240

ישראל", ולכן הוא חולל את הנס כדי שהיהודים יוכלו לקיים את המצוה של הדלקת נרות המנורה בלי להזדקק ל"היתר" של "טומאה".

כלומר: הכלל ש"טומאה הותרה בצבור" חל על עבודתם של ישראל, אך בענין חיבתן של ישראל, צריך להמנע מטומאה אפילו כאשר "הותרה".

כך יש לומר בעניננו:

אילו היתה בדיקת הכהנים במקדש נוהג רגיל, או אפילו חלק מעבודת המקדש, הרי ההלכה "אין שבות במקדש", וכפי שאומר הרמב"ם¹⁹, היא "היתר", מלכתחילה.

אך כיון שהבדיקה מביעה את כבוד המקדש, בדומה לנאמר "לא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו"²⁰, הרי בענין חשוב זה לא ייתכן שהבדיקה תיעשה מלכתחילה באופן שנזקקים להיתר של אין שבות במקדש".

ו. הבדיקה בשבת ללא שבות – כבוד רב למקדש

כך מובן מדוע הפרט שבבדיקה – שבשבת היא נעשתה באופן שונה מימות החול – הוא (א) קשור להלכות בית הבחירה (ב) מופיע כהלכה בפני עצמה – מכיון שפרט זה מדגיש ומאדיר

לא זו בלבד שבדקו את המקדש באופן כללי כל יום כדי להדר בכבודו, כנאמר בהלכה יא, אלא יותר מכך, כהלכה יב: הבדיקה נעשתה בדרך מהודרת ומכובדת, ומשום כך לא נצלו בשבת שום היתר, של "אין שבות במקדש", אלא בדקו בנרות שדלקו שם מערב שבת.

ולכן נקבע פרט זה כסיום של פרק ח' בהלכות בית הבחירה – העוסק, כאמור, בכבוד המקדש – כי פרט זה מבטא את כבוד המקדש בדרך הנעלה ביותר – בהידור מן ההידור.

ז. אי אפשר ליצור קדושה על ידי חילול שבת

ויש להוסיף לכך עוד ענין, ובהקדים:

לגבי עשיית מלאכה במקדש בשבת אנו מוצאים שני ניגודים: מצד אחד נאמר על עבודת התמידין, ושאר קרבנות הצבור שזמנם קבוע, שלא זו בלבד שהיא דוחה שבת ומותרת בשבת, אלא שזוהי מצוה²¹. אך מצד שני קובעת ההלכה²², ש"אין בנין בית המקדש דוחה שבת", וכפי שלומדים זאת במכילתא²³ בתחילת פרשתנו מכך שמשה הקדים את הציווי על איסור מלאכה בשבת לפני הציווי על מלאכת המשכן.