שיחה ג
263שיחה ג
משיחות כ"ף מנחם אב* (והתועדויות שלאח"ז) ה'תש"מ
ובמילא קומט צו א חיוב בכללות 264206 לקוטי
ואס זינעז אין גיל פוז ,זקנה" זאֶל ביי.
- רוכש געווען אין זייערע יאַרן, דאַרפן די 7
אינגערע אַנקומען דוקא צו זייער עצה - ,בן חמשים לעצה".
265(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
266266 לקוטי 267(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
268208 לקוטי
א) ,תפארת" האַט אַ שייכות צו תורה, כמאמר חז'"לי ,והתפארת זו מתן תורה".
269ויה"ר עס זאֶל זיין אין אלע כוללים הנ"ל כהלשון בנוגע ליצחק -- מאה שערים ויברכהו הוי.
270220 לקוטי
ווי עס ווערט אַפגעפסקענט אין שו"עי*: הנשים חייבות ללמוד הלכות הצריכות להן5 לידע אותן כמו דיני נדה וטבילה ומליחה ואיסור יחוד וכיוצא בהם וכל מ"ע שאין הזמן גרמא וכל מצות לא תעשה של תורה ושל דברי סופרים שהן מוזהרות בהן כאנשים; 271(אָדעַר מגידי שיעורים) -- נאָר עס זאָל נתרבו ווערן לומדי תורה ביי אידן, ובפרט צווישן די וועלכע זיינעז שוין נאָרְז גיל העמידה;
הערות
עמוד 263
- 1. *) הוא יום ההילולא של הרה"ג והרה"ח וכו המקובל מוהר"ר לוי יצחק ז"ל שניאורסאַהן (אביו של -- יבלח"ט -- כ"ק אדמו"ר שליט"א). נפטר בשנת תש"ד בעיר גלותו אַלמא אַטאַ במחוז קאַזאַכסטאַן.
- 1. תענית לא, א. הלי ת"ת לאדה"ז פיד ס"ח (אבל בשינויים ,,מט"ו באב ואילך יוסיף מעט מעט ודלא מוסיף יאסף בלא זמנו" וממשיך ,כמש"כ בא"ח סיי רלח" -- שלא הגיע לידינו).
- 2. רשיי תענית שם ד"ה מכאן ואילך. וראה לקמן בפנים סוף סעיף ד.
- 3. אבות פ"ה מכ'א.
- 64. תכ"א (נו, א). וכ"ה במאו"א ז, לד. וראה סידור האריז"ל לפני התפלה (כוונת קימה זקן). ונתי בארוכה בההתועדות.
- 5. ראה רע"ב לאבות שם ד"ה בן חמשים לעצה: שנאמר בלוים ומבן חמשים שנה . . ולא יעבוד עוד. והשנים בין ששים לשבעים הם דוגמת יום השבת (יום השביעי) שאין בו מלאכה (וראה לקמן הערה 7
- 6. משלי ג, יח. ובזח"ג נג, ב: אל תקרי מאושר
- 8. אלא מראשו -- נתבאר בד"ה עץ חיים תק"מ - לאדה"ז (נדפס ונתבאר בסה"מ תרצ"ט ע' 68).
- 7. ראה בפרטיות הלי תת לאדה"ז פרק ג.
- 8. יהושע א, ח.
- 9. מנחות צט, ב. הלי תית לאדה"ז שם ס"ד. וש'נ.
עמוד 264
- 11. קנים בסופה. וראה שבת קנב, א.
- 2. קידושין לג, סע"א.
- 3. קדושים יט, לב. קידושין לב, סע"ב ושם.
- 4. ראה סנהדרין (יז, סע"א) דסנהדרין צ"ל ,בעלי זקנה". וברמב"ם (הל' סנהדרין פ"ב ה"ו) ,בעלי שיבה". והא דאין מושיבין זקן בסנהדרין (סנהדרין לו, ב) היינו זקו מופלג (רמב"ם שם היג. וראה לח"מ שם), והטעם הוא (לא מפני שיש חלישות בשכלו, כ"א) ,מפני שיש בהן אכזריות" (רמב"ם שם. ועד"ז ברש"י סנהדרין שם). וראה לקמן הערה 17,
עמוד 265
- 5. קידושין לב, ב.
- 6. ראה זח"א קפ, ב. שם קמ, ריש ע"ב.
- 3. דן) ומתאים לזה ששנות הזקנה הם דוגמת יום השבת (כנ"ל הערה 5) ש(מכיון שאין בו מלאכה) הוא זמן ,להקהיל קהלות . . ולהורות לישראל דברי תורה"* (יל"ש ר"פ ויקהל) [וכו שבת דשנים -
- 4. ----------7-
- 5. *) וידוע מ"ש בזהר (ח"ג כט, א. ועוד. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א) דת"ח הוא כיום השבת.
- 6. כ"ף מנ"א תש"מ
- 7. שיחות 265
- 8. שמיטה -- ענינו ,שתהי' כל השנה הבטלה מעבודת האדמה מוכנה לענודתו כמו שכיוון בשבת בראשית" (ספורנו ר"פ בהר ועוד)].
- 9. ולהעיר ממחז"ל (מכילתא בשלח טו, ג. מכילתא ורש"י יתרו כ, ב) דבמ"ת נגלה להם הקב"ה כזקן.
- 8. לשון הכתוב -- ישעיי נז, טו. הובא ברמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ז,
- 9. ע"ד פי' אדה"ז (תו"א יח, ד) ביום שכולו ארוך -- ,שגם בתחלתו הוא ארוך".
עמוד 266
- 0. קונטרס החלצו תרנ"ש פ"י.
- 1. אבות פ"ו, ה
- 2. ראה בארוכה ד"יה עשרה שיושביז תפר"ת (נדפס בסה"מ תפר"ח).
- 3. אבות פ"ג מ"ו.
- 5. כ"ף מנ"א תש"מ
- 6. שיחות
- 7. - --- המדרש".-
עמוד 267
- 5. ראה ברכות נח, א. סנהדרין לח, א.
- 6. לבד כשחל יו"ט שני של גליות בשבת, שאז שונה פרשת השבוע דא"י לגבי חו"ל (-- משך זמן מסויים).
- 7. כהוראת ב"ק מו"ח אדמו"ר בשיעורי חת"ת.
- 4. כ"ף מנ"א תש"מ
- 5. שיחות 207
- 8. שיחת כ"ח שבט תשל.ש (לקו"ש חכ"א עי 5). וראה שיחת פורים תשל"ט השייכות ל,איסור כולל".
עמוד 268
- 9. ראה שם בפרטיות יותר, אשר י"ל בפרט שנגם) תיבת ,כל" מורה על צירוף כולם יחד; ,כללי (הוספת למ"ד) מורה על לימוד עם אחרים ע"מ ללמד (כלל); וכולל -- מדגיש שפועל וכולל אותו.
- 0. נוסח ברכת ק"ש.
- 1. שאז, בלשון רז"ל (תמורה טז, א. תניא בהקדמה) -- ,מאיר עיני שניהם ה'".
- 2. משלי יז, ו.
- 3. אבות פ"ו, ח.
- 4. משלי כ, כט. הובא באבות שם:
- 5. משלי יז, שם. הובא באבות שם.
- 6. משלי טז, לא. הובא באבות שם.
- 9. כ"ף מנ"א תש"מ
- 10. שיחות
- 7. ברכות נח, סע"א.
- 8. הקדמת תקו"ז (יז, א),
- 9. ראה המשך תער"ב פרק קיד. ד"ה יחיינו תש"ז פי"ב.
- 14. ולהעיר דעטרה קאי (גם) על ספירת היסוד, סיומא דגופא (תקו"ז שם) שלמטה מספיי הת"ת.
- 39. ראה ס' תולדות חב"ד ברוסיא (קה"ת, תשמ"ט) פרק ט. ועוד.
עמוד 269
- 0. עקב י, ח.
- 1. ברכה לג, יו"ד.
- 2. פדר"א ספל"א: שתי קרניו כו' של שמאל נשמק קולו על הר סיני.
- 3. טאו"ח סתי"ז. לקו"ת במדבר יד, ג. ובכ"מ.
- 4. יומא כח, בי
- 6. כ"ף מנ"א תש"מ
- 7. שיחות 209
- 5. פדר"א שם. וראה ירושלמי תענית פ"ב ה"ד. ב"ר פניו, ט. ושינ. - וראה מאמרי אדמו"ר מהר"ש בזה - נדפסו בתורת שמואל שער ח (יונתי תר"מ) עי מג ואילך.
- 6. ישעי' סג, טז. שבת פט, ב. תו"א ויצא כא, גי ועוד.
- 7. ולהעיר שענין הברכה (כולל גם הברכה דאריכות ימים) שייך בעיקר ליצחק, ,שעיקר ומקור כל הברכות לעולם המשיך יצחק דוקא" (סידור רמז, ב. וראה שם רנז, ד).
- 8. עיין זח"ג ס"פ בחוקותי.
עמוד 270
- 9. ישער א, כז.
- 0. לקו"ת דברים א, סעיב.
- 3. 1)' אבות פ"א מ"ב.
- 2. ראה בארוכה שיחות אור לייד ניסן ויום די דחוהמ"פ תש"מ (לקו"ש חכ"ב ע' 203 ואילך. ע' 212
- 3. קהלת ד, יב. ולהעיר ממשנה קידושין ספ"א.
- 6. כ"ף מנ"א תש"מ
- 4. הל' ת"ת לאדה"ז ספ'א. בהמ"מ שם נסמן אגור (הל' תפלה אות ב) ב' ס"ה והוא בסמ"ק בהקדמה. ועי ג"כ ספר חסידים סי שיג. ב"י או*ח סי" מז. רמיא יו"ד סרמ"ו ס"ו ועוד (ראה בפרטיות המ"מ וכו' בהערות וציונים להל' ת"ת שם קה"ת תשמיג. ושינ). -- וראה לקו"ש חי"ד ע' 38 ואילך.
- 5. בהלכות. אלו נכלל, כמובן, לימוד עניני" פנימיות התורה -- מכיון שלימוד זה שייך ומביא לידי מעשה -- קיום ששת המצות [שסימנם ,שש ערי מקלט תהיינה לכם"] המנויות באגרת המחבר (שלפני הקדמת) החינוך -- להאמין בשם, שלא להאמין בזולתו, לייחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים -- ,שחיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו", שמצוות אלו הם באנשים ונשים בשוה.
- 9. %) ראה הל' תית שם: ואם מלמדה תושבע"פ כו" -- והשמיט מ"ש הרמב"ם (הל' ת"ת ספ"א) אבל תושב'כ לא ילמד אותה תחלה. ואכ"מ.
- 7. דצדקה הוי מ"ע שאין הזמ"ג (וראה תענית כג, ב במעלת צדקה דנשים דוקא); ונשים חייבות בתפלה (משנה ברכות כ, ריש ע"ב. שו"ע אדה'ז או"ח סק"ו ס"ב. וש'נ).
עמוד 271
- 8. ערכין ספ"ד. הובא בפרש"י עה"ת בחוקותי כז, 1
- 9. משלי יד, א.
- 0. תצא כב, ה.
- 4. כ"ף מנ"א תש"מ
- 5. שיחות 271
- 1. לשון הרמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב - ,תרבה" כנגד ,דמוסיף", אלא, כמדתו של הקביה, שהיא כמה פעמים ככה.
- 2. רמב"ם הל' מלכים פי"ב ה"ד-ה (בסיום וחותם ספרו).
- 3. ישעי" יא, ט,
- 9. >> 0-ל
תענית ל״א א - הטקסט מספריא
לְאֵיזֶה שֶׁיִּרְצוּ יַעֲלוּ.
רַב מַתְנָה אָמַר: יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה. וְאָמַר רַב מַתְנָה: אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנִּתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתֵּר לִקְבוּרָה, תִּקְנוּ בְּיַבְנֶה ״הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, ״הַטּוֹב״ — שֶׁלֹּא הִסְרִיחוּ, ״וְהַמֵּטִיב״ — שֶׁנִּתְּנוּ לִקְבוּרָה.
רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: יוֹם שֶׁפָּסְקוּ מִלִּכְרוֹת עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כּוֹחָהּ שֶׁל חַמָּה, וְלֹא הָיוּ כּוֹרְתִין עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, לְפִי שֶׁאֵינָן יְבֵשִׁין.
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא: וְקָרוּ לֵיהּ יוֹם תְּבַר מַגָּל. מִכָּאן וְאֵילָךְ, דְּמוֹסֵיף — יוֹסֵיף, וּדְלָא מוֹסֵיף — יֵאָסֵף. מַאי ״יֵאָסֵף״? אָמַר רַב יוֹסֵף: תִּקְבְּרֵיהּ אִימֵּיהּ.
שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: בַּת מֶלֶךְ שׁוֹאֶלֶת מִבַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל —מִבַּת סְגָן, וּבַת סְגָן — מִבַּת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וּבַת מְשׁוּחַ מִלְחָמָה — מִבַּת כֹּהֵן הֶדְיוֹט, וְכׇל יִשְׂרָאֵל שׁוֹאֲלִין זֶה מִזֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא (יִתְבַּיֵּישׁ) [לְבַיֵּישׁ] אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ.
כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֲפִילּוּ מְקוּפָּלִין וּמוּנָּחִין בְּקוּפְסָא.
בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. תָּנָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, נִפְנֶה לְשָׁם.
מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: יְפֵיפִיּוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַיּוֹפִי, שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְיוֹפִי. מְיוּחָסוֹת שֶׁבָּהֶן מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — תְּנוּ עֵינֵיכֶם לַמִּשְׁפָּחָה, לְפִי שֶׁאֵין הָאִשָּׁה אֶלָּא לְבָנִים. מְכוֹעָרוֹת שֶׁבָּהֶם מָה הָיוּ אוֹמְרוֹת — קְחוּ מִקַּחֲכֶם לְשׁוּם שָׁמַיִם, וּבִלְבַד שֶׁתְּעַטְּרוּנוּ בִּזְהוּבִים.
אָמַר עוּלָּא בִּירָאָה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מָחוֹל לְצַדִּיקִים, וְהוּא יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶם בְּגַן עֵדֶן, וְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מַרְאֶה בְּאֶצְבָּעוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הִנֵּה אֱלֹהֵינוּ זֶה קִוִּינוּ לוֹ וְיוֹשִׁיעֵנוּ זֶה ה׳ קִוִּינוּ לוֹ נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בִּישׁוּעָתוֹ״.
הֲדַרַן עֲלָךְ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים וּסְלִיקָא לַהּ מַסֶּכֶת תַּעֲנִית
that they may ascend to wherever they wish, i.e., they may go to Jerusalem, Bethel, or Dan.
Rav Mattana said: There was an additional salvation on this day, as it was the day that the slain of Beitar were brought to burial, several years after the battle at Beitar (see Gittin 57a). And Rav Mattana said: On the same day that the slain of Beitar were brought to burial, they instituted the blessing: Who is good and does good, at Yavne. Who is good, thanking God that the corpses did not decompose while awaiting burial, and does good, thanking God that they were ultimately brought to burial.
It is Rabba and Rav Yosef who both say: The fifteenth of Av was the day on which they stopped chopping down trees for the arrangement of wood that burned on the altar, as it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: From the fifteenth of Av onward, the strength of the sun grows weaker, and from this date they would not cut additional wood for the arrangement, as they would not be properly dry, and they would therefore be unfit for use in the Temple.
Rav Menashya said: And they called the fifteenth of Av the day of the breaking of the scythe, as from this date onward no more trees were cut down, and therefore it was a celebration for the trees. The Gemara adds: From the fifteenth of Av onward, when the days begin to shorten, one who adds to his nightly Torah study will add years to his life, and he who does not add [mosif] will be gathered [ye’asef]. The Gemara asks: What is the meaning of the phrase: He will be gathered? Rav Yosef said: It means that his mother will bury him, as he will be gathered to his grave (see Genesis 49:33).
§ The mishna taught: As on them the daughters of Jerusalem would go out in white clothes, and on the fifteenth of Av they would go out to the vineyards and dance. The Sages taught this tradition in greater detail: The daughter of the king borrows white garments from the daughter of the High Priest; the daughter of the High Priest borrows from the daughter of the deputy High Priest; the daughter of the deputy High Priest borrows from the daughter of the priest anointed for war, i.e., the priest who would read verses of Torah and address the army as they prepared for battle; the daughter of the priest anointed for war borrows from the daughter of a common priest; and all the Jewish people borrow from each other. Why would they all borrow garments? They did this so as not to embarrass one who did not have her own white garments.
The mishna further taught: All the garments that the women borrowed require immersion, as those who previously wore them before might have been ritually impure. Rabbi Elazar says: Even if the garments were folded and placed in a box [kufsa], an indication that they had not been touched for a long time, they nevertheless require ritual immersion before being worn.
The mishna also stated that the daughters of the Jewish people would go out and dance in the vineyards. A tanna taught: One who did not have a wife would turn to there to find one.
It is taught that those women of distinguished lineage among them would say: Young man, please lift up your eyes and see what you choose for a wife. The Sages taught this practice in greater detail in a baraita: What would the beautiful women among them say? Set your eyes toward beauty, as a wife is only for her beauty. What would those of distinguished lineage among them say? Set your eyes toward family, as a wife is only for children, and the children of a wife from a distinguished family will inherit her lineage. What would the ugly ones among them say? Acquire your purchase for the sake of Heaven, provided that you adorn us with golden jewelry after our marriage to beautify us.
The tractate concludes with a statement related to the topic of dancing. Ulla of the city of Bira’a said that Rabbi Elazar said: In the future, in the end of days, the Holy One, Blessed be He, will arrange a dance of the righteous, and He will be sitting among them in the Garden of Eden, and each and every one of the righteous will point to God with his finger, as it is stated: “And it shall be said on that day: Behold, this is our God, for whom we waited, that He might save us. This is the Lord; for whom we waited. We will be glad and rejoice in His salvation” (Isaiah 25:9). God will be revealed, so that every righteous individual will be able to say: This is our God, as though they were pointing at Him with a finger.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כשם שבית דין מנוקין בצדק כך צריכין להיות מנוקין מכל מומי הגוף וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה בעלי מראה נבוני לחש ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ב׳:י״ז - הטקסט מספריא
מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים. שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים.
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
משנה אבות ג׳:ו׳ - הטקסט מספריא
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
תלמוד ירושלמי תענית ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: עַל הָרִאשׁוֹנָה הוּא אוֹמֵר מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם בַּיּוֹם הַזֶּה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל.
הלכה: וְלֹא יִצְחָק נִגְאָל. מִכֵּיוָן שֶׁנִּגְאַל יִצְחָק כְּמִי שֶׁנִּגְאֲלוּ כָל יִשְׂרָאֵל. רִבִּי בֵּיבַי אַבָּא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוךְ הוּא. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁבְּשָׁעָה שְׁאָמַרְתָּ לִי לְהַעֲלוֹת אֶת יִצְחָק בְּנִי הָיָה לִי מַה לְהָשִׁיב וְלוֹמַר לְפָנֶיךָ. אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ לִי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע וְעַכְשָׁיו אַתְּ אוֹמֵר וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעוֹלָה. חַס וְשָׁלוֹם לָא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָבַשְׁתִּי אֶת יִצְרִי וְעָשִׂיתִי רְצוֹנָךְ. כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהַיי. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָנָיו שֶׁלְיִצְחָק בְּנִי נִכְנָסִים לִידֵי צָרָה וְאֵין לָהֶם מִי יְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סֻנֵיגוֹרִיָּא אַתָּה תְהֵא מְלַמֵּד עֲלֵיהֶם סֻנֵיגוֹרִיָּא. יי יִרְאֶה. אַתְּ נִזְכַּר לָהֶם עֲקֵידָתוֹ שֶׁלְיִצְחָק אֲבִיהֶם וּמִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר וגו׳. מָהוּ אַחַר. אָמַר רִבִּי יוּדָה בֵּירִבִּי סִימוֹן. אַחַר כָּל הַדּוֹרוֹת עֲתִידִין בָּנֶיךָ לֵיאְחֵז בָּעֲוֹנוֹת וּלְהִסְתַּבֵּךְ בַּצָּרוֹת וְסוֹפָן לְהִיגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁלְאַיִל הַזֶּה. [שֶׁנֶּאֱמַר] וַיי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן.
רִבִּי חוּנָה בְשֵׁם רִבִּי חִינְנָה בַּר יִצְחָק. כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם הָיָה אַבְרָהָם רוֹאֶה אֶת הָאַיִל נֶאֱחַז בָּאִילָן זֶה וְנִיתּוֹר וְיוֹצֵא. נֶאֱחַז בַּחוֹרֶשׁ זֶה וְנִיתּוֹר וְיוֹצֵא. נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ זֶה וְנִיתּוֹר וְיוֹצֵא. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַבְרָהָם. כָּךְ עֲתִידִין בָנֶיךָ נֶאֱחָזִים בָּעֲוֹנוֹת וּמִסְתָּבְּכִין בַּמַּלְכִיּוֹת. מִבָּבֶל לְמָדַי. מִמָּדַי לְיָוָן. וּמִיָּוָן לְאֱדוֹם. אָמַר לְפָנָיו. רִבּוֹן הָעוֹלָמִים. [יִהְיֶה] כֵן לְעוֹלָם. אָמַר לֵיהּ. וְסוֹפָן לְהִיגָּאֵל בְּקַרְנָיו שֶׁלְאַיִל הַזֶּה. וַיי אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
משנה קידושין א׳ - הטקסט מספריא
האשה נקנית בשלש דרכים. וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף. בשטר. ובביאה. בכסף. בית שמאי אומרים בדינר. ובשוה דינר. ובית הלל אומרים. בפרוטה. ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה. אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט. ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה. וקונה את עצמה בחליצה. ובמיתת היבם:
עבד עברי נקנה בכסף. ובשטר. וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין. הנרצע נקנה ברציעה. וקונה את עצמו ביובל. ובמיתת האדון:
עבד כנעני נקנה בכסף. ובשטר. ובחזקה. וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים. ובשטר על ידי עצמו. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו. ובשטר על ידי אחרים. ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:
בהמה גסה נקנית במסירה. והדקה בהגבהה. דברי ר' מאיר ור' אליעזר. וחכמים אומרים. בהמה דקה נקנית במשיכה.
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף. ובשטר. ובחזקה. ושאין להם אחריות. אין נקנין אלא במשיכה. נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות. בכסף. ובשטר. ובחזקה. וזוקקין נכסים שאין להם אחריות. את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן:
כל הנעשה דמים באחר. כיון שזכה זה. נתחייב זה בחליפיו. כיצד. החליף שור בפרה. או חמור בשור. כיון שזכה זה. נתחייב זה בחליפיו. רשות הגבוה בכסף. ורשות ההדיוט בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט:
כל מצות הבן על האב. אנשים חייבין. ונשים פטורות. וכל מצות האב על הבן. אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות עשה שהזמן גרמה אנשים חייבין ונשים פטורות. וכל מצות עשה שלא הזמן גרמה. אחד אנשים ואחד נשים חייבין. וכל מצות לא תעשה. בין שהזמן גרמה. בין שלא הזמן גרמה. אחד אנשים ואחד נשים חייבין. חוץ מבל תשחית. ובל תקיף. ובל תטמא למתים:
הסמיכות. והתנופות. וההגשות. והקמיצות. וההקטרות. והמליקות. וההזאות. והקבלות. נוהגין באנשים. ולא בנשים. חוץ ממנחת סוטה ונזירה. שהן מניפות:
כל מצוה שהיא תלויה בארץ. אינה נוהגת אלא בארץ. ושאינה תלויה בארץ. נוהגת בין בארץ. בין בחוצה לארץ. חוץ מן הערלה וכלאים. רבי אליעזר אומר. אף מן החדש:
כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ומאריכין לו ימיו. ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת. אין מטיבין לו. ואין מאריכין לו ימיו. ואינו נוחל את הארץ. כל שישנו במקרא. ובמשנה. ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא. שנאמר (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וכל שאינו לא במקרא. ולא במשנה. ולא בדרך ארץ. אינו מן הישוב:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳ - הטקסט מספריא
נשים ועבדים וקטנים פטורים מתלמוד תורה אבל קטן אביו חייב ללמדו תורה שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם ואין האשה חייבת ללמד את בנה שכל החייב ללמוד חייב ללמד.
כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו שנאמר ושננתם לבניך מפי השמועה למדו בניך אלו תלמידיך שהתלמידים קרויין בנים שנאמר ויצאו בני הנביאים אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו.
וחייב לשכור מלמד לבנו ללמדו ואינו חייב ללמד בן חבירו אלא בחנם מי שלא למדו אביו חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד.
היה הוא רוצה ללמוד תורה ויש לו בן ללמוד תורה הוא קודם לבנו ואם היה בנו נבון ומשכיל להבין מה שילמוד יותר ממנו בנו קודם ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו.
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.
מאימתי אביו חייב ללמדו תורה משיתחיל לדבר מלמדו תורה צוה לנו משה ושמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט פסוקים פסוקים עד שיהיה בן שש או בן שבע הכל לפי בוריו ומוליכו אצל מלמד התינוקות.
היה מנהג המדינה ליקח מלמד התינוקות שכר נותן לו שכרו וחייב ללמדו בשכר עד שיקרא תורה שבכתב כולה מקום שנהגו ללמד תורה שבכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר שנאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו' מה אני בחנם למדתי אף אתם למדתם בחנם ממני וכן כשתלמדו לדורות למדו בחנם כמו שלמדתם ממני לא מצא מי שילמדו בחנם ילמדו בשכר שנאמר אמת קנה יכול ילמד לאחרים בשכר תלמוד לומר ואל תמכור הא למדת שאסור לו ללמד בשכר אף על פי שלמדו רבו בשכר.
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.
עד אימתי חייב ללמוד תורה עד יום מותו שנאמר ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך וכל זמן שלא יעסוק בלימוד הוא שוכח.
וחייב לשלש את זמן למידתו שליש בתורה שבכתב ושליש בתורה שבעל פה ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה וענין זה הוא הנקרא גמרא.
כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו.
אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטווית וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות במה דברים אמורים בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות.
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 305 לקו"ש חכ"ט ע' 263
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יב ‹ 393 לקו"ש חכ"ט ע' 264

