שיחה ח
446שיחה ח
6 לקוטי
שיחה להתלמידים ולהתלמידות שיחיו, ,צבאות השם" - בבית הכנסת, אחרי תפלת מנחה והדלקת (נ"ה - יום א', כ"ד כסלו, אור לא' דחנוכה היתשמייב
א. [אמרו ומאמרי חז"לי.
אח"כ ניגנו הניגון ,ווי וואָנט משית נאו".
את הי"ב פסוקים
ב. חנוכה איז פאַרבונדן מיט
ובלשון הכתוב: השם צבאות מפקד צבא מלחמה ועוד (אין מערערע 447(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
448(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
449(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
4500 לקוטי 451במהרה בימינו ממש. '. - -
צו די אַלע אידישע קינדער וועלכע גע- 452472 לקוטי 453באַקומען, קויפן, אַן אות אין איינע פון די ספרי תורה וועלכע מ'שרייבט יעצט. וע"ד ובמכל שכן ווי גערעדט פריער צו די קינדער.
45456 לקוטי
יח. ניגנו ,עוצו עצה גו' עמנו א-ל". ,אך צדיקים" ,ישבו שם וירשוה גו'".
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן? להמדריכים והמדריכות שיחיו מטבעות של עשר סענט, לתת לכל אחד ואחת מהילדים והילדות שיחיו ג' מטבעות: אחת -- לתת לצדקה, הב' -- לעשות בה 455כטוב בעיניהם, והג' -- בתור ,מעות חנוכה";
לה,טאַנקיסטן" שיחיו שטרות של דולר, לתת לכל אחד ואחת מהנוכחים (הגדולים) שיחיו ג' שטרות: ב' שטרות - כנ"ל, והג' לתת ל,מעות חנוכה".
התפללו תפילת ערבית. ואח"כ אמר:]
[טרם צאתו התחיל לנגן ,עוצו עצה ותופר וגו' כי עמנו א-ל"].
->--₪> .לי
הערות
עמוד 446
- 1. כ"ד כסלו, תשמ"ב
- 2. שיחות
- 3. אח"כ נאמו ממנהלי המוסדות שיחיו - ע"ד חנוכה].
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומאמרי חז'ל* (ברוקלין, תשל"ו): בחוברות ,צבאות השם" בכ"מ. ועוד.
- 2. כמו שאומרים בהודאת ,ועל הנסים* דחנוכה (שהוא (בעיקר) על הנס דנצחון המלחמה. ולהעיר דבכו"כ נוסחאות אומרים גם ,ועל המלחמות'). רמב"ם ריש הל' חנוכה,
- 6. וראה לקמן ע' 456 ואילך ובהערות שם. וש"נ. ,
- 7. ולהעיר מהדיעה (מאירי שבת כא, ב. וכן מוכח שס"ל לאדה"ז (לקו"ת צו טז, א. וכן. מפורש בשערי אורה כב, א ובסהמ"צ להציצ ריש מצות ן"ח (עא, א) - ראה לקו"ש ח"י ע' 143 בשוה"ג להערה 12)) שנצחון המלחמה הי' בכ"ד כסלו, יום דכינוס זה. וגם להדיעה (רמב"ם שם ה"ב) שבכ"ה כסלו ה" - אעפ"כ הוקבע להתחיל נר חנוכה אור לכ"ה (שם ה"ג) (ולא באור לכ"ו) -- ראה פר"ח לשו"ע או*ח סתר"ע. בניז שלמה על הרמב"ם שם. ועוד.
- 3. בא יב, מא.
- 64. משלי כב, ה 5) ישעי' יג, ד. וראה מצו"ד שם. רדיק שם.
עמוד 447
- 66. הושע יב, ו עמוס ג, יג. שם ו וד - ובראב"ע תהלים (נט, ו): טעם אלקים צבאות כי אתה אלקי צבאות מעלה בשמים ואלקי צבאות מטה שהם ישראל. -- וראה רד"ק ש"ב ה', יו"ד, עמוס ט, ה -- ולהעיר משמו"ר (פ"ג, וא'ו): כשאני נלחם עם הרשעים אני נקרא צבאות.
- 2. 7)' שיחות ל,צבאות השם*: יום א' פ' משפטים כי שבט, ה'תשמ"א ס"ז (לקו"ש חכ"א ע' 308 ואילך). יום ד', פורים קטן ה'תשמ"א ס"ז (לקו"ש שם ע' 341).
- 68. מתניא רפמ"א.
- 9. תהלים קמט, ב.
- 0. מתניא פל"ג (מב, סע"ב ואילך).
- 1. קדושים יט, ית.
- 2. תו"כ (הובא בפרש'י) עה"פ שם.
- 8. ב"ד כסלו, תשמ"ב
- 5. באופן ד,מהדרין מן המהדרין* (שבת כא, ב. טושו"ע או'ח סתרע'א ס"ב). וברמ'א (או"ח שם) שעתה הוא ,מנהג פשוט".
- 6. משלי ו, כג. ושייך במיוחד לנר חנוכה -- ראה פרש"י דיה בנים -- שבת כג, ב (וראה לקו"ש חי"ז ק' 143). דרושי חנוכה בתו"א, שערי אורה, אוה"ת ועוד.
עמוד 448
- 1. - - .
- 7. שבת כא, ב. טושו*ע שם ר"ס תערב.
- 8. וכידוע שענינם של נרות חנוכה הוא להאיר את החושך (תו"א סד"ה רני ושמחי. סד"ה נ'ח. שערי אורה סד"ה בכ"ה בכסלו. סידור ערה, ב-ג. ובכ"מ), אף שאין לנו רשות להשתמש בהן. וצע"ק.
- 9. משלי כ, כז.
- 0. ראה זח'ג קפז, א: נהורא דבראשו אצטריך למשחא ואינון עובדין טבאן -- הובא ונתבאר בתניא פל"ה (מד, א ואילך).
- 1. ראה גם שיחות לתלמידי הישיבות ושל*ה: בדר"ח טבת, ז' דחנוכה תשל"ח ס"ב (נדפס לקמן ע'
- 7. 0). בדר"ח טבת אור לח' דהנוכה תשל"ט ס"ב.
- 8. (לקמך ע' 486),
- 9. כ"ד כסלו, תשמ"ב
- 10. שיחות
- 2. מגלה עמוקות אופן קפו.
- 3. ששים ריבוא נשמות כלליות ושרשים, ,וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת כו'" (תניא פל"ז (מח; א)).
עמוד 449
- 24. ראה שיחת כ' שבט הנ"ל הערה 7 ס"ח ואילך. פורים קטז הנ'ל (שם) סייג.
- 5. נוסח ברכת גר חנוכה.
- 6. שבלי הלקט סקע"ד. וראה (במקומות דלקמן נזכר שנקרא חנוכה רק ע"ש חנוכת המזבה): רשיי דיה בחנוכה -- מגילה ל, סע'ב. מרדכי ואו*ז (ח"ב סשכ"א) הובאו בד"מ לטואו"ח (ורמ"א) ר"ס עתר. חדא"ג מהרש'א שבת בא, ב (-- עפ יליש מלכים רמז קפד. מגילת תענית פ"ט). וראה ג'כ (שבחנוכה הי' חנוכת ביהמ"ק וחנוכת המזבח וע"ש זה נקי בשם
- 4. כ"ד בסלו, תשמ"ב
- 5. שיחות 19
- 6. חנוכה) תו"א (ושערי אורה) סד"ה בכ"ה בכסלו. רדיה תנו רבנן גר חנוכה תרנ"ט (סה'מ תרנ"ט עי קנב). רד"ה הניל תשיד (סה"מ תש"ד ע' 82). ועוד. ואכ"מ.
- 7. ומה שהקשו דקדושה הקודמת לא בטלה וא'צ חינוך (ועד*ז הקשה ג"כ ברד"ה זאת חנוכת, תר*ם וראה שם סופ"ט) -- י"ל דהכוונה כאן אינה לחיגוך בגדר דעקבודתן מחנכתן (שבועות טו, א) כ"א כפשוטו -- התחלה לאחוי הפסק ארוך ולאחרי שפינו וטיהרו וכו'. ועפיז יומתק ג'כ הל' וקבעו ח' ימי חנוכה אלו (רק וע"י) להודות ולהלל. ואכ"מ.
- 7. תרומה כה, ח. וכמרזיל (שליה סט, א. רא, א. שכה, ב. שכו, ב. ובכ"מ) בתוכו לא נאמר אלא בתוכם -- בתוך כאו"א מישראל.
- 8. תרומה שם.
- 9. נוסח ,ועל הנסים" דחנוכה.
עמוד 450
- 1. זה נקודת ההוראה בפשטות:
- 0. שבת וטושו*ע דלעיל הערה 15. ,
- 1. אבות פ'א מי"ז.
- 2. דשייך במיוחד לחנוכה -- מאחר שגזירת היוונים היתה ,להְשכיחם תורתך".
- 3. דשייך במיוחד לחנוכה -- ראה מג'א ר'ס עתר (הועתק בהשלמה לשו"ע אדה"ז סו*ס עתר). לקו"ש ח"ה ע' 443 ובהערות 15-14 שם.
- 6. ב"ד בסלו, תשמ"ב
- 7. שיחות
- 4. עד מ"ש בנוגע למן (בשלח טז, כב).
- 5. ראה ,היום יום" כ"ח כסלו (ע' ז). וראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' שנח.
עמוד 451
- 6. כ"ק מו"ח אדמו"ר נתן (ובעצמו) ,מעות חנוכה* לבנותיו תי' וגם לאחרי נישואיהן.
- 2. ) דבנוי ומשוכלל הוא בשמים (רש"י סוכה מא, סע"א).
- 8. כלשון התפלות שיבנה ביהמ"ק. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 9. נוסח ,הנרות הללו".
- 0. דהרי כשיבנה ביהמ"ק משה ואהרן יהא עמנו (תוד"ה אחד -- פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב).
- 6. *) מכאן עד סו"ס י*ב -- הוא תרגום מרוסית.
- 7. ב"ד בסלו, תשמ"ב
- 1. שיחות ה'תש"מ -- ל"ג בעומר; יום הּ' פי במדבר, ער"ח סיון סי"ט (לקו"ש חכ"ג ע' 253-4); יום א' פ' נשא, ג' סיון; יום ד', כ"ח תשרי ה'תשמ"א סכ"א (לקו"ש חכ"ד ע' 328).
עמוד 452
עמוד 453
- 1. . - .
- 4. אבות פ"ב מ"ד. -- ומקבל הצדקה ,החיית את נפשו* (תנחומא משפטים טו) בלי נפק"מ גם בשהנותן הוא קטן וקטנה. ועד"ז במעות חנוכה, ולהעיר מאגה"ק סו"ס טז, אף ששם המדובר בגדולים.
- 3. ב"ד כסלו, תשמ"ב
- 4. שיחות 3
- 5. עקב יא, יב.
- 6. שבת פח, א.
- 7. רשיי שם -- ד"ה אוריאן.
- 8. רש"י שם -- ד"ה לעם.
- 9. שם. וראה פיי" רינ גאון שם.
- 0. שביעית פ"ט מ"ב. כתובות קי, א במשנה. ביב לח, א במשנה.
עמוד 454
- 1. איוב כח, ג.
- 2. זח"א קכט, א ואילך.
- 3. הל' תשובה פ"ז היה.
- 4. באמירת ,אל תירא גו' עוצו עצה גו'" בסיום תפלת מנחה, אחרי ,עלינו".
- 5. ישעיי ח, י.
- 6. ב"ר כסלו, תשמ"ב
- 7. שיחות
- 8. . ,' .
- 6. תהלים קמ, יד.
- 7. שם טט, לו
עמוד 455
- 8. שם נה, יט.
- 9. אגרות קודש -- אדה"ז (קה"ת תש"מ) סיי לח (ע' צח). וש"נ.
- 3. ב"ד בסלו, תשמ"ב
- 0. להעיר מיל"ש תהלים רמז תתפח: בז מתרצה כו"
- 1. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג (מיל"ש ריפ ויקהל).
- 2. להעיר ממחז"ל עה"פ (קהלת ד, יב) והחוט המשולש גו' תורה חוזרת כו' (ראה רש"י (ד"ה לא - ב"ב נט, א) ותוס' (ד"ה החוט -- כתובות סב, ב).
- 3. להעיר ממחז"ל עה"פ יעקב חבל נחלתו (ספרי -- הובא בפרש"י עה"ת (האזינו לב, ט)).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
מדרש תנחומא, משפטים ט״ו - הטקסט מספריא
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, כִּבְיָכוֹל לַה' הוּא מַלְוֶה. וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן: מַהוּ וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. יָכוֹל נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֶּם לוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת לָצֵאת מִן הָרָעָב וְנָתַתָּ לוֹ פְּרוּטָה וְהֶחֱיֵיתָ אוֹתוֹ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִין לִידֵי חֹלִי וְלִידֵי מִיתָה, וְאֶזְכֹּר אֲנִי לָהֶם אֶת הַמִּצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם הֶעָנִי וּמַצִּיל אֲנִי אוֹתָם מִן הַמִּיתָה. הֱוֵי, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַיְּךָ שֶׁנִּקְרֵאתָ מַלְוֶה לִי. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אַתָּה עִמִּי, תִּזְכֶּה לִמְחִצָּתִי.
אַתְּ מוֹצֵא, עַל כָּל עֲבֵרָה וַעֲבֵרָה שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט לוֹמַר הֵיאַךְ יוֹצֵא מִשְׁפָּטוֹ. לְמִי שֶׁהוּא גּוֹנֵב וּלְמִי שֶׁהוּא נוֹאֵף וּלְמִי שֶׁהוּא עוֹבֵר עֲבֵרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב עָלָיו בְּמִשְׁפָּט. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא בִּימֵי אַחְאָב, שֶׁאָמַר מִיכָה: רָאִיתִי אֶת ה' ישֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו וְגוֹ' (מלכים א כב, יט). וְכִי יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָן? וְהָא כְּתִיב: יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' וְגוֹ' (שמות טו, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: יְמִי ה' רוֹמֵמָה יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל (תהלים קיח, טז). וּמַה הוּא מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ? אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין זְכוּת נִקְרְאוּ מִימִינוֹ, וְאֵלּוּ שֶׁמְּלַמְּדִין חוֹבָה נִקְרְאוּ מִשְּׂמֹאלוֹ.
וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד (מלכים א כב, כ). לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִמָּהֶם בַּדִּין. וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה, וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי ה' וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנוּ (מלכים א כב, כ, כא) אָמַר לוֹ: יוֹדֵעַ אַתָּה אַחֲרָיו עֲבֵרָה. אָמַר לוֹ: הֵן. הִתְחִיל נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. אֲבָל הַמַּלְוֶה בְּרִבִּית, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּדִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה (יחזקאל יח, יג). פּוֹסֵק אֶת דִּינוֹ מִיָּד, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים: אֵת כָּל הַתֹּעֲבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ (יחזקאל יח, יג), לֹא יִחְיֶה. לְכָךְ אָמַר מֹשֶׁה אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה.
בֹּא וּרְאֵה מַה בֵּין מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם לְמַעֲשֶׂה שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אָדָם שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָאתַיִם אוֹ רִבּוֹא אוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ תֵּן לִי אֶת שֶׁלִּי, וְאוֹמֵר לוֹ אֵין בְּיָדִי כְּלוּם, מִיָּד עוֹשִׂין מְרִיבָה וּמְבַזִּין זֶה אֶת זֶה. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. אַתְּ מוֹצֵא בַּקַּיִץ שֶׁהַיּוֹם לֹוֶה מִן הַלַּיְלָה מִתְּקוּפַת טֵבֵת עַד תְּקוּפַת תַּמּוּז, וּמִתְּקוּפַת תַּמּוּז עַד תְּקוּפַת טֵבֵת הַלַּיְלָה לֹוֶה מִן הַיּוֹם, אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהלים יט, ד). לְכָךְ הִזְהִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, לֹא תִנְהַג בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן, שֶׁהוּא עִמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי, עִמָּךְ. אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, מִכָּאן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ, עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין. עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת, עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין לַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת.
אָמַר רַב נַחְמָן בְּרַבִּי: רְאֵה מַה כְּתִיב: נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל (דברים טו, י). כִּי בַּעֲבוּר אוֹ לְמַעַן אוֹ בִּשְׁבִיל אוֹ תַּחַת הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בִּגְלַל. אֲנִי עָשִׂיתִי אוֹתְךָ עָשִׁיר וְאוֹתוֹ עָנִי, אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לוֹ, אֲנִי הוֹפֵךְ אֶת הַגַּלְגַּל וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ עָנִי וְאוֹתוֹ עָשִׁיר. לָמָּה? כִּי אֱלֹהִים שֹׁפֵט זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים (תהלים עה, ח).
אָמַר רַבִּי שִׁילָא: בֹּא וּרְאֵה מַה כְּתִיב: לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן (דברים טו, ז). מַה הוּא מֵאָחִיךָ, לָא כְּתִיב מֵעָנִי אֶלָּא מֵאָחִיךָ, שֶׁשְּׁנֵיכֶם שָׁוִים. וְאַל תִּגְרֹם לְעַצְמְךָ שֶׁתֵּעָשֶׂה כְּמוֹתוֹ. מֵאָחִיךָ, לָשׁוֹן יְוָנִית הוּא. לְפִיכָךְ, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: כְּשֶׁהָיָה לוֹקֵחַ לְבֵיתוֹ בָּשָׂר אוֹ יָרָק אוֹ כָּל דָּבָר, הָיָה אוֹמֵר לִבְנֵי בֵּיתוֹ: הַפְרִישׁוּ לַעֲנִיִּים חֶלְקָם, שֶׁלֹּא לָקַחְתִּי לָכֶם אֶלָּא לִטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר וְלַעֲנִיִּים חֲצִי לִטְרָא. שֶׁהָיָה מְקַיֵּם, בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת וְגוֹ' (קהלת ז, יד). בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב, בִּגְמִילוּת חֲסָדִים שֶׁתַּעֲשֶׂה עִם הָעֲנִיִּים. וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה, לְפִי שֶׁאֵינְךָ רָחוֹק מִן הָעֲנִיּוּת, שֶׁאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִן הָעֲנִיּוּת. לְכָךְ נֶאֱמַר אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ.
רש"י על שמות ט״ז:כ״ב - הטקסט מספריא
לקטו לחם משנה. כְּשֶׁמָּדְדוּ אֶת לְקִיטָתָם בְּאָהֳלֵיהֶם מָצְאוּ כִפְלַיִם, שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: לֶחֶם מִשְׁנֶה – מְשֻׁנֶּה, אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁתַּנָּה לְשֶׁבַח בְּרֵיחוֹ וְטַעְמוֹ (שם):
ויגידו למשה. שְׁאָלוּהוּ מַה הַיּוֹם מִיּוֹמַיִם; וּמִכָּאן יֵשׁ לִלְמֹד שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיד לָהֶם מֹשֶׁה פָּרָשַׁת שַׁבָּת שֶׁנִּצְטַוָּה לוֹמַר לָהֶם וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ וְגוֹ', עַד שֶׁשָּׁאֲלוּ מַה זֹּאת, אָמַר לָהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שֶׁנִּצְטַוֵּיתִי לוֹמַר לָכֶם, וְלְכָךְ עֲנָשׁוֹ הַכָּתוּב שֶׁאָמַר לוֹ עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם, וְלֹא הוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל:
לקטו לחם משנה THEY COLLECTED DOUBLE BREAD — when they measured in their tents what they had gathered they found it double — two Omers for each person (cf. Rashi on v. 5). (Rashi appears to supply אשר before לקטו: It came to pass on the sixth day, what they gathered אשר לַקטו, was double bread.) A Midrashic explanation is that משנה in לחם משנה signifies מְשֻׁנָּה different, changed, — that day it was changed for the better as regards its smell and its taste (Tanchuma Yashan).
ויגידו למשה AND THEY TOLD IT TO MOSES — They asked him, “How is this day different from other days?” — From this we may learn that Moses had not yet told them the section regarding the Sabbath which he had been commanded to say to them: (v. 5) “And it shall come to pass on the sixth day they shall prepare etc.” — he did not do this until they asked him, “What is this?” Then he said to them, (v. 23) “This is that which the Lord hath said” this is that which I was commanded to say to you previously, but I forgot to do so (Cf. Shemot Rabbah 25:10). On this account Scripture (God) punished him, in that He said to him, (v. 28) “How long will ye refuse [to keep my commandments]”, and He did not exclude him from the general body, by saying, “how long will they refuse etc.”
משנה שביעית ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שלש ארצות לביעור. יהודה ועבר הירדן. והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת. גליל העליון. וגליל התחתון. והעמק. מכפר חנניה ולמעלן. כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן. כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון. ותחום טבריא. העמק. וביהודה ההר שפלה והעמק. ושפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. מבית חורון ועד הים מדינה אחת:
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳ - הטקסט מספריא
הואיל ורשות כל אדם נתונה לו כמו שבארנו ישתדל אדם לעשות תשובה ולהתודות בפיו מחטאיו ולנעור כפיו מחטאיו כדי שימות והוא בעל תשובה ויזכה לחיי העולם הבא.
לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו לפיכך ישוב מחטאיו מיד ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין הוא ששלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים.
אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן מן הכל צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם וכן הוא אומר יעזוב רשע וגו'.
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך ונאמר ולא שבתם עדי נאם ה' ונאמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק התשובה מקרבת את הרחוקים אמש היה זה שנאוי לפני המקום משוקץ ומרוחק ותועבה והיום הוא אהוב ונחמד קרוב וידיד וכן אתה מוצא שבלשון שהקדוש ברוך הוא מרחיק החוטאים בה מקרב את השבים בין יחיד בין רבים שנאמר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי ונאמר ביכניהו ברשעתו כתוב את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני וגו' וכיון ששב בגלותו נאמר בזרובבל בנו ביום ההוא נאם ה' צבאות אקחך זרובבל בן שאלתיאל עבדי נאם ה' ושמתיך כחותם .
כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה זה מובדל מה' אלהי ישראל שנאמר עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם צועק ואינו נענה שנאמר כי תרבו תפלה וגו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי מי גם בכם ויסגר דלתים וגו' והיום הוא מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם צועק ונענה מיד שנאמר והיה טרם יקראו ואני אענה ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר כי כבר רצה האלהים את מעשיך ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות.
בעלי תשובה דרכן להיות שפלים וענוים ביותר אם חרפו אותן הכסילים במעשיהם הראשונים ואמרו להן אמש היית עושה כך וכך ואמש היית אומר כך וכך אל ירגישו להן אלא שומעין ושמחים ויודעין שזו זכות להם שכל זמן שהם בושים ממעשיהם שעברו ונכלמים מהן זכותם מרובה ומעלתם מתגדלת וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים או להזכירן לפניו כדי לביישו או להזכיר דברים וענינים הדומין להם כדי להזכירו מה עשה הכל אסור ומוזהר עליו בכלל הוניית דברים שהזהירה תורה עליה שנאמר ולא תונו איש את עמיתו.
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה יד ‹ 418 לקו"ש ח"כ ע' 451

