שיחה ב

73שיחה ב

א. "לא ישא פנים"

על הפסוק¹ "כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים... אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", אומר רש"י: "לא ישא פנים – אם תפרקו עולו", "לא יקח שוחד – לפייסו בממון".

יש להבין: מה מחדש רש"י באומרו ש"לא ישא פנים" אמור לגבי "אם תפרקו עולו" – והרי, מתי לא ישא הקדוש־ברוך־הוא פנים? כאשר מקיימים תורה ומצוות? מה החידוש בכך?!

אומרים המפרשים², שרש"י רוצה להבהיר מדוע נאמר כאן "לא ישא פנים", ולפני כן, בברכת כהנים, נאמר³ "ישא ה' פניו אליך"⁴. ורש"י מפרש, שמדובר כאן במצב שונה, "אם תפרקו עולו".

אך עדיין אין מובן מהו החידוש בכך, והרי ברור מאליו, לכאורה, ש"לא ישא פנים" מדבר על "אם תפרקו עולו"?

ועוד: על המילים "ישא ה' פניו אליך" מפרש רש"י "יכבוש כעסו". ויוצא, אפוא, שמדובר שם במצב שבו יש "כעסו", ובודאי קיים גם הגורם ל"כעסו" – התנהגות שהיא ההיפך מרצון ה'. אך למרות זאת "ישא ה' פניו". ואם כך, מתעוררת שוב הסתירה שלעיל?

ב. "ולא יקח שוחד"

כן יש להבין לגבי הפירוש השני של רש"י: "ולא יקח שוחד" – "לפייסו בממון".

מובן, מדוע מוסיף רש"י את המילה "לפייסו", למרות שמדובר בפסוק על "שוחד", זאת, כפי שמבאר הרא"ם וכפי שמובן בפשטות, ש"שוחד" במקרים אחרים, אצל דיין בשר ודם, ייתכן שכוונתו "לזכות את החייב" עיוות הדין, או "לוותר לו עונשו", "וה' יתברך לא יפול בו לזכות את החייב, רק לוותר העונש". לכן מדגיש רש"י שכאן מדובר על שוחד שמטרתו "לפייס". כלומר, ויתור על העונש, ולא "לזכות את החייב", כי את זאת אין צורך לשלול.

אך עדיין אין מובן מדוע מוסיף רש"י בפירושו את המילה "בממון", וכפי 73ששואל הרא"ם: "לא ידעתי מה ממון נופל אצל הקדוש־ברוך־הוא. ולמה לא פירש ולא יקח שוחד המצוה בעבור העבירה"?

וכן: מדוע מצטט רש"י מן הפסוק גם את המילים "ולא יקח"? והרי פירושו כאן קשור רק למילה "שוחד" – (א) שזהו "פיוס", (ב) שהפיוס נעשה באמצעות "ממון".

ג. "ממון" – מהי הכוונה

בכך?

על השאלה של הרא"ם המוזכרת לעיל מציינים המפרשים⁵ מספר תירוצים:

א) משמעות המילה "ממון" כאן היא הבאת קרבן לקדוש־ברוך־הוא, והתורה מדגישה לנו כאן, ש"זבח רשעים תועבה"⁶ – כל עוד אין חוזרים בתשובה, אין הקרבן מתקבל.

ב) משמעות הענין "לפייסו בממון" כאן היא כנאמר לפני כן "ויקחו לי תרומה"⁷, הכוונה היא לכל ממון שמקדישים "לי – לשמי", לצרכי המשכן, המקדש וכדומה. והתורה אומרת שעל ידי נתינת ממון לגבוה אי אפשר לבטל עונש על עבירה – אלא באמצעות חזרה בתשובה.

ג) הכוונה במילה "ממון" היא לכל מצוה הקשורה בנתינת ממון, כמצות הצדקה וכדומה. וכאמור לעיל, אין די בכך.

אבל: תירוצים אלו משיבים רק על חלק הטפל של שאלת הרא"ם, כיצד תיתכן מציאות של קבלת ממון אצל הקב"ה. אך השאלה העיקרית נותרת בעינה:

כיון שהסיבה לכך שיכולה להיות מחשבה שהממון יכול כביכול לפעול כ"שוחד" אצל הקדוש־ברוך־הוא איננה כמו בממון אצל בשר ודם, שצומחת תועלת לדיין מהממון עצמו, אלא משום שבאמצעותו נעשתה מצוה, הובא קרבן וכדומה, מדוע מבדיל רש"י בין מצוה "בממון" לבין מצוה אחרת – במה שונה מצוה המתקיימת על ידי נתינת ממון מכל המצוות האחרות?

ובמיוחד לפי הפירוש הסובר שמדובר כאן על קרבן, שהוא "ניחוח" – נחת רוח לפני⁸, ההיפך מ"כעסו", הרי בודאי צריך היה רש"י לומר במפורש "לפייסו בקרבן", ולא רק לרמוז על כך במילה "בממון"?

ועוד – לפי פירוש זה, הרי "העיקר חסר מן הספר", שקרבן אינו מכפר בלי תשובה;

ועוד: לפי פשוטו של מקרא – כיצד נרמז (לפחות) במילים "לא יקח 74שוחד", שקרבן אינו מכפר אלא עם תשובה?

ועוד – לא ייתכן לומר שרש"י מתבטא במילה "בממון" משום שאצל בני אדם נפוץ לשחד בדרך כלל "בממון"⁹ – כי: א) גם אצל בני אדם קיים "שוחד דברים"¹⁰, וכדומה. ב) ועיקר: עדיין נשארת השאלה על הפסוק – מדוע מתבטאת התורה במילה "שוחד" שמשמעותה בדרך כלל "בממון", ואינה משתמשת בביטוי שמשמעותו "במצוות" וכדומה?

ד. דוקא כאשר "פורקים עול"

ההסבר לכך הוא:

הכוונה בפירוש רש"י כאן מובעת בדיוק בלשונו – "אם תפרקו עולו", ולא אחד מהביטויים האחרים המופיעים בפרשת בחוקותי וכדומה.

אין מדובר כאן על אי קיום מצוות רגיל, ועשיית עבירות ר"ל,

שהרי במקרה כזה מבקשים מהקדוש־ברוך־הוא, ואף הכהנים מברכים ש"ישא ה' פניו אליך", שה' יכבוש את כעסו ולא יעניש –

אלא כאן מדובר על פריקת עול – על מי שמסיר לגמרי מעצמו את עולו של הקדוש־ברוך־הוא ר"ל, הוא חדל להיות עבד ה', ולהיפך¹¹, הוא חש עצמו חפשי לנהוג כרצונו ואומר "בשרירות לבי אלך"¹². עליו אומרת התורה "לא ישא פנים": עמו ינהג הקדוש־ברוך־הוא בחומרה, ולא יוותר.

ההכרח לפירוש זה נובע מתוכן הפרשה באופן כללי:

הפרשה מתחילה¹³ במילים "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה...". ורש"י מפרש: "אף על פי שעשיתם כל זאת עודנו רחמיו וחיבתו עליכם, ומכל מה שחטאתם לפניו אינו שואל מכם כי אם ליראה...".

מיד בתחילת הפרשה מודגש, שהקדוש־ברוך־הוא אכן נושא פנים לישראל, "אף על פי שעשיתם...", והוא דורש מהם רק "ליראה...".

ולפיכך, כאשר נאמר לאחר מכן בפסוק "לא ישא פנים", הכרחי לומר, שמדובר כאן על ההיפך מענין זה – כלומר, במקרה שבו אין "ליראה...".

ולכן מפרש רש"י "לא ישא פנים – אם תפרקו עולו". כדלעיל.

ה. נתינת ממון – כופר נפש

לפי זה מובן מדוע אין רש"י יכול 75לפרש, כמפרשים אחרים¹⁴, שב"לא יקח שוחד" הכוונה היא ל"שוחד מצוות". וזאת, משום שבאופן שבו מסביר רש"י פסוק זה – שמדובר כאן על מי שחסר בו "ליראה", על מצב של "תפרקו עולו" לא ייתכן לפרש שב"לא יקח שוחד" הכוונה היא לכך שהקדוש־ברוך־הוא אינו לוקח "שוחד מצוות" מ"פורק עול", כי מחשבה זו כבר הופרכה על ידי הנאמר לפני כן – "לא ישא פנים".

רש"י צריך, אפוא, למצוא דבר שבו תיתכן מחשבה של אפשרות לעורר פיוס וכפרה גם לגבי פורק עול. ולכן אומר רש"י "לפייסו בממון".

רש"י אינו צריך להבהיר מדוע ייתכן לחשוב ש"ממון" מכפר על "תפרקו עולו", כי את זאת למדנו כבר לפני כן: על המילים "ולא תקח כופר"¹⁵, הנאמרות לגבי הורג נפש, אומר רש"י "לא יפטר בממון", ובדומה לכך נאמר לגבי שור שהרג אדם "ונתן פדיון נפשו"¹⁶. מכך מובן, של"שוחד" של "ממון" יש תכונה והשפעה כפולה: בנוסף לכך שמקבל הממון נעשה "משוחד" משום התועלת וההנאה שיש לו מהממון, משמש הממון גם כ"כופר" – תחליף לנותן – שבמקום שימסור את עצמו למצוות וכדומה, הוא נותן את ממונו¹⁷. ורש"י¹⁶ אף מביא את הדעה לגבי כופר של שור שהרג אדם – שהכוונה של "פדיון נפשו" היא "דמי מזיק".

והסיבה לכך מובנת – זוהי מדה כנגד מדה, כנאמר¹⁸: "בדבר אשר זדו עליהם". וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא¹⁹ במיוחד על מצות הצדקה, שכיון שבאמצעות הממון "היה יכול לקנות חיי נפשו", לפיכך "הרי נותן חיי נפשו לה'".

וכפי שאומר רש"י בהמשך²⁰, מספר פסוקים לאחר מכן, על המילים "היקום אשר ברגליהם" – "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו".

ואת זאת שוללת כאן התורה, ואומרת שאת הקדוש־ברוך־הוא אי אפשר "לפייסו בממון": כמובן, אין הכוונה להבהיר שאי אפשר "לקנות" ח"ו את הקדוש־ברוך־הוא באמצעות ממון, אלא מדובר כאן רק על השפעת הממון ואפשרותו לסייע לנותן: האדם עלול לחשוב, שלמרות היותו פורק עול ולמרות שאין הוא מסור לקדוש־ברוך־הוא, יכול הוא למסור במקום עצמו את ממונו, והקדוש־ברוך־הוא יקבל זאת כ"כופר נפשו".

76על כך אומרת התורה: "ולא יקח שוחד". הקדוש־ברוך־הוא לא יקבל כופר, תחליף, אלא אם כן האדם מוסר את עצמו לקדוש־ברוך־הוא, ורק אז יש השפעה לנתינת ממון לקדוש־ברוך־הוא. אך כאשר הוא "פורק עול", הרי אז "לא יקח שוחד".

לפי זה מובן מדוע מודגש בפסוק, ורש"י מצטט זאת – "לא יקח": אמנם, נתינת הממון כרוכה במשמעותה לנתינת עצמו – חיי נפשו, והיא ענין של קבלת עול, אלא שמשום היותו פורק עול אין נתינת הממון יכולה להוות תחליף לו. ולכן מודגש בפסוק שאין שוללים את (נתינת ה)ממון, אלא את אי־קבלתו כ"פיוס" וכ"שוחד", התורה מדגישה "ולא יקח שוחד". ו. "לא משוא פנים"

ב"מילי דחסידותא"

כל דבר – ובמיוחד הענינים של התורה והמצוות – הוא בהשגחה פרטית. אנו רואים, שענין זה, שהקדוש־ברוך־הוא "לא ישא פנים ולא יקח שוחד" מופיע גם בסיום הפרק הרביעי של מסכת אבות: "שאין לפניו... ולא משוא פנים ולא מקח שוחד".

ולפי הסדר של "יש נוהגין"²¹ ללמוד פרקי אבות "כל שבתות הקיץ", יוצא (בחלק מן השנים), שהפרק הרביעי נלמד בשבת פרשת עקב.

וכאן רואים, שדוקא לפי פירוש רש"י בפשוטו של מקרא, מבוארת ומתורצת השאלה: מה מחדשת המשנה על הפסוק המפורש בתורה!

אלא, ההבדל ביניהם מובן לפי האמור לעיל:

בתורה מופיע פסוק זה בפסוקים שמדובר בהם על מצב של "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך...", ומשום כך הכרחי להסביר, כדלעיל, שהמילים "ולא יקח שוחד" מהוות המשך לענין הכללי של קבלת עול מלכות שמים. ולכן רש"י – שדרכו היא בדרך הפשט – מפרש: "לא ישא פנים – אם תפרקו עולו, ולא יקח שוחד – לפייסו בממון".

לעומת זאת תוכנן של משניות פרקי אבות היא "מילי דחסידותא"²², ולכן הכרחי לומר, שהנאמר שם על הקדוש־ברוך־הוא "שאין לפניו... ולא משוא פנים ולא מקח שוחד", מבטא ענין שונה, ומדובר שם על שומר תורה ומצוות, אשר דורשים ממנו גם דרגה של "מילי דחסידותא".

77וכפי שאומר הרמב"ם בפירושו למשניות²³: "לא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת שלא ימחול ה' יתברך מעבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר אבל יענש על זאת הרעה האחת ויגמלהו על הטובות ההם כולם²⁴. וזהו ענין לא יקח שוחד. והוא כמו לא ישא פנים שיענש הגדול במעלות על דבר מועט כמו שנענש משה רבינו ע"ה .. וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם ונבוכדנאצר על כבוד ה' יתברך .. וזהו ענין ולא משוא פנים".

כלומר, החשבון על המצוות והעבירות אינו באופן של "סחר – חליפין" של מצוות ועבירות, ומנכים משכר מצוה כדי לבטל עונש של עבירה וכדומה – אלא, על כל מצוה ועל כל עבירה יש שכר ועונש בנפרד.

ויש לומר, שאחד הטעמים לכך הוא: קיום המצוות והעבירות אינו נמדד רק בהשפעתם ובפעולתם של האדם המקיים, אלא משמעותה של מצוה הוא קיום רצון העליון, ואילו עבירה היא – לפעול בניגוד לרצון העליון. ולכן כל מצוה, והפכה, היא ענין בפני עצמו.

אלא שבכך יש שני ענינים – "ולא משוא פנים ולא מקח שוחד": ההבדל בפשטות בין "משוא פנים" לבין "מקח שוחד" הוא: "משוא פנים" הוא ויתור משום מעלת האדם, ואילו "מקח שוחד" הוא ויתור הנובע מחשיבותו של הדבר הניתן.

ויש לומר, שזוהי גם השפעתם על הדיין: "משוא פנים" מביא לידי כך שמעלתו של האדם אינה נפגמת על ידי העוול שעשה – הוא אינו חוטא (מלשון חסרון). ואילו "שוחד" מביא לידי כך שמעשהו הבלתי רצוי נמחק ומתבטל.

ואת זאת מחדשת המשנה: היחס²⁵ שבין האדם לקדוש־ברוך־הוא אינו "משתוה" על ידי מצוה כנגד עבירה, וכן העבירה אינה נמחקת על ידי קיום מצוה.

בכך יובן גם^* הנאמר במדרש²⁶ שחזרה בתשובה היא מעין "שוחד" – "אתה נוטל שוחד מן הרשעים בעולם הזה, תשובה ומעשים טובים ותפילה 78(ומסיים) עשו תפילה²⁷ ותשובה" – משום שהשפעתה של חזרה בתשובה נעלית מן המצוות באין־ערוך, ובעניננו מתבטא הדבר בכך שלא זו בלבד שמוותרים לאדם, שנעשה בעל תשובה, אלא שהחזרה בתשובה גם משנה את המעשה הבלתי רצוי.

היא הופכת זדונות לשגגות²⁸: יותר מכך – זדונות כזכיות²⁹, יותר מכך – זדונות כזכיות ממש³⁰.

(משיחת ש"פ עקב תש"מ)