שלש רגלים תחוג לי
תפשלש רגלים תחוג לי
ליל ב' דפסח
שלש רגלים תחוג לי1 בשנה2 את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים3, וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה4, ולכאו' צ"ל הלא מ"ש תחוג לי פי' אוא"ס עצומ"ה ונק' מועדי הוי'5 וא"כ מה הם תפאתלוים בתבואת6, דפסח צ"ל בחדש האביב זמן בישול שעורים7 ודוקא בעודם מחוברי' כמו קישות שהתליע באיבו8, ושבועות בזמן קציר חטים9, וסוכות בזמן האסיף10, ואם הם שייכים להתבואה דוקא הי' צ"ל בארץ דבחו"ל אין זמן התבואה כו' ולא יש לנו תבואה כו' והמועדים הם בין בארץ בין בחו"ל11. והענין דהנה רגלים פי' ל' רגל המהלכת12 ג"כ וכמארז"ל קטן שאינו יכול13 לאחוז בידיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית פטור מראי' שנא' שלש רגלים וצ"ל מה שייך רגל המהלכת לרגלים. והענין דהנה כתי' כה אמר ה' אם בדרכי תלך ונתתי לך מהלכים14 בין העומדים האלה, הנה עבודת המלאכים הוא בבחי' עמידה וכמ"ש שרפים עומדים15, כולם עומדים ברום עולם16, ויש בזה מעלה וחסרון, מעלה שאינו שייך בהם ירידה דאינם מתלבשים בגופים דד' יסודות, וחסרון שאין בהם עלי' כ"כ אף שממשיכים ע"י בטולם המשכת אלקות כו' מ"מ אין העלי' כ"כ, דכתי' ורגליהם רגל ישרה17 ואי' בתוס' ישר"ה מספר תקט"ו18 כמנין תקט"ו תפלות שהתפלל משה כמנין ואתחנ"ן19, וצ"ל למה מספר תקט"ו דוקא, ומצינו כל המספרים שבשמים הם ת"ק כמו עובי כל רקיע20 מהלך ת"ק שנה בין כל רקיע מהלך ת"ק שנה כו' עץ החיים מהלך ת"ק שנה21, וצ"ל למה מספר ת"ק דוקא.
והענין דהנה כתי' לך ה' הגדולה והגבו'22 והת"ת והנצח וההוד, ואמרז"ל הגדולה זו קרי"ס והגבו' מכות בכורות ות"ת מ"ת והנצח בנין ירושלים וההוד בנין24 בהמק"ד23, דה' מדות אלו הם עקרי המדות25 וכמ"ש כי אמרתי עולם חסד תפביבנה26 וכתי' זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה27 רחמים וחסדים הם מקור העולם, וכמארז"ל בתחילה עלה במח'28 לברוא את העולם במה"ד ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת החסד מדתו של אברהם29 וכמ"ש בהבראם באברהם30, ראה שאינו מתקיים שיתף עמו מדתו של יעקב מדה"ר31 וכמארז"ל על השמים נטל אש ומים ופתכן32 זה בזה ולא הוה גלדא33 עד דאגלידא ברוחא עילאה שהיא מדתו של יעקב, וזהו חג"ת, ונו"ה הם ענפים נצח ענף החסד והוד ענף הגבו'34 ומצינו דעיקר ההשפעה הוא מהענפי' כמו הפירות שאינם צומחים על האילן כ"א על הענפים, וה' אלו הם עקרי המדות לכן מתניתא תנא35 רק ה' אלו, אף שיש מדה ששית כי כל בשמים וארץ הוא רק מחבר שמים וארץ36 שכל מה שיש בשמים יהי' בארץ והוא השפעה לבר מגופא, ואפי' הולדה שהיא בדומה לו הוא ג"כ לבר מגופא דאינו דבר חדש, והמדות העיקרים הם חמש אלו, ועבודת המלאכים הוא להמשיך מי"ה בו"ה דה' מדות הנ"ל הם ו"ה וצריכים להמשיך מי"ה דכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה דלצורך בריאת העולמות הי' צריכים לבנות מדת החסד37 וכתי' זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה רחמים וחסדים שייכי' לעולם דענין החסד שייך כשיש זולת38 אבל בלא זולת לא שייך כלל מדת החסד וכן רחמים כו' אבל מוחין אינם שייכים לזולת כלל וכי בשביל שאין זולת לא ישכיל השכלות, ומשארז"ל ומתלמידי יותר מכולם39 היינו להוציא מהעלם אל הגילוי, וזשארז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם40 תפגאלפך חכ' ואלפך בינה42 הם קדמו לעולם שאינם שייכים לעולם41 כלל, וזהו עבודת המלאכים להמשיך ממוחין למדות וזהו ישר"ה מספר תקט"ו ת"ק הוא חמש כלולים מי' וי' מי' מספר ת"ק והמלאכים ממשיכים מט"ו י"ה בת"ק, וזהו עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכתי' ועל יובל ישלח שרשיו43 מה שמו46 דההוא נהר יובל שמו44 חיים שמו חו"ב45, וזהו"ע העמידה ויש בזה מעלה וחסרון מעלה שאינם מתלבשים בגופי' וחסרון דאף שע"י אמירתם קדוש ממשיכים מוחין במדות מ"מ א"ז עלי' כ"כ.
וכשם שיש בחי' עמידה במלאכים כמו"כ יש עמידה בנשמות, דנשמה קודם התלבשותה בגוף כתי' חי ה' אשר עמדתי47, ואדרבה העמידה היא בבחי' יותר גבוה48 ואפי' לאחר שנתלבשה בגוף יש בה עבודת העמידה וכמו אשר כח בו49 לעמוד בהיכל המלך פי' שיכול לעצור א"ע אפי' מדברי' הכרחים, וכמ"ש בזהר דכורא קאים בחילא50 באשה קרא מושב51 ודכורא כו' ובעבודה הוא שעומד מחשבות52 זרות ורצונות זרות, דכמו שנת"ל53 שיש הילוך בקדושה כמו"כ יש הילוך בלעו"ז54 וכמ"ש ויבא הולך לאיש עשיר55 כו' ואח"כ נק' אורח ואח"כ איש וקאי על היצה"ר56 בתחילה הוא כמו הולך בדבר57 מעבר בל"א58 פאר באייגייער, וכשממלא רצונו מעט נק' אורח שעושה אכסניא עד שנעשה איש בעה"ב ומושל ושולט וכמארז"ל היום אומר לו כך59 ומחר אומר לו כך כו', וכשעומד מהילוך זה זהו עבודת העמידה בנשמות, ובמשכן הם קרשי המשכן דלמעלה שרפים עומדים ולמטה תפדעצי שיטים עומדים60 שיטים הוא דאין אדם עובר עבירה62 אא"כ נכנס בו רוח שטות61, אבל כשעצי שיטים עומדים עי"ז ממשיך ג"כ מבחי' י"ה, וזהו הללו יה63 וזהו"ע ט"ו64 תשבחות דישתבח65 שהם נגד ט"ו תי' דבפסוק את ה' האמרת66 כו' וט"ו ווין דאוי"צ67 הכל מכוון אחד ההמשכה מי"ה בו"ה.
עוד מדרי' יש מ"ש ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, דבחי' עמידה שנת"ל הוא בחי' בכל לבבך ובכל נפשך68 והו"ע ממכ"ע ע"י ההתבוננות דלאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך69 כמו האדם שאוהב חיי נפשו כמו"כ יהי' לו אהבה לאלקות, אבל ההילוך הוא כשיתבונן איך דא"ס למעלה עד אין קץ70 ולמטה עד אין תכלית ולגדולתו אין חקר71 ועי"ז יבא לתשובה בחילא יתיר72 בכל מאדך בלי גבול73 והוא הרגל השלישי. וע"י ההילוך מלמטה כמ"ש אם בחקתי תלכו74 וכמ"ש גבי אברהם התהלך לפני75 עי"ז נמשך ההילוך מלמעלה וכמ"ש והתהלכתי בתוככם76. וזהו מ"ש עד יעבור עמך הוי', דכתי' ויקרא הוי' הוי'78 שיש ב' שמות הוי' א' שם הוי' דסדר השתל', י' חכמה79 ה' בינה ו"ה מדות ודיבור80, ויש שם הוי' שלמעלה מסדר השתל', עד יעבור עמך הוי' למעלה משם הוי'77 דסדר השתל', וכמו אתהלך לפני הוי'81 לפני שם הוי' דסדר השתל'. וזהו הפך ים ליבשה82 בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, תפהדנהר יוצא מעדן83 וכתי' משם יפרד84 מפני שנמשך בכל עולם לפ"ע עד שנעשה העלמות והסתרים, אך בנהר יעברו ברגל ע"י רגל השלישי עי"ז בעבר הנהר85 למעלה מהנהר וממילא נמשך גילוי אלקות למטה כמו למעלה, שם נשמחה בו בחי' א"ס עצומ"ה, וזהו שלש רגלים תחוג ל"י א"ס עצומ"ה.
ושרש ההפרש בין עבודת המלאכים לעבודת הנשמות בבחי' הילוך הוא, דמלאכים ממשיכים זיווג חיצוני דחו"ב86 שהוא אין ויש87, חכ' נק' אין והחכ' מאין תמצא89 ובינה נק' יש להנחיל אוהבי יש90 והוא ראשית ההשתל'88 שהו"ע השתל' עו"ע91 שהעלול מלביש רק מחצה התחתון92 מהעילה וכן העלול שלמטה ממנו מלביש מחצה התחתון מהעלול דעילה הראשונה, וכמו שכל ומדות מח' ודיבור דהמדות מלבישים רק מחצה התחתון מהשכל ולא כל השכל מלובש בהמדה, ולכן האור מתמעט למטה מטה עד שאפשר להיות העלם והסתר, ולכן אף שממשיכים בחי' חכ' ואוא"ס המלובש בו93, הכל רק בחי' חיצוניות שהוא ראשית ההשתל', אבל נשמות ע"י ההילוך ממשיכים בחי' פנימיות דשם מאיר א"א ועתיק ועוד למעלה יותר עד א"ס ממש, וזהו קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים ודילוג ברגל אחת95 הוא רגל השלישי, וגילוי זה הי' ביצ"מ94 ובמורא גדול זו גילוי שכינה96 ומבואר במ"א בחי' מל' דא"ס97. וזהו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה98, מלכים תפוהוא כמ"ש הנה המלכים נועדו100 הם יהודה ויוסף בחי' צ"ע101, מלכי חו"ב, מלך בחי' כתר99, וכ"ז ממשיכים ע"י ההילוך, ומדרי' זו הוא בחי' צדיק שלמעלה מישר וכמ"ש בזהר102.
וצ"ל למה דוקא נשמה בגוף מגיע לבחי' צדיקים דכתי' ועמך כולם צדיקים103 קאי דוקא על נשמות בגופי'. והענין דהנה הצמיחה היא בארץ דוקא אף דשמים למעלה מארץ וכמ"ש שמים לרום104 מ"מ עיקר הצמיחה בארץ דוקא, וכמו הצומח שמחי' את האדם105 אף שהמדבר למעלה מהצומח ובניהם106 מפסיק בע"ח, מ"מ הצומח מחי' את האדם, דכל אור שהוא למעלה יותר יורד למטה יותר107, א"כ בהצומח יש ניצוץ דתהו עליון יותר לכן ע"י שהאדם מבררו מחי' אותו, א"כ יתרון האור מתוך החשך108 וכמו אין אדם רואה מתוך הלבן שבעין אלא מתוך השחור109, וכמו מים חיים הם דוקא לאחר שבוקעים את עפר הארץ110 וכמו שהם בים אינם מ"ח111, וכמו"כ כאן דנר ה' נשמת אדם112 וכמו הנר שמאיר במקום החשך כמו"כ הנשמה מברר הגוף והנה"ב ועי"ז נמשך בחי' א"ס שלמעלה מסדר השתל', ועיקר גילוי בחי' זו יהי' לע"ל אך הארה מבחי' זו מאיר עכשיו ג"כ כו'.
הערות
עמוד תפ
- 1. שלש רגלים תחוג לי : הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ממאמר ד"ה זה שנדפס לעיל (בחלק המאמרים — וראה הנסמן בהערה 1 שם). כמו"כ ישנו עוד הנחה מדרוש זה ונדפסה לקמן בחלק ההנחות. לקמן בהנחה שלאח"ז ד"ה את חג המצות תשמור שנדפסה לאח"ז צויין להנחה זו על יד הערה 4־ 16־ 24.
- 2. שלש רגלים תחוג לי בשנה : משפטים כג, יד.
- 3. את חג המצות . . יצאת ממצרים : שם כג, טו.
- 4. וחג הקציר . . מן השדה : משפטים שם, טז.
- 5. מועדי הוי' : אמור כג, ב. ד. לז. מד. עזרא ג, ה.
עמוד תפא
- 6. בתבואת : אוצ"ל: בתבואות־ בתבואת הארץ.
- 7. האביב זמן בישול שעורים : ראה מנחות סח, ב. אבן עזרא משפטים כג, טז. לקו"ש משפטים כרך לו ע' 109 ואילך.
- 8. קישות שהתליע באיבו : ראה חולין נח סע"א. סז סע"א ואילך.
- 9. ושבועות בזמן קציר חטים : תשא לד, כב.
- 10. וסוכות בזמן האסיף : משפטים כב, טז (וברש"י שם). תשא שם.
- 11. והמועדים . . בארץ בין בחו"ל : ראה גם רמב"ם הל' יו"ט רפ"א.
- 12. רגלים . . רגל המהלכת : ראה [ולהבא בסמוך] אוה"ת משפטים כאן ע' א'קעד ואילך. וראה גם סה"מ תרל"ח ע' תקכא ואילך. ע' תקכה. (ע' תלט).
- 13. קטן שאינו יכול : ראה חגיגה ב, א (במשנה).
- 14. כה אמר . . ונתתי לך מהלכים : זכרי' ג, ז [בדילוג]. ראה תו"א וישב ל, סע"א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תרסז. וש"נ. ש"א ח, ב ובהערה 42.
- 15. שרפים עומדים : ישעי' ו, ב. ראה גם לקו"ת אמור לז, ג. בחוקותי מה, א.
- 16. כולם עומדים ברום עולם : ברכת יוצר.
- 17. ורגליהם רגל ישרה : יחזקאל א, ז.
- 18. ואי' בתוס' ישר"ה מספר תקט"ו : חגיגה יג, א ד"ה ורגלי. ראה גם לקו"ת אמור לד, א. אוה"ת חנוכה כרך ה ע' 1828 ואילך [בהעלותך ע' תי ואילך]. משפטים כאן ע' א'קעג. ואתחנן ס"ע קיג ואילך. ובכרך ו' ע' ב'קצג.
- 19. תקט"ו תפלות . . ואתחנ"ן : דב"ר פי"א, י. ראה גם אוה"ת סידור ס"ע קיג. לקו"ש בשלח כרך ו ע' 105.
- 20. עובי כל רקיע : ראה חגיגה יג, א.
- 21. עץ החיים מהלך ת"ק שנה : ב"ר פט"ו, ו. ראה גם אוה"ת בראשית ע' מז. שם כרך ג ע' תקלב.
- 22. לך ה' הגדולה והגבו' : דברי הימים-א כט, יא.
- 24. והנצח בנין . . וההוד בנין בהמק"ד : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערות 27-28.
- 23. הגדולה זו . . בנין בהמק"ד : ראה ברכות נח, סע"א.
- 25. דה' מדות . . עקרי המדות : ראה זהר פינחס רנד, א. סידור שער הל"ג בעומר דש, א. מאמרי אדה"א בראשית ע' רפה וש"נ. סה"מ תרכ"ז ע' רסב. וש"נ.
עמוד תפב
- 26. כי אמרתי עולם חסד יבנה : תהלים פט, ג.
- 27. זכור רחמיך וחסדיך. . המה : תהלים כה, ו [בדילוג השם]. ראה זהר שמיני לח, א ובמק"מ שם. אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' צב. ר"ה ע' א'רפח.
- 28. בתחילה עלה במח' : ראה רש"י בראשית א, א. לקמן הנחה ד"ה כי תבואו וכו' ושבתה הארץ ובהערה 86 בשם הזהר. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'תכ. ע' א'תמב ואילך. מאמרי אדמו"ר הצ"צ הנחות תרט"ו ע' לא-לב. וש"נ. סה"מ תרכ"ז ע' תלה. תורת שלום ע' 20.
- 29. מדת החסד. . אברהם : ראה זהר בראשית מז, ב. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תקפ ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' ד. וש"נ.
- 30. בהבראם באברהם : בראשית ב, ד. ראה זהר שמיני שם. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 36.
- 31. יעקב מדה"ר : ראה זהר לך פז, ב. מאמרי אדה"א בראשית ע' קנו. וש"נ.
- 32. נטל אש ומים ופתכן : ראה ב"ר פ"ד, ז.
- 33. ולא הוה גלדא : ראה זהר לך עז, א.
- 34. נצח ענף . . הגבו' : ראה זהר רע"מ פינחס רמג, סע"א. הנסמן במאמרי אדה"א קונטרסים ע' רכח.
- 35. מתניתא תנא : ראה לעיל הערה 23.
- 36. כי כל . . מחבר שמים וארץ : המשך הכתוב לך ה' הגדולה — דברי הימים-א כט, יא. ראה סידור שער הל"ג בעומר דש, א ואילך.
- 37. כי אמרתי . . לבנות מדת החסד : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה הוא אהרן ומשה ובהערה 106.
- 38. החסד שייך כשיש זולת : ראה גם אוצרות חיים בתחלתו. הובא בלקו"ת מסעי צג, רע"א. סה"מ תרל"ח ס"ע שצ. וש"נ. תר"ם ח"א ע' קפה. וש"נ.
- 39. ומתלמידי יותר מכולם : תענית ז, א. ראה גם סה"מ תר"ם ח"א ע' קנב. וש"נ.
- 40. אלפים שנה קדמה תורה לעולם : ראה מדרש תהלים צ, ד. שבת פח, ב וברש"י שם. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' כ. מאמר ד"ה זה תשי"א יום ב' דחה"ש.
עמוד תפג
- 42. אלפך חכ' ואלפך בינה : כנצ"ל: ואאלפך — איוב לג, ג. שבת קד, א.
- 41. אלפים שנה . . שאינם שייכים לעולם : ראה גם סה"מ תרל"ח ע' טז. וש"נ. תר"ם ח"א ע' קפ. וש"נ.
- 43. ועל יובל ישלח שרשיו : ירמי' יז, ח. ראה אוה"ת ירמי' כרך א ע' שמה.
- 46. חיים שמו : ראה זהר אחרי שם. אוה"ת ירמי' שם. סה"מ תרל"ח ע' תכג. וש"נ.
- 44. מה שמו . . יובל שמו : ראה זהר יתרו פג, א. אחרי נח, א. וראה גם בכורות נה, ב. ויק"ר ספכ"ב.
- 45. יובל . . חיים . . חו"ב : ראה לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה כ שיובל בחי' בינה. לקו"ת חוקת סא, ד שחיים בחי' חכמה. לעיל שם מאמר ד"ה וידבר כו' קדושים תהיו על יד הערה 160.
- 47. חי ה' אשר עמדתי : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה הקבצו ושמעו בנ"י ובהערה 67.
- 48. העמידה . . יותר גבוה : ראה גם תו"א בשלח סב, סע"ד. סה"מ תרל"ח ע' ת. וש"נ. תר"ם ח"א ע' יב. וש"נ.
- 49. אשר כח בו : דניאל א, ד [ושם: ואשר כח בהם].
- 50. דכורא קאים בחילא : ראה זהר תצוה קפג, א.
- 51. באשה קרא מושב : ראה פסחים ג, א. אוה"ת ואתחנן ע' קיד. כרך ו ע' ב'קצג. משלי כרך א ס"ע תקסז ואילך.
- 52. מחשבות : אוצ"ל: ממחשבות.
- 53. שנת"ל : אולי כתוב: שית"ל שיתבאר לקמן.
- 54. בלעו"ז : קהלת ז, יד. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' קלד.
- 55. ויבא הולך לאיש עשיר : שמו"ב יב, ד — ושם: העשיר.
- 56. הולך . . אורח . . איש . . היצה"ר : רש"י שם.
- 57. בדבר : אוצ"ל: בדרך.
- 58. בל"א : בלשון אידיש. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' ה. וש"נ.
- 59. היום אומר לו כך : ראה שבת קה, ב.
עמוד תפד
- 60. דלמעלה שרפים . . עצי שטים עומדים : ראה שמו"ר פל"ג, ד. תרומה כו, טו.
- 62. דאין אדם עובר עבירה : סוטה ג, א. ראה מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תרמה. וש"נ.
- 61. שיטים . . שטות : סנהדרין קו, א.
- 63. הללו יה : ראה זהר ויחי רלב, ב. סידור שחרית נו, ב ואילך ובהנסמן לשם. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' יב. וש"נ. אוה"ת (יהל אור) תהלים ע' תקנז ואילך וע' תרצג.
- 64. ט"ו . . דישתבח . . האמרת . . ווי"ן : ראה אוה"ת תבוא ע' תתרסו בשם הבחיי תרומה כה, ז. נדפס גם באוה"ת על סידור ס"ע קט ואילך. שם ס"ע קי ואילך. סה"מ תרנ"ח ס"ע ריד ואילך.
- 65. ט"ו תשבחות דישתבח : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 73.
- 66. את ה' האמרת : תבוא כו, יז.
- 67. וט"ו ווין דאוי"צ : ראה פע"ח שער הק"ש ש"ח, פכ"ח. תו"ח וישב רי, א הערה 14.
- 68. בבל לבבך ובבל נפשך : ואתחנן ו, ה.
- 69. דלאהבה את ה' אלקיך כי הוא חייך : נצבים ל, כ [בדילוג].
- 70. דא"ס למעלה עד אין קץ : ראה ז"ח יתרו לד, ג. ת"ז תי"ט (מ, ב). תו"ח נח סט, ב ובהערה 11.
- 71. ולגדולתו אין חקר : תהלים קמה, ג.
- 72. לתשובה בחילא יתיר : ראה זהר ח"ש קכט, ב. אגה"ת פ"ח. מאמרי אדה"א בראשית ע' קעב. וש"נ. תו"ח שמות ח"א לז, א. וש"נ. פלח הרמון אחרי ע' קפח ואילך.
- 73. בכל מאדך בלי גבול : ואתחנן ו, ה. ראה גם אגה"ק סי"ז. סה"מ תר"ם ח"א ע' תכט. וש"נ.
- 74. אם בחקתי תלכו : בחוקותי כו, ג. ראה גם לקו"ת שלח לה, ד. לט, ד. בחוקותי מה, א. מז, ב.
- 75. התהלך לפני : לך יז, א.
- 76. והתהלכתי בתוככם : בחוקותי כו, יב.
- 78. ויקרא הוי' הוי' : תשא לד, ו. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה מגילה נקראת ובהערה 232.
- 79. י' חכמה : ראה זהר ויקרא יז, א. תו"ח ויצא קסז, ג הערה 38.
- 80. ו"ה מדות ודיבור : ראה גם סה"מ תר"ם ח"ב ע' תצה וע' תשטו.
- 77. עד יעבור . . למעלה משם הוי' : בשלח טו, טז. ראה גם תו"א לך יג, ד. בשלח סה, א. לקו"ת בשלח ב, ג. ש"א כ, ב ובהערה 31. סה"מ תר"ם ח"א ע' רמו. וש"נ.
- 81. אתהלך לפני ה' : תהלים קטז, ט.
- 82. הפך ים ליבשה : תהלים סו, ו.
עמוד תפה
- 83. בנהר יעברו . . יוצא מעדן : ראה גם לקו"ת שמע"צ פח, ד. צו יא, ד. טו, ד.
- 84. משם יפרד : בראשית ב, י — ושם: ומשם.
- 85. בעבר הנהר : יהושע כד, ב. ראה לקו"ת בחוקותי מז, א.
- 86. זיווג חיצוני דחו"ב : ראה לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 111.
- 87. דחו"ב שהוא אין יש : ראה הנסמן בביאוה"ז להצ"צ כרך ב ע' תתרא. מאמרי אדה"א בראשית ע' ב. דרושי חתונה ח"ב ע' תעג. סה"מ תרכ"ט ע' רעח.
- 89. והחכ' מאין תמצא : איוב כח, יב.
- 90. להנחיל אוהבי יש : משלי ח, כא.
- 88. חכ' . . ראשית ההשתל' : ראה רמ"ז לזהר ואתחנן רסה, ב — בדפי הספר קצד, א [ד"ה לארקא] וסע"ב. סה"מ תר"ם ח"א ע' רי. וש"נ.
- 91. עו"ע : בלקו"ת ברכה צה, ב: הנזכר בספרים. שה"ש א, ב: כמ"ש בספרים. ראה גם רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ב, ה"ו.
- 92. שהעלול מלביש . . התחתון : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 89.
- 93. חכ' ואוא"ס המלובש בו : ראה תניא פי"ח. פל"ה בהג"ה [ראה במ"מ הגהות והע"ק לפי"ח. ופל"ה]. אגה"ק ס"כ קל, ב. לקו"ת במדבר יד, ב [ושם מציין: ”בע"ח שער מ"ז פ"ג" (ולפנינו הוא פ"ב) ”ושער ב' במה"ב פ"א פ"ג" — ולפנינו הוא בשער סדר אצי' ש"ג]. תו"ח שמות ח"א ז, ד הערה 333. סה"מ תרנ"ח ע' יב.
- 95. ודילוג ברגל אחת : אהלות פ"ח, מ"ה ובפיה"מ ורע"ב שם. ראה לקו"ת שה"ש טו, ב.
- 94. קול דודי . . מדלג . . ביצ"מ : שה"ש ב, ח. ראה רש"י שם.
- 96. ובמורא גדול זו גילוי שכינה : תבוא כו, ח. בספרי שם. הגדה של פסח.
- 97. בחי' מל' דא"ס : ראה גם שע"ת קמה, ד ובהערה 41. תו"ח בא ח"א ק, ג. וש"נ. (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך על יד הערה כח.
- 98. מצה זו . . הקב"ה : נוסח הגדה של פסח.
עמוד תפו
- 100. הנה המלכים נועדו : תהלים מח, ה. ראה זהר ויגש רו, א.
- 101. ויוסף בחי' צ"ע : ראה זהר ויצא קנג, ב. תו"א ויגש מד, ג. סה"מ תר"ם ח"ב ע' תרעו. וש"נ.
- 99. מלכים . . כתר : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) מאמר ד"ה והי' אור הלבנה ובהערה 29.
- 102. צדיק שלמעלה מישר . . בזהר : ראה זהר אחרי נט, סע"א. רשב"א — בע"י — ספ"ק דתענית הובא במהרש"א שם. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן.
- 103. ועמך כולם צדיקים : ישעי' ס, כא.
- 104. שמים לרום : משלי כה, ג.
- 105. הצומח שמחי' את האדם : ראה (לעיל בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 138.
- 106. ובניהם : אולי כתוב: וביניהם.
- 107. דכל אור . . למטה יותר : ראה ש"א שער הפורים נח, א. סה, א. סה"מ תרל"ח ע' תב. וש"נ.
- 108. יתרון האור מתוך החשך : ע"פ קהלת ב, יג.
- 109. אין אדם . . מתוך השחור : ראה ויק"ר פל"א, ח. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן הערה 141.
- 110. מים חיים . . עפר הארץ : ראה תו"א תולדות כ, א. ב. סהמ"צ להצ"צ ע' 306. אוה"ת חוקת ע' תתס. מאמרי אדה"א קונטרסים ס"ע שצח ואילך. וש"נ. לקמן הנחה ד"ה כתר יתנו לך על יד הערה 46.
- 111. מים . . שהם בים אינם מ"ח : ראה פרה פ"ח, ה"ח. מקואות פ"ה, מ"ד. רמב"ם הל' פרה אדומה פ"ו, ה"י. מקואות פ"ט, ה"ח. הי"ב.
- 112. דנר ה' נשמת אדם : משלי כ, כז.
אבן עזרא על שמות כ״ג:ט״ז - הטקסט מספריא
וחג הקציר. בכורי קציר חטים, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב שהוא בכורי השעורים, והמרחק בין בכורי שעורים לבכורי חטים, כמו שבעה שבועות תספר לך (שם שם):
וחג האסיף בצאת השנה. ותכנס שנה אחרת והחל ממרחשון לזרוע:
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב א׳ - הטקסט מספריא
ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים. ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן שבתון כלומר שבות. וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, כל מלאכה לא יעשה בהן. ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.
העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת. חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב.
כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה.ושאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן. וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.
כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה.ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואע"פ שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב. שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש. ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש. וכן כל כיוצא באלו. וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב. כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול. ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב. עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר מותר לאכול המותר בחול.
ממלאה אשה קדרה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת. ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שאינו צריך אלא לקיתון אחד. וממלאה אשה תנור פת אף על פי שאינה צריכה אלא לככר אחד. שבזמן שהפת מרובה בתנור היא נאפת יפה. ומולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכן כל כיוצא בזה.
המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום או שזימן אורחים ולא באו ונשאר התבשיל והפת הרי זה מותר לאכול למחר בין בחול בין בשבת. ובלבד שלא יערים. ואם הערים אסור ואפילו בשבת שאחר יום טוב מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד.
מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה ביום טוב אלא א"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום. כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול וכן כל כיוצא בזה.
אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל כותים או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. לפיכך מזמנין את הכותי בשבת ואין מזמנין אותו ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו. אבל אם בא הכותי מאליו אוכל עמהן מה שהן אוכלין שכבר הכינוה.
בהמה שחציה של כותי וחציה של ישראל מותר לשוחטה ביום טוב שאי אפשר לאכול ממנה כזית בשר בלא שחיטה. אבל עיסה שחציה לכותים וחציה לישראל אסור לאפות אותה מפני שיכול לחלק הבצק. בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להם פת ביום טוב. אם כשנותנין פת ממנה לתינוק אין מקפידין מותר לאפותו להן ביום טוב שכל פת ופת ראוי לתינוק. עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה נאפית ביום טוב.
המבשל ביום טוב לכותים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן. עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לכותים ולבהמה.
רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתיה ועושין אותן ביום טוב שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש לכל שצריך הגוף. לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וחמין שהוחמו מערב יום טוב רוחץ בהן כל גופו ביום טוב שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד.
כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה בין שהוא משום שבות הרי הוא אסור ביום טוב אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה. או דברים שהם מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו. וכל שאסור לטלטלו בשבת אסור לטלטלו ביום טוב אלא לצורך אכילה וכיוצא בה. וכל שמותר בשבת מותר ביום טוב. ויש ביום טוב מה שאין בשבת איסור מוקצה שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת מפני שיום טוב קל משבת אסרו בו המוקצה שמא יבוא לזלזל בו.
כיצד תרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישה ויוני שובך ופירות העומדין לסחורה כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותם מבערב ויחשוב עליהם לאכילה. אבל בשבת הכל מוכן אצל שבת ואינו צריך הכנה. וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב כך הנולד אסור.
חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב. לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה. ואע"פ שהתרנגולת עומדת לאכילה. הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב. ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת. וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב.
וכשם שאסור לאכלה כך אסור לטלטלה ואפילו נתערבה באלף כולן אסורות שהרי למחר יותרו הכל וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף אלפים אינו בטל. השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות הרי אלו מותרות. שאין זה דבר מצוי תמיד ודבר שאינו מצוי אלא אקראי בעלמא לא גזרו בו.
זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים מנהג הוא. ויום טוב שני מדברי סופרים הוא ומדברים שנתחדשו בגלות. ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים טובים אלא בראש השנה בלבד. ובהלכות קידוש החדש מספר זה נבאר עיקר מנהג זה ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום.
יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד.
כיצד המת ביום טוב ראשון יתעסקו בקבורתו הכותים וביום טוב שני יתעסקו בו ישראל. ועושין לו כל צרכיו כגון עשיית המטה ותפירת התכריכין וקציצת הבשמים וכל כיוצא בזה. שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה.
שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני. דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני. וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואע"פ שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים אלא לענין המת בלבד. אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. ואפילו נולדה ביום שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו
חגיגה ב׳ א - הטקסט מספריא
הַכֹּל חַיָּיבִין בִּרְאִיָּיה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְטוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, וְנָשִׁים, וַעֲבָדִים שֶׁאֵינָם מְשׁוּחְרָרִים, הַחִיגֵּר וְהַסּוֹמֵא, וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן, וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲלוֹת בְּרַגְלָיו.
אֵיזֶהוּ קָטָן — כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִרְכּוֹב עַל כְּתֵפָיו שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כֹּל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱחוֹז בְּיָדוֹ שֶׁל אָבִיו וְלַעֲלוֹת מִירוּשָׁלַיִם לְהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁלֹשׁ רְגָלִים״.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה — שְׁתֵּי כֶסֶף, וְהַחֲגִיגָה — מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הָרְאִיָּיה מָעָה כֶּסֶף, וְהַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶסֶף.
גְּמָ׳ ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. וּלְרָבִינָא דְּאָמַר מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי חִיגֵּר בְּיוֹם רִאשׁוֹן וְנִתְפַּשֵּׁט בְּיוֹם שֵׁנִי.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין זֶה לָזֶה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּלָּן תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן, ״הַכֹּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי? לְאֵתוֹיֵי סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו.
וּדְלָא כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: יוֹחָנָן בֶּן דַּהֲבַאי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: סוֹמֵא בְּאַחַת מֵעֵינָיו פָּטוּר מִן הָרְאִיָּיה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יִרְאֶה״, ״יֵרָאֶה״ — כְּדֶרֶךְ שֶׁבָּא לִרְאוֹת כָּךְ בָּא לֵירָאוֹת. מָה לִרְאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו, אַף לֵירָאוֹת בִּשְׁתֵּי עֵינָיו.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִי מֵעִיקָּרָא, וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ הָא דְּרָבִינָא — לָא קַשְׁיָא: כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה, כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה. דִּתְנַן: מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין — עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד, דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
MISHNA: All are obligated on the three pilgrim Festivals in the mitzva of appearance, i.e., to appear in the Temple as well as to sacrifice an offering, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor; and a tumtum, and a hermaphrodite, and women, and slaves who are not emancipated; and the lame, and the blind, and the sick, and the old, and one who is unable to ascend to Jerusalem on his own legs.
Who has the status of a minor with regard to this halakha? Any child who is unable to ride on his father’s shoulders and ascend from Jerusalem to the Temple Mount; this is the statement of Beit Shammai. And Beit Hillel say: Any child who is unable to hold his father’s hand and ascend on foot from Jerusalem to the Temple Mount, as it is stated: “Three times [regalim]” (Exodus 23:14). Since the term for feet is raglayim, Beit Hillel infer from here that the obligation to ascend involves the use of one’s legs.
Beit Shammai say: The burnt-offering of appearance brought on a pilgrim Festival must be worth at least two silver coins, and the Festival peace-offering must be worth at least one silver ma’a coin. And Beit Hillel say: The burnt-offering of appearance must be worth at least one silver ma’a and the Festival peace-offering at least two silver coins.
GEMARA: The Gemara asks: When the mishna states that all are obligated in the mitzva of appearance in the Temple, the term: All, comes to add what in the mishna’s ruling? The Gemara answers: It serves to add one who is half-slave half-freeman. The Gemara asks: And according to the opinion of Ravina, who said: One who is half-slave half-freeman is exempt from the appearance in the Temple, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who was lame on the first day of the Festival and was unable to travel, and was healed on the second day of the Festival. This man is obligated to appear before the end of the Festival.
The Gemara asks: This works out well according to the one who said that all seven days of the Festival redress one another, i.e., the obligation to appear applies equally on all days of the Festival. Consequently, one who was unable to travel on the first day may do so on the second day. However, according to the one who said that the main obligation is on the first day and all the remaining days merely redress the first day, and therefore one who was exempt from appearing on the first day of the Festival remains exempt throughout the rest of the Festival, the term: All, comes to add what? The Gemara answers: It comes to add one who is blind in one of his eyes.
The Gemara notes: And this is not in accordance with the opinion of this tanna, as it is taught in a baraita that Yoḥanan ben Dehavai says in the name of Rabbi Yehuda: One who is blind in one of his eyes is exempt from the mitzva of appearance, as it is stated: “Three occasions in the year all your males will appear [yera’e] before the Lord God” (Exodus 23:17). Since there are no vowels in the text, this can be read as: All your males will see [yireh] the Lord God. This teaches that in the same manner that one comes to see, so he comes to be seen: Just as the usual way to see is with both one’s eyes, so too the obligation to be seen applies only to one who comes with the sight of both his eyes. Therefore, one who is blind in one eye is not obligated in the mitzva of appearance in the Temple.
And if you wish, say instead: Actually, it is as we said initially, that it comes to include one who is half-slave and half-freeman. And as for that which poses a difficulty to the opinion of Ravina, it is not difficult: Here it is in accordance with the initial version of the mishna, whereas there, Ravina’s statement, is in accordance with the ultimate version of the mishna. As we learned in a mishna (Pesaḥim 88a): One who is half-slave half-freeman serves his master one day and works for himself one day. This is the statement of Beit Hillel.
Beit Shammai said to them:
בראשית רבה ט״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ט), תָּנֵי עֵץ שֶׁהוּא פּוֹסֶה עַל פְּנֵי כָּל הַחַיִּים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי, עֵץ חַיִּים מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְכָל מֵי בְרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין מִתַּחְתָּיו. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעָאי לֹא סוֹף דָּבָר נוֹפוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, אֶלָּא אֲפִלּוּ קוֹרָתוֹ מַהֲלַךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
בראשית רבה ד׳:ז׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם, רַב אָמַר אֵשׁ וּמָיִם, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר מִשּׁוּם רַב, נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵשׁ וּמַיִם וּפְתָכָן זֶה בָּזֶה וּמֵהֶן נַעֲשׂוּ שָׁמַיִם. דָּבָר אַחֵר, שָׁמִים כְּתִיב, שֶׁהֵן שָׁמִים מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל בְּרִיּוֹת, אִם זָכוּ (תהלים צז, ו): וְהִגִּידוּ הַשָּׁמַיִם צִדְקוֹ, וְאִם לָאו (איוב כ, כז): יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ. דָּבָר אַחֵר שָׁמַיִם, שֶׁהַבְּרִיּוֹת מִשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵיהֶן לֵאמֹר, שֶׁל מָה הֵן, שֶׁל אֵשׁ הֵן, שֶׁל מַיִם הֵן, אֶתְמְהָא. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, הוּא אָתָא וְקָם עָלָיו (תהלים קד, ג): הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, הֱוֵי שֶׁל מַיִם הֵן. סַמִּים, מַה סַּמִּים הַלָּלוּ, מֵהֶן יְרֻקִּין וּמֵהֶן אֲדֻמִּים, מֵהֶם שְׁחֹרִים וּמֵהֶם לְבָנִים, כָּךְ שָׁמַיִם פְּעָמִים יְרֻקִּין, וּפְעָמִים אֲדֻמִּים, פְּעָמִים שְׁחֹרִים, וּפְעָמִים לְבָנִים. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, שָׁמַיִם, שָׂא מַיִם, טְעוֹן מַיִם. מָשָׁל לְחָלָב שֶׁהָיָה נָתוּן בִּקְעָרָה, עַד שֶׁלֹא תֵּרֵד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ הוּא מְרַפֵּף, כֵּיוָן שֶׁיָּרַד לְתוֹכוֹ טִפָּה אַחַת שֶׁל מְסוֹ, מִיָּד הוּא קוֹפֵא וְעוֹמֵד, כָּךְ (איוב כו, יא): עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְרוֹפָפוּ, עָמְדוּ שָׁמַיִם נִתַּן בָּהֶם אֶת הַמְּסוֹ, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי, אַתְיָא כִּדְאָמַר רַב, לַחִים הָיוּ בָּרִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי קָרְשׁוּ.
בכורות נ״ה ב - הטקסט מספריא
עֵינָתָא דְּמִידַּלְּיָין! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָנְהוּ סוּלָּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ.
וְהָא כְּתִיב: ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הוּא פְּרָת דְּמֵעִיקָּרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יוּבַל״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״פְּרָת״? שֶׁמֵּימָיו פָּרִים וְרָבִים.
מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עָבֵיד לְהוּ לִבְנָאתֵיהּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי. מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן — סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת, שֶׁמָּא יִרְבּוּ נוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין, וְהָווּ לְהוּ מֵי גְשָׁמִים רוּבָּא.
וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם נִטְהָרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה — פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״,
springs that are higher in the mountains than the Euphrates; how can their water come from the Euphrates? Rav Mesharshiyya said: These are ladders of the Euphrates, i.e., the waters of the Euphrates seep through the ground and are drawn upward to emerge from these springs.
The Gemara asks: But isn’t it written: “And a river went out of Eden to water the garden; and from there it was separated, and became four heads…And the name of the third river is Tigris; that is the one that goes toward the east of Ashur. And the fourth river is the Euphrates” (Genesis 2:10, 14)? This indicates that the Euphrates, which is mentioned last, is the least of the four rivers, not the source of the other three.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: It is the Euphrates that the verse mentions initially as the river that went out of Eden, which divided into all the other rivers. After the other three branched out from it, the Euphrates continued to flow.
It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: Yuval is the name of the Euphrates River where it emerges from Eden, as it is stated: “For he shall be as a tree planted by the waters, and that spreads out its roots by the river [yuval], and shall not see when heat comes, but its foliage shall be luxuriant; and shall not be anxious in the year of drought, neither shall cease from yielding fruit” (Jeremiah 17:8). And why is it named Euphrates [perat]? Because its waters are fruitful [parim] and multiply without the need for rainfall.
The Gemara adds that this supports the opinion of Shmuel, as Shmuel says: The river is blessed from its riverbed; the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season.
The Gemara relates that Shmuel’s father fashioned a ritual bath for his daughters during the days of Nisan, and placed mats in the Euphrates River during the days of Tishrei when his daughters immersed in the river. He fashioned a ritual bath during the days of Nisan, because he holds in accordance with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, the great witness attesting to that fact is the Euphrates. Shmuel’s father was concerned that perhaps the rainwater and snow water that fell and accumulated in the river would exceed the amount of naturally flowing spring water that originated in the river’s sources, and the flowing rainwater would be the majority. Rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing. Therefore, Shmuel’s father fashioned ritual baths of standing water for his daughters.
And he placed mats during the days of Tishrei, when his daughters immersed in the river itself, to give them privacy. During Tishrei the waters of the Euphrates do not come from rainwater; rather, the waters are from the river itself, and therefore immersion is valid even when that water is flowing.
The Gemara notes: And this statement of Shmuel’s, that the additional water in the Euphrates is not from rainfall but from subterranean sources, disagrees with another ruling that he himself issued. As Shmuel says: Waters purify when flowing, i.e., when they are not collected into a ritual bath, only in the Euphrates during the days of Tishrei. Since rain does not fall in the summer, only after the summer, in Tishrei, is it clear that the water one is immersing in is in fact river water.
MISHNA: One who purchases an animal or has an animal that was given to him as a gift is exempt from separating animal tithe.
GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Kahana says that the verse states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses. The firstborn of your sons you shall give to Me. So you shall do with your oxen, and with your sheep: Seven days it shall be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29).
רש"י על שמואל ב י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיָּבֹא הֵלֶךְ. דִּמָּה אֶת יֵצֶר הָרָע תְּחִלָּה לְהֵלֶךְ, שֶׁעוֹבֵר לְדַרְכּוֹ, וְאַחַר כָּךְ לְאוֹרֵחַ, שֶׁנַּעֲשָׂה אַכְסְנַאי, וְאַחַר כָּךְ לְאִישׁ, שֶׁהוּא בַּעַל הַבַּיִת:
שמות רבה ל״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה, רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (דברי הימים א כט, יא): לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וגו' כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אַתָּה מוֹצֵא כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַעְלָן בָּרָא לְמַטָּן. לְמַעְלָן זְבוּל וַעֲרָפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סג, טו): וּרְאֵה מִזְּבֻל קָדְשְׁךָ, עֲרָפֶל (שמות כ, יח): וּמשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל, וּכְתִיב (איוב כב, יג): הַבְעַד עֲרָפֶל יִשְׁפּוֹט. לְמַטָּן (מלכים א ח, יב): אָז אָמַר שְׁלֹמֹה ה' אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל, וּכְתִיב (מלכים א ח, יג): בָּנֹה בָּנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ. לְמַעְלָן (ישעיה ו, ב): שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ. לְמַטָּן (שמות כו, טו): עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים. לְמַעְלָן כְּרוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לז, טז): ישֵׁב הַכְּרֻבִים, לְמַטָּן (שמות כה, כ): וְהָיוּ הַכְּרוּבִים. לְמַעְלָן (יחזקאל א, כ): וְהָאוֹפַנִּים יִנָּשְֹּׂאוּ לְעֻמָּתָם. לְמַטָּן (מלכים א ז, לג): וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה, וְכֵן (יחזקאל א, טו): וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ. לְמַעְלָן (תהלים יא, ד): ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ. לְמַטָּן (שמואל א א, ט): הֵיכַל ה'. לְמַעְלָן (תהלים סח, יג): מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן יִדֹּדוּן. לְמַטָּן (שמות יב, מא): יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה'. לְמַעְלָן (בראשית א, ו): יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם. לְמַטָּן (שמות כו, לג): וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם. לְמַעְלָן (דברי הימים א כט, כג): כִּסֵּא ה'. לְמַטָּן (ירמיה יז, יב); כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. לְמַעְלָן (איוב כה, ג): הֲיֵשׁ מִסְפָּר לִגְדוּדָיו. לְמַטָּן (שמואל ב ד, ב): וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים שָׂרֵי גְדוּדִים. לְמַעְלָן (בראשית טו, ה): וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים. לְמַטָּן (דברים א, י): וְהִנְכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. לְמַעְלָן (יחזקאל ט, יא): וְהִנֵּה הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים. לְמַטָּן (ויקרא טז, ד): כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ. לְמַעְלָן (תהלים לד, ח): חֹנֶה מַלְאַךְ ה', וּלְמַטָּן (מלאכי ב, ז): כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא. לְמַעְלָן (ישעיה ו, ז): בְּמֶלְקָחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, וּלְמַטָּן (שמות כ, כד): מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי. לְמַעְלָן (ישעיה מ, כב): וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָּׁבֶת. לְמַטָּן (במדבר כד, ה): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב. לְמַעְלָן (תהלים קד, ב): נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, וּלְמַטָּן (שמות כו, א): עֶשֶׂר יְרִיעֹת. לְמַעְלָן (דניאל ב, כב): וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. לְמַטָּן (שמות כז, כ): שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁחֲבִיבִין כָּל מַה שֶּׁלְּמַטָּן מִשֶּׁל לְמַעְלָן, תֵּדַע לָךְ שֶׁהִנִּיחַ מַה שֶּׁלְּמַעְלָן וְיָרַד בְּשֶׁלְּמַטָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, הֱוֵי: כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְאוֹמֵר (חגי ב, ח): לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב אָמַר ה' צְבָאוֹת.
תניא, אגרת התשובה ח׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, אַחֲרֵי הַעֲמָקַת הַדַּעַת בְּכָל הַנִּזְכָּר לְעֵיל, יוּכַל לְבַקֵּשׁ בֶּאֱמֶת, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא ״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי וְגוֹ׳״. כִּי אֲזַי תִּקָּבַע בְּלִבּוֹ בֶּאֱמֶת גּוֹדֶל הָרַחֲמָנוּת עַל בְּחִינַת אֱלֹקוּת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ וְשֶׁלְּמַעְלָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבָזֶה – יְעוֹרֵר רַחֲמִים הָעֶלְיוֹנִים מִי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵרָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, הַנִּרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד, שֶׁלְּמַעְלָה מַּעְלָה מִבְּחִינַת הַהַשְׁפָּעָה הַנִּשְׁפַּעַת מֵאוֹתִיּוֹת שֵׁם הַוָיָ׳.
וְלָכֵן הַי״ג מִדּוֹת הָרַחֲמִים מְנַקִּים כָּל הַפְּגָמִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נוֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְנַקֵּה״, וְשׁוּב אֵין יְנִיקָה לְהַחִיצוֹנִים וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא מֵהַשְׁפָּעַת הֵ״א תַּתָּאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל (וּבָזֶה תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה לִמְקוֹמָהּ, לְהִתְיַיחֵד בְּיה״ו, וְדַי לַמֵבִין).
וְכֵן מַמָּשׁ לְמַטָּה בַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שֶׁבָּאָדָם, שׁוּב אֵין ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב ״וְנַקֵּה״ – ״מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים״, לִרְחוֹץ וּלְנַקּוֹת נַפְשָׁם מִלְּבוּשִׁים הַצּוֹאִים, הֵם הַחִיצוֹנִים וְסִטְרָא אָחֳרָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״מְלַפַּפְתּוֹ וְכוּ׳״.
וּמֵאַחַר שֶׁ״רוּחַ עָבְרָה וַתְּטַהֲרֵם״, אֲזַי תּוּכַל נַפְשָׁם לָשׁוּב עַד הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, וְלַעֲלוֹת מַעְלָה מַּעְלָה לִמְקוֹרָהּ, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּיִחוּד נִפְלָא, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה מְיוּחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד, בְּטֶרֶם שֶׁנְּפָחָהּ בְּרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ לֵירֵד לְמַטָּה וּלְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם (וּכְמוֹ עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, בְּאָדָם הַנּוֹפֵחַ בְּרוּחַ פִּיו, בְּטֶרֶם שֶׁיּוֹצֵא הָרוּחַ מִפִּיו – הוּא מְיוּחָד בְּנַפְשׁוֹ). וְזוֹ הִיא תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת יִחוּד זֶה וּתְשׁוּבָה זוֹ, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה שֶׁלְּאַחַר תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת נָשֹׂא, דִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה הִיא, דְּיִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ דְּקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא וְכוּ׳, דְּאִיהוּ בֶּן י״ה – בִּינָה וְכוּ׳ (וּמַעֲלַת בַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עַל צַדִּיקִים גְּמוּרִים בָּזֶה הִיא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת חַיֵּי שָׂרָה, דְּאִינוּן מָשְׁכֵי עֲלַיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַתִּיר וּבְחֵילָא סַגִּי לְאִתְקָרְבָא לְמַלְכָּא וְכוּ׳):
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
תניא, ליקוטי אמרים י״ח - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב, מִלַּת ״מְאֹד״ שֶׁבַּפָּסוּק: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״.
צָרִיךְ לֵידַע נֶאֱמָנָה, כִּי אַף מִי שֶׁדַּעְתּוֹ קְצָרָה בִּידִיעַת ה׳, וְאֵין לוֹ לֵב לְהָבִין בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה דְּחִילוּ וּרְחִימוּ אֲפִילוּ בְּמוֹחוֹ וּתְבוּנָתוֹ לְבַד, אַף־עַל־פִּי־כֵן, קָרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר מְאֹד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כּוּלָּן, בְּפִיו וּבִלְבָבוֹ מַמָּשׁ, מֵעוּמְקָא דְלִבָּא, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, שֶׁהִיא ״אַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת״ שֶׁבְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ מֵאֲבוֹתֵינוּ.
רַק שֶׁצָּרִיךְ לְבָאֵר וּלְהַקְדִּים תְּחִלָּה בַּאֵר הֵיטֵב, שֹׁרֶשׁ אַהֲבָה זוֹ, וְעִנְיָינָהּ, וְאֵיךְ הִיא יְרוּשָּׁה לָנוּ, וְאֵיךְ נִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ.
וְהָעִנְיָן, כִּי הָאָבוֹת – הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה, וְעַל כֵּן זָכוּ לְהַמְשִׁיךְ נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם עַד עוֹלָם מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה שֶׁבְּאַרְבַּע עוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו.
וְעַל כָּל פָּנִים, אֲפִילוּ לְקַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נִמְשָׁךְ בְּזִיוּוּגָם נֶפֶשׁ דְּנֶפֶשׁ דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, שֶׁהִיא מַדְרֵגָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁבִּקְדוּשַּׁת הָעֲשִׂיָּה.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֵעֶשֶׂר סְפִירוֹת קְדוֹשׁוֹת, הִיא כְּלוּלָה מִכּוּלָּן, גַּם מֵחָכְמָה דַעֲשִׂיָּה, שֶׁבְּתוֹכָהּ מְלוּבֶּשֶׁת חָכְמָה דְּמַלְכוּת דַּאֲצִילוּת, שֶׁבְּתוֹכָהּ חָכְמָה דַאֲצִילוּת, שֶׁבָּהּ מֵאִיר אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״ה׳ בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ״, וְ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״.
וְנִמְצָא, כִּי אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא מְלוּבָּשׁ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבְּנֶפֶשׁ הָאָדָם – יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה מִיִּשְׂרָאֵל, וּבְחִינַת הַחָכְמָה שֶׁבָּהּ, עִם אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ, מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּכָל בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ כּוּלָּהּ, לְהַחֲיוֹתָהּ מִבְּחִינַת רֹאשָׁהּ עַד בְּחִינַת רַגְלָהּ, כְּדִכְתִיב: ״הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ״.
[וְלִפְעָמִים מַמְשִׁיכִים פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל נְשָׁמוֹת גְּבוֹהוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ בְּעִמְקֵי הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר גִּלְגּוּלִים]:
הִנֵּה, הַחָכְמָה הִיא מְקוֹר הַשֵּׂכֶל וְהַהֲבָנָה, וְהִיא לְמַעְלָה מֵהַבִּינָה שֶׁהוּא הֲבָנַת הַשֵּׂכֶל וְהַשָּׂגָתוֹ, וְהַחָכְמָה – הִיא לְמַעְלָה מֵהַהֲבָנָה וְהַהַשָּׂגָה, וְהִיא מָקוֹר לָהֶן.
וְזֶהוּ לְשׁוֹן חָכְמָה – ״כֹּ״חַ מָ״ה״, שֶׁהוּא מַה שֶּׁאֵינוֹ מוּשָּׂג וּמוּבָן, וְאֵינוֹ נִתְפָּס בְּהַשָּׂגָה עֲדַיִין, וְלָכֵן מִתְלַבֵּשׁ בָּהּ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וְלָכֵן, כָּל יִשְׂרָאֵל, אֲפִילוּ הַנָּשִׁים וְעַמֵּי הָאָרֶץ, הֵם מַאֲמִינִים בַּה׳, שֶׁהָאֱמוּנָה הִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַהַשָּׂגָה, כִּי ״פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, וְעָרוּם יָבִין וְגוֹ׳״, וּלְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל – הַכֹּל כִּפְתָיִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע, בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, וַאֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ וְגוֹ׳״, כְּלוֹמַר, שֶׁבָּזֶה שֶׁאֲנִי ״בַּעַר״ וּ״בְהֵמוֹת״ – ״אֲנִי תָּמִיד עִמָּךְ״.
וְלָכֵן, אֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל מוֹסְרִים נַפְשָׁם עַל קְדוּשַּׁת ה׳, עַל הָרוֹב, וְסוֹבְלִים עִינּוּיִם קָשִׁים שֶׁלֹּא לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד.
וְאַף אִם הֵם בּוּרִים וְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֵין יוֹדְעִים גְּדוּלַּת ה׳, וְגַם בַּמְעַט שֶׁיּוֹדְעִים אֵין מִתְבּוֹנְנִים כְּלָל, וְאֵין מוֹסְרִים נַפְשָׁם מֵחֲמַת דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת בַּה׳ כְּלָל, אֶלָּא בְּלִי שׁוּם דַּעַת וְהִתְבּוֹנְנוּת, רַק כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר כְּלָל לִכְפּוֹר בַּה׳ אֶחָד, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְטַעֲנָה וּמַעֲנֶה כְּלָל.
וְהַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁה׳ אֶחָד מֵאִיר וּמְחַיֶּה כָּל הַנֶּפֶשׁ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ בִּבְחִינַת חָכְמָה שֶׁבָּהּ, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִן הַדַּעַת וְהַשֵּׂכֶל הַמּוּשָּׂג וּמוּבָן:
משנה אהלות ח׳:ה׳ - הטקסט מספריא
אלו לא מביאין לא חוצצין. הזרעים והירקות המחוברים לקרקע. חוץ מן הירקות שמנו. וכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח. והדולג ממקום למקום. והקופץ ממקום למקום. והעוף הפורח. וטלית המנפנפת. וספינה שהיא שטה על פני המים. קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה. כבש את האבן על גבי הטלית מביאה את הטומאה. רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה:
רש"י על שיר השירים ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
קוֹל דּוֹדִי. חוֹזֵר הַמְשׁוֹרֵר עַל הָרִאשׁוֹנוֹת. כְּאָדָם שֶׁקִּצֵּר דְּבָרָיו וְחוֹזֵר וְאוֹמֵר: לֹא אָמַרְתִּי לִפְנֵיכֶם רֵאשִׁית הַדְּבָרִים. הוּא הִתְחִיל וְאָמַר: "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו", וְלֹא סִפֵּר הֵיאַךְ פְּקָדָם בְּמִצְרַיִם בִּלְשׁוֹן חִבָּה. וְעַכְשָׁיו חוֹזֵר וְאוֹמֵר: מְשִׁיכָה זוֹ שֶׁאָמַרְתִּי לָכֶם, שֶׁמְּשָׁכַנִי דוֹדִי וְרַצְתִּי אַחֲרָיו, כֵּן הָיְתָה: נוֹאָשׁ הָיִיתִי אוֹמֶרֶת לִגְאֻלָּה עַד תּם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁנֶּאֱמְרוּ בֵּין הַבְּתָרִים, וְ. . .
קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא לִפְנֵי הַקֵּץ כִּמְדַלֵּג עַל הֶהָרִים וּמְקַפֵּץ בַּגְּבָעוֹת:
ויקרא רבה ל״א:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי אֲבִינָא אֲמַר תַּרְתֵּי, וְרַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲמַר תַּרְתֵּי, וְרַבָּנָן אָמְרֵי תַּרְתֵּי. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל חַמָּה אֶחָד מִמְשַׁמְשַׁי הוּא, וּבְשָׁעָה שֶׁיּוֹצְאָה לָעוֹלָם אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָזוּן עֵינֶיהָ מִמֶּנָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי-נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא (ישעיה מב, כא): ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר, לֹא [בראתי] [צויתי] אֶלָּא לְזַכּוֹתֶךָ. רַבִּי אֲבִינָא אָמַר אָחֳרֵי, הַבָּרָק הַזֶּה אֶחָד מִתּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָן הוּא, וְהוּא מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ מַבְהִיק אוֹרוֹ, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, הֵיךְ דְּקָדָמוֹי. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר הַגַּלְגַּל הַזֶּה שֶׁל עַיִן אֵין אָדָם רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מִּתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר אָחֳרֵי (בראשית א, ב): וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ (בראשית א, ג): וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַה מִּתּוֹךְ חֲשֵׁכָה בָּרָאתִי לְךָ אוֹרָה, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. אָמַר רַבִּי אַחָא וכו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי תַּרְתֵּי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַוָּלָד, כָּל אוֹתָן תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים שֶׁהָיִיתָ בִּמְעֵי אִמְךָ אֲנִי הָיִיתִי מֵאִיר לְךָ, וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אָחֳרֵי (דניאל ב, כב): הוּא גָּלֵא עֲמִיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נְהוֹרָא שְׁרֵא גַּבִּי וּלְאוֹרְךָ אֲנִי צָרִיךְ.
משנה מקואות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
כל הימים כמקוה. שנאמר (בראשית א, י) ולמקוה המים קרא ימים. דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר הים הגדול כמקוה. לא נאמר ימים. אלא שיש בו מיני ימים הרבה. ר' יוסי אומר כל הימים מטהרים בזוחלין. ופסולין לזבין ולמצורעים ולקדש מהם מי חטאת:
משנה תורה, הלכות פרה אדומה ו׳:י׳ - הטקסט מספריא
הים הגדול כמקוה ואינו כמעיין לפיכך אין ממלאין ממנו לקידוש וכל הנהרות פסולין לקדש מהן מי חטאת ושאר הימים כמעיין:

