שיחה ב
235שיחה ב
א. "וישאו אותו בניו"
על הפסוק1 "וישאו אותו בניו" – שבני יעקב נשאו ארונו של יעקב "ארצה כנען" – מבאר רש"י2 את הסדר שבו הם נשאו את הארון: "קבע להם מקום ג' למזרח וכן לארבע רוחות, וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן", ולאחר מכן ממשיך רש"י ואומר, שיעקב ציוה: "לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך, מנשה ואפרים יהיו תחתיהם"3.
יש להבין: כיצד מתאימה ההוראה "יוסף לא ישא" עם הנאמר במפורש בפסוק4, שיעקב השביע את יוסף "ונשאתני ממצרים" – שהחובה של נשיאת ארונו של יעקב מוטלת בעיקר על יוסף, ועליו, לכאורה, לעשות בודאי ככל יכולתו בענין זה – כולל פעולה של "נשאתני" כפשוטה5?
גם לגבי לוי דרוש הסבר: נשיאת ארון העדות על ידי לוי תתקיים בעתיד6 הרחוק, לאחר התקופה של 235"ועבדום וענו אותם..."7, שנוסף על כך מדובר שם על צאצאיו, ולא על לוי עצמו8, אלא על דור שלפני "ודור רביעי"9, אשר הם ישאו את הארון. מדוע, אפוא, יטלו ממנו את האפשרות של נשיאת ארונו של אביו, והרי נשיאת ארון המת בכלל היא מצוה,10, ובמיוחד – ארונו של אביו11?
ב. מנשה ואפרים – שלוחים
ביאור הדברים הוא:
רש"י בעצמו מבהיר זאת, בהוסיפו ש"מנשה ואפרים יהיו תחתיהם"12. בכך מתכוון רש"י להבהיר, שלא זו בלבד שמנשה ואפרים ישאו את הארון במקום לוי ויוסף כדי להשלים את המספר של י"ב נושאי הארון13, אלא שהם יהיו "תחתיהם" – במקומם, שלוחים שלהם14. כלומר, הענין שלוי ויוסף לא נשאו את ארונו של יעקב התבטא רק באופן גופני – בידיהם ממש, אך הם קיימו את המצוה של נשיאת ארון יעקב על ידי שלוחיהם כמותם ממש15.
236לפי זה יובן ענין נוסף: רש"י פותח את פירושו במילים "וישאו אותו בניו, ולא בני בניו" וממשיך ואומר שמנשה ואפרים נשאו את ארון יעקב?
ואמנם, רש"י מבאר בתחילת פירושו "שכך ציום – אל ישא מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניהם שהם מבנות כנען", ומנשה ואפרים היו בני אסנת – אך בכל זאת צריך היה יעקב להדגיש את ההוראה הזאת באופן חיובי, כפי שמסיים רש"י "אלא אתם"16.
אך כיון שמנשה ואפרים נשאו את ארון יעקב "תחתיהם" – רק כשלוחים של לוי ויוסף – הרי התקיים בכך הציווי "וישאו אותו בניו" – "אתם". כלומר, נשיאתם את הארון מתייחסת למשלחים, ללוי וליוסף, כפי שקובע הכלל, שרש"י מביאו גם בפירושו על התורה17, "שלוחו של אדם כמותו"18.
ג. "לוי לא ישא..."
אך יש להבין בפנימיות הענינים: מובן, שמנשה ואפרים יכולים להיות במקום יוסף, כי בנים הם במקום אביהם. אך מהו הקשר של מנשה ואפרים אל לוי, שהם יהיו תחתיו?
כדי להבין זאת יש להקדים ולציין את שאלת המפרשים19 על דברי רש"י "לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון" – והרי נאמר שמשה נשא את ארונו של יוסף, כנאמר במפורש בתורה20 "ויקח משה את עצמות יוסף עמו...", ומשה הרי היה משבט לוי21, ואף מבני קהת שהיו נושאי הארון22.
ד. לוי ויוסף – מעל לשעבוד
ההסבר לכל זה הוא: ידוע, שהשעבוד במצרים התחיל לאחר פטירת יעקב, כדברי רש"י בתחילת הפרשה "שכיון שנפטר יעקב אבינו 237נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד23 שהתחילו לשעבדם".
כלומר: שהותו של יעקב במצרים מנעה את "צרת השעבוד", היא לא אפשרה את ענין הגלות במצרים, והיתה רק הירידה מכנען.
בתקופת חיי יעקב, לא חסר לישראל דבר במצרים. ואדרבה "ואתנה לכם את טוב ארץ מצרים... חלב הארץ"24.
מכך מובן, שהוצאתו של יעקב ממצרים כדי לקוברו בארץ ישראל, היוותה25 שלב נוסף, ואפשרה את קיום גלות ושעבוד מצרים.
לפי זה מובן מדוע לא השתתפו לוי ויוסף בפועל בנשיאת ארונו של יעקב ממצרים:
הנקודה המשותפת שאנו מוצאים אצל לוי ויוסף היא, ששניהם היו מעל לשעבוד במצרים, ושניהם מנעו את שעבוד מצרים.
על יוסף נאמר במדרש26: "כל זמן שיוסף היה קיים, לא היה להם משוי של מצרים, מת יוסף נתנו עליהם משוי27, לפיכך כתיב28 הבאים, כאילו אותו היום נכנסו למצרים".
ועל לוי אומר רש"י29 "למה נמנו שנותיו של לוי, אלא להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד30, שנאמר31 וימת יוסף וכל אחיו, ואחר כך ויקם מלך חדש32, ולוי האריך ימים על כולם"33.
ויותר מכך, אפילו לגבי שבט לוי אנו רואים, שאף לאחר שכבר התחיל השעבוד וקושי השעבוד אצל כל ישראל, הרי "מלאכת שעבוד מצרים לא היתה על שבטו של לוי"34.
ה. "ויקח משה..." – גאולה
לפי זה מובן מדוע "לוי לא ישא" ו"יוסף לא ישא" ארונו של יעקב: כיון שנשיאת ארון יעקב ממצרים גרמה וקשורה לענין השעבוד, אין מתאימה פעולה זו ללוי וליוסף, שמנעו את שעבוד מצרים.
238דבר זה נרמז בטעמים שצויינו לעיל – "לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון, ויוסף לא ישא שהוא מלך":
ואומרים המפרשים35, שמלאכת השעבוד לא חלה על שבטו של לוי משום שהם היו עתידים לשאת את הארון – "שבטו של לוי חכמים היו ולא רצו לעשות עבודה לפי שידעו שעתידין לשאת את הארון ומתוך כך היו בני חורין"36. הפעולה של "לשאת את הארון" לא אפשרה את השעבוד37.
וכיון שיוסף "הוא מלך", אין למצרים שליטה עליו, ולהיפך: הוא שולט על מצרים, וברור שלא ייתכן אצלו שעבוד מצרים.
לעומת זאת, הענין של "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" היה, להיפך, תנאי ופרט בגאולה – "כי השבע השביע... פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם"38, ולכן קשור ענין זה דוקא לשבט לוי, ואדרבה, לראשו של שבט לוי, למשה רבינו, גואלם של ישראל.
ו. כיצד לא חל השעבוד על כולם?
לפי זה צריך להבין מצד שני: אם לוי ויוסף לא נשאו את ארון יעקב ממצרים, משום שזה ההיפך ממהותם, מדוע היה צורך בשלוחים במקומם – "מנשה ואפרים יהיו תחתיהם"? וכיצד ייתכן שיהיו להם שלוחים כמותם?!
כדי להבין זאת יש להקדים ולציין קושיא נוספת: כיון שנגזר בברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה"39 – וכיצד יתכן אפוא ששבט מסויים לא נכלל בשעבוד40?
יותר מכך: ההבטחה "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" היתה כרוכה בקיום השעבוד, כפי שמביא רש"י41 "שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם"42.
239ז. שבט לוי – תפקיד מיוחד בשעבוד
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
שבט לוי לא השתעבד במלאכה, לא משום שהם לא נכללו בגלות מצרים, אלא פרט זה עצמו הוא חלק מאופן השעבוד של ישראל:
תכלית שעבוד מצרים איננה ח"ו להרע לישראל, אלא המטרה היא "ואנכי אעלך"43 – המעלה הנובעת מכך – מצרים היתה "כור הברזל"44, כפי שכור כפשוטו מזכך, כך גם היא הביאה לידי זיכוך ישראל.
אך מפני קושי השעבוד יכול היה להיות, שלא זו בלבד שישראל לא יגיעו, משום השעבוד, למעלה זו, כי אם להיפך – הם ישתקעו יותר ח"ו במצרים ערות הארץ45.
לפיכך היה הכרחי שסוג מסויים של יהודים ישאר מעל לשעבוד, והם ישפיעו על כל ישראל, שישיגו את המטרה של "ירדנו, ועבדום" – "אעלך, יצאו ברכוש גדול".
וזה היה תפקידם של בני שבט לוי, כפי שמבאר הרמב"ן46, ש"מנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, ולכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכמיהם וזקניהם והכל סיבה מאת ה'".
לפי זה יוצא, שאין לומר שלא כל היהודים נטלו חלק בשעבוד מצרים47 – בני ישראל הגיעו למצרים כעם אחד48, מציאות אחת – וכדיוק בלשון הפסוק49: "כל הנפש (בלשון יחיד) .. הבאה מצרימה (שבעים)".
אלא, היתה כאן כעין "שותפות" כיצד לעבור את השעבוד, כאשר כל "שותף" מבצע את חלקו גם למען ה"שותף" האחר. ויותר מכך – כאברי הנפש והגוף, אשר מילוי תפקידו של כל איבר בפני עצמו מתבצע עבור הנפש כולה ובשליחותה.
חלק מן היהודים בצעו את מלאכת השעבוד בפועל, כנדרש כדי להגיע למעלה המיוחלת, ושבט לוי השתתף בכך על ידי נתינת כוח, בהיותם "מורי (לכל בני ישראל) תורה"50, שלא 240לשקוע ח"ו בשעבוד הקשה, ואדרבה – להשיג על ידי השעבוד את המעלה.
ובדומה לכך היה גם לאחר מתן תורה, במדבר, ואחר כך בכניסתם לארץ:
לשבט לוי אין חלק ונחלה בארץ ישראל51, אלא "הובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים"52 – "הוי' הוא נחלתו"53 וזה התבטא, כפשוטו, בעבודתם ושירותם במשכן, כולל נשיאת הארון,
אשר נבע מכך "שכולם היו זקוקים לצרכי המקדש, אלא שהלויים באים תחתיהם בשליחותם"54. והעבודה של הפיכת העולם לדירה לו יתברך תוך כדי הימצאות בעולם עצמו נעשתה על ידי שאר שבטי ישראל.
ולכן זכה גם שבט לוי למעלות וליתרונות אשר נגרמו על ידי "ועבדום וענו אותם".
ח. מנשה ואפרים – "תחתיהם"
לפי זה ניתן להבין מדוע היו זקוקים יוסף ולוי לכך ש"מנשה ואפרים יהיו תחתיהם" בנשיאת ארונו של יעקב:
למרות שהם עצמם אינם נושאים את ארונו של יעקב ממצרים, כדלעיל, בכל זאת הם היו צריכים להעביר את הכח של היותם מעל לשעבוד מצרים, אל יתר השבטים. וזאת, על ידי כך ששלוחיהם ישתתפו בנשיאת ארונו של יעקב.
ולכן בחר יעקב במנשה ובאפרים להיות "תחתיהם" – כי הם מהוים את ה"המשך" של יוסף ולוי, הכוח מאת יוסף ולוי, הנעלים משעבוד מצרים, יורד למטה לעבודה שבתוך הגלות.
ובמיוחד כפי שזה בפשטות, מנשה ואפרים נולדו בארץ מצרים לפני שיעקב הגיע לשם55.
וכיון שיוסף ולוי הם שני אופנים שונים בהעדר הקשר לשעבוד מצרים, כדלהלן, לכן היו גם "שלוחים" נפרדים עבורם – מנשה ואפרים.
ט. מנשה – עבודת יוסף; אפרים - עבודת לוי
ההסבר לכך הוא: נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף"56. ומוסבר על כך57 שהענינים של יעקב יורדים למטה על ידי יוסף. אצל יוסף, גם כאשר "הורד מצרימה"58, מאירה דרגתו של יעקב בגלוי. וכיון שבעבודתו גלויה השפעתו של יעקב הנעלית ממצרים, לכן מצד 241יוסף אין מקום להעלם ולהסתר של מצרים, הוא שולט על מצרים ואינו מאפשר את ההעלם וההסתר של גלות מצרים, כדלעיל.
לעומת זאת, בני שבט לוי, לא שלטו במצרים. הם היו בזמן של גלות מצרים ואף בזמן של השעבוד הקשה ביותר, אך למרות זאת הם לא "נבלעו" בכך, ואדרבא, משבט לוי שאבו בני ישראל כח להתגבר על קושי השעבוד, ואף להשיג את יתרון האור מן החושך59, עד אשר על ידי משה ואהרן, שהם משבט לוי היתה גאולתם של כל ישראל – לוי נותן את הכוח לשנות את הגלות.
ומשני ענינים אלו נובעים, על ידי שלוחיהם – שני אופני העבודה60:
מנשה נקרא כך "כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי"61. שם זה מזכיר שהוא נמצא במקום המשכיח "את כל בית אבי", ולכן הוא צריך "לקפוץ"62 משם. זה מבטא את תשוקתו והחלטיותו לא לשכוח, אלא להיות קשור ל"בית אבי".
זוהי דרך של עבודה רוחנית, שבה עמלים לא להיות מושפעים מהסביבה, על ידי שמירה על קשר ל"בית אבי".
יהודי המצוי בגלות מזכיר לעצמו תמיד שהוא במצב העלול להשכיח ממנו את "בית אבי", ועל ידי כך אין הוא שוכח. הוא חש שאין זה מקומו, אלא מקומו הטבעי הוא בבית אביו המלך.
זוהי עבודתו של יוסף, שבהימצאו במצרים היתה ניכרת אצלו השפעתו של יעקב – "בית אבי" – הנעלית מן הגלות ומן ההעלם וההסתר של מצרים.
ויש לומר, שלכן טען יוסף63 "לא כן אבי, כי זה (מנשה) הבכור שים ימינך על ראשו", מצד עבודתו של יוסף הרי עיקר העבודה היא עבודתו של מנשה64.
ואילו אפרים נקרא כך "כי הפרני אלקים בארץ עניי"65 – המעלה באה ונובעת מעבודת שבט לוי, אשר בכחם ובשליחותם הפכו ישראל את חושך הגלות66, "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ"67.
י. כל יהודי הוא יוסף ולוי
נאמר68 "נוהג כצאן יוסף" – עם 242ישראל מכונים בשם יוסף69 וכן בקשר ללוי אומר הרמב"ם70, שבדומה לשבט לוי, כך "כל איש ואיש .. אשר נדבה רוחו .. הרי זה נתקדש .. ויהיה ה' חלקו ונחלתו...".
כי לכל יהודי ניתן הכוח, של יוסף ולוי, להתעלות מעל לגלות. לא זו בלבד שהגלות אינה שולטת על היהודי, אלא להיפך – היהודי נעשה בעל הבית והשליט על הגלות. ובכך יש שתי דרגות:
תחילת מגיעים לדרגה של "יוסף שהוא מלך" בהווה: נעמדים הרבה מעל לגלות, ואין מתפעלים ונבהלים כלל מן הנסיונות והקשיים של הגלות.
ולאחר מכן, "עתיד" – מגיעים לאופן הנעלה יותר – "לוי שהוא עתיד לשאת את הארון": על ידי כך שזוכים למעלת התורה – "לוחות", תורה אור, הופכים את חושך הגלות לאור: יתרון האור מן החושך71, ו"יגיה חשכי"72, שזה יהיה בגלוי בביאת משיח צדקנו, כאשר יקויים היעוד "ולילה כיום יאיר"73, במהרה בימינו ממש.
(משיחת ש"פ וארא תש"מ)
הערות
עמוד 235
- 1. פרשתנו נ, יג.
- 2. והוא מתנחומא במדבר יב. תנחומא באבער שם. במדב"ר פ"ב, ח (והתחלת לשון רש"י "קבע להם מקום" תוכנה נמצא גם בב"ר פ"ק, ב). והובא בקיצור בפרש"י במדבר ב, ב. ומסיים שם "כדאי' בתנחומא בפ' זו" (וראה גם פרש"י הוריות ו, ב: וכן מצינו במדרש תנחומא). וראה הערה הבאה.
- 3. בפרש"י פרשתנו כמה שינויים: א) במדרש נזכר תחלה ובפרטיות סדר ומקום טעינת המטה דכל שבט, גם דבנימין אפרים ומנשה* (מן המערב), ואח"כ ממשיך "יוסף אל יטעון .. לוי אל יטעון כו'". משא"כ בפרש"י שאינו מזכיר מנשה ואפרים בתחילת הענין, אלא מקדים "לוי לא ישא .. יוסף לא ישא", ואח"כ מסיים "מנשה ואפרים יהיו תחתיהם". ב) במדרש מקדים "יוסף אל יטעון" לפני "לוי אל יטעון", ואילו בפרש"י מקדים "לוי לא ישא" לפני "יוסף לא ישא". ג) במדרש מבאר הטעם "יוסף לא יטעון למה שהוא מלך ואתם צריכים לחלוק לו כבוד, לוי אל יטעון למה שעתידין** לישא את הארון ומי שטוען את ארונו של חי העולמים לא ישא ארונו של מת". ואילו בפרש"י מקצר: לוי לא ישא שהוא עתיד לשאת את הארון ויוסף לא ישא שהוא מלך. ד) בפרש"י הלשון "לא ישא" ובמדרש "אל יטעון". ואכ"מ***. וראה לקמן בפנים ובהערה 15.
- 4. פרשתנו מז, ל.
- 5. ראה פענח רזא פרשתנו נ, יו"ד בהגהה.
- 6. וכלשון רש"י "שהוא עתיד לשאת את הארון", ועד"ז בתנחומא שם "שעתידים לישא את הארון". אבל בתנחומא באבער ובמדב"ר שם ליתא "עתיד" "עתידין". וראה הערה 8.
- . כ"ה בתנחומא שם בסדר זה "בנימין אפרים ומנשה", וכן – נמנו לבסוף. אבל בתנחומא באבער שם ובבמדב"ר שם: "אפרים ומנשה ובנימין", ולאח"ז "דן אשר ונפתלי יטענו מן הצפון". ולכאורה כצ"ל, כסדרם בהדגלים במדבר ב, ח ואילך.
- . כ"ה בתנחומא שם. ובתנחומא באבער ובבמדב"ר בשינוי לשון ראה לקמן הערה 6, 8.
- . בנוגע לשינוי הסדר בפרש"י (שינוי הב') הי' אפ"ל בפשטות דבמדרש מקדים יוסף, שפשוט ומובן יותר מה שלא יטעון – "שהוא מלך", משא"כ לוי שרק (בניו) עתידין לישא את הארון. ובפרש"י מונה אותם כסדר תולדותם, לוי ואח"כ יוסף. ולכן גם מקדים רש"י מנשה לפני אפרים (אף שבסדר הדגלים (שרש"י מביא) אפרים קודם למנשה – כי הוא בעתיד ובזה יעקב עצמו הקדים אפרים לפני מנשה (פרשתנו מח, יט־כ ובפרש"י שם)). וראה לקמן הערה 66.
עמוד 235
- 7. לך טו, יג.
- 8. ול' רש"י "שהוא עתיד לשאת" צ"ל הכוונה על השבט. ועד"ז הוא בתנחומא באבער ובבמדב"ר שם (אבל שם "שהוא טוען* את הארון", בלשון הווה). ולפי"ז פי' "שהוא" בלוי אינו כפירוש "שהוא מלך שקאי על יוסף עצמו.
- 9. לך שם, טז. וראה פרש"י שם.
- 10. ראה ברכות יז, ב (במשנה) "נושאי המטה וחלופיהן כו' פטורים (מן הק"ש כו'), "שעוסק במצוה פטור מן המצוה" (ש"ך יו"ד ר"ס שנח). וראה מרדכי הובא בב"י או"ח ר"ס עב. שו"ע אדה"ז שם ס"א. ובירושלמי ברכות פ"ג סה"א (הובא בשו"ע יו"ד שם ס"ג) הכתפים אסורים כו' ונמצא מתעכב במצוה. ולהעיר מפרש"י ברכות שם ד"ה וחלופיהן "שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצין לזכות בו". וברע"ב למשנה שם "שהכל רוצים לזכות במצוה". וראה פי' עה"ת לרבינו יוסף בן דוד מסרגוסה – תלמיד הר"ן (ירושלים תשל"ג): שמענו שרש חמישי, שהוא ראוי לשאת את המת על הכתף, וכמו שמצינו כאן, דכתיב וישאו אותו בניו*. וכבר למדנו שיש לגוף דמיון מה עם נשיאת הארון שבו הלוחות שהוא על הכתף, דכתיב בכתף ישאו. וראה מעבר יבק שפתי רננות (מ"ג) פט"ו מתיקונים. – וראה רמב"ם הל' אבל פ"ד ה"ב: וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות (וראה שו"ת כתב סופר יו"ד סי' קעה).
- 11. דנוסף על המפורש בקרא זהירותם בקבורת המת אפילו דישמעאל (ח"ש כה, ט) ועשו (וישלח לה, כט) – הרי השבטים קיימו כל התורה כולה עד שלא נתנה (ראה לעיל ע' 221. וש"נ).
- 12. שאינו במדרש, כנ"ל הערה 3.
- 13. דלכאורה אינו נוגע שיהיו יב דוקא, משא"כ בהדגלים.
- 14. להעיר מלשון רש"י במדבר ג, ח "באים תחתיהם בשליחותם".
- 15. ואולי י"ל שזה נרמז בההוספה בתנחומא שם: "(יוסף אל יטעון למה שהוא מלך) ואתם צריכים לחלוק לו כבוד" – ע"י שנעשים שלוחיו ובפרט בענין של "יטעון" (ולא "ישא") – ד"יטעון" מורה על טירחא במשא כבד וכיו"ב. והיינו כי רק טעינת הארון בגופם ממש לא הי', אבל קיימו (מצות) נשיאת הארון, ע"י שלוחם כמותם)*. ודוחק.
- . בתנחומא שם: לוי אל יטעון (בל' יחיד) למה שעתידין (ל' רבים) לישא את הארון (וממשיך בל' יחיד) ומי שטוען כו'.
- . ועד"ז כתב בדרשת אבן שועיב ס"פ ויחי בשם הרמב"ן: לפי דרכנו למדנו עשרה דברים בענין המת מזה הסיפור של יעקב כו' והחמישי נשיאת על הכתף דכתיב וישאו אותו בניו.
עמוד 236
- 16. כי אף שכבר אמר יעקב (פרשתנו מח, ה) שני בניך גו' לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, הרי פרש"י "בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו" (וראה מפרשי רש"י בארוכה). אבל אינם כבנים לשאר ענינים.
- 17. בא יב, ו. אמור כד, יב. וראה לקו"ש [המתורגם] חלק ז ע' 171 ואילך ובהערה 30 שם.
- 18. ואף שאין שליחות לב"נ, ולכמה דיעות לא יצאו בנ"י אז מכלל ב"נ – הרי דעת כמה פוסקים דב"נ נעשה שליח לב"נ כמותו. וגם לדעת החולקים י"א דקודם מ"ת דהכל בגדר ב"נ כולם שוים דיש שליחות מאדם לחבירו – ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 42, וש"נ.
- 19. חזקוני הובא בריב"א כאן. מושב זקנים כאן.
- 20. בשלח יג, יט.
- 21. במפרשים הנ"ל תירצו: הוא נשא את עצמו ולא שמשה נשאו. וצ"ע המקור, איפה מרומז זה.
- 22. מלשון המכילתא בשלח שם (ועד"ז בסוטה ט, ב) "יוסף זכה לקבור את אביו (וראה בגמ' שם (יג, א) "אמרו הניחו לו כבודו במלכים יותר מבהדיוטות") מי לנו גדול כיוסף שלא נתעסק בו אלא משה", משמע לכאורה, שגם יוסף נשא ארונו של יעקב, שפשיטא שג"ז נכלל בנתעסק בקבורתו. וכמו משה שהוא נשא ארונו של יוסף. וראה פני דוד (להחיד"א) ר"פ בשלח. ואכ"מ.
- . ואולי י"ל דלפי המדרש היו נושאים אותו על הכתף (ראה רמב"ם הל' אבל שם), ולכן הלשון שם "והאיך צום כו' יטענו מטתו כו'". משא"כ לפרש"י שנשאו אותו בידיהם כתב הל' "ישא". וראה כ"מ לרמב"ם שם.
עמוד 237
- 23. אבל השעבוד בפועל לא הותחל רק אחרי מיתת לוי, כבפרש"י וארא ו, טז (הובא לקמן בפנים). וראה מפרשי רש"י (רא"ם גו"א, דברי דוד, משכיל לדוד ועוד) התחלת פרשתנו. לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 460 הערה 14.
- 24. ויגש מה, יח.
- 25. ראה זח"א רכב, סע"א: כיון דיעקב הוה ידע דבנוי ישתעבדון בגלותא תמן במצרים אמאי לא אתקבל תמן בגין דיגין זכותיה על בנוי אמאי בעא לאסתלקא מתמן והא כתיב (תהלים קג, יב) כרחם אב על בנים אן הוא רחמנותא.
- 26. שמו"ר פ"א, ד. תנחומא שמות ג.
- 27. ולא שעבוד. ראה לעיל הערה 23. מפרשי המדרש שם. לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 27.
- 28. ריש פ' שמות.
- 29. וארא ו, טז.
- 30. שמו"ר פ"א, ח.
- 31. שמות א, ו.
- 32. שם, ח.
- 33. דמכיון שכל הענינים אינם באקראי ח"ו הרי מובן דזה ש"לוי האריך ימים על כולם" "וכל זמן שהי' לוי קיים לא נשתעבדו ישראל למצרים כו' ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם" (סדר עולם רבה פ"ג), הוא מפני שענינו של לוי שולל (יותר משאר השבטים) שעבוד מצרים.
- 34. פרש"י שמות ה, ד. וראה שמו"ר פ"ה, טז. תנחומא וארא ו.
עמוד 238
- 35. תוס' (הדר זקנים) שמות א, יג. חזקוני שם ה, ד. וראה רבותינו בעה"ת שם: וכן איתא במדרש כו'.
- 36. תוס' (הדר זקנים) שם.
- 37. וראה מדרש תלפיות אות יוד ענף יעקב מש"ך: צוואת יעקב שלוי לא ישא ארונו לפי שלעתיד במדבר יהא* ארון השכינה וכל המקבל עליו עול תורה פורקים ממנו עול דרך ארץ ולכך לא נשתעבד לוי במצרים.
- 38. בשלח שם.
- 39. לך טו, יג.
- 40. כמו שהקשה בגו"א שם.
- 41. פרש"י בא יא, ב. מברכות ט, סע"א ואילך.
- 42. ברמב"ן במדבר (ג, יד) שמפני דשבטו של לוי לא הי' בשעבוד מלאכת מצרים היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא הי' בהם הברכה דכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. אבל רש"י בפירושו עה"ת (ויצא כט, לד) פירש "שהארון הי' מכלה בהם" (אבל ראה גו"א לבוש האורה לפרש"י שם). בפרשת דרכים דרוש ד (וראה שם דרוש ה. חדושי הגאונים לסוטה שם מספר מצודת דוד (חדושי אגדות אלטונא תצו*)) דשבט לוי לא הי' בשעבוד לא היו בכלל החן ובמילא לא קבלו ביזת מצרים. אבל ראה רש"י בא יג, יג (מבכורות ה, ב) שאין לך אחד מישראל שלא נטל כו' טעונים מכספם ומזהבם של מצרים. ובבכורות שם: שאין לך כל אחד ואחד מישראל כו'.
- . כ"ה לפנינו, והוא טה"ד דמוכח וצ"ל "ישא". וכ"ה בילקוט דוד פרשתנו בשם הש"ך.
- . ובמצודת דוד שם: דאיתא בגמרא שאותן ישראל שלא היו בשעבוד לא לקחו מן הביזה.
עמוד 239
- 43. ויגש מו, ד.
- 44. ואתחנן ד, כ.
- 45. מקץ מב, ט. יב. ובקה"ר פ"א, ד (בסופו): כל מה שברא הקב"ה באדם ברא בארץ כו' אדם יש לו ערוה והארץ יש לה ערוה שנאמר לראות את ערות הארץ באתם. וראה פרש"י לך יב, יט. אחרי יח, ג.
- 46. שמות ה, ד. בחיי שם. וראה חזקוני עה"פ.
- 47. להעיר משל"ה (שיא, רע"א): שבט לוי לא היו בגלות כו' רצה להשתתף בצרת הציבור מה עשה קרא שמות לבניו ע"ש הגלות כו'.
- 48. כדיוק הכתוב (שמות א, ט־יב) הנה עם בנ"י רב גו' לו פן ירבה גו' וישימו עליו גו' – ל' יחיד (אף ד"בני ישראל" – רבים).
- 49. ויגש מו, כז. וראה פרש"י שם, כו.
- 50. ראה רמב"ם ספ"א מהלכות ע"ז: ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והשיבו בישיבה ללמד כו' וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד כו' חוץ משבט לוי שעמד במצות אבות.
עמוד 240
- 51. שופטים יח, א־ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"י.
- 52. רמב"ם שם הי"ב.
- 53. שופטים שם, ב.
- 54. פרש"י במדבר ג, ח. וראה לקו"ש חי"ג ע' 12 ואילך.
- 55. פרשתנו מח, ה. וראה בהנסמן לקמן הערה 60.
- 56. וישב לז, ב. וראה פרש"י שם.
- 57. ראה בכ"ז לקו"ש [המתורגם] חט"ו ע' 473 ואילך. וש"נ.
- 58. וישב לט, א.
עמוד 241
- 59. קהלת ב, יג.
- 60. ראה בארוכה לקו"ש שם ע' 470 ואילך. וש"נ.
- 61. מקץ מא, נא.
- 62. רש"י וישלח לב, לג.
- 63. פרשתנו מח, יח.
- 64. ראה נועם אלימלך פרשתנו מח, יג.
- 65. מקץ שם, נב.
- 66. ומה שהקדים רש"י מנשה לאפרים – ומקדים לוי לפני יוסף – יש לומר (בהמשך להמבואר בפנים): כי לוי ויוסף הם למעלה מן הגלות, ומהם באה הנתינת כח להעבודה בגלות. ומכיון שסוף מעשה במחשבה תחלה, לכן מקדים לוי (שעל ידו מגיעים לתכלית הכוונה, להפוך את הגלות עד שבאה הגאולה בפועל); משא"כ בנוגע למנשה ואפרים, שהו"ע העבודה בפועל בגלות, מקדים רש"י מנשה לאפרים, כי בעבודה בפועל – מתחלה באה העבודה דמנשה נשני אלקים גו' (אתכפיא), ואח"כ אפרים (הפרני גו', אתהפכא). וראה לקמן בפנים סעיף יו"ד ובהנסמן בהערה 60.
- 67. שמות א, יב. וראה לעיל הערה 42.
- 68. תהלים פ, ב.
עמוד 242
- 69. רש"י ומצו"ד שם.
- 70. סוף הל' שמיטה ויובל.
- 71. וראה לקו"ש ח"י ע' 163 ואילך בביאור מרז"ל שיהיו השבטים הוגים בתורה.
- 72. תהלים יח, כט. נתבאר בדרושי חנוכה (תו"א ד"ה כי אתה נרי וביאורו. שערי אורה ד"ה כתיב כי אתה נרי. אוה"ת שם).
- 73. תהלים קלט, יב.
במדבר רבה ב׳:ח׳ - הטקסט מספריא
לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר ב, ב), לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר אֶלָּא אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לְבֵית אֲבֹתָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (איוב לו, ג): אֶשָֹּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה עֲשֵׂה אוֹתָם דְּגָלִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְאַוּוּ, הִתְחִיל משֶׁה מֵצֵר, אָמַר עַכְשָׁו עֲתִידָה הַמַּחֲלֹקֶת לְהִנָּתֵן בֵּין הַשְּׁבָטִים, אִם אֲנִי אוֹמֵר לְשִׁבְטוֹ שֶׁל יְהוּדָה שֶׁיִּשְׁרֶה בַּמִּזְרָח וְהוּא אוֹמֵר אִי אֶפְשִׁי אֶלָּא בַּדָּרוֹם, וְכֵן רְאוּבֵן וְכֵן אֶפְרַיִם וְכֵן כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, מָה אֲנִי עוֹשֶׂה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה מָה אִכְפַּת לָךְ אֵין צְרִיכִין לָךְ, מֵעַצְמָן הֵן מַכִּירִין דִּירָתָן, אֶלָּא דְּיָתֵיקֵי יֵשׁ בְּיָדָן מִיַּעֲקֹב אֲבִיהֶם הֵיאַךְ לִשְׁרוֹת בַּדְּגָלִים, אֵינִי מְחַדֵּשׁ עֲלֵיהֶם, כְּבָר יֵשׁ לָהֶן טַכְסִיס מִיַּעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּמוֹ שֶׁטָּעֲנוּ אוֹתוֹ וְהִקִּיפוּ אֶת מִטָּתוֹ כָּךְ יַקִּיפוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן, דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כֵּיוָן שֶׁבָּא אָבִינוּ יַעֲקֹב לִפָּטֵר מִן הָעוֹלָם קָרָא לְבָנָיו, דִּכְתִיב (בראשית מט, א): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וּבֵרְכָן וְצִוָּן עַל דַּרְכֵי הָאֱלֹהִים וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מַלְכוּת שָׁמַיִם, מִשֶּׁגָּמַר דְּבָרָיו אָמַר לָהֶם כְּשֶׁתִּטְלוּ אוֹתִי בְּיִרְאָה וּבְכָבוֹד לַוּוּ אוֹתִי וְלֹא יִגַּע אָדָם אַחֵר בְּמִטָּתִי וְלֹא אֶחָד מִן הַמִּצְרִיִּים וְלֹא אֶחָד מִבְּנֵיכֶם, מִפְּנֵי שֶׁאַתֶּם נְטַלְתֶּם מִבְּנוֹת כְּנָעַן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (בראשית נ, יב): וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, בָּנָיו וְלֹא בְנֵי בָנָיו, (בראשית מט, יג): וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו, הֵיאַךְ צִוָּם, אֶלָּא אָמַר לָהֶם בָּנַי יְהוּדָה יִשָֹּׂשכָר וּזְבוּלוּן יִטְעֲנוּ מִטָּתִי מִן הַמִּזְרָח, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד יִטְעֲנוּ מִטָּתִי מִן הַדָּרוֹם, אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וּבִנְיָמִין יִטְעֲנוּ מִן הַמַּעֲרָב, דָּן אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי יִטְעֲנוּ מִן הַצָּפוֹן, יוֹסֵף אַל יִטְעַן שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְאַתֶּם צְרִיכִין לַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד, לֵוִי אַל יִטְעַן לָמָּה שֶׁהוּא טוֹעֵן אֶת הָאָרוֹן וּמִי שֶׁהוּא טוֹעֵן אֲרוֹנוֹ שֶׁל חֵי הָעוֹלָמִים אֵינוֹ טוֹעֵן אֲרוֹנוֹ שֶׁל מֵת, וְאִם עֲשִׂיתֶם וּטְעַנְתֶּם אֶת מִטָּתִי כְּשֵׁם שֶׁצִּוִּיתִי אֶתְכֶם, הָאֱלֹהִים עָתִיד לְהַשְׁרוֹת אֶתְכֶם דְּגָלִים. כֵּיוָן שֶׁנִּפְטַר טָעֲנוּ אוֹתוֹ כְּשֵׁם שֶׁצִּוָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, הֱוֵי (איוב לו, ג): אֶשָֹּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק, שֶׁמִּיַּעֲקֹב הָיָה בָּהֶם דֵּעָה הֵיאַךְ יִשְׁרוּ דְגָלִים, וּלְפֹעֲלִי אֶתֵּן צֶדֶק, זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁפָּעַל פְּעֻלּוֹת טוֹבוֹת עִם יִשְׂרָאֵל, וּכְדֵי לִתֵּן לָהֶם פְּעֻלָּה טוֹבָה שָׂכָר שֶׁקִּיְּמוּ מִצְוַת אֲבִיהֶם לֹא צִוָּם לַחֲנוֹת דְּגָלִים אֶלָּא כְּמִצְוַת אֲבִיהֶם, צֶדֶק עִמָּהֶם, שֶׁלֹא שִׁנָּה הַדָּבָר שֶׁלֹא לִתֵּן מַחֲלֹקֶת בֵּינֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱמַר: לְבֵית אֲבוֹתָם, כָּעִנְיָן שֶׁהִקִּיפוּ מִטַּת אֲבִיהֶם כֵּן יַחֲנוּ, הֱוֵי: לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בראשית רבה ק׳:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו (בראשית מט, לג), (בראשית נ, יב): וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, הָרִאשׁוֹן עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (הושע ה, יא): כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו, הַשֵּׁנִי עַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ויקרא כד, טז): וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת וגו', הַשְּׁלִישִׁי עַל נְשִׂיאַת הַמִּטָּה, אָמַר לָהֶם תְּנוּ דַעְתְּכֶם שֶׁלֹא יִגַּע עָרֵל [אחד] בְּמִטָּתִי, שֶׁלֹא לְסַלֵּק אֶת הַשְּׁכִינָה מֵעָלַי, אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה עֲשׂוּ לִי, שְׂאוּ אוֹתִי שְׁלשָׁה מִן הַצָּפוֹן וּשְׁלשָׁה מִן הַדָּרוֹם שְׁלשָׁה מִן הַמִּזְרָח שְׁלשָׁה מִן הַמַּעֲרָב, כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂין לִי כָּךְ אַתֶּם עֲתִידִין לְהֵעָשׂוֹת אַרְבָּעָה דְּגָלִים בַּמִּדְבָּר וְהַשְּׁכִינָה בָּאֶמְצַע. רַבֵּנוּ צִוָּה שְׁלשָׁה דְּבָרִים לִפְנֵי מִיתָתוֹ, אָמַר לָהֶם אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת, וְאַל תָּזוּז אַלְמְנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וּמִי שֶׁנִּטַּפֵּל בִּי בְּחַיַּי הוּא יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי. אַל תִּסְפְּדוּנִי בָּעֲיָרוֹת, מִפְּנֵי הַמַּחְלֹקֶת. וְאַל תָּזוּז אַלְמְנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי, וְלָא מַתְנִיתָּא הִיא אַלְמָנָה שֶׁאָמְרָה אִי אֶפְשִׁי לָזוּז מִבֵּית בַּעֲלִי אֵין יוֹרְשִׁין יְכוֹלִין לוֹמַר לָהּ לְכִי לְבֵית אָבִיךְ וְאָנוּ זָנִין אוֹתָךְ, אֶלָּא זָנִין אוֹתָהּ וְנוֹתְנִין לָהּ מָדוֹר לְפִי כְּבוֹדָהּ, אֶלָּא לְפִי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל נָשִׂיא לִהְיוֹת כָּל חֲפָצָיו מִשֶּׁל צִבּוּר וְזֶה עַל יְדֵי שֶׁלֹא נֶהֱנָה מִשֶּׁל צִבּוּר כְּלוּם, לְפִיכָךְ הוּא אוֹמֵר אַל תָּזוּז אַלְמְנוּתִי מִתּוֹךְ בֵּיתִי. אָמַר רַבִּי דּוֹסְתָּאי דְּלָא יֹאמְרוּן לָהּ בֵּיתָא דִּנְשִׂיאוּתָא הוּא יִשְׁתַּעְבֵּד לִנְשִׂיאוּתָא. מִי שֶׁנִּטַּפֵּל בִּי בְּחַיַּי הוּא יְטַפֵּל בִּי בְּמוֹתִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא צִפּוֹרָאָה כְּגוֹן יוֹסֵי הַפִּינוֹס וְיוֹסֵי הַפַּרְתִּי. רַבִּי חִזְקִיָּה מוֹסִיף עוֹד תַּרְתֵּי, אַל תַּרְבּוּ עָלַי תַּכְרִיכִין וּתְהֵא אֲרוֹנִי נְקוּפָה לָאָרֶץ, אַל תַּרְבּוּ עָלַי תַּכְרִיכִין, מִפְּנֵי רִמָּה. וּתְהֵא אֲרוֹנִי נְקוּפָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי הַמַּבּוּל. מִלְּתָא דְרַבִּי אָמַר לָא כְּמָה דְבַר נָשׁ אָזֵיל הוּא אָתֵי, מִלֵּיהוֹן דְּרַבָּנָן דְּאִינוּן אָמְרִין כְּמָה דְבַר נָשׁ אָזֵיל הוּא אָתֵי. רַבִּי יוֹחָנָן מְפַקֵּד וְאָמַר, לָא תַלְבִּישׁוּנִי לָא חִיוָרִין וְלָא אוּכָּמִין אֶלָּא מָאנִין דִבְרִיקָה, אִם מִתְבְּעֵית עִם צַדִּיקַיָא לָא יָדְעִין בִּי רַשִּׁיעַיָא, וְאִם אִתְבְּעֵית עִם רַשִּׁיעַיָא לָא יָדְעִין בִּי צַדִּיקַיָא. רַבִּי יֹאשִׁיָה הֲוָה מְפַקֵּד וְאָמַר אַלְבִּישׁוּנִי מָאנִין חִיוָרִין חֲפִיתִין. אָמְרִין לֵיהּ רַבָּךְ אֲמַר כְּדֵין וְאַתְּ אֲמַר כְּדֵין, אֲמַר לְהוֹן מָה אֲנָא בָּהֵית בְּעוֹבָדָאי. רַבִּי יִרְמְיָה הֲוָה מְפַקֵּד וְאָמַר אַלְבִּשׁוּנִי מָאנִין חִיוָרִין חֲפִיתִין וְאַלְבִּשׁוּנִי דַּרְדְּסָאי וַהֲבוּן חֻטְרִי בְּיָדִי וְסַנְדְּלָאי בְּרַגְלַי וַהֲבוּ יָתִי עַל אָרְחָא, דְּאִם אִתְבְּעֵית אֲנָא קָאֵים אוֹטְמִיס, הֲדָא הוּא דְּאָמַר רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא רַגְלוֹהִי דְּבַר נָשׁ עֲרָבָתֵיהּ מְקָמָאתֵיהּ בְּכָל אֲתַר דְּמִתְבָּעֵי.
רש"י על במדבר ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
באתת. כָּל דֶּגֶל יִהְיֶה לוֹ אוֹת מַפָּה צְבוּעָה תְלוּיָה בוֹ, צִבְעוֹ שֶׁל זֶה לֹא כְצִבְעוֹ שֶׁל זֶה, צֶבַע כָּל אֶחָד כְּגוֹן אַבְנוֹ הַקְּבוּעָה בַחֹשֶׁן, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יַכִּיר כָּל אֶחָד אֶת דִּגְלוֹ; דָּ"אַ: בְּאוֹתוֹת לְבֵית אֲבוֹתָם, בְּאוֹת שֶׁמָּסַר לָהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם כְּשֶׁנְּשָׂאוּהוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית נ') "וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם, יְהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלוּן יִשָּׂאוּהוּ מִן הַמִּזְרָח, וּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְגָד מִן הַדָּרוֹם וְכוּ'", כִּדְאִיתָא בְתַנְחוּמָא בְּפַרָשָׁה זוֹ:
מנגד. מֵרָחוֹק מִיל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ "אַךְ רָחוֹק יִהְיֶה בֵּינֵיכֶם וּבֵנָיו כְּאַלְפַּיִם אַמָּה" (יהושע ג'), שֶׁיּוּכְלוּ לָבֹא בְּשַׁבָּת; מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו וְהַלְוִיִּם חוֹנִים בְּסָמוּךְ לוֹ:
באתת [EVERY MAN OF THE CHILDREN OF ISRAEL SHALL ENCAMP BY HIS OWN STANDARD] WITH THE SIGNS [OF THEIR FATHERS’ HOUSES] — Each banner shall have a different sign — a piece of coloured cloth hanging on it, the colour of the one not being the same as the colour of another, but the colour of each tribe shall be like that of his stone that is fixed in the breastplate (of. Exodus 28:21), and by this means everybody will be able to recognise his banner . Another explanation of באתת לבית אבתם is: by the signs (i.e., following the signs) which their father Jacob gave them severally when they carried him out from Egypt, as it is said, (Genesis 50:12) “And his sons did unto him exactly as he had commanded them”. For he had commanded that Judah, Issachar and Zebulun should carry him, having their position at the east side of the bier, Reuben, Simeon and Gad at the south side, etc., — as it is related in Tanchuma on this section (Midrash Tanchuma, Bamidbar 12; cf. Rashi on Genesis 50:12).
מנגד AT SOME DISTANCE [AROUND THE APPOINTED TENT THEY SHALL ENCAMP] — at a distance of a mile (2000 cubits), for it is said, (Joshua 3:4) “Yet there shall be between you (the Israelites) and it (the Ark), about two thousand cubits”; the reason for this distance, which was that of a Sabbath day’s journey, was that they might be able to come unto the vicinity of the Tabernacle for instruction on Sabbath, for Moses, Aaron and his sons and the Levites were encamped quite close to it (Bemidbar Rabbah 2:9; cf. Exodus 33:7 and Rashi thereon).
משנה תורה, הלכות אבל ד׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ואסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבין הרקומין אפילו לנשיא שבישראל שזהו גסות הרוח והשחתה ומעשה עכו"ם וסובלין את המת על הכתף עד בית הקברות.
רש"י על במדבר ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
ואת משמרת בני ישראל. שֶׁכֻּלָּן הָיוּ זְקוּקִין לְצָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ, אֶלָּא שֶׁהַלְוִיִּם בָּאִים תַּחְתֵּיהֶם בִּשְׁלִיחוּתָם, לְפִיכָךְ לוֹקְחִים מֵהֶם הַמַּעַשְׂרוֹת בִּשְׂכָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם" (במדבר י"ח):
ואת משמרת בני ישראל [AND THEY SHALL KEEP ALL THE VESSELS OF THE TENT OF MEETING] AND THE CHARGE OF THE CHILDREN OF ISRAEL — It is called “the charge of the children of Israel” because all of them (all the Israelites) were really bound to care for the needs of the Sanctuary, only that the Levites took their places as representing them. For this reason they (the Levites) received from them the tithes as a reward, as it is said, (Numbers 18:31) “for it (the tithe) is your hire in exchange for your service”.
שמות רבה א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא יָמִים רַבִּים הָיוּ לָהֶם שֶׁבָּאוּ לְמִצְרַיִם, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף הָיָה קַיָּם, לֹא הָיָה לָהֶם מַשֹּׂוֹי שֶׁל מִצְרִיִּים, מֵת יוֹסֵף נָתְנוּ עֲלֵיהֶם מַשֹּׂוֹי. לְפִיכָךְ כְּתִיב: הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ יוֹם נִכְנְסוּ לְמִצְרַיִם. אֵת יַעֲקֹב, כָּל אֵלֶּה מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, שֶׁסִּגֵּל מִצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וְזָכָה לְהַעֲמִיד שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים: אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
מדרש תנחומא, שמות ג׳ - הטקסט מספריא
הַבָּאִים מִצְרָיְמָה. וְכִי הַיּוֹם בָּאִים, וַהֲלֹא יָמִים הַרְבֵּה מִשֶּׁבָּאוּ? אֶלָּא, כָּל זְמַן שֶׁיּוֹסֵף קַיָּם, לֹא הָיָה עֲלֵיהֶם מַשּׂאוֹי שֶׁל מִצְרַיִם. מֵת יוֹסֵף, נָתְנוּ עֲלֵיהֶם מַשּׂאוֹי. לְפִיכָךְ כְּתִיב הַבָּאִים, כְּאִלּוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם נִכְנְסוּ לְמִצְרַיִם. אֵת יַעֲקֹב, כָּל אֵלּוּ מִכֹּחוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. אִישׁ וּבֵיתוֹ, אָמַר רַב הוּנָא: מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם עַד שֶׁמָּנָה לְפֶרֶץ וּלְחֶצְרוֹן, זֶה בֶּן שָׁנָה וְזֶה בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים וְזִוֵּג לָהֶם נָשִׁים. אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ,
רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, כָּל הַשְּׁבָטִים לְשֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ. רְאוּבֵן, עַל שֵׁם רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי (שמות ג, ז). שִׁמְעוֹן, וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם (שמות ו, כד). לֵוִי, וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' (זכריה ב, טו). יְהוּדָה, אוֹדְךָ ה' כִּי אָנַפְתָּ בִּי (ישעיה יב, א). יִשָּׂשׂכָר, יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ (ירמיה לא, טו). זְבוּלֻן, בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ (מ״א ח, יג). בִּנְיָמִין, נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ (ישעיה סב, ח). דָּן, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית טו, יד). נַפְתָּלִי, נֹפֶת לִי, נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה (שה״ש ד, יא). גָּד, וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד (במדבר יא, ז). וְאָשֵׁר, וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם (מלאכי ג, יב). יוֹסֵף, עַל שֵׁם יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ
(ישעיה יא, יא). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: אֵין שְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל שְׁבָטִים שָׁוִין בְּכָל מָקוֹם, אֶלָּא פְּעָמִים שֶׁזֶּה מַקְדִים לָזֶה וְזֶה מַקְדִּים לָזֶה. וְלָמָּה כֵּן? שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, בְּנֵי גְּבִירוֹת תְּחִלָּה וּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת אַחֲרוֹנִים. וּלְלַמֶּדְךָ, שֶׁלֹּא הָיוּ גְּדוֹלִים אֵלּוּ מֵאֵלּוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ? לְפִי שֶׁהֵן תִּקְרָתָן שֶׁל עוֹלָם. וְהַמְתַקֵּן תִּקְרָה כָּרָאוּי, נוֹתֵן עָבְיָהּ שֶׁל תִּקְרָה זוֹ בְּצַד רֹאשָׁהּ שֶׁל אַחֶרֶת, שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה. לְפִיכָךְ מַקְדִּים אֵלּוּ לְאֵלּוּ. וּמִנַּיִן שֶׁהֵן תִּקְרָתָן שֶׁל עוֹלָם? שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי (ישעיה מח, יב).
שמות רבה א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם קַיָּם מֵאוֹתָן שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לֹא שִׁעְבְּדוּ הַמִּצְרִים בְּיִשְׂרָאֵל. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֱלֹהֵיהֶם לֹא מֵת, אֶלָּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. דָּבָר אַחֵר, כָּל אַחַת וְאַחַת יָלְדָה שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁנֵים עָשָׂר, דִּכְתִיב: פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם, וַיִּרְבּוּ שְׁנַיִם, וַיַּעַצְמוּ שְׁנַיִם, בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנַיִם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם שְׁנַיִם, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וַיַּעַצְמוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי עַקְרָב שֶׁהִיא מִן הַשְּׁרָצִים יוֹלֶדֶת שִׁבְעִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, כְּחוּשִׁים שֶׁל קַנִּים. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַמִּצְרִים כָּךְ חִדְּשׁוּ גְּזֵרוֹת עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו, שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹת וּפֻרְעָנֻיּוֹת עֲלֵיהֶם. טַעְמָא דְמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב: חָדָשׁ, טַעֲמָא דְמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו, דְּלָא כְתִיב וַיָּמָת וַיִּמְלֹךְ. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ נִיחָא, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו מַאי דָּרַשׁ בֵּיהּ, דַּהֲוֵי דָמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלַל. רַבָּנָן אָמְרֵי לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִיִים לְפַרְעֹה, בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים, וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם, אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמַע לָהֶם, הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְּאוֹ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַבָּנָן פָּתְחִין פִּתְחָא לְהַאי קְרָא (הושע ה, ז): בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ נִהְיֶה כַּמִּצְרִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁמשֶׁה מָלָן בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵן, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹהֲבִין אוֹתָן, לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, כה): הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ה, ז): עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. מֶלֶךְ חָדָשׁ, שֶׁעָמַד וְחִדֵּשׁ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹתָיו. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וְכִי לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁרָגַם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ, כִּי לְמָחָר יַעֲשֶׂה בִּי כָּךְ. לְכָךְ כָּתַב עָלָיו הַמִּקְרָא, כְּלוֹמַר הַיּוֹם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, לְמָחָר הוּא עָתִיד לוֹמַר (שמות ה, ב): לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.
רש"י על שמות ה׳:ד׳ - הטקסט מספריא
תפריעו את העם ממעשיו. תַּבְדִּילוּ וְתַרְחִיקוּ אוֹתָם מִמְּלַאכְתָּם, שֶׁשּׁוֹמְעִין לָכֶם וּסְבוּרִים לָנוּחַ מִן הַמְּלָאכָה; וְכֵן "פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבֹר בּוֹ" (משלי ד') – רַחֲקֵהוּ, וְכֵן "וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי" (שם א'), "כִּי פָרֻעַ הוּא" (שמות ל"ב) – נִרְחָק וְנִתְעָב:
לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים (שמות רבה):
תפריעו את העם ממעשיו means ye detach and take them away from their work, because they listen to you and believe that they may refrain from the work. Similar are: (Proverbs 4:15) “פרעהו pass not by it”, i. e. keep it far from thee, pass not by it; (Proverbs 1:25) “and ye withdraw (ותפרעו) all my counsel”; (Exodus 32:25) “for it is פרע” i. e. it had removed itself from the proper path and had made itself a thing to be abhorred (but cf. Rashi on this verse where he explains the word by מגולה — נתגלה שמצו וקלונו).
לכו לסבלתיכם. GO YE UNTO YOUR BURDENS — Go to your work which you have to do at home; but it cannot signify “go to your labours as slaves”, for he was speaking to Moses and Aaron who were of the tribe of Levi, and the work of Egyptian slavery had not been imposed on the tribe of Levi. You may know that this was so, because Moses and Aaron went and came just as they pleased (Exodus Rabbah 5:16).
שמות רבה ה׳:ט״ז - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם.
מדרש תנחומא, וארא ו׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָה עָלֵינוּ (שמות ג, יח). אָמְרוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁמָּא תֹּאמַר שִׁנִּינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן, שֶׁאָמַרְנוּ לוֹ, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ה, א). וּבִשְׁבִיל כָּךְ הִקְשָׁה כְּנֶגְדֵּנוּ. חָזְרוּ וְאָמְרוּ לוֹ: ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ (שמות ה, ג).
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה הֵן רַבִּים עַתָּה עַם הָאָרֶץ (שמות ה, ה). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וּמֶה עָשָׂה לָהֶם? הִתְחִיל מְחָרֵק עֲלֵיהֶם שִׁנָּיו וְאָמַר: נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים (שמות ה, יז). לְשׁוֹן טִנּוּף הוּא, יִשְׁתַּחֲקוּ עַצְמוֹתֵיכֶם, קְדֹשִׁים אַתֶּם קְדֹשִׁים, עַל כֵּן אַתֶּם אוֹמְרִים. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה? בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּייִן, אַתֶּם אוֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ.
אָמַר לָהֶם: לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם וְגוֹ' (שמות ה, ד). מַהוּ לָמָּה? אָמַר לָהֶם: אַתֶּם לְמָה וְדַבָּרֵיכֶם לְמָה כִּבְיָכוֹל, דַּיְּכֶם לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם.
תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה וְגוֹ'. מַהוּ וְאַל יִשְׁעוּ? שֶׁהָיָה בְּיָדָן מְגִלּוֹת שֶׁהָיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין בָּהֶן מִשַּׁבָּת לְשַׁבָּת, לוֹמַר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹאֲלָן. אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה: אַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר, אַל יִהְיוּ מִשְׁתַּעְשְׁעִין. כְּלוֹמַר, וְאַל יְהוּ נְפִישִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְגוֹ',
וַיָּפֶץ הָעָם וְגוֹ'. מִפְּנֵי שֶׁהוּא כַּתְּמָרִין. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מָחָר אֲנִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכּוֹת, וְהֵם אוֹמְרִים: פַּרְעֹה חוֹטֵא וְאָנוּ לוֹקִין. כֵּיוָן שֶׁיִּשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לְהָבִיא קַשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ תֶּבֶן, הָיָה מִצְרִי רוֹאֵהוּ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, מַבְרִיחוֹ וּמְשַׁבֵּר אֶת שׁוֹקָיו, לְפִיכָךְ וַיָּפֶץ הָעָם.
וַיִּפְגְּעוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן נִצָּבִים, זֶה דָּתָן וַאֲבִירָם, שֶׁכָּתוּב בָּהֶן: וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים (במדבר טז, פז). הִתְחִילוּ מְחָרְפִים וּמְגַדְּפִים כְּלַפֵּי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וְאָמְרוּ: יֵרֶא ה' עֲלֵיכֶם וְיִשְׁפֹּט. אָמְרוּ לָהֶם: רְאוּ הֵיאַךְ עֲשׂוּיִין יִשְׂרָאֵל מִן הַמַּכּוֹת. רֵיחַ הָיָה בְּיַד הַמִּצְרִים שֶׁאָנוּ נִגְאָלִין, וְעַכְשָׁו בָּאתֶם וְהַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ הָרֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר הִבְאַשְׁתֶּם אֶת רֵיחֵנוּ בְּעֵינֵי פַרְעֹה וְגוֹ'.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי בַּר שַׁלּוּם: אָמְרוּ לוֹ: מָשָׁל נֶאֱמַר לְמָה אָנוּ דּוֹמִין? לְשֶׂה שֶׁבָּא הַזְּאֵב לִטֹּל אוֹתָהּ מִן הָעֵדֶר, רָץ הָרוֹעֶה אַחֲרֶיהָ לְהַצִּילָהּ מִפִּי הַזְּאֵב, בֵּין הָרוֹעֶה וְהַזְּאֵב נִבְקַע הַשֶּׂה. כָּךְ אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְמֹשֶׁה: מִבֵּינְךָ לְבֵין פַּרְעֹה אָנוּ מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה'. וְאִם תֹּאמַר: מָה אִכְפַּת לָךְ. אִם כֵּן לָמָּה זֶה שְׁלַחְתָּנִי (שמות כב, ו). וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ. שִׁמְךָ חַיִּים וּרְפוּאָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם, וּבְשִׁמְךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, מַה יַּעֲשׂוּ אוֹתָן הַנְּתוּנִים בְּתוֹךְ הַדִּימוֹס. אָמַר לוֹ: עַתָּה תִּרְאֶה וְכוּ'.
רמב"ן על במדבר ג׳:י״ד - הטקסט מספריא
וְטַעַם וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בַּעֲבוּר שֶׁהִזְכִּיר (במדבר ג׳:א׳) ״בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי״, חָזַר וְאָמַר כִּי לֹא הָיְתָה צַוָּאַת הַפְּקִידָה שֶׁל הַלְוִיִּם בְּהַר סִינַי, כִּי בְּחִירַת תּוֹלְדוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן לְבַדָּם הָיְתָה בְּהַר סִינַי בְּיוֹם צַוֹּתוֹ עַל מַעֲשֵׂה הַמִּשְׁכָּן, אֲבָל הַלְוִיִּם לֹא נִצְטַוָּה בִּבְחִירָתָם בְּהַר סִינַי, רַק בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד, כְּמוֹ הַמִּצְוָה הַנִּזְכֶּרֶת בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִנֵּה לֹא הָיוּ שֵׁבֶט הַלְוִיִּם כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים, כִּי מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמַעְלָה לֹא הָיוּ רַק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף (במדבר ג׳:ל״ט), וּמִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה כֻּלָּם שְׁמֹנַת אֲלָפִים (במדבר ד׳:מ״ח), וְהִנֵּה לֹא יַגִּיעוּ מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לַחֲצִי שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל הַפָּחוּת שֶׁבְּכֻלָּם, וַעֲדַיִן לֹא נָשְׂאוּ הָאָרוֹן שֶׁתִּהְיֶה הַקְּדֻשָּׁה מְכַלָּה בָּהֶם, וְזֶה תֵּמַהּ אֵיךְ לֹא יִהְיוּ עֲבָדָיו וַחֲסִידָיו בְּרוּכֵי ה' כִּשְׁאָר כָּל הָעָם. וַאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁזֶּה חִזּוּק לְמַה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (תנחומא וארא ו) כִּי שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא הָיוּ בְּשִׁעְבּוּד מְלֶאכֶת מִצְרַיִם וּבַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וְהִנֵּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מֵרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה כְּדֵי לְמַעֲטָם, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַרְבֶּה אוֹתָם כְּנֶגֶד גְּזֵרַת מִצְרַיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר ״וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ״ (שמות א יב), וְכַאֲשֶׁר נֶאֱמַר עוֹד בִּגְזֵרַת ״אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ״ - ״וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד״ (שם פסוק כ), כִּי הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר, נִרְאֶה דְּבַר מִי יָקוּם, מִמֶּנִּי אוֹ מֵהֶם. אֲבָל שֵׁבֶט לֵוִי הָיוּ פָּרִים וְרָבִים כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, וְלֹא עָלוּ לְמַעְלָה כִּשְׁאָר הַשְּׁבָטִים. וְאוּלַי הָיָה זֶה מִכַּעַס הַזָּקֵן עֲלֵיהֶם, כִּי שִׁמְעוֹן שֶׁהוּא עַכְשָׁיו מְרֻבֶּה בְּאוּכְלוּסִין נִתְמַעֵט בִּכְנִיסָתוֹ לָאָרֶץ לְעֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וְלֵוִי שֶׁהוּא שֵׁבֶט חֲסִידָיו לֹא נִתְמַעֵט בַּמַּגֵּפָה:
רש"י על בראשית מ״ו:כ״ו - הטקסט מספריא
כל הנפש הבאה ליעקב. שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לָבֹא לְמִצְרַיִם; וְאֵין "הַבָּאָה" זוֹ לְשׁוֹן עָבָר אֶלָּא לְשׁוֹן הוֹוֶה, כְּמוֹ בָּעֶרֶב הִיא בָאָה (אסתר ב' ד'), וּכְמוֹ וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן (בראשית כ"ט), לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַטָּה בָּאָלֶ"ף, לְפִי שֶׁכְּשֶׁיָּצְאוּ לָבֹא מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הָיוּ אֶלָּא שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ, וְהַשֵּׁנִי, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים – הוּא לְשׁוֹן עָבָר, לְפִיכָךְ טַעְמוֹ לְמַעְלָה בַּבֵּי"ת, לְפִי שֶׁמִּשֶּׁבָּאוּ שָׁם הָיוּ שִׁבְעִים, שֶׁמָּצְאוּ שָׁם יוֹסֵף וּשְׁנֵי בָנָיו, וְנִתּוֹסְפָה לָהֶם יוֹכֶבֶד בֵּין הַחוֹמוֹת. וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר תְּאוֹמוֹת נוֹלְדוּ עִם הַשְּׁבָטִים, צְרִיכִים אָנוּ לוֹמַר שֶׁמֵּתוּ לִפְנֵי יְרִידָתָן לְמִצְרַיִם, שֶׁהֲרֵי לֹא נִמְנוּ כָאן; מָצָאתִי בְּוַיִּקְרָא רַבָּה, עֵשָׂו שֵׁשׁ נְפָשׁוֹת הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, לְשׁוֹן רַבִּים, לְפִי שֶׁהָיוּ עוֹבְדִין לֶאֱלֹהוּת הַרְבֵּה; יַעֲקֹב שִׁבְעִים הָיוּ לוֹ, וְהַכָּתוּב קוֹרֵא אוֹתָן נֶפֶשׁ, לְפִי שֶׁהָיָה עוֹבְדִים לְאֵל אֶחָד:
כל הנפש הבאה ליעקב EVERY SOUL THAT WAS COMING WITH JACOB — every soul that left Canaan to go to Egypt The word הבאה, here, is not a perfect tense, but a participle with a relative present sense — just as (Ester 2:4) “In the evening she (באה) was coming” and (Genesis 29:7) “and, behold, Rachel his daughter is coming (באה)” and therefore the accent is on the last syllable, on the א, because when they left, coming from the land of Canaan, they were only sixty-six. But at the second mention of this word (Genesis 46:27) — “every soul of the house of Jacob, which came (הבאה) into Egypt were seventy” — it is a perfect tense and therefore it is accented on the last but one syllable, on the ב. The reason is, that when they came there, they were seventy, for they found Joseph and his two sons there, and Jochebed was added to their number “between the walls”. According to the view of the Rabbi (i. e. R. Jehudah, cf. Genesis Rabbah 84) who stated that with each of Jacob’s sons a twin-sister was born, we must say that these died before they (Jacob and his family) went down to Egypt, because they are not enumerated here. In Vayikra Rabbah 4:6 I found the following: When he left Canaan (cf. Genesis 36:6) Esau’s family consisted of only six (himself and his five sons), and Scripture calls them “the souls of his house” (in the plural) and this is because they worshipped many gods (each serving a different god and having as it were, a different soul or religious feeling). But the family of Jacob when he came to Egypt consisted of seventy and Scripture calls them “soul”, in the singular, because they all served One God.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י״ג:י׳ - הטקסט מספריא
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען וכן הן מוזהרין שלא יטלו חלק בביזה בשעה שכובשין את הערים שנאמר לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל חלק בביזה ונחלה בארץ וכן הוא אומר בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם בביזה ובן לוי או כהן שנטל חלק בביזה לוקה ואם נטל נחלה בארץ מעבירין אותה ממנו.
רש"י על בראשית ל״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:
והוא נער. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה:
את בני בלהה. כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן:
את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:
דבתם. כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי"ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר:
דבה. לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז'):
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB — And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, “Joseph being seventeen years old, etc. etc.” — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, “These are the progeny of Jacob — Joseph”, Scripture regards all Jacob’s sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph’s mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph’s facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: “Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3)
והוא נער AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7).
את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH — meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them.
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
דבתם THEIR REPORT — The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father.
דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) “(דובב) making speak the lips of those that are asleep”.
רש"י על בראשית ל״ב:ל״ג - הטקסט מספריא
גיד הנשה. לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ גִּיד הַנָּשֶׁה? לְפִי שֶׁנָּשָׁה מִמְּקוֹמוֹ וְעָלָה, וְהוּא לְשׁוֹן קְפִיצָה, וְכֵן נָשְׁתָה גְבוּרָתָם (ירמיהו נ"א), וְכֵן כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי (בראשית מ"א):
גיד הנשה THE SINEW OF THE THIGH-VEIN — Why is its name called גיד הנשה? Because it sprang נשה) and rose from its proper position. The word has the meaning of “springing”. Other examples are: (Jeremiah 51:30) “Their strength sprang away (נשתה)” and (41:51) “for God hath made all my trouble spring away from me נַשַּׁנִי)".