שיחה א

48שיחה א

א. כוס חמישית בליל הסדר

בסיום "סדר עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר"¹, לאחר כוס רביעי, אומר הרמב"ם²: "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול והוא מהודו לה' כי טוב³ עד על נהרות בבל. וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות".

המקור לכוס החמישית⁴ הוא בברייתא⁵ לפי גירסת הגאונים⁶: חמישי אומר עליו הלל הגדול, דברי רבי טרפון⁷.

בספר רבנו מנוח על הרמב"ם נאמר: "מהא שמעינן דאסור למשתי יין אחר ארבע כוסות, דאי סלקא דעתך דשרי (=כי אם תחשוב שמותר לשתות יין לאחר ארבע כוסות) אמאי מצרכינן ליה למימר (=לשם מה מחייבים אותו לומר) עליו הלל הגדול, אלא לאו שמע מיניה (=מכך לומדים) דאין לו לשתות, אבל אם רצה לשתות צריך לומר על אותו כוס דומיא דרביעי מענינא דהללא ומענינא דיציאת מצרים ובלאו הכי אסור לשתות".

מדברי רבנו מנוח מובן, שלדעתו כוונת דברי הרמב"ם האומר שהכוס החמישית היא רשות⁸, "ויש לו למזוג", היא להיתר "אם רצה לשתות צריך לומר על אותו כוס...". כשיטת חלק מהגאונים⁶, שהכוס החמישית היא רשות ממש ותלויה ברצונו של האדם.

אך פירוש זה אינו מובן כל כך, לכאורה, בלשונו של הרמב"ם, 48המסיים, כדלעיל, "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות". אם נאמר שלפי הרמב"ם הכוס החמישית אינה חובה ככל, צריך היה הרמב"ם לומר בקצרה "וכוס זה אינו חובה"⁹. אך מן ההרחבה בלשון הרמב"ם נראה, שגם הכוס החמישית היא "חובה", אלא ש"אינו חובה כמו ארבעה כוסות" – ה"חובה" אינה גדולה כל כך כמו ארבע הכוסות¹⁰.

וכך נאמר בר"ן במסכת פסחים¹¹, האומר על דברי רבי טרפון:

דד' כוסות חובה, וחמישי רשות, ואם רצה לשתות אומר עליו הלל הגדול, אי נמי דמצוה מן המובחר¹² לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, והיינו לישנא דאומר עליו הלל הגדול, וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק אחרון מהלכות חמץ ומצה,

כלומר, הוא מסביר שדעת הרמב"ם היא, שהכוס החמישית היא מצוה מן המובחר¹³, ומשום כך מוסיף הרמב"ם "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות" – שלמרות ש"יש לו למזוג", שזוהי מצוה מן המובחר, למרות זאת "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות".

אך פירוש זה אינו ברור כל כך מלשון הרמב"ם, כי לפי זה צריך היה הרמב"ם לציין במפורש, כלשונו במקומות אחרים: ומצוה מן המובחר למזוג כוס חמישי ולומר עליו את הלל הגדול, וכדומה.

ואילו מלשון הרמב"ם נראה, שאמנם, יש כאן חובה, אך אין זו ממש מצוה מן המובחר, ולכן הוא רק מציין "ויש לו למזוג..."¹⁴.

49ב. מוזגים ואין שותים

כדי להבין זאת יש להבין את הדיוק בלשון הרמב"ם:

לגבי ארבע כוסות פוסק הרמב"ם¹⁵: כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה (ואף מציין מה אומרים על כל אחת מארבע הכוסות), ולאחר מכן, ב"סדר עשיית מצוות אלו בליל חמשה עשר"¹ הוא מפרט לגבי כל כוס, שהוא "שותה" אותה: בכוס הראשונה – "מברך בורא פרי הגפן ואומר עליו קידוש היום וזמן, ושותה"¹, בכוס השניה "ומברך בורא פרי הגפן ושותה הכוס השני"¹⁶, בכוס השלישית "מברך ברכת המזון על כוס שלישי ושותהו"¹⁷, בכוס הרביעית "מברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אחר כך כלום"¹⁷.

ואילו לגבי הכוס החמישית אומר הרמב"ם, כדלעיל, רק "ויש לו למזוג כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול" ואינו מסיים "מברך בורא פרי הגפן ושותה"¹⁸.

ולפי הידוע שלשונו של הרמב"ם מדוייקת ביותר, מובן, שבכוונתו לדייק, שאת הכוס החמישית אין שותים, אלא רק מוזגים אותה ואומרים עליה הלל הגדול.

וכפי שמובן גם מדבריו לפני כן: "ואחר כך מוזג כוס רביעי וגומר עליו את ההלל .. ומברך בורא פרי הגפן ואינו טועם אחר כך כלום כל הלילה, חוץ מן המים" – וברור, שהרמב"ם לא יגיד מיד לאחר מכן את ההיפך, ששותים כוס יין לאחר הכוס הרביעית.

ג. שתיה ואמירה

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

הרמב"ם סובר כדעות¹⁹ המפרשות שיש מחלוקת בין רבי טרפון לבין דעת תנא דידן, אם חייבים בארבע כוסות או בחמש כוסות. ולפי זה צריך להסיק, לכאורה, שההלכה היא כדעת תנא דידן, וחייבים רק בארבע כוסות. אך אנו רואים שיש בגמרא דיון לפי רבי 50טרפון²⁰ מה אומרים על הכוס החמישית – "מהיכן הלל הגדול", ומכך מובן, שדעת רבי טרפון אכן נתקבלה להלכה.

וכיצד לנהוג בפועל? לכאורה, ניתן היה לומר, שכיון שיש ספק, יש להחמיר כדעת רבי טרפון ולשתות כוס חמישית²¹. אך אי אפשר לומר כך, כי לדעת חכמים, שחייבים רק בארבע כוסות, אסור לשתות כוס חמישית, כדברי הרמב"ם, שלאחר קיום מצות ארבע כוסות "אינו טועם אחר כך כלום .. חוץ מן המים".

ומכריע הרמב"ם: "ויש לו למזוג כוס חמישי" ותו לא – שאין שותים זאת,

וכך ישנם שני הדברים: שותים רק ארבע כוסות, ומוזגים כוס חמישית כדי לצאת ידי חובה לפי דעת רבי טרפון.

לכאורה, מה ערך למזיגת הכוס החמישית אם אין שותים אותה?

אנו מוצאים בהלכה כדוגמא זו – מזיגת כוס ואמירה עליה, ללא שתייתה:

סעודה בערב שבת שנמשכה בשבת, הרי, לפי כמה דעות, יש לומר ברכת המזון על כוס, למרות שאין שותים אותה, עד לאחר קידוש²², וכך גם לגבי כוסות ליל הפסח.

בכלל, יש כאן שני ענינים^*: א) שתיית הכוסות, ב) האמירות שתקנו חכמים לומר על כל אחד מהכוסות,

ולכן פוסק הרמב"ם, שאת הכוס החמישית יש למזוג "ולומר עליו הלל הגדול", למרות שאי אפשר לשתותה, כדי לצאת ידי חובת דעתו של רבי טרפון לפחות בפרט זה²³.

ד. הכוס החמישית – שונה במהותה

ועוד יש לומר:

הרמב"ם סובר, כמפרשים רבים אחרים²⁴, שאין מחלוקת בין דברי רבי טרפון לבין דעת תנא קמא, שמצות השתיה היא רק לגבי ארבע כוסות,

והמשמעות של דברי רבי טרפון "חמישי אומר עליו הלל הגדול", לפי דברי הרמב"ם, היא, שצריך רק למזוג את הכוס "ולומר עליו הלל הגדול"²⁵, אך לא לשתותו.

51והסיבה לכך היא: הכוס החמישית נבדלת משאר ארבע הכוסות במהות קיום המצוה, ובודאי ב"חפצא" של המצוה:

על ארבע הכוסות אומרת הגמרא²⁶ "ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות, כל חד וחד נעביד ביה מצוה", וכפי שאומר הרמב"ם לפני כן¹⁵ – "כל כוס וכוס מארבעה כוסות הללו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קידוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר".

כלומר, גם לדעת הרמב"ם "כל אחד ואחד (מארבע הכוסות) הוא חירות ומצוה בפני עצמה", כדברי אדמו"ר הזקן בשולחנו²⁷, אך למרות זאת יש לכולן אותה מהות וסוג מצוה: א) המצוה הזהה בכל ארבע הכוסות – שתיה לחירות, ב) בכל אחת מהן יש מצוה אחרת באמירה ובברכה עליה.

ואילו הכוס החמישית אין בה אותו סוג של מצוה: כוס זו א) אין שותים אותה, ב) האמירה עליה אינה מסוג האמירה כארבע הכוסות האחרות. לדעת הרמב"ם²⁸ אין חותמים בברכה²⁹ את האמירה על הכוס החמישית, ואילו ביתר ארבע הכוסות חותמים בכל אחת מהן את האמירה בברכה³⁰.

ואולי יש לומר, שהכוס החמישית, שעליה אומרים את ההלל הגדול, מ"הודו לה' כי טוב עד על נהרות בבל", היא הלל והודאה על כל ארבע הכוסות שקיים מצותן, ובאופן כללי יותר – הודאה על כל המצוות שקיים בלילה זה. ואין כאן המקום להאריך.

ה. "ויש לו" ולא "מצוה מן המובחר"

לפי זה יובן הדיוק בלשון הרמב"ם "ויש לו למזוג כוס חמישי", ואין הוא אומר "מצוה מן המובחר למזוג כוס חמישי" וכדומה:

הביטוי "מצוה מן המובחר" מביע בדרך כלל שיש כאן תוספת שלימות בקיום מצוה זו³¹. יותר מכך: המשמעות היא, שלא זו בלבד שיש כאן הוספה של "מובחר" בקיום המצוה על ידי הגברא, אלא מצוה מן המובחר, המעלה "מן המובחר" קיימת גם ב"חפצא" של המצוה, 52בדומה לדברי הרמב"ם³² על נרות חנוכה³³: "מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד .. והמהדר את המצוה... והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד" – שההידור שם הוא חידוש במצות נר חנוכה עצמה, ב"חפצא" של נרות חנוכה, כמוסבר במקום אחר³⁴.

וכיון שלדעת הרמב"ם הכוס החמישית אינה נכללת במצות ארבע הכוסות, הרי לא ייתכן לומר שהכוס החמישית היא "מן המובחר" במצות ארבע הכוסות,

ולכן אומר הרמב"ם "ויש לו למזוג כוס חמישי" – כחובה נפרדת, בלשון אחרת "ויש לו".

ולכן מרחיב הרמב"ם בדבריו "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות" – הוא מדגיש שהכוס החמישית אינה חובה כשאר הכוסות, אלא "ויש לו". כדלעיל.

ו. "כוס חמישית" ו"כוסו של אליהו"

והנה יש אומרים³⁵, שמזיגת כוסו של אליהו קשורה לכוס החמישית – כיון שיש מחלוקת בגמרא אם חייבים בכוס חמישית, ולא נפסקה הלכה, לכן, מפני הספק, מוזגים את הכוס החמישית ואין שותים אותה. ומשום כך היא נקראת כוסו של אליהו, כרמז לכך, שכאשר יבוא אליהו וילבן את כל הספקות, יתברר גם הספק אודות כוס זה.

אך מ"חוק יעקב" ומשולחן ערוך של אדמו"ר הזקן מוכח שאלה הם שני ענינים שונים: אדמו"ר הזקן מביא בשולחן ערוך שלו³⁶ את פסקו של הרמ"א³⁷ "אחר ד' כוסות נהגו כל ישראל מדורות הראשונים שלא לשתות יין .. אם לא לצורך הרבה, כגון שהוא איסטניס או שהוא תאב הרבה לשתות .. ואם אין לו שאר משקין רק יין, יש להתיר לו לשתות כוס חמישי ולומר עליו הלל הגדול, ונשמת וישתבח עד החתימה".

ובסימן הקודם מציין אדמו"ר הזקן³⁸, 53מ"חוק יעקב"³⁹ "ונוהגין במדינות אלו למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא".

מכך מובן, שאלה הם שני דברים שונים לחלוטין, ועד כדי כך

א) שהם כתובים ומחולקים בשני סימנים נפרדים.

ב) הם נקראים בשמות שונים – "כוס של אליהו" ו"כוס חמישי",

ופרטיהם ודיניהם שונים זה מזה: "לשתות כוס חמישי" התירו למי שצריך... ואז הוא צריך לומר הלל הגדול וכו', ואילו כוס של אליהו "נוהגין במדינות אלו", ולא זו בלבד שיש להתיר.

ג) וההבדל הגדול ביותר – מוזגים רק "כוס אחד יותר מהמסובין" והוא שייך לכל המסובים, ולא כוס לכל אחד, ואילו את הכוס החמישית, התירו לכל אחד הזקוק לכך.

ומכך מובן גם לגבי הרמב"ם ושיטתו בכוס החמישית, הסובר, כדלעיל, שאין זה היתר או רשות בלבד, אלא חובה – ויש לו, שאין זו חובה של כוס אחת בלבד לכל המסובים, אלא כוס לכל המקיים מצות ארבע כוסות, ומדיוק לשונו "יש לו למזוג", ואפילו אינו אומר באופן סתמי "יש למזוג כוס חמישי⁴⁰.

ז. כוסות אלו – דרגה נעלה

ויש להסביר, בדרך אפשר, בפנימיות הענינים, מדוע

א) הכוס החמישית וכוסו של אליהו הם שני דברים שונים, בפרטיהם ובדיניהם, כדלעיל, ויותר מכך:

ב) מוצאים ביניהם ניגודים – בכוס החמישית פוסק הרמב"ם: ויש לו למזוג כוס חמישי, אך בפועל אין נוהגים כך, ובשולחן ערוך נפסקה ההלכה⁴¹ שזהו היתר בלבד לאיסטניס או למי ש"תאב .. לשתות"⁴². ואילו לגבי כוס של אליהו, להיפך: כוס זו אינה מוזכרת בגמרא ובדברי הראשונים, אלא בספרי האחרונים בלבד, ודוקא כוס זו נהוגה בכל תפוצות ישראל.

ויש לומר שההסבר לכך הוא: השווה בין שתי כוסות אלו, לפי האמור לעיל, הוא שאין שותים אותן, אלא מוזגים אותן בלבד. מכך מובן ששתיהן קשורות לעבודה רוחנית ולדרגה שהיא 54נעלית מעבודת האדם במעשה בפועל, בשתיה.

וזוהי המשמעות הפנימית לדברי הרמב"ם בסיום "וכוס זה אינו חובה כמו ארבעה כוסות" – הוא קשור לדרגה הנעלית מחובה, כידוע ההסבר⁴³ בענין תפלת ערבית רשות⁴⁴. וכך גם לגבי כוסו של אליהו, הקשורה לענין הגאולה, שמעל לעבודת האדם.

ח. הכוס החמישית – בתקופות של עבודה מושלמת

בכל זאת יש הבדל ביניהן: הכוס החמישית מדגישה, שהיא באה בהמשך לעבודת האדם, ואילו כוסו של אליהו נפרדת, היא אינה באה ככוס חמישית וכהמשך לארבע הכוסות, כהמשך לעבודה שלפני כן.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

ההמשכה הרוחנית שעל ידי הכוס החמישית באה דוקא באמצעות ולאחר שקיימת שלמות של עבודת האדם לפני כן, בדומה למבואר לגבי ה"אתערותא דלעילא" השלישית, הבאה דוקא לאחר שהאדם מכין "אתר שלים"⁴⁵.

ולכן מוזכרת הכוס החמישית בגמרא ובתקופת הגאונים והרמב"ם, ובתקופות הללו היו שנהגו למזוג כל אחד לעצמו, ולעבודתו הרוחנית, כוס חמישית – כי⁴⁶ עבודתם שלהם – של הראשונים כמלאכים וכו' ו"אכשור דרי?!" (בתמיהה⁴⁷) – בליל הסדר ובשתיית ארבע הכוסות היתה נעלית ביותר, ובשלמות, ולכן עבודתם היוותה כלי לקבלת ההמשכה מדרגה זו, החמישית, הקשורה לכוס החמישית⁴⁸.

אך בדורותינו אלו, של עקבתא דמשיחא, כשהעבודה הרוחנית אינה מושלמת כל כך כדי להוות כלי ראוי (אתר שלים) לדרגה נעלית זו, לכן אין הכוס החמישית נהוגה בדורותינו.

אבל כוסו של אליהו קשורה לאמונתו של היהודי בביאתו, כפי שמובן מהמשך דברי אדמו"ר הזקן, שאת המנהג הזה הוא מציין בהמשך לתחלת הסעיף⁴⁹ "ובקצת מקומות נוהגין שלא לנעול החדרים שישנים שם בליל פסח כי הוא ליל שמורים לכל בני ישראל לדורותם להוציאם מגלות הזה 55ואם יבוא אליהו ימצא פתח פתוח ונצא לקראתו במהרה, ואנו מאמינים בזה ויש באמונה זו שכר גדול .. ונוהגין במדינות אלו...". ומכך מובן ופשוט, שמנהג זה קשור לאמונה בגאולה העתידה,

שאמונה זו קיימת אצל כל יהודי, אשר כולם מאמינים בני מאמינים, בלי להתחשב בעבודתו בכוחותיו הגלויים, הרי תמיד קיימת אצלו – בגלוי, או לפחות בפנימיות נפשו⁵⁰ – האמונה בביאת המשיח, ולא רק "מאמין בו", אלא מחכה לביאתו⁵¹ – שזהו ציווי ה' בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה⁵².

ואדרבה⁵³, ככל שנמצאים בתקופה מאוחרת יותר בעקבתא דמשיחא, קרוב יותר לגאולה, כך מאירה יותר נקודה זו ומתחזקת יותר אצל ישראל.

ולכן דוקא בדורות האחרונים התגלה והתפשט המנהג "למזוג כוס אחד יותר מהמסובין וקורין אותו כוס של אליהו הנביא", למרות שבדורות הקודמים אין מוצאים זאת בגלוי,

וזהו א) "כוס אחד" ב) יותר מכל (מכללות) המסובין.

ולפי זה יש לבאר את הדיוק בלשונו של אדמו"ר הזקן, האומר "למזוג כוס אחד יותר מהמסובין וקורין אותו..." – בכך רומז אדמו"ר הזקן, שאליהו הנביא בא ונעשה לאחד מהמסובין בשולחן הסדר

– כי אמונתם של ישראל בלילה זה, שבו נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו⁵⁴ ואשר באה לידי גילוי בגשמיות (בכוס וביין) – היא עצמה גורמת ומעוררת לכך שאליהו הנביא יימצא בכל סדר, באופן של "יותר" מכל המסובין, אך יחד עם זאת ניצבת כוסו ביחד, ובאותו שולחן עם כוסות המסובין – אחד מן המסובין.