שיחה א

238שיחה א

א. בליל שבת "בודקין

בנרות הדלוקין..."

בסוף הפרק האחרון של הלכות בית הבחירה שבו מבאר הרמב"ם את הלכות שמירת המקדש – לאחר שהוא מתאר (בהלכה יא) כיצד בדקו הכהנים, באמצעות "שתי אבוקות של אור בידם", מדי בוקר, "בשחר קודם שיעלה עמוד השחר סמוך לו", את העזרה אם הכל שם כשורה – ממשיך הרמב"ם ואומר (בהלכה בפני עצמה, הלכה יב):

"כסדר הזה עושין בכל לילה ולילה חוץ מלילי שבת שאין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת".

ידועה שאלת המפרשים¹: הרי לפי ההלכה, כפי שפוסק הרמב"ם במספר מקומות², "אין שבות במקדש", וטלטול הנרות בשבת הוא איסור של "שבות"³ בלבד – ואם כך, מדוע משנים את הנוהג בליל שבת, ש"אין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת"?

משיב בעל "כסף משנה", "שאני הכא דאפשר בנרות הדלוקין מערב שבת", כיון שיש אפשרות לבדוק ויחד עם זאת להמנע מ"שבות", הרי אז לא התירו איסור שבות.

אך הסבר זה דורש ביאור, כפי ששואלים מפרשים אחרים⁴: הרמב"ם פוסק בהלכות עבודת יום הכפורים⁵, ש"היה כהן גדול זקן או חולה מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב, ומטילין אותן למחר במים, כדי להפיג צינתן, שאין שבות במקדש" – למרות שגם במקרה זה אפשר לדאוג לכך באופן אחר, כך שלא יעברו על איסור שבות, כפי שממשיך הרמב"ם בעצמו ואומר "או מערבין מים חמים במי המקוה כדי שתפיג צינתן"⁶.

זאת, ועוד: הרמב"ם פוסק⁷ שאם הכהן הגדול "בקש להתנמנם" – הרי אז "פרחי 238לויה מכין לפניו באצבע צרידה", למרות שזהו איסור שבות, כפסק הרמב"ם בהלכות שבת⁸. וגם כאן יש אמצעים אחרים כדי לסייע לערנותו של הכהן הגדול, אשר אינם כרוכים ב"שבות".

ב. ההיתר – רק בארועים זמניים

בפשטות ניתן להבחין בין הדברים:

הכלל ש"אין שבות במקדש" גם כאשר אפשר לנהוג באופן אחר, חל רק בארוע שהוא ארעי – דהיינו, כאשר נוצר מצב מסויים שאפשר למונעו באמצעות שבות, אז יש היתר של שבות במקדש, גם כאשר ניתן לעשות זאת בדרך אחרת. כפי שמובא בדוגמא של "היה כהן גדול זקן או חולה" או אם "בקש להתנמנם". כלומר, הסדר הקבוע של העבודה במקדש אינו יכול להיות כרוך בשבות, אלא במקרים מסויימים אפשר להיעזר בהיתר.

אך בעיניננו מדובר על הסדר הקבוע של פעולות הכהנים בכל שבת ושבת, ולכן, כיון שאפשר לעשות זאת באופן אחר, לא קבעו פעולה קבועה של הכהנים שתהיה כרוכה תמיד באיסור שבות במקדש.

אך הסבר זה אינו מספיק, כי אנו מוצאם היתר של שבות במקדש גם במקרה שכך הוא הסדר הקבוע: כאשר חל ערב פסח בשבת, קובעת ההלכה⁹ שמפשיטים את העור מן הקרבן על גבי המקלות, בדיוק כמו בחול, למרות שאפשר לעשות זאת באופן אחר.

ודחוק ביותר לומר, שערב פסח שחל להיות בשבת נחשב כמקרה ארעי, משום שהוא חל כך רק לעתים נדירות.

ג. מדוע נקבעו הלכות אלו

כאן?

בהלכות הנ"ל, שבסוף הלכות בית הבחירה, יש לדייק אודות כמה דברים נוספים:

א) מדוע מביא הרמב"ם ענין זה בין ההלכות של שמירת בית הבחירה? – ההלכות שעד הלכה יא שייכות לפרק זה, כי מדובר בהן אודות שמירת המקדש¹⁰. אך ההלכות יא ויב אינן קשורות, לכאורה, לשמירת המקדש, אלא להכנה לקראת סדר עבודת היום – צריך היה לבדוק אם הכל בעזרה ראוי ומוכן לתחילת עבודת היום. ואם כך, שייך ענין זה, לכאורה, להלכות תמידין ומוספין, ואכן הוא מופיע שם¹¹ בקצרה?

ב) ההלכה האחרונה, הלכה יב, מהווה המשך להלכה הקודמת, כנאמר במפורש – כסדר הזה (המופיע בהלכה יא) עושין וכו', אלא שמוסיפים ומציינים, שבשבת היה התהליך שונה. מדוע, אם כך, קבע זאת הרמב"ם כהלכה נפרדת? ובמיוחד לפי הידוע, שהחלוקה בין ההלכות ברמב"ם היא 239מדוייקת לחלוטין, וניתן להסיק מכך מסקנות וכו'¹².

ד. הבדיקה והשמירה – כבוד למקדש

ההסבר לכך הוא:

בתחילת הפרק מסביר הרמב"ם, ששמירת המקדש אינה מפני הפחד מאוייבים וכדומה, אלא משום כבוד המקדש, כי "אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין".

מכך מובן, שהפרטים שבהם עוסק פרק זה, פרק ח', קשורים לכבוד המקדש.

לפי זה ניתן לומר, שגם בדיקת העזרה היא משום כבוד הבית, ולכן קבע הרמב"ם הלכות אלו (יא ויב), העוסקות בענין זה, דוקא בפרק הזה:

הבדיקה לא נעשתה רק כהכנה לעבודת המקדש, אלא בעיקר ככבוד למקדש. כמוסבר במקום אחר¹³ בהרחבה, ששמירת המקדש מבטאת כבוד למקדש, משום שהיא מצביעה על אי הסחת דעת מן המקדש, ובדומה לכך לגבי הבדיקה – כאשר בודקים מדי בוקר את העזרה באופן המפורט מוסיפים כבוד למקדש.

ולפי זה ניתן להבין מדוע אמרו הכהנים הבודקים אלו לאלו, לאחר הבדיקה, "שלום הכל שלום", ולא אמרו משפט המתאים יותר, לכאורה, אם רוצים להביע שהכל בסדר ומוכן לעבודת המקדש, כגון: "הכל במקומו"¹⁴, או "הכל כראוי" וכדומה – כי זהו נוסח של כבוד.

ה. אי התרת השבות – משום חשיבות הבדיקה

לפי הסבר זה ניתן לתרץ את השאלה שהוצגה לעיל על ההלכה האחרונה. וכדי להבין זאת יש להקדים ולבאר:

בענין של נס השמן בחנוכה, אשר "טמאו כל השמנים שבהיכל... בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים"¹⁵ – ידועה השאלה¹⁶:

יש דעה האומרת¹⁷ ש"טומאה הותרה בצבור". ולפי דעה זו, מדוע צריך היה הקדוש־ברוך־הוא לחולל את נס השמן, והרי ניתן היה להדליק את הנרות אף בשמן טמא?

ומשיבים על כך המפרשים¹⁸: למרות שטומאה הותרה בצבור, חפץ הקדוש־ברוך־הוא להראות "חיבתן של 240ישראל", ולכן הוא חולל את הנס כדי שהיהודים יוכלו לקיים את המצוה של הדלקת נרות המנורה בלי להזדקק ל"היתר" של "טומאה".

כלומר: הכלל ש"טומאה הותרה בצבור" חל על עבודתם של ישראל, אך בענין חיבתן של ישראל, צריך להמנע מטומאה אפילו כאשר "הותרה".

כך יש לומר בעניננו:

אילו היתה בדיקת הכהנים במקדש נוהג רגיל, או אפילו חלק מעבודת המקדש, הרי ההלכה "אין שבות במקדש", וכפי שאומר הרמב"ם¹⁹, היא "היתר", מלכתחילה.

אך כיון שהבדיקה מביעה את כבוד המקדש, בדומה לנאמר "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו"²⁰, הרי בענין חשוב זה לא ייתכן שהבדיקה תיעשה מלכתחילה באופן שנזקקים להיתר של אין שבות במקדש".

ו. הבדיקה בשבת ללא שבות – כבוד רב למקדש

כך מובן מדוע הפרט שבבדיקה – שבשבת היא נעשתה באופן שונה מימות החול – הוא (א) קשור להלכות בית הבחירה (ב) מופיע כהלכה בפני עצמה – מכיון שפרט זה מדגיש ומאדיר

לא זו בלבד שבדקו את המקדש באופן כללי כל יום כדי להדר בכבודו, כנאמר בהלכה יא, אלא יותר מכך, כהלכה יב: הבדיקה נעשתה בדרך מהודרת ומכובדת, ומשום כך לא נצלו בשבת שום היתר, של "אין שבות במקדש", אלא בדקו בנרות שדלקו שם מערב שבת.

ולכן נקבע פרט זה כסיום של פרק ח' בהלכות בית הבחירה – העוסק, כאמור, בכבוד המקדש – כי פרט זה מבטא את כבוד המקדש בדרך הנעלה ביותר – בהידור מן ההידור.

ז. אי אפשר ליצור קדושה על ידי חילול שבת

ויש להוסיף לכך עוד ענין, ובהקדים:

לגבי עשיית מלאכה במקדש בשבת אנו מוצאים שני ניגודים: מצד אחד נאמר על עבודת התמידין, ושאר קרבנות הצבור שזמנם קבוע, שלא זו בלבד שהיא דוחה שבת ומותרת בשבת, אלא שזוהי מצוה²¹. אך מצד שני קובעת ההלכה²², ש"אין בנין בית המקדש דוחה שבת", וכפי שלומדים זאת במכילתא²³ בתחילת פרשתנו מכך שמשה הקדים את הציווי על איסור מלאכה בשבת לפני הציווי על מלאכת המשכן.

241ויש לומר, שההסבר לכך הוא:

לאחר שהמקדש הוא כבר מקום קדוש בשלמותו, ומדובר על פרט, עשיית מלאכה בתוך בית המקדש, אז אין המלאכות נחשבות כמעשה חול, כי בקודש כל דבר²⁴ איננו מעשה חול, אלא הוא הופך לעשיה של קדושה, ולכן אין שם חילול שבת.

אך כאשר מדובר על בניית בית המקדש והקדושה שבו, אי אפשר לעשות זאת על ידי מעשה שיש בו משום חילול שבת.

בדומה להסבר של מפרשים אחרים²⁵ על נס השמן של חנוכה, שלא נצלו אז את הכלל של "טומאה הותרה" משום שהיה צורך לחנוך את המקדש מחדש, וכאשר יוצרים קדושה חדשה אין ראוי להשתמש בכלל של "טומאה הותרה" וכדומה.

ואפשר לומר, שכך הם הדברים גם בענין איסורי השבות במקדש:

חכמים התירו שבות במקדש במקרים הקשורים לעבודה במקדש או למלאכה בתוכו. אך כאשר מדובר על עצם בנין המקדש (כולל – כבודו), לא התירו חכמים את איסורי השבות (ו"מעין דאורייתא תיקון"²⁶) – עשיית, או הוספת, או חיזוק הקדושה של בית המקדש אינה צריכה להיעשות באמצעות שבות.

ח. הבדיקה – חלק מהבניה

על הסיבה לכך שהרמב"ם קבע את ההלכות של שמירת וכבוד המקדש בהלכות בית הבחירה, כפי שרבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא קבע את הדינים של שמירת המקדש גם במסכת מדות שעוסקת במדות הבית, ולא רק במסכת העוסקת בעבודות הנעשות בבית – כבר דובר במקום אחר²⁷:

במצוה של בנין בית המקדש אין חובה על עצם פעולת הבניה, אלא על תוצאת הפעולה – הנפעל – "שיהיה" בית המקדש – כפי שמבאר בהרחבה הגאון הרוגוצ'ובי²⁸.

ולפי זה מובן ששמירת המקדש נכללת בהלכות בית הבחירה, כי גם השמירה גורמת לכך "שיהיה" בית המקדש – בית של כבוד, מקום ראוי להיות בית הבחירה.

לפי זה יוצא, שגם בדיקת הכהנים במקדש כל יום משום כבוד המקדש, כדלעיל, אינה מהווה רק הכנה לעבודת היום, אלא גם המשך של בניית המקדש – הבדיקה היא מעין "בדק הבית" – הבית נעשה מכובד ומהודר יותר.

ולפי זה מובן מדוע אין חל כאן הכלל "אין שבות במקדש": כיון 242שהבדיקה היא חלק מבניית המקדש, שלגביה קבעה התורה שהיא אינה דוחה שבת, לכן תקנו חכמים "כעין אורייתא", שגם היא לא תדחה איסור שבות.

ט. נעוץ סופן בתחלתן

לפי זה יש לקשר בין סיום הלכות בית הבחירה לבין התחלתן – נעוץ סופן בתחלתן:

בתחילת הלכות בית הבחירה קובע הרמב"ם את מהותה של מצות בנין בית הבחירה – "לעשות (ואין הוא אומר "לבנות") בית לה'" – ומכך לומדים²⁸, שהמצוה איננה על עצם פעולת הבניה, אלא על התוצאה, שיהיה "בית לה'" על כל הפרטים שצריכים להיות בבית כזה.

ואותו ענין מודגש בפרק האחרון של הלכות בית הבחירה. כיון שמאותה סיבה, כדלעיל, שמירת המקדש היא חלק מ"בית הבחירה", ועד לסיום הענין, כנאמר בסוף הלכות בית הבחירה, שמשום שהשמירה היא פרט בבנין הבנוי של "בית הבחירה", לכן אין היא דוחה שבת, ואף לא איסור שבות.

י. שלימות המקדש – ביום שכולו שבת

ההסבר בפנימיות הענינים לקשר שבין תחילת הלכות בית הבחירה לבין סופן, הוא:

כבר הוסבר מספר פעמים²⁹, שלמרות שבבנין המשכן ובית ראשון ושני קיימו את המצוה "ועשו לי מקדש"³⁰ – למרות זאת לא היה זה באופן של בנין הבית בשלימות מוחלטת. לכך נגיע רק במקדש ה' כוננו ידיך, בבית השלישי שיהיה בית נצחי³¹.

וזוהי הסיבה בפנימיות לכך שההלכה האחרונה של הלכות בית הבחירה עוסקת בנוהג של בדיקת העזרה במקדש ביום השבת – כדי לרמוז לכך, שהסיום והשלימות של בית הבחירה יהיה במקדש שלעתיד לבוא – ביום שכולו שבת³².

ואם כך, עלולים לחשוב, שכיון ששלימות הבית תהיה רק לעתיד לבוא, הרי עבודתנו בזמן הזה אינה תופסת ח"ו מקום, ואין לה שום חשיבות ח"ו –

לפיכך מדגיש הרמב"ם, שאדרבה – "בלילי שבת אין בידם אור אלא בודקין בנרות הדלוקין שם מערב שבת":

בתקופה של "יום שכולו שבת" הרי אז "אין בידם אור" – "נר מצוה ותורה אור"³³, אלו הם "שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ"³⁴. והאור שקיים אז נובע דוקא מן הנרות, מן המצוות, אשר הדליקו "מערב שבת" – בזמן הגלות.

שלימותו של הבית השלישי³⁵ היא 243שאז תתגלה המעלה של עבודתנו העכשוית – של מעשינו ועבודתנו במשך כל תקופת הגלות³⁶.

וזה מזרז ומעודד את עבודתם של ישראל לבנות בתוכם את המקדש והמשכן הרוחני – "ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד מישראל"³⁷ –

וכך נגיע לבנין בית המקדש השלישי, בגאולה האמיתית והשלימה, במהרה בימינו ממש.