שיחה ד
534שיחה ד
ב"ה, ג' סליחות יום שהוכפל בו כי טוב, ה'תשמ"ו. ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
535(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
536(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
537(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
538בארצנו (צו מאַכן אונז רועז בכבוד אין אונזער לאנד),
בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור ולכתיבה וחתימה טובה
לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד / 0
הערות
עמוד 534
- 1. ג' סליחות: ראה רשימה למאמר ג' סליחות ה' תרנ"ה-ה'תש"ה (נדפסה בסה"מ ה'תשיה ע' 225-26). וראה לקו"ש חי"ד ע' 348.
- 2. יוס שהוכפל בו כי טוב: פרש"י בראשית א, ז. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 632 הערה ד"ה יום שלישי שהוכפל בו כי טוב.
- 3. די טעג פון סליחות: ראה לקו"ש שם ע' 616 הערות ד"ה ,ימי הסליחות" הא' והב'. ובאוה"ת נצבים עי א'קצז: והם (י"ג מדה"ר) מאירים בימי הסליחות שאז הוא זמן ועת רצון למעלה. וראה מכתב עש"ק שבת סליחות ה'תשמ"ה הערה ד"ה אין די לעצטע טעג פאר ר"ה (לעיל ע' 521
- 4. זה היום תחילת מעשיך: תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א,
- 5. שתמליכוני עליכם: ר"ה טז, א. לד, ב.
- 6. מלך ישראל וגואלו: תפלת מוסף דר"ה (ברכת מלכיות), מישעי' מד, ו.
- 7. מלך על כל הארץ: נוסח תפלת העמידה דר"ה (חתימת ברכת ,אלקינו כו' מלוך כו"), וכז בקידוש ובברכת ההפטורה.
עמוד 535
- 1. לקוטי מכתבים כלליים לו"ה תשמ"ז שיחות 5
- 2. % % ש
- 3. בואו . . עושנו: תהלים צה, ו.
- 4. דורך האַרציקן . . רעדן: כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב -- סי הישר לר"ת שי"ג, הובא בשל"ה סט, א.
- 5. חמימות (גאַנצקייט): ראה רמב"ן עה"פ (שופטים יח, יג) תמים תהיי. לקו"ת נצבים מה, ג.
- 6. מעשים פון קטנים . . האָבן א תוקף . . אין הלכה: חולין יב, ב ואילך. רמב"ם הלי טומאת אוכלין פי"ד ה"ב. הל' כלים רפ"ב.
- 7. הלכה , . הליכות עולם: חבקוק ג, ו. וראה מגילה כח, סע"ב. מסכת נדה בסופה. וראה לקו"ש ח"ב עי 5.
עמוד 536
- 56. לקוטי מכתבים כלליים לו"ה תשמ"ז שיחות
- 2. % % +
- 3. = --7---
- 4. מאמר חכמינו ז"ל: שבת קיט, ב.
- 5. תינוקות . . רבן: בס' מאמרי רשב"י לזח'א הקדמה בתחלתה: הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב) כו' אימתי ביום השלישי כו' קל ינוקי דלעאן באורייתא ובגיז אינון כו' עלמא אשתזיב כו', קיום העולם הוא התורה ומה גם לימוד התינוקות הבל שאין בו חטא כו' עיייש. ועד"ז במאו"א אות ת סעיי לז.
- 6. העולם מתקיים: ובהקדמת הזהר בתחלתה (הועתק בהערה הקודמת): עלמא אשחזיב. ולהעיר ממחז"ל עה"פ (תולדות כז, כב) הקול קול יעקב כו' בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסיות אין הידים ידי עשו (ב"ר פס"ה, כ. וראה זח"א קעא, א).
- 7. מנהג ישראל תורה היא: ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב). ושם: מנהג אבותינו תורה היא. ועד"ז במהרי"ל הובא ברמ"א שו"ע יו"ד סשע"ו ס"ד. ובמנהגים ישנים מדורא ע' 153: והמנהג תורה היא. וראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א.
- 8. ענטפערן אמן און אמן יהא שמי' רבא: להעיר, אשר הבעש"ט קודם שנתגלה הי' עוזר -- באַהעלפער -- למלמד תשב"ר ואומר עמהם אמן, אמן יהש"ר וכו' (ספר השיחות ה'תש"א ע' 156. ובכ"מ).
- 9. עולם קטן זה האדם: תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו (ק, ב. קא, א). וראה אדר"נ ספל"א. זח"א קלד, ב. סה"מ תרכ"ו ע' קכו.
עמוד 537
- 1. לקוטי מכתבים כלליים לו"ה תשמ"ז שיחות 17
- 2. % + %
- 3. 9-77
- 4. עסן, טרינקען, שלאפן אא"זו: ראה רמב"ם הל' דעות רפ"ה. וראה לקו"ש חי"ט ע' 594. חכ"ד ע' 62223. ועוד.
- 5. בכל דרכיד דעהו: משלי ג, ו (וראה ברכות סג, א). רמב"ם הל' דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב. וראה או"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) עה, ב דייה עוד נראה (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך -- סרנ"ב).
- 6. אַ תינוק של בית רבן . . פועליט: מעלת תפלתם -- ראה אסת"ר פ"ט, ד.
- 7. ערב ראש"השנה פּאַרנאָכט . . ..מזמור לדוד", .לכה דודי": כי בשנה זו חל יום א' דר"ה בשבת. ועד" כשחל ר"ה בימי השבוע בראשית התפלות אז.
עמוד 538
- 1. 5:18 לקוטי מכתבים כלליים לר"ה תשמ"ז שיחות
- 2. ₪ % ₪
- 3. דער אויבערשטער זאַגט: הושע יא, א. וראה ד"ה כי נער ישראל תרס"ו (נדפס בהמשך תרסיו ע' תקנ ואילך). וראה גם אוה"ת בשלח ע' שפב-שפג.
- 4. ג'טלעכן אַנזאַג . . חמים תהי" עס ה' אלקיך: שופטים יח, יג. וראה פרש"י עה"פ: התהלך עמו בתמימות כו' ואז תהי' עמו ולחלקו. וברמב"ז עה"פ: וזו מצות עשה (וראה גם פירושו עה'פ לך לך יז, א). וראה אוה"ת עה"פ (שופטים ע' תתמא ואילך).
- 5. אַנזאַג און צוזאַג: דציוויים שבתורה הם (גם) לשון עתיד והבטחה (ראה תו"א ס"פ תשא:; או"ת להה"מ הוספות סי"ב (וש'נ) -- בנוגע ל,ואהבת").
- 6. חמים פעלו: פרשתנו לב, ד. ובאוה"ת שם (ע' תתמב) מקשר כתוב זה עם הכתוב תמים תהי', עיי"ש,
- 7. תחורת ה' חמימה: תהלים יט, ח,
- 8. אינערלעכער בקשה . . מלוך: תפלת העמידה דר"ה (ברכת ,אלקינו כו' מלוך כו'").
- 9. לשכון כבוד בארצנו: תהלים פה, יו"ד.
- 10. לשנה טובה ומתוקה: ראה טידור האריז"ל וסידור אדה"ז במקומו. וראה לקוטי לוי"צ -- אגרות ע' שיא ואילך,
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
חולין י״ב ב - הטקסט מספריא
הָכִי קָאָמַר: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק, שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת, אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ, וְנִרְאִין כּוּ׳.
חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן. ״שֶׁמָּא קִלְקְלוּ״ לָא קָתָנֵי, אֶלָּא ״שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ״. אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.
וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. מַאן תְּנָא דְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה?
אָמַר רָבָא: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא: זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל, וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ – רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.
וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא? שֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן: קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה, אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה?
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי: וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה? מַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ – דִּתְנַן: ״יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה״? מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ, דִּתְנַן: ״אֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה״!
דִּתְנַן: הָאַלּוֹן, וְהָרִמּוֹן, וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר, אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם – טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה,
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
משנה תורה, הלכות כלים ב׳ - הטקסט מספריא
העושה כלי קיבול מ"מ הרי זה מקבל טומאה בכל שהוא מן התורה ואין לכלי קיבול שיעור והוא שיעשה דבר של קיימא שאפשר שיעמוד כיצד העושה כלי מן העור המצה שלא נתעבר כלל או מן הנייר אע"פ שאין הנייר מקבל טומאה או מקליפת הרימון והאגוז והאלון אפילו חקקום התינוקות למוד בהן את העפר או שהתקינום לכף מאזנים הרי אלו מקבלין טומאה שתינוק חרש שוטה וקטן יש להן מעשה אף על פי שאין להן מחשבה אבל העושה כלים מן הלפת והאתרוג והדלעת היבשים שחקקן למוד בהן וכל כיוצא בהן הרי הן טהורין לפי שא"א שיעמדו אלא זמן מועט:
קנה מאזנים והמחק שיש בהן בית קיבול מתכת והאסל שיש בו בית קיבול מעות וקנה של עץ שיש בו בית קיבול מים ומקל שיש בו בית קיבול מזוזה או מקום מרגלית ומשחזת של עץ שיש בו בית קיבול שמן ולוח פנקס שיש בו בית קיבול שעוה כל אלו וכיוצא בהן אע"פ שהן פשוטי כלי עץ הואיל ויש בהן בית קיבול כל שהוא מקבלין טומאה דין תורה ואין טמא מן התורה אלא בית קיבול לבדו שיש בהן והמשמש את בית הקיבול משאר הכלי שבית הקיבול צריך לו אבל היתר על הצורך משאר הכלי הפשוט טהור מן התורה וטמא מדבריהן כמו שביארנו:
בית קיבול העשוי למלאותו אינו בית קיבול כיצד בקעת של עץ שחוקקין בה בית קיבול ותוקעין בו הסדן של ברזל אם של נפחים היא אינה מקבלת טומאה שאף על פי שיש בה בית קיבול לא נעשה אלא למלאותו וכן כל כיוצא בזה ואם היתה של צורפין הרי זו מקבלת טומאה מפני שהן מגביהין את הברזל בכל עת שירצה ומקבצין את שפות הזהב והכסף המתקבצת שם תחת הסדן והרי נעשה לקבלה וכן כל כיוצא בו:
הכף החקוק שתחת רגלי המטות והמגדלות וכיוצא בהן אע"פ שהוא מקבל טהור ואין בו משום כלי קיבול לפי שאינו עשוי לקיבול אלא לסמוך בו בלבד שפופרת הקש מקבלת טומאה ככל כלי העץ שמקבלין טומאה אפילו אינה יכולה לקבל אלא טיפה אחת ושפופרת הקנה שחתכה לקבלה אינה מקבלת טומאה עד שיוציא את כל הלבן שבתוכה ואם לא נחתכה לקבלה הרי היא כפשוטי כלי עץ אבל שפופרת של פקועות וכיוצא בהן אינן כלים אלא כאוכלין הן חשובין:
שפופרת שחתכה ונתן בה את המזוזה ואחר כך נתנה בכותל אפילו נהיה שלא כדרך קבלתה מקבלת טומאה קבעה בכותל אם קבעה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה נתן השפופרת בכותל ואח"כ נתן בה המזוזה אם היתה כדרך קבלתה הרי זו מקבלת טומאה שלא כדרך קבלתה טהורה קבעה בכותל אפילו כדרך קבלתה טהורה:
כלי שאורגין אותו מן הנסרים או מן השעם כדי שישטחו עליו הבגדים והמוגמר מלמטה כדי שיתבסמו אם היה עשוי ככוורת שאין לו קרקע טהור ואם היה בו בית קבולת כסוי ה"ז מקבל טומאה:
סנדל של בהמה של מתכת טמא ושל שעם טהור שאין זה חשוב מכלי הקבלה:
הצורר מרגלית בעור והוציאה ונשאר מקומה עמוק הרי זה מקבל טומאה עד שיפשט שכל כלי קיבול מקבלין בכל שהן והרי מקומן כמו כיס קטן אבל צרור המעות אינו מקבל טומאה שאין עליו צורת כלי:
בראשית רבה ס״ה:כ׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּלֹּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים כא, יח): אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּימֵי יָרָבְעָם, קוֹל בְּכִי שֶׁהָרְגוּ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב יג, כ): וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁיָּרָבְעָם נִגַף, וַהֲלֹא לֹא נִגַּף אֶלָּא אֲבִיָה, וְלָמָּה נִגַּף, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱבִיר הַכָּרַת פָּנִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (ישעיה ג, ט): הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתָן, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו. וְאֵין מְעִידִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים. עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ירמיה טו, ח): עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָו מֵחוֹל יַמִּים, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַל שֶׁבִּזָּה לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא, י): וְעִמָּכֶם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, קָרָא לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי בְּלִיַּעַל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל שֶׁחִסְדָּם בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, ח): וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁבָּאת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְיָדוֹ וְלֹא בִּטְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם, וּכְתִיב (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ. וּכְתִיב (מלכים א יכ, כט): וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מֶלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁהוֹנָה מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב וְנִגַּף, הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מוֹנֶה הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:ד׳ - הטקסט מספריא
עַכְשָׁו נוֹהֲגִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמַר סְתִימַת הַקֶבֶר מֵעָפָר אוֹ לְאַחַר שֶׁהָפַךְ הָאָבֵל פָּנָיו מִן הַמֵּת, חוֹלְצִין מִנְעָל וְסַנְדָּל וּמַרְחִיקִין מְעַט מִבֵּית הַקְבָרוֹת, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלְשִׁין עָפָר וְתוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים, וּמַשְׁלִיכִים אַחַר גֵוָם וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם בְּמַיִם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים ז"פ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה כ"ג בְּשֵׁם י"א). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ לֵישֵׁב רַק ג"פ, אַחַר שֶׁרָחֲצוּ הַיָּדַיִם, וְאוֹמְרִים כָּל פַּעַם: וִיהִי נֹעַם וְגו' (תְּהִלִּים צ, יז), יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר (תְּהִלִּים צא, א) וְגו' וּכְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵישֵׁב כָּךְ ג"פ כְּמוֹ בַּחֹל (מ"כ בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים). וְהוּא הַדִּין אִם נִקְבַּר סָמוּךְ לְשַׁבָּת, עוֹשִׂין כֵּן בְּשַׁבָּת. וְנָהֲגוּ לְהַקְפִּיד אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבַיִת אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּרְחַץ וְיֵשֵׁב ג"פ, וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה (שָׁם במהרי"ל). וְנִמְצָא בְּמִדְרָשׁוֹת לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָב (כָּל בּוֹ וריב"ש בְּשֵׁם תַּנְחוּמָא וְסִפְרִי, וּבְחַיֵּי בְּשֵׁם מַסֶכֶת כַּלָּה, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַזֹּהַר, וּבְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּא) ; עַל כֵּן נָהֲגוּ לוֹמַר עַל אָב וָאֵם קַדִּישׁ בַּתְרָא י"ב חֹדֶשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ לְהַפְטִיר בַּנָּבִיא, וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁחוֹזְרִין הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וּכְשֶׁהַבֵּן מִתְפַּלֵּל וּמְקַדֵּשׁ בָּרַבִּים, פּוֹדֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִן הַגֵּיהִנֹּם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגָּהוֹת). וְנָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל הָאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָב חַי עֲדַיִן, אֵינוֹ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף עַל פִּי הַמִּנְהָג). מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָב אוֹ אֵם (ריב"ש וְכָל בּוֹ). שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאִישׁ נָכְרִי, הַשְּׁלֹשָׁה אַחִין נוֹטְלִין הַשְּׁלֹשָׁה קַדִּישִׁין וְהָאוֹמֵר נוֹטֵל קַדִּישׁ אֶחָד. וְנָהֲגוּ שֶׁאִם מַגִּיעַ לְאָדָם יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ יָתוֹם לְעוֹלָם, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, נָהֲגוּ שֶׁתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָם הֵם קוֹדְמִים, וְאֵין לוֹ קַדִּישׁ כְּלָל; תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ קַדִּישׁ אֶחָד; לְאַחַר ל', כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵם שֶׁלּוֹ. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וְל' מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הָאָבֵל מִיָּד (במהרי"ל). וְאִם נָכְרִי הוּא כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר לְעִנְיַן קַדִּישׁ זוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (אָגוּר). וְאֵין מָקוֹם לְקַדִּישׁ זוֹ אֶלָּא עַל אָב וָאֵם בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר קְרוֹבִים (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְאִם אֵין בב"ה אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אוֹמֵר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מֵתֵי יִשְׂרָאֵל. (שָׁם) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אוֹמְרִים שְׁאָר קְרוֹבִים, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד) ; וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר. וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר"י מקורבי"ל), אֲבָל לֹא נָהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (כֵּן הוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי"ל), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, אֲבָל בִּימוֹת הַחֹל, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיוֹתֵר מוֹעִיל מִקַּדִּישׁ יָתוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לִקְטַנִּים; וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל לַמְנַצֵּחַ וּבָא לְצִיּוֹן וְכו' (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּתְפִלָּה רַק י"א חֳדָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם רְשָׁעִים, כִּי מִשְׁפַּט רָשָׁע י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם הָיוּ אֲבֵלִים כָּאן וּבָאוּ אַחַר כָּךְ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, הַשְּׁנִיִּים יֵשׁ לָהֶם הַקַּדִּישִׁים וְהַתְּפִלּוֹת כָּל ל' יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בָּנָיו אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ (הרד"כ בַּיִת י"א ובב"ז) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ.
משנה תורה, הלכות דעות ה׳ - הטקסט מספריא
כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר כיצד תלמיד חכם לא יהיה גרגרן אלא אוכל מאכל הראוי להברות גופו ולא יאכל ממנו אכילה גסה ולא יהא רודף למלאת בטנו כאלו שמתמלאין ממאכל ומשתה עד שתיפח כריסם ועליהם מפורש בקבלה וזריתי פרש על פניכם אמרו חכמים אלו בני אדם שאוכלין ושותין ועושין כל ימיהם כחגים והם האומרים אכול ושתה כי מחר נמות וזהו מאכל הרשעים ושלחנות אלו הם שגינה הכתוב ואמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום אבל החכם אינו אוכל אלא תבשיל אחד או שנים ואוכל ממנו כדי חייו ודיו הוא שאמר שלמה צדיק אוכל לשובע נפשו.
כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול כדי שלא יתגנה בפני הבריות ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן.
כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו ואם נשתכר בפני עמי הארץ הרי זה חילל את השם ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון.
אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד ראוי לו לתלמיד חכם שינהיג עצמו בקדושה ולא יהא מצוי אצל אשתו כתרנגול אלא מלילי שבת ללילי שבת אם יש בו כח וכשהוא מספר עמה לא יספר בתחלת הלילה כשהוא שבע ובטנו מלא אולא בסוף הלילה כשהוא רעב אלא באמצע הלילה בכשיתעכל המזון שבמעיו ולא יקל בראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי ואפילו בינו לבינה הרי הוא אומר בקבלה מגיד לאדם מה שיחו אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים ולא אחד מהן ולא תהיה ישינה ולא יאנוס אותה* והיא אינה רוצה אלא ברצון שניהם ובשמחתם גיספר וישחק מעט עמה כדי שתתישב נפשה ויבעול בבושה ולא בעזות ויפרוש מיד.
כל הנוהג מנהג זה לא די לו שקדש נפשו וטהר עצמו ותקן דעותיו אלא שאם היו לו בנים יהיו נאים וביישנים ראוין לחכמה ולחסידות וכל הנוהג במנהגות שאר העם ההולכים בחשך יהיו לו בנים כמו אותם העם.
צניעות גדולה נוהגים תלמידי חכמים בעצמן לא יתבזו ולא יתגלו ראשן ולא גופן ואפילו בשעה שיכנס לבית הכסא יהא צנוע ולא יגלה בגדיו עד שישב ולא יקנח בימין ויתרחק מכל אדם ויכנס חדר לפנים מחדר מערה לפנים מן המערה ונפנה ואם נפנה אחורי הגדר יתרחק כדי שלא ישמע חבירו קולו אם נתעטש ואם נפנה בבקעה ירחיק כדי שלא יראה חבירו פירועו ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול וכדרך שנוהג צניעות ביום בבית הכסא כך נוהג בלילה ולעולם ילמד אדם עצמו להפנות שחרית וערבית בלבד כדי שלא יתרחק.
תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות ולא יגביה קולו ביותר אלא דבורו בנחת עם כל הבריות וכשידבר בנחת יזהר שלא יתרחק עד שיראה כדברי גסי הרוח ומקדים שלום לכל האדם כדי שתהא רוחן נוחה הימנו ודן את כל האדם לכף זכות מספר בשבח חבירו ולא בגנותו כלל אוהב שלום ורודף שלום אם רואה שדבריו מועילים ונשמעים אומר ואם לאו שותק כיצד לא ירצה חבירו בשעת כעסו ולא ישאל לו על נדרו בשעה שנדר עד שתתקרר דעתו וינוח ולא ינחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו מפני שהוא בהול עד שיקברהו וכן כל כיוצא באלו ולא יראה לחבירו בשעת קלקלתו אלא יעלים עיניו ממנו ולא ישנה בדבורו ולא יוסיף ולא יגרע אלא בדברי שלום וכיוצא בהן כללו של דבר אינו מדבר אלא בדברי חכמה או בגמילות חסדים וכיוצא בהן ולא יספר עם אשה בשוק ואפילו היא אשתו או אחותו או בתו.
לא ילך תלמיד חכם בקומה זקופה וגרון נטוי כענין שנאמר ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים ולא יהלך עקב בצד גודל בנחת כמו הנשים וגסי הרוח כענין שנאמר הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפלה ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו גם ממהלכו של אדם ניכר אם חכם ובעל דעה הוא או שוטה וסכל וכן אמר שלמה בחכמתו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הוא מודיע לכל על עצמו שהוא סכל.
מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן ולא ילבש לא מלבוש מלכים כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו אלא בגדים בינונים נאים ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים ולא יהיו בגדיו סחובין על הארץ כמו בגדי גסי הרוח אלא עד עקבו ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו ולא ישלשל טליתו מפני שנראה כגסות הרוח אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף ולא ינעל מנעלים מטולאים טלאי על גבי טלאי בימות החמה אבל בימות הגשמים מותר אם היה עני לא יצא מבושם לשוק ולא בבגדים מבושמים ולא ישים בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם כדי להעביר את הזוהמא מותר וכן לא יצא יחידי בלילה אלא א"כ היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו כל אלו מפני החשד.
תלמיד חכם מכלכל דבריו במשפט אוכל ושותה וזן את אנשי ביתו כפי ממונו והצלחתו ולא יטריח על עצמו יותר מדאי צוו חכמים בדרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא תיאבון שנאמר כי תאוה נפשך לאכול בשר דיו לבריא לאכול בשר מערב שבת לערב שבת ואם היה עשיר כדי לאכול בשר בכל יום אוכל צוו חכמים ואמרו לעולם יאכל אדם פחות מן הראוי לו לפי ממונו וילבש כראוי לו ויכבד אשתו ובניו יותר מן הראוי לו.
דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה ואח"כ יקנה בית דירה ואחר כך ישא אשה שנאמר מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה אבל הטפשין מתחילין לישא אשה ואח"כ אם תמצא ידו יקנה בית ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה וכן הוא אומר בקללות אשה תארש בית תבנה כרם תטע כלומר יהיו מעשיך הפוכין כדי שלא תצליח את דרכיך ובברכה הוא אומר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו.
ואסור לו לאדם להפקיר או להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריות ולא ימכור שדה ויקנה בית ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו אבל מוכר הוא מטלטלין וקונה שדה כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו ולהחליף הכלה בקיים ולא תהיה כוונתו ליהנות מעט לפי שעה או ליהנות מעט ויפסיד הרבה.
משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה אומר על לאו לאו ועל הן הן מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן ולא ידקדק עליהן ונותן דמי המקח לאלתר ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא יבא בהרשאה (אינו) מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו ולא ישנהו ואם נתחייבו לו אחרים בדין מאריך ומוחל להן ומלוה וחונן ולא ירד לתוך אומנות חבירו ולא יצר לאדם לעולם בחייו כללו של דבר יהיה מן הנרדפים ולא מן הרודפים מן הנעלבים ולא מן העולבים ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר מ"ג ישעיהו מט ג וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.
משנה תורה, הלכות דעות ג׳ - הטקסט מספריא
שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה המהלך בדרך זו נקרא חוטא שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים ולא יאכל דברים הרעים לגוף אע"פ שהן מתוקים לחיך כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו' ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע.
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו אין זו דרך טובה אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה' שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה' ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.