שיחה א

267שיחה א

משיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע ה'תשד"מ

א אודות החיוב ד,משתה ושמחה" בפורים -- איתא בגמרא': ,אמר רבא מחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ובהמשך לזה: ,רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום (נשתכרו?), קם רבה שחטיי לרי זירא, למחר בעי רחמי ואחיי". לשנה אמר לי" ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר לי' לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

והנה, סיפור זה תמוה ביותר: לכל לראש -- היתכן שרבה ישחוט את ר' זירא, וכי משום שנמצא במעמד ומצב של שכרות מסוגל הוא לעשות מעשה חמור כזה?!

תמיהה זו גדולה יותר -- כאשר מתבוננים בפרטי המשך הסיפור:

א) ,למחר בעי רחמי ואחייי" -- מדוע רק למחר הגיע רבה למסקנא שיש צורך לבקש עליו רחמים. לכאורה, כאשר ראה מה עולל לר' זירא -- הי' צריך תיכף ומיד להחיותו, ואעפ"כ מספרת הגמרא שרק ,?מחר בעי רחמי ואחיי'"?!

ב) ,לשנה אמר לי' ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי" -- היתכן שלאחרי שרבה יודע וזוכר מה קרה בפורים שעבר, אינו מהסס לרגע, והולך להזמין את ר' זירא לסעודת פורים פעם נוספת, כבדי שגם השנה יהי' להם ,פורים שמח" . . כמו בשנה שעברה?! לא זו בלבד שלא מצינו בגמרא שרבה יעשה

תשובה על מעשה זה, אלא עוד זאת, הוא מזמין שוב את ר' זירא, למרות שיודע שעלול לקרות מה שקרה בשנה שעברה?!

ג) הסיבה שר' זירא לא נענה להזמנתו של רבה היא -- מפני ש,לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", היינו, שלמרות שיודע שגם בשנה זו עלול לקרות מה שקרה בשנה שעברה, לא איכפת לו, והי" מוכן לכך גם השנה, אלא שאינו בטוח אם גם הפעם יקרה הנס שרבה יחי' אותו לאחרי פורים! כלומר, אילו היי ר' זירא בטוח שגם בשנה זו יקרה הנס -- ה" מסכים לחגוג סעודת פורים ביחד עם רבה, בידעו שיתכן שרבה יעשה מה שעשה בשנה שעברה! -- לשם מה חסרה לו בכלל ,הרפתקאה" זו?! ובפרט שבכך מכשיל הוא את רבה באיסור ד,לא תרצח", והתורה אמרה ,לפני עור לא תתן מכשול"י. ואם בנוגע לכל איסורי התורה אסור להכשיל יהודי, הרי עאכו"כ שכן הוא בנוגע לאיסור ד,שפיכבת דמים", א' מג' הענינים הכי חמורים עליהם אמרו* ,יהרג ואל יעבור"?!

גם יש לדייק בהדגשת הגמרא ,איבסום", כפרש"י ,נשתכרו" (לשון רבים), היינו שרבה ור' זירא נשתכרו שניהם. דאף שבפשטות י"ל הטעם, כי באם ר"ז לא הי' מסכים ובכ"ז הי' רבה שוחטו ה"ז אכזריות ביותר כו' -- מ"מ 268206 לקוטי מסתבר לומר, שהדגשה זו (ששניהם נשתכרו) שייכת לכללות תוכן הסיפור.

ומובן שאין לתרץ את התמיהה שבסיפור הנ"ל בכך שמדובר אודות רבה ור' זירא, שגדלה מעלתם ביותר, ובאין ערוך כלל לאנשים כערכנו, ולכן, אין אנו שייכים להבין ענין זה ואין יכולים לדבר בענין זה כו' -- כי: אף שבודאי האמת היא שגדלה מעלתם ביותר כו', מ"מ, מכיון שסיפור זה נכתב בגמרא, מובן, שיש מקום לבאר זאת גם בפשטות, לאנשים כערכנו, כדלקמן.

ב. ובהקדים:

ע'פ תורת הסוד והקבלה -- ישנם אמנם ביאורים שהכוונה ברוחניות הענינים, ולדוגמא: המבואר במאמרו של כ"ק מו"ח אדמו"ר:, וכן במאמרי אאמו"ר*, אבל אעפ"כ, מכיון שאין ענין יוצא מידי פשוטו -- מובן שבהכרח שיה" גם ביאור בפשטות הענינים.

ובפרט שסיפור זה הובא בשייכות לענין של הלכה -- שהרי לאחרי פס"ד הגמרא ,מחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", הובא הסיפור אודות רבה ור' זירא, שהם קיימו את החיוב ,לבסומי .. עד דלא ידע" בפועל ממש, ומכיון שמדובר אודות עניז של הלכה, הרי פירוש הדברים הוא -- לכל לראש - שסיפור זה הי' כפשוטו, ולא (רק) ברוחניות הענינים.

וכדמוכח מדברי הר"ן והמאור הקטןי שהביאו ש,כתב ר' אפרים ז"ל מההוא עובדא דקם רבה ושחטיי לר' זירא . .

אידחי לי' מימרא דרבא, ולית הלכתא כוותי", ולאו שפיר דמי למעבד הכי" (ומכיון שלא השיג עליו הרמב"ן במלחמות ה', משמע, שס"ל כוות"). - שמכל זה מוכח שהסיפור דרבה ור' זירא הוא כפשוטו. ולכן, בהכרחת לבאר זאת גם בפשטות הענינים.

כאשר מדובר אודות ענין המובא בחלק האגדה שבתורה, כמו העניץ ד,מיבסמי" שבסיפור דרבה בר בר חנה! - יכולים לפרש זאת רק ברוחניות [ע"ד שאר הסיפורים שבסוגיא הנ"ל, שהם רמזים על ענינים רוחניים?], משא"כ בעניננו, הרי מכיון שענין זה הובא

בקשר להלכה ד,לבסומי. בפוריא", . ההי...

לא יתכן לומר שהתחלת הענין קאי על יין כפשוטו, והמשך הענין -- ברוחניות הענינים.

ג. והנה, בחדא"ג מהרש"א מתרץ שלא הי' כאן ענין של מיתה ממש (שחטי" כפשוטו), אלא ,כעין שחטי', דאגברי' חמרא וכפיי' לשתות יותר מדאי עד שחלה ונטה למות". וכעין זה תירץ גם הריעב"ץ -- ,שלא שחטו ממש .. (אלא) באחיזת עינים . . (ורק) הרואים היו סבורים ששחטו באמת .. אף ר' זירא נתפעל מהם לבש חרדה ונתעלף מרוב דאגה כו'".

אמנם, למרות גדלותו של המהרש"א [ובפרט ע"פ הידוע"י שכל המפרשים עד המהרש"א כתבו את חיבוריהם ברוח הקודש], וכן גדלותו של היעב"ץ וכו - מובן, שכאשר יש אפשרות לפרש את הענין ד,שחטיי" כפשוטו (ולא רק ,כעיז 269שחטי' . . שחלה ונטה למות". אלא פירוד הנשמה מהגוף ממש), כדלקמן -- יש מקום להוסיף זאת בתור ביאור ופירוש נוסף.

ובפרט שגם מדברי ר' אפרים (שנדחה ונתבטל החיוב ,לבסומי בפוריא עד דלא ידע" מפני העובדא דרבה ור' זירא), משמע, שהי' זה דבר חמור ביותר (מיתה ממש), שלכן, הי' הכרח לבטל את החיוב ד,לבסומי", משא"כ אילו לא הי' זה אלא ענין של חלישות וחולי בלבד, לא היו מבטלים את החיוב ד,לבסומי". ועכ"פ -- אפילו אם נדחוק לומר שיש צורך לבטל את החיוב ד,לבסומי" גם מפני חולי וחלישות בלבד, הנה חידוש כזה (שיש צורך לבטל חיוב כו') היו צריכים לומר בפירוש.

זאת ועוד:

גם לאחרי תירוציהם של המהרש"א והריעב"ץ -- לא סרו עדיין רוב התמיהות דלעיל: מכיון שסוכ"ס הזיק הדבר לבריאותו של ר' זירא (עד שנטה למות) - א'כ, (א) מדוע לא מצינו שרבה עשה תשובה, (ב) מדוע בשנה הבאה הזמינו רבה לעשות סעודת פורים ביחד, הרי הדבר עלול להזיק לבריאותו של ר' זירא (כפי שאירע בשנה שעברה), והתורה אמרה ,ונשמרתם מאד לנפשותיכם"יי וכפס"ד הרמב"ם:' היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת") ה' הוא"? (ג) וכן בנוגע לר' זירא -- אילו הי' בטוח שגם השנה יקרה נס זה, הי' מוכן לעשות סעודת פורים ביחד, וזאת -- למרות

תזריע תשד"מ שיחות 209 ציווי התורה ,ונשמרתם מאד לנפשו-

תיכם"?!

ולכן, בהכרח למצוא ביאור באופן כזה שמצד אחד יהי' כפשוטו (מיתה ממש), ולאידך -- שאין זה ענין בלתי-רצוי ח"ו, אלא אדרבה -- למעליותא, שעפ"ז יסורו כל התמיהות שבסיפור, כדלקמן.

ד בתשובות החת"ס* שקו"ט אודות החיוב ד,לבסומי", שאף שכתב ר' אפרים שלאחרי העובדה דרבה ור' זירא נתבטל חיוב זה, מ"מ, הביאו הרי"ף ועוד פוסקים להלכה, ומבאר זאת ע"פ דברי הגמרא5 ,האי מאן דבמאדים יהי' גבר אשיד דמא (שופך דמים%) . . אמר רבה אנא במזל מאדים כו", ומסיק שדוקא רבה דאתיליד במאדים שכיחא גב" הזיקא, אבל רובא דרובא דעלמא חייב לבסומא דלא שכיחא הזיקא כו'.

אבל -- במחילת כבוד תורתו -- כבר קדמו היעב"ץ בהבאת דברי הגמרא אודות מזל מאדים, וכותב ,אבל דם ודאי לא שפך רבה, אף אם הי' במאדים, אלא כדאמרן", וכפשוט, שחץ לומר שה" אצל רבה ענין של שפיכות דמים, רחמנא ליצלן!

ועוד זאת: לאחרי כל השקו"ט בדברי החת"ס -- עדיין תמוה ביותר המשך סיפור הגמרא שגם לשנה הבאה הזמין רבה את ר' זירא לסעודת פורים: לאחרי שרבה ראה כבר שמצד טבעו (שנולד במזל מאדים) נכשל בענין חמור כזה -- היתכן שלשנה הבאה הולך ומזמין שוב את ר' זירא?!

והנה, בנוגע לטבעו של רבה -- יש להוסיף:

270220 לקוטי

רבה הי' כהן, מזרעו של עלי הכהן, וע'"פ הידוע שכהן הוא איש החסד3 נמצא, שמצד טבעו הרי נוטה הוא לענין של חסד דוקא.

[ובתיווך ב' ענינים אלו (שנולד במזל מאדים, וה" כהן איש החסד) - יש לומר שענין הגבורה (מזל מאדים) כאן אינו ענין של צמצום ודין, אלא אדרבה -- התגברות בענין החסדים באופז של ריבוי מופלג].

ועפ"ז: בודאי אי אפשר לפרש שרבה עשה דבר בלתי-רצוי, היינו, שהזיק לרי זירא (ועאכו"כ -- ענין של שפיכות דמים) -- שהרי גם מצד טבעו נוטה הוא

של התגברות וריבוי החסד.

ולכן, בהכרח לפרש סיפור הנ"ל באופן שהי' זה ענין למעליותא, וביחד עִם זה -- ,שחטי'" כפשוטו, שהי' פירוד הנשמה מהגוף, כדלקמן.

ה ויובן בהקדם הביאור בענין מיתת נדב ואביהוא -- בפ' שמיני, אשר, בכמה שנים הקביעות דפורים היא בפ' שמיני:

בפשטות הכתובים -- היתה מיתת נדב ואביהוא בגלל ענין בלתי-רצוי. אמנם, לכאורה, תמוה הדבר ביותר, כי: ע'פ המבואר בכ"מ"9 גודל מעלתם של נדב ואביהוא, כמובן גם בפשטות הכתובים שמשה אמר לאהרן ,הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדעו"?, ובפרש"י: ,עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" - היתכן שיהי' אצלם דבר בלתי-רצוי?!

הנה, ידוע ביאור אוה"ח הקדושג בענין זה, שמבאר דברים ארוכים ורחבים ועמוקים ונפלאים, באופן דנפלא שבנפלא. ותוכן הדברים -- שמתו מפני גודל תשוקתם להתקרב להקב"ה, ,לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד בלות נפשותם מהם". ובלשון הכתוב: ,בקרבתם לפני ה' וימותו", היינו, שסיבת מיתתם היא -- ,בקרבתם לפני

ומ"ש ,ויקריבו גו' אש זרה גו*2 - אין הכוונה ל,זרה" ביחס לענין הקדושה ח"ו, כי אם ביחתס לענין המשכ,

לענין של חסד דוקא, ואדרבה.- -.באופן. . שתכליתו וכוונתו. -= .המשכת. אלקות. .

למטה דוקא.

וכמבואר בכ"מ': בפי' הענין ד,שתויי ייז נכנסו למקדש"5, שהכוונה ב,יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר< ,נכנס יין יצא סוד", ו,שתויי יין" מורה על גודל ועוצם הגילוי דפנימיות התורה, עד למצב של ,כלות הנפש".

והחילוק שבין נדב ואביהוא לאהרן ומשה (שאצלם לא הי" ענין של כלות הנפש) -- שלאהרן ומשה היו כלים רחבים וגדולים יותר, שלכן היו יכולים לקבל את עוצם הגילוי כו', משא"כ נדב ואביהוא, בני אהרן [ונקראו גם בניו של משה, מפני שלמדם תורה"], שהיו 271בדרגא שלמטה ממנו, הנה הכלים שלהם לא יכלו לסבול את עוצם הגילוי, ולכן הגיעו לכלות הנפש.

ולכן, לאחרי מאורע זה הזהירה התורה ,יין ושכר אל תשת"* ,יין דרך שכרותו"? היינו, שכאשר שותים יין שבתורה, סודות ורזין דתורה, יזהרו שלא לבוא למצב של ,שכרות" ואיבוד בל מציאותו (,עד דלא ידע") עד ל,כלות הנפש", אלא באופן ד,נכנס בשלום ויצא בשלום""", כידוע הפירוש בזהיי שהכניסה צריכה להיות בשלום, באופן כזה שבודאי תהי' היציאה בשלום -- נשמות בגופים. אבל לפני ציווי זה -- הי" יכול להיות הענין ד,שתויי יין" עד למצב של ,כלות הנפש" ממש, ולכן, גם לאחרי זה אמר משה רבינו שעליהם נאמר ,בקרובי אקדש", ,הם גדולים ממני וממך" (כנ"ל).

ו והנה, לאחרי הקדמה זו -- יובן גם תוכן הסיפור אודות רבה ור' זירא:

השם ,רבה" -- מורה על ענין של גדלות, ואילו השם ,ר' זירא" -- מורה על ענין של קטנות, מלשון זעירא:י.

והנה, ,רבה ור' זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי"" -- דמכיון שבפורים צריכים להתאחד כולם יחדיו, ,מנער ועד זקן", ,משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", רצה רבה (שענינו גדלות) להתאחד עם ר' זירא

(שענינו קטנות), כדי לפעול בו עילוי גדול יותר כו'.

וזהו תוכן הענין ד,איבסום" -- ששתיית היין כפשוטה קשורה גם עם ענין ה,יין" שבתורה, סודות ורזין דתורה* היינו, שבסעודה זו גילה רבה לר' זירא סודות ורזי תורה נעלים ביותר, עד לתכלית העילוי ד,עד דלא ידע", וכל זה -- אצל שניהם (רבה ור' זירא), ששתו יין עד ש,נשתכרו" (שניהם).

אמנם, בנוגע לתוצאת הדברים -- ה" חילוק ביניהם:

ר' זירא, שענינו קטנות (כנ"ל) -- לא היו לו ה,כלים" כדי להכיל גילוי זה, ולכן, הגילוי פעל עליו עניז של כלות הנפש ממש, עד שנפרדה נשמתו מגופו כפשוטו. משא"כ רבה עצמו -- היו לו ,כלים" רחבים, ולכן לא פעל הדבר אצלו תנועה של כלות הנפש.

וזהו הפירוש ד,קם רבה שחטי לרי זירא":

איתא בגמרא* ,אין ושחט אלא ומשך", היינו שתוכן הענין השחיטה הוא - העלאה, שכן, ע"י השחיטה מעלים את הבהמה מסוג החי לסוג המדבר (עי'ז שנעשית דם ובשר כבשרו דהמדבר), וכמבואר בכ"מ** שמטעם זה מותר לשחוט בהמה למרות הענין דצער בעלי חיים -- מכיון שעי"ז מעלים אותה לדרגא נעלית יותר.

ובענינינו: הפירוש ד,רבה שחטיי לר' זירא" הוא -- שרבה משך (שחט) והעלה 272272 לקוטי את ר' זירא לדרגא נעלית שלא בערך בלל (עי"ז שגילה לו סודות ורזין דתורה עמוקים ביותר). ועד לפשטות הענין - שדבר זה פעל אצלו פירוד הנשמה מהגוף כפשוטו ממש, וכמו בנדב וד אביהוא.

לכאורה, למאי נפק"מ אם עשה זאת כאשר קם ממקומו או כאשר נשאר לשבת במקומו? והביאור: ,קם" מורה על ענין של עלייתו של רבה לדרגא נעלית ביותר, .,לבסומי עד דלא. ידע". אלא שבנוגע לרבה עצמו, מכיון שהיו לו כלים רחבים יותר, הרי גם כשהי' במצב של ,קם" (עלי' גדולה ביותר גם לגבי דרגתו של רבה), לא הגיע לידי כלות הנפש. משא"כ בנוגע לר' זירא, שלא היו לו כלים רחבים כאלו, הנה כאשר רבה גילה לו את הענינים שהשיג אז (במצב ד,קם") -- כלתה נפשו, ,שחטי" לר' זירא", פירוד הנפש מן הגוף ממש.

ר' זירא מצד עצמו לא ה" עושה פעולה כזו שיבוא ל,כלות הנפש", שכן, ישנו ציווי התורה שלא לשתות יין דרך שכרותו, ובסגנוו האמור -- שהכניסה לפרדס צריכה להיות באופן ד,נכנס בשלום (כדי שיוכל להיות) ויצא בשלום", מכיון שהכוונה היא שיהיו נשמות בגופים דוקא; אמנם, כאשר רבה גילה לו סודות התורה נעלים ביותר -- הביאו רבה לידי מצב של כלות הנפש, ולכן מדייקת הגמרא ש,רבה שחטי'י לר' זירא", היינו, שרבה העלהו (שחטי) והביאו למצב של כלות הנפש, כך שאין זה אשמתו של ר' זירא.

ובנוגע לרבה -- היתכן שהביא את ר'י זירא למצב של כלות הנפש, לאחרי הציווי שהכוונה היא ,לשבת יצרה" נשמות בגופים דוקא?! -- יש לומר, שרבה לא שיער שר' זירא עלול לבוא למצב של כלות הנפש ממש. אמנם, גם לאחרי שר' זירא הגיע למצב של פירוד הנפש מהגוף ממש -- לא ה" זה בסתירה לתכלית הכוונה דנשמות בגופים דוקא, שכן ,למחר" (לאחרי הפורים, כאשר כבר עבר והלך המצב והגילוי המיוחד דפורים) -- ,בעי רחמי ואחיי'", בהתאם לכוונה העליונה - נשמות בגופים דוקא.

= ומה שהי' זקוק לבקשת רחמים דוקאו ..

,בעי רחמי ואחי"" - הרי זה מפני שלאחרי שהנשמה נפרדה כבר מן הגוף ועלתה למעלה, קשה ביותר לפעול עליי שתסכים לרדת שוב למטה, ולכן, הוצרך להיות הענין ד,בעי רחמי ואחייי". וגם ענין זה נפעל ע'י רבה דוקא -- מכיוז שאין חבוש מתיר את עצמו כו'**.

ועפ"ז יובן גם המשך סיפור הגמרא - ,לשנה אמר לי" ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי, אמר ליי לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

לא זו בלבד שרבה לא הצטער על המקרה שאירע בסעודת פורים הקודמת, [כשם שלא מצינו שר' אברהם המלאך ביקש את ,סליחתו" של רבינו הזקן על שע"פ סיפור חסידים", במעט הביאו לידי כלות הנפש . .], אלא אדרבה - הוא הזמין את ר' זירא לערוך סעודת הפורים יחדיו בשנה זו, מתוך כוונה שגם בשנה זו יפעל אצל ר' זירא עילוי 273גדול הזה עד למצב של כלות הנפש. ואם משום שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים -- הרי לאחרי פורים יחזור ויחייהו (כפי שאירע בשנה שעברה), כך שיהיו אצל ר' זירא ב' המעלות גם יחד: הן העילוי דכלות הנפש, והן העילוי דמילוי הכוונה של נשמות בגופים, באופן ד,נכנס בשלום" -- למשך זמן, ואח"כ -- ,יצא בשלום".

ועל זה השיב לו ר' זירא -- ,לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא": הן אמת שהוא חפץ ומשתוקק לעילוי דכלות הנפש [ע"ך ,מתי יבוא לידי ואקיימנו"], ומשום זה הי" מעוניין לערוך סעודת פורים ביחד עם רבה גם השנה, אבל אעפ"כ, מכיון שתכלית הכוונה היא נשמות בגופים, חושש הוא שלאחרי שיגיע לכלות הנפש שוב לא תרצה נשמתו לרדת ולהתלבש בגופו, מי יודע אם גם בפעם הזו יצליח רבה לפעול ,נס" כזה שנשמתו תרצה לירד ולהתלבש עוה"פ בגופו -- ,לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

ח. ע"פ האמור לעיל -- מתורץ כל הענין בפשטות:

הענין ד,שחטיי" הוא אמנם כפשוטו -- פירוד הנשמה מן הגוף ממש (לא רק חולי או התעלפות). ולכן, הובא ענין זה בהלכה, כאמור לעיל -- שלדעת ר' אפרים בטל חיוב דלבסומי" מפני העובדה דרבה ור' זירא.

וביחד עִם זה -- אין זה ענין של שפיכות דמים ח"ו, אלא אדרבה, ענין נעלה ביותר -- כלות הנפש (בדוגמת נדב ואביהוא), ובאופן שאין זה בסתירה לכוונה דנשמה בגוף דוקא, מכיון

שאח"כ חזר להיות נשמה בגוף, ,נכנס בשלום ויצא בשלום".

ולכן, בכמה פוסקים (וכן בשו"עיי) הובא החיוב ד,לבסומי בפוריא עד דלא ידע' -- כי במקום שאין לחשוש שמא יגיעו למצב של כלות הנפש ממש (פירוד הנפש מן הגוף), צריכים לקיים חיוב זה.

ט. ויש לקשר כל הנ"ל עם סיפור החסידים אודות רבינו הזקן ור' אברהם המלאך -- ע"פ מארז"ל"* ,מילתא אלבישייהו יקירא";

כאשר רבינו הזקן הגיע לרבו המגיד -- סוכם שרבינו הזקן ור' אברהם המלאך (בנו של המגיד) ילמדו יחדיו; רבינו הזקן ילמד נגלה עם ר' אברהם המלאך, ור' אברהם המלאך ילמד תורת החסידות עם רבינו הזקן (שזה עתה הגיע מליטא והתחיל להכנס לעולמה של תורת החסידות).

פעם אחת, לאחרי שלמדו ענין עמוק ביותר בתורת החסידות, מצא ר' אברהם המלאך את רבינו הזקן כשהוא אוכל כריך עם חמאה (,א בייגל מיט פוטער"), ולתמיהתו של ר' אברהם המלאך לפשר הדברים (היתכן שלאחרי לימוד בענין נעלה כזה מתיישב לאכול דבר גשמי וטעים דוקא) -- השיב רבינו הזקן, שבעת לימודם בתורת החסידות הרגיש שעוד מעט מגיע הוא ל,כלות הנפש". . ולכן, הוכרח לאכול ,בייגל" עם חמאה, כדי שנשמתו לא תפרד מגופו ב,כלות הנפש" ממש . . שהרי הכוונה היא - נשמות בגופים דוקא, ,לא לתוהו בראה לשבת יצרה"יי.

27424 לקוטי

ולכאורה, צריך להבין: ר' אברהם המלאך למד ביחד עם רבינו הזקן, ומכיון שכן, מדוע הי' חילוק כזה ביניהם -- שרבינו הזקן הגיע במעט למצב של ,כלות הנפש", עד שהי' זקוק לאכילת ,בייגל" עם חמאה, כדי לקשר את נשמתו בגופו, ואילו ר' אברהם המלאך (שהוא לימד והסביר עניז זה לרבינו הזקן) לא הי" במצב של ,כלות הנפש", כך שהי' יכול להתהלך ולמצוא את רבינו הזקן, ועוד לתמוה על כך שרבינו הזקן אוכל ,בייגל" עם חמאה (כדי להשיב את נפשו שלא יגיע ל,כלות הנפש" ממש)?!

ענינו של ר' אברהם המלאך הוא - בשמו -- ,מלאך", כפי שנקרא (בדור שלאח"ז, ואפילו בדורו) ע"י תלמידי המגיד [וע"ד הידוע בענין ,דייק בשמא"י*]. אמנם, גם ר' אברהם המלאך הי" נשמה בגוף, היו לו ילדים, ונהג באדמו"רות וכו', אבל ביחד עם זה, ענינו הוא -- ,,מלאך". ולכן לא הי' אצלו עניז של ,כלות הנפש" -- להיותו תמיד בתנועה של ,מלאך".

אבל בנוגע לרבינו הזקן -- לא מצינו שיקראו לו בשם ,מלאך" (באופז קבוע ותמידי),

[מצינו לפעמים התואר ,מלאך ה'", אבל, תואר זה לא נקבע להיות ,שםלוואי" לשמו של רבינו הזקן, שם שנקרא בו במשך שלושים יום5, ועאכו"כ במשך

כל שנות חייו, כמו אצל ר' אברהם בנו של המגיד, שבכל מקום נקרא ,ר' אב רהם המלאך"]),

ואדרבה -- ענינו של רבינו הזקן להמשיך את כל הענינים למטה, בעולם המעשה (ו,המעשה הוא. העיקר"*6 דוקא, כידוע* שענינו לעשות בעליתשובה כו'. ומובן, שגם בהתחלת עבודתו הי' מודגש אצלו שכל דבר צריך להיות נמשך למטה. ולכן, בהיותו בהתחלת כניסתו לעולם דתורת הח" סידות, ומה גם שאז נתגלה לו שנד שמתו היא נשמה חדשה כו" - הנה מפני עוצם הגילוי כו' (וביחד עם זה - שענינו להמשיך כל דבר למטה דוקא), כלתה נפשו מפני גודל התענוג האלקי, עד שהוכרח לאכול ,בייגל" עם חמאה, מאכל גשמי שיש בו שמנונית, הקשור עם תענוג גשמי [גשמיות שבגשמיות, ,תוקפא דגופא" למעליותא], שרק עי"ז הי' יכול למנוע שהנשמה לא תפרד מגופו מפני גודל התענוג באלקות.

אמנם, ר' אברהם המלאך הי" זקוק לשמוע ביאור זה מרבינו הזקן, אף שלכאורה הי' יכול לדעת בעצמו את סיבת הדבר -- דמכיון שאמיתית ההשפעה מרב לתלמיד היא באופן שחושי התלמיד נעשים כמו חושי הרב, לכן, התפלא ר' אברהם שרבינו הזקן מגיע ל,בלות הנפש". וזהו תוכן ההסבר של רבינו הזקן, שאצלו יש תנועה של ,בלות הנפש", מכיון שענינו ועבודתו באופן שונה (מענינו ועבודתו של ר' 275אברהם המלאך) -- להמשיך כל דבר למטה דוקא*.

י- אמנם, עדיין צריך להבין:

מכיון שכל עניני התורה הם הוראה בעבודתו של יהודי -- מהי ההוראה שיכולים אנשים כערכנו ללמוד מסיפור הגמרא אודות רבה ור' זירא, סיפור שבו מדובר אודות דרגא של כלות הנפש כו'?!

הנה, גם בדורותינו אלו מצינו מעין דוגמתו:

שמעתי מחסידי פולין שכאשר חלה האדמו"ר ממודז'יץ ונסע לברלין לשאול בעצת הרופאים, אמרו הרופאים שמצבו דורש ניתוח, אמנם, מכיון שלבו חלוש ביותר, אינם יודעים אם יוכל לסבול את הניתוח. בשמעו זאת, אמר, שימתינו עד שינגן ניגוז ויכנס ב,פנימיות" הניגון כו - כידוע שהי' כחו גדול בנגינה, ומרוב דביקותו במתיקות ותענוג שבניגון, לא ירגיש בלל מה שנעשה - ואז יוכלו לבצע את הניתוח ללא כל חשש, מכיון שלא ירגיש מאומה. וכך הוה: המתינו עד שניגן ונכנס ב,פנימיות" הניגון כו', ואז עשו את הניתוח, והכל עבר כשורה.

הרי מצינו שגם בדורותינו אלו (עכ"פ.

-- בדור הקודם) שייך שיהודי יתעמק בענין שמתענג ממנו ביותר, עד שלא

ירגיש כלל מה מתרחש עמו!

במו כן מצינו סיפור נפלא אודות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע:

פעם נסע כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ביחד עם כ"ק מו"ח אדמו"ר לווינה, כדרכם, התאכסנו במלון כל אחד בחדר בפ"ע, ונוסף לכך -- חדר משותף לשניהם. כאשר נכנס כ"ק מו"ח אדמו"ר -- ראה את כ"ק אדמו"ר נ"ע יושב על הספה, עיניו פתוחות, ואינו מבחין מה נעשה מסביבו. כעבור שעה נכנס שוב וראה שממשיך לשבת באותו מצב מבלי לנוע, וכך חזר הדבר ונשנה כמה פעמים -- שנכנס לחדרו וראה שיושב בלי נוע כמקודם, וכן ישב על מקומו במשך שעות אחדות שקוע במחשבתו, כמי שנמצא בעולם אחר. לאחר שהתעורר - לא ידע איזה יום זה, באיזה מקום נמצאים וכו' -- כפי שהי' מובן מאופן השאלות ששאל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות ענינים צדדיים, כדי שעי"ז יתברר לו איזה יום היום, ובאיזה מקום נמצאים. כמובן שכ"ק מו'ח אדמו"ר עשה עצמו במי שאינו משים לב לכך, והשיב לו על שאלותיו מבלי שיהי' ניכר שהוא מכיר מצבו המיוחד. ויש אומרים שלאחרי זמן גילה ב"ק אדמו"ר נ"ע לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שעניני החסידות שבהם התבונן באותם שעות היו היסוד להמשך תער"ב הידוע.

ויש לומר שמאורע זה הוא בדוגמת הענין דכלות הנפש:

לאחרי שכ"ק אדמו"ר נ"ע התעורר מדביקותו -- לא ידע באיזה זמן ומקום הוא נמצא, מכיון שבעת דביקותו הסתלק לגמרי ממציאות העולם שגדרו - מקום וזמן", עד כדי כך, שאפילו 276206 לקוטי לאחרי שהתעורר לא הי' מסוגל להזכר באיזה זמן ומקום הוא נמצא. וא"כ, הרי זה בדוגמת הענין דכלות הנפש - יציאת הנפש מהגבלות הגוף (מציאות העולם, זמן ומקום).

ומכל זה מובן, שהענין דכלות הנפש שמצינו בג' דורות מחולקים זה מזה בתכלית -- דורם של נדב ואביהו, דורם של רבה ור' זירא, ודורם של ר' אברהם המלאך ורבינו הזקן -- ישנם גם בדורותינו אלו, ומזה מובן, ש,אפס קצהו ושמץ מנהו"יי עכ"פ שייך אצל כאו"א מישראל.

יא והנה, ידועיי פתגם אדמויר הזקן (שאמר לאחיו ר' יהודה ליב מיאַנאָד וויטש) מדוע נאמר* ,והסירותי את לב

1) לשון אדה"ז בתניא פמ"ד (סג, א). 2) ראה מגדל עוז (כפ"ח, תש"מ) עי שח. 3) יחזקאל לו, כ, שם יא, יט.

האבן מבשרכם גו'", ולא ,מוח האבן" -- שבכל הקשור ל,מוח" צריך האדם לעשות בעצמו, ובנוגע ל,לב" יעשה הקב"ה, כמ"ש והסירותי את לב האבן גו'".

ועד"ז בעניננו -- התבוננות במוח ושכל בכל האמור לעיל, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא כוי'י.

ויה"ר שבקרוב ממש נזכה לקיום היעוד ,ולא יכנף עוד מוריך גו""*5. וביחד עם זה -- ,לבוא בנקרות הצורים גו' מפני פחד הוי' ומהדר גאונו"*.

בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.

>--==₪> לי