שיחה י
468שיחה י
4-08 לקוטי
שיחת יום ג' ב' דחנוכה, אחרי תפלת מנחה, היתשל"ת - בבית הכנסת - 469ביז צו ימי חנוכה בשנה הבאה, הבאים עלינו ועל כל ישראל לטובה ולברכה, וואַס דעמולט וועט מען מוסיף זיין און מעלה זיין בקודש:' נאַך מער ווי בשנה זו.
470420 לקוטי 471מען וועט געבן יעדער איינעם שקל אחד, אַז ער זאֶל טאַן דערמיט כפי הטוב בעיניו, אין אַן ענין פוז .טוב לשמים וטוב לבריות".
הערות
עמוד 468
- 1. ג', ב' דחנובה, תשל"ח
- 2. שיחות
- 1. פרש'"י בראשית א, ז.
- 4. 2'. קדושין מ, א. ובאוה"ת (בראשית לג, ב. משפטים ע' א'קנז. ועוד) מקשר זה עם יום השלישי שהוכפל בו כי טוב.
- 3. ע"ד לשון כ"ק מו"ח אדמו*ר במכתבו לחגיגת (חג גאולתו) ייב תמוז בפעם הראשונה. וראה גם מכתבי כ"ק אדה"ז בנוגע לי"ט כסלו (נדפסו בספר התולדות אדה"ז ע' ריח-ט. ובכ"מ): ,מי אנכי .. עיקר המלחמה .. על תורת הבעש"ט"; ,לא עלי לבדי הי הדבר הזה כי אם על הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו".
- 4. ראה זח"ג קנב, א, שגליא דתורה ופנימיות התורה הם גוף ונשמה.
- 6. אגה"ק של כ"ק אדה"ז -- נדפסה בסוף ספר התניא (קסג, א). וראה שיחת י"ט כסלו תשייג - שבליובאַוויטש הי' משך זמן שנדחה מפני טרדות יט"כ וכיון שאין הטרדות כאן כדאי להחזיר כו'.
- 66. אלא שמפני סיבות -- היו כמה מקומות שעשו החלוקה לאחרי יט"כ.
- 9. 7' קדושין מ, ב
- 8. אבות פ"א מי"ז.
- 9. או"ח סתרע'א סיב.
- 0. סוכה כה, א. וש"נ. וראה שד"ח כללים מעי העי"ן כלל מה (וכלל צא אות יו"ד) שלכמה שיטות דין זה הוא גם בעוסק במצוה דרבנן (כמו נ"ח) דפטור ממצוה דאורייתא.
עמוד 469
- 1. 1ו) המשך תרס"ו ע' סח. ובכ"מ.
- 2. 7--12) ובפרט ד,מעלין בקודש" שייך במיוחד למצות נ*ח (שבת כא, ב) ונעשה מנהג פשוט לכאו'א (כנ"ל בפנים).
- 3. ראה ברכות הנהנין לאדה"ז (פי*ג ה*ה): לא יברך החולה (ברכת הגומל) עד שיחזור לבוריו לגמרי.
- 4. לקו"ד ח'א יב, א.
- 5. היקף שלם.
- 6. ג', ב' דחנובה, תשל"ח
- 7. שיחות 199
- 6. נוסף על החתילוק שבין יום הא' דחנוכה
- 9. והימים שלאחריו -- לדעת כו"כ -- בנוגע לנס דחנוכה (ביום א' שנמצא פך, בימים שלאחריו הנס
- 7. אבל אז אין עדיין זמז מצות וחיובי חנוכה וכידוע החילוק בזה בכמה ענינים (ראה לקח טוב להר"י ענגל כלל ו' אות ג. צפע*נ להרמב"ם הלי שבועות פ"ה הט"ו).
- 8. עד ענין ,פתח* -- פתיחת הצנור (ראה ד"ה כי כאשר השמים תרע"ח).
- 9. וראה בארוכה במעלת הבפועל על הבכח במאמר ושיחת מוצש"ק פ' נח תשל"ח (לעיל ע' 279 ואילך, 282 ואילך) ושיחת י"ש כסלו תשל"ח (לקו"ש חכ"ב ע' 52 ואילך). ,הדרן" על ששה סדרי משנה (קה"ת, תשמ"ח).
עמוד 470
- 0. והא דבביהכנ"ס מדליקין (ג' נרות) קודם השקיעה -- הרי זה מצד פרסומי ניסא דיום ג'.
- 1. משלי ו, כג.
- 2. ראה שבת כג, ב. וברש"י שם. וראה לקו"ש חי"ז ע' 143.
- 4. ג', ב' דחנוכה, תשל"ח
- 5. שיחות
- 3. או"ח סי' עתר בתחלתו ובמג'א שם.
- 4. ראה ב"ר ספ"ז. תנחומא ר"פ נח וס"פ מצורע.
- 5. תחהלים קמז, יט. שמו"ר פ"ל, ט. ובהמשךר תרס"ו ריש ע' תיט: דמה שהוא עושה זהו ע"י שמצוה ישראל לעשות.
- 6. מכיון ש,אחישנה* תלוי ב,זכו" (סנהדרין צח, א)
עמוד 471
- 1. ישע" כז, יב. וראה רש"י נצבים ל, ג.
- 8. ישעי" לה, יו"ד. נא, יא.
- 9. להעיר מרמב"ן עה"ת לך יב, ו. וראה לבוש על הרקנטי לך שם. דרשות הר"ן דרוש ב'.
- 0. תוד"ה נפסל מנחות כ, ב.
- 1. וראה לקולוי"צ אגרות ע' שנח.
- 6. ג', ב' רחנוכה, תשל"ח
- 7. שיחות 1+
- 8. און -- בשמחה ובטוב לבב.
- 2. פלל"ז (מח, ב ואילך).
- 3. ב"ב י, א
- 11. 0-ל
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
בראשית רבה ז׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, כְּתִיב (תהלים פו, ח): אֵין כָּמוֹךָ בָּאֱלֹהִים ה' וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה בַּיַּבָּשָׁה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה.
יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי, הוֹרָה בְּצוֹר דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לֵיהּ, תָּא לָקֵי. אֲמַר לֵיהּ בַּר אֵינָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא מִן אוֹרָיְיתָא לָקֵי, אֲמַר לֵיהּ מִנַּיִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא, אֲמַר לֵיהּ מִן הָדָא דִכְתִיב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ, וּמָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה. אֲמַר לֵיהּ, לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ מִנַיִן אַתְּ מוֹדַע לִי, אֲמַר לֵיהּ רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ, דִּכְתִיב (במדבר יא, כב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם וְאִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, יִשָּׁחֵט אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא יֵאָסֵף. אֲמַר חֲבוֹט חֲבָטָךְ, רְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא לְאוּלְפָנָא. יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי הוֹרָה בְּצוֹר מֻתָּר לָמוּל בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים בְּשַׁבָּת, שָׁמַע רַבִּי חַגַּי שָׁלַח לֵיהּ, תָּא לָקֵי, אָמַר בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי. אֲמַר לֵיהּ וּמִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא, אֲמַר לֵיהּ (במדבר א, יח): וַיִּתְיַלְּדוּ עַל מִשְׁפְּחוֹתָם לְבֵית אֲבוֹתָם, מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה. אֲמַר לֵיהּ לָא הוֹרֵית טַב. אֲמַר לֵיהּ וּמִנַּיִן אַתְּ מוֹדַע לִי. אֲמַר לֵיהּ רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ. אֲמַר אִם אָתֵי בַּר עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לְגַבָּךְ וְיֹאמַר לָךְ אֲנָא בָּעֵי מִתְעַבְּדָה יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִגְזְרָה בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָא, מְחַלְּלִין אוֹתוֹ עָלָיו, וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרְאֵלִית בִּלְבָד. אֲמַר לֵיהּ וּמִנַּיִן לָךְ, מִן הָדָא, דִּכְתִיב (עזרא י, ג): וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת ה' וגו'. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי וּמִן הַקַּבָּלָה אַתָּה מַלְקֵנִי, אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב תַּמָּן (עזרא י, ג): וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה, אֲמַר לֵיהּ מֵאֵיזוֹ תּוֹרָה, אֲמַר לֵיהּ מִן הַהוּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי (דברים ז, ג): וְלֹא תִתְחַתֵּן וגו', מִפְּנֵי מָה (דברים ז, ד): כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי, בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים קָרוּי בִּנְךָ. אֲמַר לֵיהּ חֲבוֹט חֲבָטָךְ, דְּהִיא טָבָא בְּקוּלְטָא, וּרְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא בְּאוּלְפָנָא.
וְעוֹף יְעוֹפֵף, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין וּמַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁמָּא בַּחָלָל. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה דִּיּוּרִין בַּחָלָל, כְּדִכְתִיב: וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ וגו'.
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם, רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר תַּנִּינָם כְּתִיב, זֶה בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן שֶׁאֵין לָהֶם בֶּן זוּגוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּהֵמוֹת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מ, יז): גִּידֵי פַחֲדָו יְשׂרָגוּ. רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָא אָמַר, הַצָּבוּעַ הַזֶּה מִטִּפָּה שֶׁל לוֹבֶן הוּא, וְיֵשׁ לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁל חַמָּה. רַבִּי יִרְמְיָה כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם מַהוּ, אָמַר לוֹ אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן (בראשית א, כא): לְמִינֵהֶם בַּהֲדָא. פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא, אוֹתִיב כַּהֲנָא, וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן לְמִינֵהֶם, בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. וְהֵיךְ עֲבִידָא, אָמַר רַבִּי יוֹנָה יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג, מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן, וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ בַּנָהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, כא): וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף, זֶה הַטַּוָּס.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ וגו' (בראשית א, כד), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֶפֶשׁ חַיָה, זֶה רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן. (בראשית א, כה): וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר זֶה הַנָּחָשׁ. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא, בִּנְפָשׁוֹת אוֹמֵר אַרְבַּע, כְּשֶׁנִּבְרְאוּ הוּא אוֹמֵר: חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, אֶתְמְהָא. רַבִּי אוֹמֵר, אֵלּוּ הַשֵּׁדִים, שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נִשְׁמָתָם וּבָא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ הַשַּׁבָּת וְלֹא בְרָאָן, לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַשֵּׁדִים, שֶׁאִם יִהְיֶה בְּיַד אָדָם חֵפֶץ טוֹב אוֹ מַרְגָּלִית עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אוֹמְרִים לוֹ הַשְּׁלֵךְ מִמְךָ, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם הָיָה עָסוּק בִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וּבָרָא אֶת נִשְׁמָתָן בָּא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ שַׁבָּת וְלֹא בְרָאָן.
מדרש תנחומא, נח א׳ - הטקסט מספריא
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, עַל כַּמָּה עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, עַל שָׁלֹש עֲבֵרוֹת וְכוּ', וּשְׁלָשְׁתָּן מִן הַתּוֹרָה.
נִדָּה, דִּכְתִיב: וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב (ויקרא טו, כה). חַלָּה, רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו, כ). הַדְלָקַת הַנֵּר, דִּכְתִיב: וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיה נח, יג), זוֹ הַדְלָקַת הַנֵּר בַּשַּׁבָּת. וְאִם תֹּאמַר לֵישֵׁב בַּחֹשֶׁךְ, אֵין זֶה עֹנֶג, שֶׁאֵין יוֹרְדֵי גֵיהִנָּם נִדּוֹנִין אֶלָּא בַחֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרֶץ עֵפָתָה כְּמוֹ אֹפֶל (איוב י, כב).
וּמָה רָאוּ נָשִׁים לְהִצְטַוּוֹת עַל שָׁלֹשׁ מִצְוֹת הָאֵלּוּ? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם הָרִאשׁוֹן תְּחִלַּת בְּרִיּוֹתַי הָיָה וְנִצְטַוָּה עַל עֵץ הַדַּעַת. וּכְתִיב בְּחַוָּה, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה וְגוֹ' וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל (בראשית ג, ו), וְגָרְמָה לוֹ מִיתָה וְשָׁפְכָה אֶת דָּמוֹ. וּכְתִיב בַּתּוֹרָה, שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט, ו). תִּשְׁפֹּךְ דָּמָהּ וְתִשְׁמֹר נִדָּתָהּ, כְּדֵי שֶׁיִּתְכַּפֵּר לָהּ עַל דַּם הָאָדָם שֶׁשָּׁפְכָה.
מִצְוַת חַלָּה מִנַּיִן, הִיא טִמְּאָה חַלָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בֶן דֻּמְסְקָא, כְּשֵׁם שֶׁהָאִשָּׁה מְקַשְׁקֶשֶׁת עִסָּתָהּ בַּמַּיִם וְאַחַר כָּךְ הִיא מַגְבַּהַת חַלָּתָהּ, כָּךְ עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, דִּכְתִיב: וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה (בראשית ב, ו), וְאַחַר כָּךְ, וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר וְגוֹ' (בראשית פסוק ז).
הַדְלָקַת הַנֵּר מִנַּיִן, הִיא כִבְּתָה נֵרוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב: נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז), לְפִיכָךְ תִּשְׁמֹר הַדְלָקַת הַנֵּר.
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
רש"י על דברים ל׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ושב ה' אלהיך את שבותך. הָיָה לוֹ לִכְתֹּב "וְהֵשִׁיב" אֶת שְׁבוּתְךָ, רַבּוֹתֵינוּ לָמְדוּ מִכָּאן כִּבְיָכוֹל שֶׁהַשְּׁכִינָה שְׁרוּיָה עִם יִשְׂרָאֵל בְּצָרַת גָּלוּתָם, וּכְשֶׁנִּגְאָלִין הִכְתִּיב גְּאֻלָּה לְעַצְמוֹ — שֶׁהוּא יָשׁוּב עִמָּהֶם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר שֶׁגָּדוֹל יוֹם קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת וּבְקֹשִׁי, כְּאִלּוּ הוּא עַצְמוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת אוֹחֵז בְּיָדָיו מַמָּשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו כ"ז) "וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", וְאַף בְּגָלֻיּוֹת שְׁאָר הָאֻמּוֹת מָצִינוּ כֵן (ירמיהו מ"ח) "וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת מוֹאָב":
ושב ה' אלהיך את שבותך THEN THE LORD THY GOD WILL TURN THY CAPTIVITY — To express this idea it ought to have written והשיב את שבותך, “then He will bring back thy captivity”. But our Rabbis learned from this that, if one can say so of God, His Divine presence dwells with Israel in all the misery of their exile, so that when they are redeemed (i.e. when He speaks of their being redeemed), He makes Scripture write “Redemption” of Himself (i.e. He makes it state that He will be redeemed) — that He will return with them (Megillah 29a). Furthermore the following may be said in explaining the strange form ושב ... את, — that the day of the gathering of the exiles is so important and is attended with such difficulty that it is as though He (God) Himself must actually seize hold of each individual’s hands dragging him from his place (so that God Himself returns with the exile), as it is said, (Isaiah 27:12) “And ye shall be gathered one by one, O ye children of Israel”. We find, however, the same expression in connection with the gathering of the exiles of other nations also, as e.g. (Jeremiah 48:47): ושבתי שבות מואב "And I shall bring back the exiles of Moab".
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.

