוך בעולם. זה מתבטא ב"אתבני בי מקדשא...": נבנה בעולם בנין קבוע לה'³⁹, ויש בו כח והשפעה של מציאות התורה – "ועאל ארונא לאתריה".

ואז, "בשעתא דאתבני", אומרת כנסת ישראל "זאת מנוחתי עדי עד" – נוצרת שלימות במנוחתם של ישראל, בבצעם את התכלית של "אני נבראתי לשמש את קוני"⁴⁰, על ידי קיום רצונו – תורה ומצוות,

וכאשר "ישראל עבדין רעותיה" הרי אז "קודשא בריך הוא אמר ליה על כנסת ישראל .. זאת מנוחתי עדי עד" – נוצרת, כביכול, שלימותו של הקדוש־ברוך־הוא, כי "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד"⁴¹.