שיחה א

161שיחה א

א. ח"י אלול בשתי נוסחאות

אודות יום ח"י באלול – יום ההולדת של הבעל־שם־טוב (בשנת נח"ת) ויום ההולדת של אדמו"ר הזקן (בשנת קה"ת) – אמר כ"ק מורי וחמי אדמו"ר שיחה מיוחדת¹, ואלה דבריו:

"ישנו פתגם חסידי עתיק בשתי נוסחאות: א) ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול. ב) ח"י אלול נותן חיות בעבודה של אני² לדודי ודודי לי".

מכך שהרבי ציטט את שתי הנוסחאות. מובן, ששתיהן נכונות, ושבכל אחת מהן יש חידוש לעומת האחרת³.

ועוד: מכך שהרבי ציין אותן דוקא בסדר זה, ובמיוחד מכך שסימן אותן ב"אלף" וב"בית"⁴ – מובן, שתחלה קיים בח"י אלול הענין שהוא "הביא ומביא חיות באלול", ורק לאחר מכן מופיע ה"בית" – הענין הנוסף בח"י אלול, שהוא "נותן חיות בעבודה של אני לדודי ודודי לי".

ב. הבדלים בין הנוסחאות

ההבדלים בין שתי הנוסחאות שהובאו לעיל הם:

א) בנוסח הראשון נאמר ח"י אלול הוא היום אשר...", ואילו בנוסח השני נאמר "ח"י אלול" באופן סתמי, ללא ההדגשה של "הוא היום".

ב) בנוסח הראשון נאמר "הביא ומביא חיות", ואילו בנוסח השני נאמר "נותן חיות", ובכך ישנם שני הבדלים⁵: (א) בנוסח הראשון "מביא", ובשני – "נותן". (ב) בנוסח הראשון נאמר בלשון עבר ובלשון הווה: "הביא ומביא", ובנוסח השני נאמר רק בלשון 161ג) בנוסח הראשון מדובר על "חיות באלול", ואילו בנוסח השני – "חיות בעבודה של אני לדודי ודודי לי".

ג. ההבדלים – מהותיים ולא רק לשוניים

ויש לומר, שהבדלים אלו אינם הבדלים לשוניים בלבד, אלא הם מבטאים הבדל מהותי בתוכן:

א) הביטוי "ח"י אלול הוא היום אשר..." מדגיש את משמעות הזמן – זהו "יום", אחד מימות השנה, אך זהו יום מיוחד, "הוא היום אשר הביא ומביא חיות לאלול", ואילו כאשר אומרים "ח"י אלול" בלבד, אין מודגשת כל־כך נקודת הזמן, אלא בעיקר התוכן של היום⁶.

במילים אחרות: בכל זמן יש שני ענינים: א) עצם הזמן, ב) תוכן הזמן. לדוגמא – יום השבת הוא (א) אחד משבעת ימי השבוע, אך בהיותו היום השביעי, שכל השביעין חביבין⁷, הוא יום מיוחד. (ב) יום השביעי מכיל בתוכו את קדושת השבת, אשר הקדושה כשלעצמה היא "למעלה מגדר המקום והזמן"⁸, אך היא מאירה⁸ בזמן של היום השביעי.

וזהו ההבדל הראשון בין שתי הנוסחאות: לפי הנוסח הראשון נובעת ה"חיות" מהזמן – "הוא היום" – של ח"י אלול, בהיותו יום מיוחד המביא "חיות לאלול". ואילו בנוסח השני יוצא, שהחיות נובעת מתוכנו של היום, מ"ח"י אלול" עצמו.

ב) הבדל זה בולט יותר בהבדל הלשוני השלישי שצויין לעיל, בסעיף ב', בין שתי הנוסחאות – בנוסח הראשון נאמר "חיות באלול", ובנוסח השני – "חיות בעבודה של אני לדודי ודודי לי":

בנוסח הראשון מדובר על ה"חיות" הבאה לתקופה של אלול,

ואילו בנוסח השני מדובר מלכתחלה על התוכן – העבודה. מדובר בו על ה"חיות" של ח"י אלול, הנותנת חיות למהות של חודש אלול, "בעבודה של אני לדודי ודודי לי", אשר ראשי התיבות של מילים אלו הם אלול⁹, אך המילה אלול בעצמה אינה מוזכרת.

ג) גם ההבדל השני שהוזכר לעיל – "הביא" או "נותן" – הוא הבדל מהותי:

162המושג "מביא חיות" מראה, שה"חיות" עצמה נמצאת במקום אחר, ויום ח"י אלול הוא ה"מקשר", המביא חיות ממקום אחר אל אלול, ואילו כוונת המושג "נותן חיות" היא, שח"י אלול נותן חיות משלו.

ד. אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

בחודש אלול ישנם שני ענינים:

העבודה הרוחנית של אלול היא באופן של אתערותא דלתתא¹⁰. אלול הוא כאמור לעיל, ראשי תיבות של "אני לדודי ודודי לי" – תחלה "אני לדודי", עבודת האדם, ולאחר מכן "ודודי לי", אתערותא דלעילא. כלומר ה"אתערותא דלעילא" – "ודודי לי" – היא תוצאה של עבודת האדם¹¹.

שלא כחודש ניסן שבו אופן העבודה הרוחנית הוא אתערותא דלעילא, כנאמר בפסוק¹²: "דודי לי ואני לו" – בתחלה "דודי לי", ורק לאחר מכן, על ידי ה"אתערותא דלעילא" מגיעים ל"ואני לו".

יותר מכך: אדמו"ר הזקן אומר ב"לקוטי תורה"¹³, שהענין של "ודודי לי" של חודש אלול – "המשכת אלקותו יתברך למטה בבחינת התגלות" אינה בחודש אלול, אלא לאחר מכן, בראש השנה וכו', כי העבודה הרוחנית של חודש אלול היא – אתערותא דלתתא.

אך מצד שני אומר אדמו"ר הזקן, באותו מקום עצמו¹⁴, שאלול הוא עת רצון, "זמן התגלות י"ג מדות הרחמים", שהגילוי מלמעלה אינו באמצעות עבודת האדם, אלא בדרך של אתערותא דלעילא. כפי שמובן מן המשל שמביא לכך שם אדמו"ר הזקן, שדומה הדבר למלך אשר "מקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".

– שכן, אמנם¹⁵, ענינו של חודש אלול היא אתערותא דלתתא, כאמור לעיל, אך למרות זאת כל עבודה רוחנית של הנברא זקוקה לסיוע מלמעלה, אתערותא דלעילא, כדי שתתבצע, כדברי חז"ל על הפסוק¹⁶ 163"מי הקדימני ואשלם". וזוהי המשמעות של הארת י"ג מדות הרחמים בחודש אלול – זוהי¹⁷ ה"אתערותא דלעילא" של עבודת חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי".

ה. מהות החודש – אתערותא דלתתא

אמנם, כאמור לעיל, מכיל חודש אלול את שני הענינים הללו – הארת י"ג מדות הרחמים מלמעלה, ו"אתערותא דלתתא" – אך למרות זאת, ראשי התיבות של אלול – אנו לדודי ודודי לי – רומזים דוקא לאופן העבודה של אתערותא דלתתא.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ה"אתערותא דלעילא" של אלול – הארת י"ג מדות הרחמים – קשורה לזמן¹⁸ של אלול: יש מספר תקופות בשנה שהן עת רצון, ללא קשר לעבודת האדם. הקדוש־ברוך־הוא קבע מלכתחלה בטבע העולם, שזמנים אלו מהווים עת רצון מצד עצמם. וכך לגבי חודש אלול, שי"ג מדות הרחמים מאירות בו מפני שהוא עת רצון למעלה, שאז יוצא המלך ל"שדה".

אך מהות החודש¹⁹, שנקבעה לזמן זה, היא, דוקא העבודה באופן של אתערותא דלתתא²⁰, עבודת האדם²¹.

ו. שני ענינים בח"י אלול

על פי האמור לעיל יובן ההבדל שבין שני הניסוחים אודות ח"י אלול,

כי כשם שישנם שני ענינים (הארת י"ג מדות הרחמים, ואתערותא דלתתא) באלול, כך גם לגבי ח"י אלול. שהחיות שח"י אלול מכניס באלול, היא בשני הענינים, הן באתערותא דלעילא שבו (הארת י"ג מדות הרחמים שבו), והן באתערותא דלתתא שבו (העבודה של אלול):

יום ח"י אלול – יום ההולדת של 164הבעל־שם־טוב ושל אדמו"ר הזקן – הוא יום סגולה ועת רצון. ולכן הוא הביא "חיות" חדשה לעת רצון של אלול, להתעוררות הרוחנית של אלול הנובעת מלמעלה, מהארת י"ג מדות הרחמים.

בנוסף לכך ישנו הענין, שח"י אלול, מצד מהותו ומשמעותו – בהיותו קשור לעבודת האדם על פי תורת החסידות – נותן חיות במהות חודש אלול, בעבודה הרוחנית של אני לדודי ודודי לי, שהעבודה של חודש אלול היא בחיות אחרת.

ז. נוסח א' – אתערותא דלעילא, נוסח ב' – אתערותא דלתתא

והבדל זה בא לידי ביטוי בהבדלי הניסוח שבין שני הניסוחים שלעיל, ובסדרם:

הנוסח הראשון עוסק בחידוש הראשון של חודש אלול, הארת י"ג מדות הרחמים שבאה כדי לעורר אתערותא דלתתא. שכשם שהארת י"ג מדות הרחמים היא אתערותא דלעילא, כך גם ה"חיות" של ח"י אלול הקשורה לכך באה באופן של אתערותא דלעילא, מלמעלה למטה²², מכחו של יום זה, כדלעיל.

ומשום כך נאמר על כך שזהו "היום שהביא ומביא חיות²³ לאלול":

(א) בניסוח זה מודגש הזמן – "ח"י אלול הוא היום... חיות לאלול".

(ב) המושג "מביא" מבטא, כאמור לעיל בסוף סעיף ג', שה"חיות" באה ממקום אחר – מאתערותא דלעילא. כלומר, החיות אינה באה מה"יום" עצמו, אלא מלמעלה, וח"י אלול הוא רק המביא את החיות.

(ג) בניסוח זה מודגש גם העבר – "הביא" – כי אתערותא דלעילא היא כ"עבר"²⁴ ביחס לעבודת האדם, שהרי היא באה לפני וכנתינת כח לעבודה.

לעומת זאת, בנוסח השני מדובר על החיות שח"י אלול נותן למהות של חודש אלול – "לעבודה של אני לדודי ודודי לי", וחיות זו אינה נובעת מן הזמן, מעצם "היום", אלא 165ממשמעות היום, הקשורה לגילוי תורת החסידות²². ולכן נאמר הביטוי "נותן חיות", כי המשמעות של ח"י אלול "נותנת חיות (משלה) לעבודה של אני לדודי ודודי לי".

וכך גם לגבי האדם שהחיות של ח"י אלול "נותנת .. לעבודה של אני לדודי ודודי לי" אינה באה באתערותא דלעילא, אלא באופן של מלמטה למעלה²²: האדם צריך להוציא זאת מן הכח אל הפועל באמצאות יגיעתו.

ח. הוראה בשני הכיוונים

ההוראה הנלמדת מכך בעבודת ה' היא בשני הכיוונים:

לאלו הנמצאים בתחלת העבודה – ב"אל"ף" של אלול – אומרים ש"ח"י אלול הוא היום שהביא ומביא חיות באלול":

יהודי עלול לטעון, שכיצד ייתכן, שהוא, בהכירו את מעמדו ומצבו, יוכל לקבל ולספוג חיות מח"י אלול? איזה קשר יש בינו לבין יום נעלה כל כך!

ועונים לו על כך, שלמרות שהנך בתחלת העבודה, ואפילו לא התחלת בעבודה של אלול, "אני לדודי ודודי לי", ולכאורה, לא ייתכן שתחיה את עבודת ה' – למרות זאת, יש בכחך, באמצעות יום הסגולה ח"י אלול, לפחות להביא חיות לאלול.

יותר מכך: יום ח"י אלול כבר הביא לך חיות לאלול, שהרי קבלת זאת בירושה מאבותיך ומאבות אבותיך, ולכן מביא לך ח"י אלול חיות גם בהווה.

ומצד שני, ישנה הוראה גם לאלו שהם בבחינת "ראשיכם שבטיכם", שלהם אין די בכך שח"י אלול מביא חיות לאלול ממקום אחר, אלא עליהם לחדש חיות מעצמם – "נותן חיות" בעבודה של אלול.

ולדוגמא – בלימוד התורה: אין די ב"לגמר איניש"²⁵ – לגרוס שמעתא מרביה"²⁶ (=ללמוד מרבו), בדומה לביטוי "מביא חיות", שהחיות אינה שלו בתחלה, אלא באה ממקום אחר – אלא יש צורך גם ב"והדר ליסבר"²⁵ (=ואחר־כך להסביר): בנוסף לכך שהוא משנן את תורת רבו, עליו לעמול בשכלו שלו כדי להעמיק ולהסביר את "טעמיה"²⁶. עד אשר הוא גם מחדש²⁷ בתורה – כפי שח"י אלול נותן חיות לעבודה של אני לדודי ודודי לי.

ט. ההוראות לכל אחד מישראל

כיון שכ"ק מורי וחמי אדמו"ר התבטא בשתי הנוסחאות ברבים, ואף ציוה להדפיסן ולפרסמן, מובן, שלאמיתו של דבר מתאימות שתי הנוסחאות לכל אחד ואחד מישראל.

166שהרי, אף מי שנמצא בתחלת העבודה, חייב לדעת שהוא מסוגל להגיע לכך שיתן ויחדש חיות בעבודת ה' משלו.

מצד שני, אף אלו אשר כבר נמצאים בדרגה גבוהה יותר של עבודת אני לדודי ודודי לי, ויותר מכך – בכחם לחדש חיות בעבודתם – עליהם לדעת, שכל זאת אינו חידוש שלהם בלבד, אלא ההתחלה היא ב"חיות" שח"י אלול מביא לאלול מלמעלה.

ובדוגמא שהובאה לעיל בענין לימוד התורה, דומה הדבר למסופר בגמרא²⁸ על רבי עקיבא, שכאשר שמע משה רבינו כיצד לומד רבי עקיבא עם תלמידיו "ולא היה יודע מה הן אומרים", אז "תשש כחו", עד אשר "אמרו לו תלמידיו, רבי מנין לך, אמר להם: הלכה למשה מסיני", ובשמעו זאת "נתיישבה דעתו".

כלומר, אפילו הענינים שחידש רבי עקיבא, אשר משום כך משה "לא היה יודע מה הן אומרים", הרי מקורם בדברי משה רבינו²⁹, "הלכה למשה מסיני".