75

לפרש, כמפרשים אחרים¹⁴, שב"לא יקח שוחד" הכוונה היא ל"שוחד מצוות". וזאת, משום שבאופן שבו מסביר רש"י פסוק זה – שמדובר כאן על מי שחסר בו "ליראה", על מצב של "תפרקו עולו" לא ייתכן לפרש שב"לא יקח שוחד" הכוונה היא לכך שהקדוש־ברוך־הוא אינו לוקח "שוחד מצוות" מ"פורק עול", כי מחשבה זו כבר הופרכה על ידי הנאמר לפני כן – "לא ישא פנים".

רש"י צריך, אפוא, למצוא דבר שבו תיתכן מחשבה של אפשרות לעורר פיוס וכפרה גם לגבי פורק עול. ולכן אומר רש"י "לפייסו בממון".

רש"י אינו צריך להבהיר מדוע ייתכן לחשוב ש"ממון" מכפר על "תפרקו עולו", כי את זאת למדנו כבר לפני כן: על המילים "ולא תקח כופר"¹⁵, הנאמרות לגבי הורג נפש, אומר רש"י "לא יפטר בממון", ובדומה לכך נאמר לגבי שור שהרג אדם "ונתן פדיון נפשו"¹⁶. מכך מובן, של"שוחד" של "ממון" יש תכונה והשפעה כפולה: בנוסף לכך שמקבל הממון נעשה "משוחד" משום התועלת וההנאה שיש לו מהממון, משמש הממון גם כ"כופר" – תחליף לנותן – שבמקום שימסור את עצמו למצוות וכדומה, הוא נותן את ממונו¹⁷. ורש"י¹⁶ אף מביא את הדעה לגבי כופר של שור שהרג אדם – שהכוונה של "פדיון נפשו" היא "דמי מזיק".

והסיבה לכך מובנת – זוהי מדה כנגד מדה, כנאמר¹⁸: "בדבר אשר זדו עליהם". וכפי שמסביר אדמו"ר הזקן בתניא¹⁹ במיוחד על מצות הצדקה, שכיון שבאמצעות הממון "היה יכול לקנות חיי נפשו", לפיכך "הרי נותן חיי נפשו לה'".

וכפי שאומר רש"י בהמשך²⁰, מספר פסוקים לאחר מכן, על המילים "היקום אשר ברגליהם" – "זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו".

ואת זאת שוללת כאן התורה, ואומרת שאת הקדוש־ברוך־הוא אי אפשר "לפייסו בממון": כמובן, אין הכוונה להבהיר שאי אפשר "לקנות" ח"ו את הקדוש־ברוך־הוא באמצעות ממון, אלא מדובר כאן רק על השפעת הממון ואפשרותו לסייע לנותן: האדם עלול לחשוב, שלמרות היותו פורק עול ולמרות שאין הוא מסור לקדוש־ברוך־הוא, יכול הוא למסור במקום עצמו את ממונו, והקדוש־ברוך־הוא יקבל זאת כ"כופר נפשו".