שיחה א

1שיחה א

א. "בעשרה¹ מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

וידועה הקושיא² — הרי הקב"ה הוא עצם הטוב וטבע³ הטוב להטיב, ואיך אפ"ל דמה שהקב"ה ברא את העולם בעשרה מאמרות הוא כדי "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות"?!

וביותר תמוה — שהמשנה מקדימה ענין זה לפני "וליתן שכר טוב לצדיקים", כאילו שהענין ד"להפרע מן הרשעים" דוקא הוא עיקר כוונת הבריאה בעשרה מאמרות?

דבפשטות הי' צ"ל לכאורה בסדר הפוך: עיקר בריאת העולם (בעש"מ) — שכמובן בריאתו היא למען קיומו — הוא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם, אלא שבכדי שתהי' אפשריות הבחירה, צריך להיות גם הענין ד"להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם".

— ומובן שאין לדמות נדו"ד להא שארז"ל⁴ בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים — הרי, שמדת הדין היתה בראש ותחילת המחשבה בבריאת העולם —

כי (נוסף ע"ז דשם מדובר לפני הבריאה, אבל הבריאה בפועל היתה על ידי אשר "שיתף עמו מדת הרחמים"⁵, הרי) מה שעלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין אין פירושו שהמכוון העיקרי הוא (לדון ו)לענוש את הנבראים, אלא להיפך, "זהו⁶ בחי' תכלית הטוב"⁶ — שע"י אימת הדין ויראת העונש יימנעו מלהיות חוטאים ורשעים⁷; משא"כ במשנתנו מודגש כי הבריאה בעשרה מאמרות היא "להפרע מן הרשעים".

ב. במפרשים⁸ תירצו ע"פ דיוק לשון המשנה "להפרע מן הרשעים" (ולא — "להעניש את הרשעים"), שכוונת המשנה היא — שהקב"ה רוצה (לא במיתתן של 2רשעים, להענישם "בדרך נקמה להשמיד להרוג ולאבד", כ"א) "להאריך אפי' ולגבות דילי'⁹ — בדרך פרעון"; כי "אלו הי' נברא העולם במאמר אחד לבד אז הרשעים המאבדים את העולם ברשעתם. . הם פוגמים אותו המאמר שבו נברא העולם. . ולא נשאר דבר בלתי פגום כי הכל נברא במאמר אחד ואין מקום להאריך אפו עליהם. . כי כבר פגמו את הכל. אמנם עתה נברא בעשרה מאמרות. . כדי להפרע מן הרשעים בדרך פרעון ולא בדרך נקמה".

אמנם, פירוש זה מסביר רק שגם הענין ד"להפרע מן הרשעים" הוא תוצאת טובו וחסדו של הקב"ה (שרוצה להאריך אף גם לרשעים¹⁰), אבל עדיין אינו מתרץ כלל מה שהתנא מקדים פרעון הרשעים לשכר הצדיקים. שהרי הענין ד"להפרע מן הרשעים" הוא סו"ס טעם נוסף בכוונת בריאת העולם בעשרה מאמרות (כדי שתבוא תועלת גם לרשעים), אבל עיקרו, לכאורה, הוא בשביל נתינת שכר לצדיקים, שכר גדול יותר כי מקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

ג. ויובן בהקדם קושיא כללית:

בהמשך הפרק מובאים כמה דברים שמספרם עשרה — וצריך ביאור: מדוע לא הובא דבר הכי עיקרי — שהתורה ניתנה בעשרת הדברות?

[ואין לומר שזהו משום שבדבר זה אין חידוש, כי מפורש בתורה שהם "עשרת הדברים"¹¹ — כי גם בין הדברים המפורטים ישנם כאלה שידוע ומפורש שהם במספר עשרה, ולדוגמא: "עשרה¹² נסיונות נסו אבותינו כו' שנאמר¹³ וינסו אותי זה עשר פעמים"¹⁴].

ובפרט ע"פ מאמר חז"ל¹⁵ עה"פ¹⁶ "עשרה עשרה הכף בשקל הקודש", שהעשרה מאמרות מכוונים כנגד עשרת הדברות¹⁷, דמזה מוכח שהמספר דעשרה מאמרות (שבו פתח התנא) שייך להמספר דעשרת הדברות.

ד. וי"ל נקודת הביאור בכל זה:

הטעם שהתנא מפרט את אלה הדברים הקבועים במספר עשרה, הוא להדגיש בזה את גודל חשיבותם של דברים אלו — כי עשר הוא "מספר השלם". וכפי שאנו מוצאים שלימות מספר זה בנוגע לכמה ענינים, וכמובא בספרים¹⁸; לדוגמא: א) כל דבר הוא בעל שלש קוטרים, אורך רוחב ועומק, וכל אחד מהם כלול מג', ראש תוך סוף (סת"ר), וביחד עם המקום ה"סובלם" הרי זה מספר עשר. ובלשון הרמב"ם¹⁹: העצם וט' המקרים. ב) בחיי האדם, שכל עשר שנים הן תקופה בפ"ע, כסיום הפרק "בן עשרים כו' בן שלשים כו'"; ג) בנפש האדם — שיש לה עשר כחות²⁰; 3והשלימות שבמספר עשרה היא גם בעניני מצוות: בהצטרף יחדיו עשרה מישראל הרי זו עדה קדושה (וכל בי עשרה שכינתא שריא²¹); בכמה ענינים — "העשירי יהי' קודש"²². ועוד²³.

אשר עפ"ז מובן שהמספר עשרה (מספר שלם) של הדברים המפורטים בהמשניות (דפרק זה), מורה על חשיבות שלהם ומעלת שלימותם של דברים אלו.

אמנם כ"ז הוא בדברים דבריאת העולם, היות ונקבע בעולם ששלימות היא במספר עשרה; אבל התורה היא למעלה מהעולם, ולכן אין מקום לומר שנתינתה בעשרת הדברות — מורה על מעלתה וחשיבותה, כדלקמן.

ה. הסברת הענין:

סיבת הדבר, ששלימות כל ענין היא כשהוא במספר עשרה, הוא לפי שכך הוטבע בהבריאה מהבורא ית' — שהקב"ה ברא את עולמו בעשרה מאמרות המכוונים (כנזכר במפרשי המשנה כאן²⁴) נגד עשר ספירות העליונות, ומזה נמשך ונקבע בכל העולמות (בלשון הידוע: בכל סדר ההשתלשלות) ששלימותם היא כאשר הם במספר עשרה.

אמנם אין פירוש הדברים שהשלימות דמספר עשרה הוא ענין הכרחי בעצם — כי ח"ו לומר שיש דבר שהקב"ה מוכרח בו —

אלא שכך עלה ברצונו יתברך, בבחירתו החפשית, להאציל עשר ספירות, "עשר ולא ט' עשר ולא יא"²⁵, וכתוצאה מזה היא השלימות דמספר עשר בכל עניני העולם²⁶. והיינו שזהו דבר המסובב לאחרי שעלה ברצונו של הקב"ה לבחור במספר עשר, ומזה — שלימותו דהמספר בכל עולם ובכל מדריגה; אבל לפני (ולמעלה מן) עליית רצון זה (להאציל עשר ספירות) הרי אין שייך לומר שהשלימות היא במספר עשר דוקא או במספר אחר וכו'²⁷

[ואילו בחר הקב"ה לברוא את העולם במספר אחר של ספירות — ע"ד לשון המשנה כאן "במאמר אחד יכול להבראות" — אז היתה השלימות במספר זה דוקא].

ועפ"ז יובן גם בנוגע למספר העשרה שבתורה (עשרת הדברות):

ידוע מאמר חז"ל²⁸ שהתורה היא כלי אומנתו של הקב"ה — "דיפתראות ופינקסאות", שעל ידם ברא הקב"ה את העולם. ומובן, שאין הכוונה רק לבריאת עולם הזה הגשמי, אלא בריאת כל 4העולמות היא על ידי התורה. ומזה, שגם גדרי העולם (כולל גם זה ששלימות עניניו מוגדרת במספר עשרה) נבראו על ידי התורה.

ובזה יובן, דמה שהתורה ניתנה במספר עשרה ("עשרת הדברות"), אין זה משום, מסובב מהשלימות שבמספר זה, כ"א להיפך — להיות התורה ה"דיפתראות" של כל הבריאה, הרי מספר העשרה שבה ניתפרטה, הוא המסבב שלימותו של מספר זה בכל עניני הבריאה. והיינו, שבהן ועל ידן (דמספר עשרה שבתורה) — גילוי רצונו ית' (שלמעלה מטעם) שכל סדר ההשתלשלות יהי' מוגדר ובא לשלימותו במספר עשרה,

ע"ד בהמשל, שהדיפתראות מבטאים ומגלים את רצונו של האומן הבונה את הבית.

ולכן, אין למנות הענין דעשרת הדברות שבתורה בין הדברים (שבמשניות אלו) שהם במספר עשרה — כיון שמספר זה (בתורה) לא בא לגלות מעלה וחשיבות בתורה, כ"א להיפך, כנ"ל — החשיבות דמספר עשר באה ומסובבת מזה שהדברות שבתורה הן במספר עשר דוקא, כתוצאה מזה נעשה מספר "עשר" חשוב (ולא שעשה"ד הם חשובים ביותר בגלל שהם במספר עשר).

ו. והנה, לא זו בלבד שהשלימות דמספר עשרה אינו ענין המוכרח בסדר הבריאה, וסיבתו (הראשונה) היא רק רצונו ובחירתו ית' (שלמעלה מטעם) — אלא עוד זאת, שגם לאחרי שהוקבע כן בטבע הבריאה, אין הקב"ה ח"ו מוכרח בזה, וביכלתו לשנות כו'.

כלומר: עם היות שלאחרי שנברא העולם על ידי עשרה מאמרות (המכוונות כנגד העשר ספירות) הרי כל עולם ועולם (וכל דבר ודבר) שלימותו מוגדרת במספר עשרה (ואי אפשר לנו לצייר אחרת) — ועד שגם עניני תורה ויהדות מוגדרים במספר זה דוקא (כנ"ל) — מ"מ, זהו רק מצדנו, הנבראים, שנבראו מעשרה מאמרות; אבל מצד הקב"ה שאינו מוכרח ברצונו ח"ו, הרי גם לאחרי שקבע כן בעולמו, ביכלתו ית' לשנות, לברוא, או לעשות ענין בהבריאה ששלימותו אינו במספר עשר, ויתרה מזה — ענין שאינו בגדרי הבריאה בכלל.

[ע"ד כללות ענין הנסים שבאים לשדד מערכות הטבע: עם היות שהעולם מתנהג לפי חוקי הטבע, וכמש"נ בתורה²⁹ "זרע. . ויום ולילה לא ישבותו" — מ"מ הרי פשוט שזהו רק לפי שכן קבע הקב"ה, אבל אינו ענין הכרחי כלל וכלל ח"ו אצלו ויכול לשנות גדרי הטבע כפי שיעלה ברצונו ית'; ולפעמים עושה הקב"ה נסים לשדד מערכות הטבע, שבזה נראה לעין כל אשר גם לאחרי קביעתם של חוקי הטבע, אין הקב"ה מוכרח בהם ח"ו, וביכלתו ית' לשנות כו'³⁰].

וזהו ג"כ אחד מהפירושים בדברי התנא כאן "בעשרה מאמרות נברא העולם כו' והלא במאמר אחד יכול להבראות": אין כוונת התנא בזה להשמיענו רק מה שהי' יכול להיות בעבר, כ"א לומר ג"כ שגם עתה (שנברא העולם בעשרה מאמרות) ישנה יכולת זו³¹, 5אלא שמכיון שיכולת זו היא למעלה מן העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, הרי גם פעולתה היא בענין שאינו לפי גדרי העולם. כדלקמן.

ז. שני ענינים הנ"ל בנוגע להבריאה [(א) אשר עניני והנהגות הבריאה כולם הם באופן דלא ישבותו (כולל — השלימות דמספר עשרה, מאחר שנבראו על ידי העשרה מאמרות); (ב) "במאמר אחד יכול להבראות" — יכולתו ית' שאינה מוגדרת בשום גדר, ופועלת בעולם לא לפי גדרי העולם] — ישנם גם בעבודת האדם:

א) האדם הוא נברא מוגבל ומוגדר בגדרי וסדרי הבריאה — ובלשון חז"ל³² אין סומכין על הנס. ב) מאחר שנשמת כל איש ישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"³³, לכן בכחו "להגיע" ולעבוד את השם³⁴ באופן שלמעלה מן הבריאה.

ובכללות (וגם כפי שהעולם במילואו נברא, והאדם בשלימותו), הם שני סוגי העבודה — עבודת הצדיקים ועבודת התשובה — שהחילוק ביניהם הוא³⁵: עבודת הצדיקים היא בסדר של איש ישר הולך — האלקים עשה את האדם ישר³⁶ — עבודה מסודרה כפי סדרי התורה; עבודת הבעלי תשובה: דאף מי שחטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, העברה על דרכי התורה, על ידי התשובה הוא חוזר ושב ומתקרב אל הקב"ה ומתדבק ("לדבקה") בו ומקיים מצוותיו בחילא יתיר³⁷.

ועד"ז הוא בנוגע לפעולתם בעניני העולם: עבודת הצדיקים פועלת והיא רק בדברים המותרים ע"פ תורה, שהוא עוסק בהם לשם שמים וכו', אבל לא בדברים האסורים, שאין לצדיק מגע ומשא עמהם והוא דוחה אותם בתכלית הדחי'³⁸. ועבודת הבעלי תשובה — ע"י התשובה³⁹ הזדונות נעשו לו כזכיות⁴⁰.

וכן הוא גם בנוגע לחילוקי דרגות דהנשמה בקשר לעבודת הצדיקים ועבודת התשובה — דמעלתה של עבודת התשובה היא בזה שבאה מצד בחי' יחידה שבנפש דוקא⁴¹: עבודת הצדיקים, שהיא השלימות דעבודת ה' על פי סדר שצ"ל רגיל בחיים דבנ"י — קשורה (בעיקר) עם העבודה בכחות (הגלויים ד)הנפש שהם במספר עשר (וכנ"ל, שהשלימות בכל עניני הבריאה תלוי' במספר עשר דוקא); אבל עבודת התשובה שהיא למעלה מסדר הרגיל

— רגיל עד כ"כ שהאומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה⁴² —

היא באופן ד"בכל מאדך"⁴³, למעלה ממדידה והגבלה דמספר עשר (וכחות הנפש), ולכן היא שייכת לבחי' אחד⁴⁴, 6שבאה מבחי' יחידה שבנפש הנקראת "אחת" (כדאיתא בתוס'⁴⁵).

ח. ומעתה יבוארו דברי המשנה "בעשרה מאמרות כו' להפרע מן הרשעים כו'":

נזכר לעיל דיוק המפרשים בלשון המשנה "להפרע מן הרשעים" (ולא — "להעניש"), שהכוונה בזה היא — "לגבות דילי' בדרך פרעון". כלומר, אין הכוונה (לענוש את החוטא לשם) נקמה, אלא עונש המביא את החוטא "לפרוע" את ה"חוב" שמחוייב "לשלם" עבור מעשהו הרע.

דהנה כל נשמה ירדה למטה בשליחותו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים⁴⁶, והוא — על ידי קיום התומ"צ. אמנם מי שחטא ופגם ועבר את הדרך ר"ל, הרי נעשה עי"ז "בעל חוב" להקב"ה, כי צריך הוא להשלים את השליחות המוטלת עליו.

ותשלום חוב זה הוא ענין התשובה, שבה ועל ידה הוא מתקן כל החסרונות שפעל על ידי חטאיו. וזהו תוכן הענין ד"להפרע מן הרשעים", שהקב"ה תובע מן הרשעים שישלמו לו כביכול החוב — על ידי עשיית תשובה [וזהו ג"כ ענין העונשים כפשוטו, שתכליתם אינה בשביל העונש עצמו, אלא כדי להביא את האדם לידי תשובה⁴⁷].

ועפ"ז יש לפרש בעומק יותר המשך דברי התנא "(להפרע מן הרשעים) שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" — שגם זה (שהרשעים "מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות") יש בזה גם ענין למעליותא, בהתאם להעילוי שבעבודת התשובה, שע"י התשובה בונים "עולם חדש"⁴⁸ — הנהגה יום יומית בחילא יתיר דוקא, ועד שצמאה נפשם ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים⁴⁹.

וזהו "להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" — ש"פרעון" הרשעים הוא בזה, שהם מאבדין ומבטלים את המדידה וההגבלה שבעולם (מצד זה שנברא ב"עשרה מאמרות"), כי על ידי התשובה מתגלה בעולם יכלתו ית' שלמעלה מן העשרה מאמרות (ועשר ספירות), שאינה מוגדרת בגדר הבריאה והיא המנהגת את העולם — ע"ד שיהי' גם בגשמיות העולם לעת"ל שארץ ישראל תוציא גלוסקאות וכלי מילת⁵⁰ וכיו"ב.

ט. ועפ"ז יבואר המשך דברי המשנה:

בתחילת המשנה אומר התנא "בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות" — שבזה מבאר (כנ"ל) שני הענינים שבאופן הבריאה: (א) ההגבלה שישנה בהבריאה מצד זה שנברא בעשרה מאמרות, (ב) ביחד עם זה ישנו ה"מאמר אחד (שבו) 7יכול להבראות", יכלתו ית' שאינו מוגדר בשום גדר, שגם היא פועלת בהבריאה, כנ"ל⁵¹;

ובהתאם לזה ממשיך בשני סוגי העבודה — העבודה ד"להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות", כלומר עבודת התשובה הבאה מה"מאמר אחד יכול להבראות" (ולכן היא מבטלת את ההגבלה שנשתלשלה מהעשרה מאמרות למטה)⁵²;

"וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות" — שעל ידי עבודתם בקיום התומ"צ, פועלים קיום וחיזוק (בעשרה מאמרות, ועי"ז) בהבריאה עצמה.

ועפ"ז מתורץ מדוע הקדים התנא "להפרע מן הרשעים" לפני "וליתן שכר טוב לצדיקים" — כי נוסף ע"ז שעבודת התשובה היא למעלה מעבודת הצדיקים (כמאמר: מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו⁵³) — הנה גם בנוגע לפעולתה בעניני העולם (שנברא בעשרה מאמרות) יש מעלה בעבודת התשובה⁵⁴, שדוקא על ידה גם ענינים של "זדונות" נהפכים לזכיות, כך שגם דברים תחתונים אלו ("תחתון שאין תחתון למטה ממנו") נעשים "דירה" לו ית'.

(משיחת ש"פ חו"ב תשמ"ב)