238

לויה מכין לפניו באצבע צרידה", למרות שזהו איסור שבות, כפסק הרמב"ם בהלכות שבת⁸. וגם כאן יש אמצעים אחרים כדי לסייע לערנותו של הכהן הגדול, אשר אינם כרוכים ב"שבות".

ב. ההיתר – רק בארועים זמניים

בפשטות ניתן להבחין בין הדברים:

הכלל ש"אין שבות במקדש" גם כאשר אפשר לנהוג באופן אחר, חל רק בארוע שהוא ארעי – דהיינו, כאשר נוצר מצב מסויים שאפשר למונעו באמצעות שבות, אז יש היתר של שבות במקדש, גם כאשר ניתן לעשות זאת בדרך אחרת. כפי שמובא בדוגמא של "היה כהן גדול זקן או חולה" או אם "בקש להתנמנם". כלומר, הסדר הקבוע של העבודה במקדש אינו יכול להיות כרוך בשבות, אלא במקרים מסויימים אפשר להיעזר בהיתר.

אך בעיניננו מדובר על הסדר הקבוע של פעולות הכהנים בכל שבת ושבת, ולכן, כיון שאפשר לעשות זאת באופן אחר, לא קבעו פעולה קבועה של הכהנים שתהיה כרוכה תמיד באיסור שבות במקדש.

אך הסבר זה אינו מספיק, כי אנו מוצאם היתר של שבות במקדש גם במקרה שכך הוא הסדר הקבוע: כאשר חל ערב פסח בשבת, קובעת ההלכה⁹ שמפשיטים את העור מן הקרבן על גבי המקלות, בדיוק כמו בחול, למרות שאפשר לעשות זאת באופן אחר.

ודחוק ביותר לומר, שערב פסח שחל להיות בשבת נחשב כמקרה ארעי, משום שהוא חל כך רק לעתים נדירות.

ג. מדוע נקבעו הלכות אלו

כאן?

בהלכות הנ"ל, שבסוף הלכות בית הבחירה, יש לדייק אודות כמה דברים נוספים:

א) מדוע מביא הרמב"ם ענין זה בין ההלכות של שמירת בית הבחירה? – ההלכות שעד הלכה יא שייכות לפרק זה, כי מדובר בהן אודות שמירת המקדש¹⁰. אך ההלכות יא ויב אינן קשורות, לכאורה, לשמירת המקדש, אלא להכנה לקראת סדר עבודת היום – צריך היה לבדוק אם הכל בעזרה ראוי ומוכן לתחילת עבודת היום. ואם כך, שייך ענין זה, לכאורה, להלכות תמידין ומוספין, ואכן הוא מופיע שם¹¹ בקצרה?

ב) ההלכה האחרונה, הלכה יב, מהווה המשך להלכה הקודמת, כנאמר במפורש – כסדר הזה (המופיע בהלכה יא) עושין וכו', אלא שמוסיפים ומציינים, שבשבת היה התהליך שונה. מדוע, אם כך, קבע זאת הרמב"ם כהלכה נפרדת? ובמיוחד לפי הידוע, שהחלוקה בין ההלכות ברמב"ם היא