שיחה ט
456שיחה ט
456 לקוטי
שיחה לתלמידי כתות הראשונות דהישיבות ולתלמידי של"ה - שיחיו, ,צבאות השם" - בבית הכנסת, אחרי תפלת מנחה והדלקת נ"ה - יוס ד', כ"ה כסלו, אור לב' דחנוכה ה'תשמ"א
א. [אמרו את הי"ב פסוקים ומאמרי חז"לי.
אח'כ שרו ,ווי וואַנט משיח נאַו").
457(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
45858 לקוטי
קלאָרע ווערטער אין שמונה-עשרה, בשעת ער שטייט פאַרן אויבערשטן אָלִייןו 459אביו שבשמים ער זאָל ערפילן זיין פּאַרלאַנג -- ,ווי וואנט משיח נאו", ,מהרה*:
460100 לקוטי
זיי צוזאַמענקלייבן אין בית המקדש, מיטן מלך':, וואָס אין אונזער צייט וועט דאס זיין (בפשטות) וועז עס וועט קומען בקרוב ממש, ,נאו", מלך המשיח ויבנה בית המקדש --
אַראָפּברענגען די גאולה אין אַן אופו פוז ,נאַו", דורך ,צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".
461(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
46242 לקוטי
גאולה האמיתית והשלימה ע"י ,צמח דוד עבדך", מלכא משיחא.
463(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
4644+ לקוטי 465וועלן די מדריכים און מדריכות שיחיו אויסטיילן בשליחותי צו יעדער קינד, סיי אַן אינגעלע סיי א מיידעלע -- צוויי מטבעות של עשר?*, 4666+ לקוטי 467ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל'י, ,והיתה לה' המלוכה"**.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן להמדריכים והמדריכות שיחיו מטבעות של עשר סענט, לחלק לכל אחד ואחת מהילדים והילדות. שיחיו שתי מטבעות: אחת לתת לצדקה, והב' בתור ,מעות חנוכה".
ניגנו,,עוצו עצה גו' עמנו א-ל". ,אך צדיקים".
אח"כ התחיל לנגן ,ווי וואָנט משיח נאו")].
הערות
עמוד 456
- 1. ב"ה בסלו, תשמ"א
- 2. שיחות
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל* (ברוקלין, ה'תשל"ו). בחוברות ,צבאות השם" בכ"מ. ועוד.
- 2. להעיר דבכו'כ נוסחאות אומרים גם ,ועל המלחמות'.
- 3. בא יב, מא.
- 4. נוסח ,ועל הנסים" דחנוכה.
- 6. ובלי הרמב"ם (הלי חנוכה פ'ג ה"א): גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות.
- 66. נתבאר בתו"א ובאוהית ר"פ שמות.
- 7. נוסף על העיקר, מרז*ל בנוגע לחנוכה בכלל -- דכל המועדים בטלים לבד מחנוכה ופורים (מדרז"ל הובא באגרת הטיול דרוש אות מ. ס' החיים ח'ג רפ'ז). -- ולהעיר מר"ה (יט, ב) בנוגע למועדי מגלת תענית.
- 8. תנחומא בהעלותך ה. במדב"ר פט"ו, ו -- ע"פ רמב"ן ר"פ בהעלותך.
- 69. ולהעיר שנצחון המלחמה קשור עם נרות חנוכה (ש,אינן בטלין לעולם") -- ראה לקמן הע'י 8.
- 0. ואף ש,תקנת* יו"ט דחנוכה היא משום הנס דפך השמן (שבת כא, ב ובפרש'י שם ד"ה מאי חנוכה) -- הרי לדעת הרמב'ם (שם ה'ג. ובארוכה -- לקו"ש ח"י ע' 142 ואילך) תקנת יו"ט דחנוכה (,לימי שמחה") היא (גם) משום הנס דנצתון המלחמה (ומשום הנס דפך השמן נתקנו ימים אלו ל,ימי הלל"), וגם לולא הגס בנרות היו קובעים את
עמוד 457
- 1. יום נצחון המלחמה ליו"ש, ראה לקו"ש שם (וראה שם הערות 10, 12
- 2. ועוד ועיקר -- אומרים בחנוכה ,ועל הנסים" שהוא (בעיקר) על הנס דנצחון המלחמה (,מסרת גבורים וכו').
- 1. נוסח ברכת הדלקת נרות חנוכה.
- 4. כ"ה בסלו, תשמ"א
- 5. שיחות 157
- 6. ד. ובפשטות:
- 2. ראה שיחת יום ד', כ"ח תשרי תשמ'א סו (לקו"ש חכ"ד ע' 320).
- 3. שיחת יום ב', ג' דחוהמ"ס. יום ד' כ"ח תשרי סיז ואילך (לקו"ש שם ע' 321 ואילך).
עמוד 458
- 1. ----=---
- 4. קדושים יט, יח.
- 3. ב"ה בסלו תשמ"א
- 4. שיחות
- 5. אחרי אמירת ה,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל", כנ"ל ס"א.
- 6. ראה קונטרס ומעין מאמר יא.
- 7. ראה ברכות לג, רע"א: עומד לפני ממה"מ הקב"ה כו'. וראה שבת י, א. טושו"ע (ואדה"ז) או*ח סו"ס צה. -- ואיתא בספרי בכל קראנו אליו אליו ולא למדותיו (פרדס של"ב רפ"ב).
עמוד 459
- 8. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד.
- 2. כ"ה בסלו, תשמ"א
- 3. שיחות 9
- 9. ראה אגה"ת רפי"א (ק, א).
עמוד 460
- 0. ראה סנהדרין צז, א: במוצאי שביעית בו דוד בא 1) דברוחניות יש עניני הַקהל ושביעית גם בחו"ל ובזמן הגלות.
- 2. וילך לא, יב.
- 3. ראה רמב"ן ואוה"ח עה"פ שם, יג. חדא"ג מהרש"א לחגיגה ג, א. מנ"ח מצוה תריב. כלי יקר עה"פ שם, יב. וראה ירושלמי ריש חגיגה.
- 4. שהמלך קורא את הפרשיות -- סוטה מא, א. הוכא בפרש"י עה"פ שם, יא. ובפרטיות -- בֶרמב"ם הל' חגיגה פ"ג ה"ג.
- 5. כ"ה כסלו, תשמ"א
- 6. שיחות
- 5. דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (ראה ברכות נח, א. וראה לקו"ש חי"ט 287-8).
- 6. ראה ב"מ פג, א (במשנה).
- 7. ראה ברכות טז, ב.
עמוד 461
- 8. איוב כח, ג.
- 2. כ"ה כבסלו, תשמ"א
- 3. שיחות 1+
- 9. אבות רפ"א.
- 9. ברכה לג, ד.
- 1. באופן תמידי, כהלשון ,נותו התורה", לשון הוה (לקו"ת תזריע כג, א).
- 2. ואפילו תינוק בן יום אחד יורש הכל -- נדה מד, רע"א.
עמוד 462
- 3. תניא פכ"ה (לב, א).
- 4. ראה במדב"ר פי"ב, ג.
- 5. יבמות סב, סע"א ובפרש"י שם. וש"נ.
- 4. כ"ה כסלו, תשמ"א
- 5. שיחות
- 6. %) רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- 7. ראה חבקוק ב, ג: אם יתמהמה חכה לו. ובלי הידוע (עיקר הי"ב מהי"ג עיקרים): ואע"פ שיתמהמה עם כל זה אתכה לו בכל יום שיבוא.
עמוד 463
- 8. ואף שמצות הדלקת נר חנוכה נתקנה בפשטות משום הנס דפך השמן -- הרי לולא הנס דנצחון המלחמה אי אפשר להדה"נ במקדש ולנס הנרות.
- 2. וגם המלחמה והנצחון היו (בעיקר) רוחניים: להשכיחם תורתך כו' כתבו לכם על קרן כו' (ראה מגלת תענית ספ"ב. ב"ר פ"ב, ד. ועוד), היינו בענין הנרות, נר הנשמה ונר מצוה -- ראה תו"א לב, ב. שערי אורה דיה בכ"ה בכסלו פנ'ג (כב, א). וראה לקו"ש חיה ע' 445 בהערה. ובשערי אורה שם: הנס דנצחון המלחמה ,נכלל בעיקר הנס דשמן טהור".
- 9. משלי ו, כג. ולהעיר משייכות פסוק זה לנרות חנוכה -- ראה פרש"י ד"ה בנים --- שבת כג, ב (וראה לקו"ש חי"ז ע' 143). וראה תו"א שם: לפיכך קבעו (נס חנוכה) בנרות על שם הפסוק כי נר מצוה כו
- 0. כי לימוד מביא לידי מעשה (קידושין מ, ב).
- 5. כ"ה כסלו, תשמ"א
- 1. שבת כא, ב. טושו"ע או"ח סתרע'א ס"ה.
- 2. ישעי' ס, ב.
- 3. להעיר שענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך (תו"א סד"ה רני ושמחי. סד"ה נ"ח. שערי אורה סד"ה בכ"ה בכסלו. סידור ערה, ב-ג. ובכ"מ).
- 4. כמש'"נ: אם בחוקותי תלכו גו' וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ נו'.
- 10. ובפרט לילדים -- הודיעו רז"ל שבזמן שקול תינוקות מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות (אפילו בזמן הגלות) אין ידי עשו שולטות (ב"ר פס"ה, כ).
עמוד 464
- 5. באופן ד,מהדרין מן המהדרין" (שבת שם. טושו"ץ שם ס"ב), וברמ"א שם שעתה הוא ,מנהג פשוט".
- 6. השיחה היתה ביום א' דחנוכה אחרי תפלת מנחה -- בבית הכנסת -- שהדליקו אז (ולפניי) בי נרות.
- 7. שבת שם.
- 4. ב"ה בסלו, תשמ"א
- 5. שיחות
- 8. יל"ש ר"פ בהעלותך. -- ביל"ש שם הוא בנוגע לנרות שבת, אבל להעיר ממשנ"ת בכ"מ השייכות דנרות חנוכה לנרות שבת. וראה פרש'"י דיה בנים -- שבת כג, ב. וראה גם לקוש חט"ו עי 3 העי 11.
עמוד 465
- 9. עירובין ב, א.
- 0. ראה סוטה לז, א. מכילתא עה"פ בשלח יד, כב. במדב"ר פי"ג, ז.
- 3. ב"ה בסלו, תשמ"א
- 4. שיחות 5
- 1. ראה ברכות ו, ב: לקולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו הנביא לא נענה אלא בתפלת המנחה. וראה בארוכה ד"יה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת מנחה כו', עזר"ת (סה"מ עזר"ת ע' פב ואילך), תרצ'א (סה"מ קונטרסים ח'א רג, ב ואילך). ובכ"מ.
- 2. ראה שיחת יום ד', כ"ח תשרי (הנ"ל) סי"ג ובהנסמן שם (לקו"ש חכ"ד ע' 323).
- 3. ב"ב י, א. וראה תניא פל"ז (מח, ב ואילך).
עמוד 466
- 4. ישעי ח, י.
- 5. לאחרי שכבר ניגנו פסוק זה באמירת ,אל תירא גו' עוצו עצה ותופר גו'" בסיום תפלת מנחה, אחרי ,עלינו".
- 6. תחהלים קמ, יד.
- 7. רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 8. דיום ב', ג' דחוהמ"ס.
- 6. ב"ה בסלו, תשמ"א
- 7. שיחות
- 9. מס' ר"ה בתחלתה.
- 0. ראה תענית ז, א.
- 1. שופטים כ, יט.
- 2. עפמש"ז וכל בניך לימודי השם (ישעיי נד, יג).
עמוד 467
- 3. כמש"נ: בכל מאודך, למעלה ממדידה (ואתחנן ו, ה. תו"א מקץ לט, ג. לקו"ת שלח מב, ג. דרמ"צ קס, ב. ובכב"מ).
- 2. כ"ה בסלו, תשמ"א
- 3. שיחות 7+
- 4. עובדי' א, כא.
- 5. ->--==₪> 5-9 .לור
מדרש תנחומא, בהעלותך ה׳ - הטקסט מספריא
בְּהַעֲלוֹתְךָ. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה וַיַּקְרִיבוּ הַנְּשִׂיאִים (במדבר ז, א-י), וְאַחַר כָּךְ, דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלוֹתְךָ. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יְראוּ אֶת ה' קְדוֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו (תהלים לד, י). אַתְּ מוֹצֵא לְמַעְלָה, אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ, וְשֵׁבֶט לֵוִי לֹא הִקְרִיב, וְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם וְכָל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ, חוּץ מִנְּשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי. וּמִי הָיָה נְשִׂיא לֵוִי. זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי (במדבר יז, יח). וְאַהֲרֹן לֹא הִקְרִיב עִם הַנְּשִׂיאִים, וְהָיָה אוֹמֵר אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי אֵינוֹ מְקֻבָּל שֵׁבֶט לֵוִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, לְךָ אֱמֹר לְאַהֲרֹן אַל תִּתְיָרֵא, לִגְדוֹלָה מִזּוֹ אַתָּה מְתֻקָּן. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלוֹתְךָ. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם הֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל הַנֵּרוֹת, לְעוֹלָם, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם. דָּבָר אַחֵר, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מְבַזִּין עַל הַמְּנוֹרָה. הֱוֵי שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ (זכריה ד, י), זוֹ הַמְּנוֹרָה. וּמַהוּ שִׁבְעָה. אֵלֶּה שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעָה כֹּכָבִים שֶׁמְּשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ, כָּךְ חֲבִיבִין הֵם לְפָנַי, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מְבַזִּין עָלֶיהָ. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת, שֶׁמָּא יַטְעֶה אוֹתְךָ יִצְרְךָ לוֹמַר, שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹרָהּ. מַה כְּתִיב בַּחַלּוֹנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְחַלּוֹנוֹת אֲטֻמוֹת אֶל הַתָּאִים וְאֶל אֵלֵיהֵמָּה לִפְנִימָה לַשַּׁעַר וְגוֹ' (יחזקאל מ, טז). כַּחַלּוֹנוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא כְּהַחַלּוֹנוֹת (שם פסוק כה), שֶׁהָיוּ רְחָבוֹת מִבַּחוּץ וְצָרוֹת מִבִּפְנִים, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ מוֹצִיאִים אוֹרָהּ לַחוּץ. אָמַר רַבִּי בְּרֶכְיָה הַכֹּהֵן, הַבָּרָק הַזֶּה תּוֹלְדוֹת הָאֵשׁ שֶׁל מַעְלָה הוּא, וְהוּא יוֹצֵא וּמַבְהִיק אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶן כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בּוֹעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּידִים וְגוֹ' (יחזקאל א, יג), וּמַבְהִיק אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וַאֲנִי צָרִיךְ לָאוֹר שֶׁלָּכֶם. וְלָמָּה אָמַרְתִּי לָכֶם. אֶלָּא כְּדֵי לְהַעֲלוֹתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּהַעֲלוֹתְךָ. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הָעֵינַיִם שֶׁיֵּשׁ בְּךָ, יֵשׁ בְּתוֹכָם לָבָן וְשָׁחֹר, וְאֵין אַתָּה רוֹאֶה מִתּוֹךְ הַלָּבָן, אֶלָּא מִתּוֹךְ הַשָּׁחֹר. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכֻּלּוֹ אוֹרָה, הוּא צָרִיךְ לָאוֹר שֶׁלָּכֶם. דָּבָר אַחֵר, אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה. בָּשָׂר וָדָם מַדְלִיק נֵר מִנֵּר דָּלוּק, שֶׁמָּא יָכֹל לְהַדְלִיק נֵר מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ. אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִדְלִיק אוֹר מִתּוֹךְ חֹשֶׁךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם (בראשית א, ב). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ הוֹצֵאתִי אוֹרָהּ, וַאֲנִי צָרִיךְ לַנֵּרוֹת שֶׁלָּכֶם. וְלָמָּה אָמַרְתִּי לְךָ. בִּשְׁבִיל לְהַעֲלוֹתְךָ, לְהַעֲלוֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ).
במדבר רבה ט״ו:ו׳ - הטקסט מספריא
מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, א ב): וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת משֶׁה, וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, וְאַחַר כָּךְ: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תהלים לד, י): יְראוּ אֶת ה' קְדשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. אַתְּ מוֹצֵא לְמַעְלָה אַחַד עָשָׂר שְׁבָטִים הִקְרִיבוּ וְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם הִקְרִיב, וְכָל הַנְּשִׂיאִים הִקְרִיבוּ חוּץ מִנְּשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, וּמִי הָיָה נְשִׂיאוֹ שֶׁל לֵוִי, זֶה אַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יז, יח): וְאֶת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי, וְאַהֲרֹן לֹא הִקְרִיב עִם הַנְּשִׂיאִים, וְהָיָה אוֹמֵר אוֹי לִי שֶׁמָּא בִּשְׁבִילִי אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֵךְ אֱמֹר לוֹ לְאַהֲרֹן אַל תִּתְיָרֵא לִגְדוֹלָה מִזּוֹ אַתָּה מְתֻקָּן. לְכָךְ נֶאֱמַר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת. הַקָּרְבָּנוֹת, כָּל זְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָשׁ קַיָּם הֵם נוֹהֲגִים, אֲבָל הַנֵּרוֹת לְעוֹלָם (במדבר ח, ב): אֶל מוּל פְּנֵי הַמְנוֹרָה יָאִירוּ, וְכָל הַבְּרָכוֹת שֶׁנָּתַתִּי לְךָ לְבָרֵךְ אֶת בָּנַי, אֵינָן בְּטֵלִין לְעוֹלָם.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה תורה, הלכות חגיגה ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אימתי היו קורין במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית והמלך הוא שיקרא באזניהם ובעזרת הנשים היו קורין וקורא כשהוא יושב ואם קרא מעומד הרי זה משובח מהיכן הוא קורא מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע ומדלג לוהיה אם שמוע וגו' ומדלג לעשר תעשר וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב ופוסק:
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
בראשית רבה ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, כט): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ. וָבֹהוּ, זֶה גָּלוּת מָדַי (אסתר ו, יד): וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן. וְחשֶׁךְ, זֶה גָּלוּת יָוָן, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם, כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה גָּלוּת מַמְלֶכֶת הָרְשָׁעָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר כְּמוֹ הַתְּהוֹם, מַה הַתְּהוֹם הַזֶּה אֵין לוֹ חֵקֶר, אַף הָרְשָׁעִים כֵּן. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי פְּדָת אָמַר, בְּרִית כְּרוּתָה לַמַּיִם שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב רוּחָה שַׁיְיפָה, וּכְבָר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא יוֹשֵׁב וְתוֹהֶא, וְעָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְלֹא הֵשִׁיבוֹ, בַּשְׁלִישִׁית הֵשִׁיבוֹ בִּבְהִילוּת, אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא מֵאַיִן הָרַגְלַיִם, אָמַר לוֹ מְעַיֵּן הָיִיתִי, אָמַר לוֹ מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי מֵאַיִן הָרַגְלַיִם. אָמַר לוֹ מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְלֹא הָיָה בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים אֶלָּא כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְנַשֶּׁבֶת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מְרַחֶפֶת, כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא מְרַפְרֵף בִּכְנָפָיו וּכְנָפָיו נוֹגְעוֹת וְאֵינָן נוֹגְעוֹת. נֶהְפַּךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לְתַלְמִידָיו, הָלַךְ לוֹ בֶּן זוֹמָא, וְלֹא שָׁהוּ יָמִים מֻעָטִים וּבֶן זוֹמָא בָּעוֹלָם.
בראשית רבה ס״ה:כ׳ - הטקסט מספריא
וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל יִצְחָק וגו' הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב (בראשית כז, כב), הָא קוֹל דְּקָל חַכִּים וְיָדַיָּה דְּמַשְׁלַחִין מִיתִין. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אֵין יַעֲקֹב שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּקוֹלוֹ, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין עֵשָׂו שׁוֹלֵט אֶלָּא בַּיָּדָיִם. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס קוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מַכְנִיס, וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, מְרַמֵּז לֵיהּ וְהוּא אָתֵי. דָּבָר אַחֵר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁיַּעֲקֹב מַרְכִּין בְּקוֹלוֹ, יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו, כד): וַיִּלֹּנוּ כָּל הָעֵדָה, (שמות יז, ח): וַיָּבֹא עֲמָלֵק, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא מְצַפְצֵף בְּקוֹלוֹ אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אֵין יְדֵי עֵשָׂו שׁוֹלְטוֹת. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא לֹא עָמְדוּ פִּילוֹסוֹפִין בָּעוֹלָם כְּבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר וּכְאַבְנִימוֹס הַגַּרְדִּי, נִתְכַּנְסוּ כָּל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶצְלוֹ, אָמְרוּ לוֹ תֹּאמַר שֶׁאָנוּ יְכוֹלִים לִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ, אָמַר לְכוּ וְחִזְּרוּ עַל בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וְעַל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁלָּהֶן, וְאִם מְצָאתֶם שָׁם תִּינוֹקוֹת מְצַפְצְפִין בְּקוֹלָן אֵין אַתֶּם יְכוֹלִים לְהִזְדַּוֵּג לָהֶם, שֶׁכָּךְ הִבְטִיחָן אֲבִיהֶן וְאָמַר לָהֶם, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּזְמַן שֶׁקּוֹלוֹ שֶׁל יַעֲקֹב מָצוּי בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, וְאִם לָאו, הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, אַתֶּם יְכוֹלִים לָהֶם. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בְּפִילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה (שופטים כא, יח): אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִין. הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, בִּימֵי יָרָבְעָם, קוֹל בְּכִי שֶׁהָרְגוּ מֵהֶם חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב יג, כ): וְלֹא עָצַר כֹּחַ יָרָבְעָם, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָה אַתְּ סָבוּר שֶׁיָּרָבְעָם נִגַף, וַהֲלֹא לֹא נִגַּף אֶלָּא אֲבִיָה, וְלָמָּה נִגַּף, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱבִיר הַכָּרַת פָּנִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (ישעיה ג, ט): הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר עַל יְדֵי שֶׁהֶעֱמִיד עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים שְׁלשָׁה יָמִים עַד שֶׁנִּתְקַלְקְלָה צוּרָתָן, דִּתְנַן אֵין מְעִידִין אֶלָּא עַל פַּרְצוּף פָּנִים עִם הַחֹטֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ סִימָנִין בְּגוּפוֹ וּבְכֵלָיו. וְאֵין מְעִידִים אֶלָּא עַד שְׁלשָׁה יָמִים. עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר (ירמיה טו, ח): עָצְמוּ לִי אַלְמְנוֹתָו מֵחוֹל יַמִּים, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ וְרַבָּנָן, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר עַל שֶׁבִּזָּה לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א כא, י): וְעִמָּכֶם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל, קָרָא לַאֲחִיָּה הַשִּׁילוֹנִי בְּלִיַּעַל. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר עַל שֶׁחִסְדָּם בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, ח): וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב. וְרַבָּנָן אָמְרֵי עַל שֶׁבָּאת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְיָדוֹ וְלֹא בִּטְלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּרְדֹּף אֲבִיָּה אַחֲרֵי יָרָבְעָם, וּכְתִיב (דברי הימים ב יג, יט): וַיִּלְכֹּד מִמֶּנּוּ עָרִים אֶת בֵּית אֵל וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ. וּכְתִיב (מלכים א יכ, כט): וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מֶלֶךְ עַל יְדֵי שֶׁהוֹנָה מֶלֶךְ כָּמוֹהוּ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב וְנִגַּף, הֶדְיוֹט שֶׁהוּא מוֹנֶה הֶדְיוֹט עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
במדבר רבה י״ג:ז׳ - הטקסט מספריא
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (במדבר ז, יב), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בַּיָּם הוּא יַקְרִיב תְּחִלָּה, וְזֶה הָיָה נַחְשׁוֹן, וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יב): נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו', יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, יז): זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך לט ‹ מכתבים כלליים לראש השנה ‹ מכתבים כלליים מכ"ק אדמו"ר שליט"א ‹ 454 לקו"ש ח"כ ע' 459
- כרך כא ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 313 לקו"ש ח"כ ע' 458

