שיחה ד
599שיחה ד
ב"ה, יום ב' פ' נצבים וילך, ח"י אלול, ה'תשל"ט ברוקלין, נ. י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה !
600(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
601(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
602אַרויסצוברענגען די נקודות בנוגע למעשה בפועל:
603(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
604בכבוד ובברכת כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד 4 ו
הערות
עמוד 599
- 1. יום ב' פ' נצבים וילך: להעיר מהשיעור-חומש דיום זה: (ומל ה' אלקיך) את לבבך ואת לבב (זרעך) -- ר"ת אלול (בעה"ט עה"פ נצבים ל, ו. ב"ח או"ח סתקפ"א ד"ה והעבירו) -- תשובה (ומרומז בזה גם ענין התפלה (אגה"ק ס"ד)).
- 2. ח"י אלול: יום הולדת שני המאורות הגדולים: הבעש"ט (בשנת נח"ת) ורבינו הזקן (בשנת קה"ת) -- ספר השיחות תשיג ע' 141 ואילך. ולהעיר שיום הולדת הבעש"ט הי" ביום ב', כבקביעות שנה זו,
- 3. ח"י אלול: התחלת י"ב ימים האחרונים דחודש (אלול --) החשבון דשנה העוברת, מתאימים לייב חדשי השנה, וח"י אלול -- לחשבון חודש תשרי העבר (ספר השיחות שם ע' 177).
- 4. שנת השמיטה .. שבת לה' .. ערשטער טאָג . . שבת: להעיר מההשוואה דשנת השבע ויום השבת וכמחזיל שבת לה', כשם שנאמר בשבת בראשית (תו"כ (הובא בפרש"י) בהר כה, ב. וראה ראב"ע ורמבין שם).
- 5. תורה .. באַצייכנט: בהר שם, ב-ד.
- 6. תורה .. באַלייכט אַלע זאָכן: כמ"ש (משלי ו, כג) ותורה אורי
- 7. געווידמעט צו ג-ט: פרש"י עה"פ שם, ב.
עמוד 600
- 1. שוין מערערע מאֶל ערקלערט: לקו"ש ח"ב ע' 621. וראה לקוש חי"ח ע' 404 בשוה"ג להערה 48
- 2. תמיד .. שנה: עקב יא, יב.
- 3. .אַטעמען" .. .לופט: האויר נחוץ מאד שהרי גם זמן מועט לא יחי' האדם בלי אויר (המשך מים רבים תרל"ו בתחלתו). וראה ב"ר ספי"ד: הנשמה כו' הנשימה.
- 4. .לופט פון ארץ-ישראל": דאוירה טהור (שבת טו, ב) ומחכים (ב"ב קנח, ב. וראה תקו"ז תכ"ב בתחלתו) ומרמז נבואה (ז'"ח ס"פ ויצא). ובצפע"נ (עה"ת ברכה לד, א) מחדש דמשה קידש ברא" שלו האויר דא'יי ולעולם.
- 5. חוץ לארץ גילטיג .. שמיטת כספים: רמב"ם שם פ"ט ה"ג. טושו"ע חו"מ ר"ס סז. שו"ע אדה"ז הלי הלואה סל"ד.
- 6. שבת איז קדושה: כידוע בכתבי האריז"ל ע"פ ושמרתם את השבת כי קודש הוא כו' שהוא בחי' מוחין דאבא (סידור עם דא"ח (ריד, א)). וראה לקו"ת ברכה צד, ד. המשך וככה תרל"ז פ"ה. פכ"ה ואילך.
- 7. לא תעשה כל מלאכה: יתרו כ, י
עמוד 601
- 1. לעשות את השבת: תשא לא, טז. אע"ג דשבת מקדשא וקיימא (ביצה יז, א) -- ראה לקו"ת שה"ש כד, א-ב. ובארוכה -- ד"ה את שבתותי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ס"ע 79 ואילך). לקו"ש חיג ע' 975 ובהעי 8.
- 2. וקראת לשבת עונג: ישעי' נח, יג. טושו"ע (ואדה"ז) או"ח ר"ס רמב.
- 3. ויברך .. אותו: בראשית ב, ג.
- 4. אין אַנדערע ווערטער: בהבא לקמן -- ראה גם מכתב כללי דח"י אלול תשל"ב (לקו"ש ח"ט ע' 473 ואילך).
- 5. אדם לעמל יולד: איוב ה, ז. וראה ד"ה אר"א כל אדם לעמל נברא תרפ"ט. לקו"ש חט"ו ע' 93 סיג ואילך.
- 6. שבת .. תורה: ראה זח"ג צה, רע"א. תורת לוי"צ למס' תענית ע' גי
- 7. חכמינו ז"ל: סנהדרין צט, ב.
- 8. תורה .. .הוראה": זח"ג נג, ב.
- 9. תורה .. מביא לידי מעשה: ראה קידושין מ, ב.
- 10. עמל תפלה: בסנהדרין שם ,עמל שיחה* והוא ההתעסקות בתפלה (וכמארז"ל (ברכות כו, ב. ע"יז ז, ב) אין שיחה אלא תפלה) -- ראה אוה"ת חיי שרה קכט, א ואילך. וישב (כרך ה) תתקיא, ב. סה"מ עת"ר ע' קצה. דיה אריא הנ"ל פ"ו. יערות דבש הובא בעץ יוסף לע"י סנהדרין שם.
- 11. עסן, טרינקען, שלאָפן .. מצות עונג שבת: ראה שו"ע אדה"ז או*ח ר"ס רמב. וש"ני
- 12. שלאָפַן . . מצות עונג שבת: ראה לקו"ש חי"ב ע' 25 הערה 50. ושיני
- 13. שבת .. אַ הוספה אין שיעורייתורה: ראה ירושלמי שבת פט"ו ה"ג. יליש ר*פ יתרו. טושו*ע (ואדה"ז) או"ח טר"צ ס"ב (ס"ג).
- 14. שבת .. תורה .. תפלה: ראה תניא (קו"א) בסופו.
- 15. אַ הוספה אין תפלה: ראה לקו"ת ד"ה והיי מדי חודש. ובכ*מי
עמוד 602
- 1. ועל דרך זה: להעיר מתורת הבעש"ט (כש"ט -- הוצאת קה"ת -- הוספות טי' כא): ושבתה הארץ -- שביתה וביטול אין ארץ: מען טראַגט אַריין שביתה אין די ענינים ארציים גופא. וראה בארוכה לקו"ש ח'א עי 5. חי"ב ע' 113 ואילך.
- 2. אי שמיטה .. מוסיף זיץ אין .. ותפלה: ראה ספורנו עה"פ בהר שם ב-ד: שתהי' כל השנה הבטלה מענודת האדמה מוכנת לעבודתו .. שגם עובדי האדמה כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה ובס' המאמרים תר"ל סד"ה כי תכואו (ע' קלח) דכל השנים כללות נש"י א'א להם להיות בעבודתם כהסנהדרין כיון שהם טרודים לחרוש ולזרוע כו' אבל בשביעית היתה עבודתם כמו הסנהדרין כו
- 3. מעלין בקודש: ברכות כח, א. וש"נ.
- 4. ביידע .. דערמאָנען אונז: ראה חינור מצוה לא-לב. מצוה פד. וראה גם רמב"ן עה"פ שם, ב.
- 5. למעשה בפועל: דהמעשה הוא העיקר (ראה אבות פ"א מי"ז).
- 6. דריי קוים .. תורה, עבודה .. גמילות חסדים: שעליהם העולם עומד (אבות שם מ"ב).
- 7. עבודה (תפלה): ראה מפרשי המשניות שם.
עמוד 603
- 1. % % -
- 2. אתם נצבים היום: ראה כש"ט הוספות סיי לא. וש"נ.
- 3. אַתם נצבים .. כולכם: ראה לקו"ת ריש פרשתנו.
- 4. נצבים .. פעסט: אוה"ת פרשתנו ע' א'רב.
- 5. די הכנה . . והביאך: ראה מדרש תהלים עה"פ רצית (פה, ב), ובכמה כת"י שם הוספה: . . להקב"ה ומפני כן ישראל נגאלין מיד שכה"א. . (הובא בהוצאת באבער). אבות פ"ה מ"ט (ממקרא מלא בפ' בחוקותי).
- 6. ושב .. הארץ: שם ל, ג-ה.
- 7. והי" .. בה: תבוא כו, א.
- 8. חז"ל טייטשן .. בשמחה: ראה ב"ר פמ"ב, ג (בסופו). ובכ"מ [ונתבאר בלקו"ת ראה ל, ד]. וראה או"ת להה"מ ר"פ תבוא.
- 9. א והי" אלא מיד: ספרי עה"פ. -- ראיתי בכ"מ (צפע"נ עה"ת ועוד) מקשין שהרי צ"ל אחרי דוירשתה וישבת בה, ועד שכמה רצו להשמיט זה מהספרי! -- וצעיג מה מכריח לפרש ד,מיד* דהספרי מדבר בהבאת ביכורים -- היפך פשטות לשונו דמיד תבוא אל הארץ. ובא המשכו בהדרשה שלאח"ז שתבוא מיד -- בשכר מצות ביכורים (אף שהיא לאחרי וירשתה גו'). -- ועפ"ז גם פשוט מקור הדרשה והי' -- מיד (ושלא יוקשה ממש"נ (לפנ"ז) והי' בהניח גו', והי' באחרית הימים ועוד ועוד) -- כי כיון דוהי" ל' שמחה -- בנדו"ד שייך שמחה על ביאת מיד, כי ביאת הארץ בכלל הובטחה מאז*.
- 10. *) וראה בארוכה לקו"ש חל"ד ע' 145 ואילך. המו"ל.
עמוד 604
- 1. כימי צאתד מארץ מצרים: מיכה ז, טו. ויביאם .. ימינו: תהלים עח, נד. וראה אבות ספ"ו.
קיצור בעל הטורים על דברים ל׳:ו׳ - הטקסט מספריא
את לבבך ואת לבב ר"ת אלול. לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך. וכן לולא האמנתי לראות בטוב ה', לולא, אותיות אלול. שמאלול ואילך חרדתי נגד ה':
את לבבך ואת בגימ' זה לימות המשיח.
רש"י על משלי ו׳:ב׳ - הטקסט מספריא
נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ. שֶׁתָּקַעְתָּ כַּף לְהִדָּבֵר עִם הַזָּרִים (יומא פז.):
בבא בתרא קנ״ח ב - הטקסט מספריא
גְּמָ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאִשָּׁה,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא אָמַר: יַחְלוֹקוּ. וְכֵן תָּנֵי בַּר קַפָּרָא: הוֹאִיל וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ וְהַלָּלוּ בָּאִין לִירַשׁ, יַחְלוֹקוּ.
מַתְנִי׳ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו וְעַל אִמּוֹ, אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִין שֶׁיַּחְלוֹקוּ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: מוֹדֶה אֲנִי בָּזוֹ, שֶׁהַנְּכָסִים בְּחֶזְקָתָן. אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל [הַ]חֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין; אֶלָּא שֶׁבָּאתָ לְחַלֵּק עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁוִין?!
גְּמָ׳ בְּחֶזְקַת מִי? רַבִּי אִילָא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאֵם. רַבִּי זֵירָא אָמַר: בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבֵּן. כִּי סָלֵיק רַבִּי זֵירָא, קָם בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרַבִּי אִילָא. קָם רַבָּה בְּשִׁיטְתֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא. אָמַר רַבִּי זֵירָא, שְׁמַע מִינַּהּ – אַוֵּירָא דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְכִּים.
וְטַעְמָא מַאי? אָמַר אַבָּיֵי: הוֹאִיל וְהוּחְזְקָה נַחֲלָה בְּאוֹתוֹ שֵׁבֶט.
אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי: עַל הַחֲלוּקִין אָנוּ מִצְטַעֲרִין וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי, עֲדָא אָמְרָה – בֶּן עַזַּאי תַּלְמִיד חָבֵר דְּרַבִּי עֲקִיבָא הֲוָה, דְּקָאָמַר לֵיהּ ״שֶׁבָּאתָ״.
שְׁלַחוּ מִתָּם: בֵּן שֶׁלָּוָה בְּנִכְסֵי אָבִיו בְּחַיֵּי אָבִיו, וָמֵת – בְּנוֹ מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת. וְזוֹ הִיא שֶׁקָּשָׁה בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת. לָוָה – מַאי מַפֵּיק? וְעוֹד, לָקוֹחוֹת מַאי עֲבִידְתֵּיהּ? אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי
GEMARA: The mishna teaches that according to Beit Hillel, the guaranteed property that the wife brought with her to the marriage retains its previous ownership status. The Gemara asks: In whose possession does the guaranteed property remain? Rabbi Yoḥanan says: It remains in the possession of the husband’s heirs, since the husband is liable to compensate his wife for guaranteed property in the event of loss. And Rabbi Elazar says: It remains in the possession of the wife’s heirs, as the property came from her father’s house and belongs to her.
And Rabbi Shimon ben Lakish says in the name of bar Kappara: They divide the property between them. And likewise bar Kappara teaches in a baraita: Since these heirs come to inherit and those heirs come to inherit, and neither can prove his claim, they divide the property between them.
MISHNA: If the house collapsed on a son and upon his mother, and it is unknown who died first, the following claims arise: The mother’s paternal family claims that the son died first, and therefore they inherit from the mother, and the son’s heirs claim that the mother died first and her son inherited from her, and therefore they inherit from the son. In this case, both these Sages and those Sages, Beit Shammai and Beit Hillel, concede that they divide the property between them. Rabbi Akiva said: In this case I concede that the property retains its previous ownership status. Ben Azzai said to Rabbi Akiva: We are already troubled by those cases where Beit Shammai and Beit Hillel are in disagreement. But do you come to bring upon us a disagreement with regard to the case where they agree?
GEMARA: The mishna states that according to Rabbi Akiva, the property retains its previous ownership status. The Gemara asks: In whose possession does the property remain? Rabbi Ila says: It remains in the possession of the mother’s heirs. Rabbi Zeira, when he was still in Babylonia, said: It remains in the possession of the son’s heirs. When Rabbi Zeira ascended to Eretz Yisrael, he adopted the opinion of Rabbi Ila, whereas Rabba, in Babylonia, adopted the opinion stated by Rabbi Zeira. Rabbi Zeira said: Conclude from this incident that the air of Eretz Yisrael makes one wise, as when I ascended to Eretz Yisrael I accepted the opinion of Rabbi Ila, who was also from Eretz Yisrael, whereas Rabba, who remained in Babylonia, accepted my former opinion.
The Gemara asks: And what is the reason that the property remains in the possession of the mother’s heirs? Abaye says: Since the inheritance was initially in the possession of that tribe of the mother, it is not removed from their possession in order to transfer it to the son’s heirs, who are from a different tribe.
The mishna teaches: Ben Azzai said to Rabbi Akiva: We are already troubled by those cases where Beit Shammai and Beit Hillel are in disagreement. But do you come to bring upon us a disagreement with regard to the case where they agree? Rabbi Shamlai said: That is to say that ben Azzai was a disciple-colleague of Rabbi Akiva and not just a disciple, since he said to him: Do you come, in the second person, rather than using the more formal third person.
§ The Sages sent a ruling from there, Eretz Yisrael: With regard to a son who borrowed money based on the security of his father’s property during his father’s lifetime, and whose father subsequently died, his son repossesses the property from the buyers. And this is the most difficult halakha to understand with regard to monetary law. The Gemara clarifies the ruling: If the son borrowed, what does he repossess? He needs to repay a debt, not to collect payment. Moreover, what is the relevance of the buyers in this matter? There is no mention of them in the premise. Rather, if this matter was stated, it is in this manner
תלמוד ירושלמי שבת ט״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת. חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵיבִין בַּשַּׁבָּת. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵיבִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵיבִין לַשַּׁבָּת:
הלכה: ג׳. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. קִיפּוּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. אֵין מְקַפְּלִין בָּשַּׁבָּת בִּשְׁנַיִם. וְהָהֵן דִּמְקַפֵּל עַל סִיפְסְלָה כְּמָאן דְּאִינּוּן תְּרֵין. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לָאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָיה. עַל יְדֵי שֶׁהַפֶּה זֶה (טְרִיח) [מֵרִיחַ] הִתִּירוּ לוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מַתְנִיתַא מְסַיָיעָה בֵּין לָדֵין בֵּין לָדֵין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל אוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֶק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. שַׁבָּת הִוא לַיי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר. עֲצֶרֶת לַיי אֱלֹהֶיךָ. הָא כֵיצַד. תֵּן חֶלֶק לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶלֶק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ שַׁבָּת לַיי. שְׁבוֹת כַּיי. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁבַת מִמַּאֲמַר. אַף אַתָּ שְׁבוֹת מִמַּאֲמַר.
מַעֲשֶׂה בְחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְטַיֵיל בְּכַרְמוֹ בַשַּׁבָּת וְרָאָה שָׁם פִּירְצָה אַחַת וְחָשַׁב לְגַדְּרוֹ בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר. הוֹאִיל וְחָשַׁבְתִּי לְגַדְּרָהּ אֵינִי גוֹדְרָהּ עוֹלָמִית. מַה פָעַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זִימֵּן לוֹ סוּכָּה אַחַת שֶׁל נַצְפָּה וְעָלַת לְתוֹכָהּ וּגְדַרְתָּהּ. מִמֶּנָּה הָיָה נִיזּוֹן וּמִמֶּנָּה הָיָה מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמָיו.
אָמַר רִבִּי חֲנִינָא. מִדּוֹחַק הִתִּירוּ לִשְׁאוֹל שָׁלוֹם בַּשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כַּד הֲוָה חֲמֵי לְאִימֵּיהּ מִשְׁתַּעְיָא סַגִּין הֲוָה אֲמַר לָהּ. אִימָּא. שׁוּבְתָא הִיא. תַּנֵּי. אָסוּר לִתבוֹעַ צְרָכָיו בַּשַּׁבָּת. רִבִּי זְעוּרָה שְׁאַל לְרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. מָהוּ מֵימַר. רְעֵינוּ פַּרְנְסֵינוּ. אֲמַר לֵיהּ. טוּפּוֹס בְרָכוֹת כָּךְ הֵן.
תַּנֵּי. מַדִּיחִין כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת וְתַמְחוּיִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁחֲרִית מִשַּׁחֲרִית לַחֲצוֹת וּמֵחֲצוֹת לְמִנְחָה. מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלַה אָסוּר. וּבְכוֹסוֹת מוּתָּר. שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָיה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי. אִשָּׁה פִיקַּחַת מַדִּיחָה כוֹס כָּאן קָעָרָה כָאן תַּמְחוּי כָאן. נִמְצֵאת מַרְבֶּצֶת בֵּיתָהּ בַּשַּׁבָּת.
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אֵין תוֹקְעִין. לְאַחַר שַׁבָּת אֵין מַבְדִּילִין. מַה. כְּרִבִּי עֲקִיבָה. בְּרַם כְּרִבִּי יִשְׁמַעֵאל מַבְדִּיל. שֶׁכֵּן חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. אֲפִילוּ כְּרִבִּי יִשְׁמַעֵאל לֹא יַבְדִּיל. כְּלוּם הוּא מַבְדִּיל אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ דָבָר שֶׁהוּא אָסוּר לוֹ. אִילּוּ הִקְטִיר חֶלְבֵי שַׁבַּת בַּשַּׁבָּת שֶׁמָּא אֵינוֹ מוּתָּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אֲחוֹי דְרִבִּי בְּרֶכְיָה. וְיַבְדִּיל. שֶׁכָּךְ הוּא מַתִּיר לְהַדִּיחַ כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. כְּלוּם הוּא מוּתָּר לְהַדִּיחַ כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת לֹא מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָן. וְיַבְדִּיל מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָן. מַה נַפְשָׁךְ. כּוֹס אֵין כָּאן. נֵר אֵין כָּאן. בַּמֶּה הוּא מַבְדִּיל. אָמַר רִבִּי אָבוּן. בִּתְפִילָּה.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
משנה אבות ה׳:ט׳ - הטקסט מספריא
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
משנה אבות ו׳ - הטקסט מספריא
שנו החכמים בלשון המשנה. ברוך שבחר בהם ובמשנתם. רבי מאיר אומר. כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו. נקרא ריע. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. משמח את המקום. משמח את הבריות ומלבשתו ענוה ויראה. ומכשרתו להיות צדיק. וחסיד. וישר. ונאמן. ומרחקתו מן החטא. ומקרבתו לידי זכות. ונהנין ממנה עצה. ותושיה. בינה. וגבורה. שנאמר לי עצה ותושיה. אני בינה. לי גבורה. ונותנת לו מלכות. וממשלה. וחקור דין. ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו. ומגדלתו. ומרוממתו. על כל המעשים:
אמר רבי יהושע בן לוי. בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב. ומכרזת ואומרת. אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף. שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם. ואומר. והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא. חרות על הלוחות. אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. וכל מי שעוסק בתורה תדיר. הרי זה מתעלה. שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות:
הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד. או דבור אחד. אפילו אות אחת. צריך לנהוג בו כבוד. שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד. וקראו רבו אלופו ומיודעו. שנאמר ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי והלא דברים קל וחומר ומה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד קראו רבו אלופו ומיודעו. הלומד מחבירו פרק אחד. או הלכה אחת. או פסוק אחד או דבור אחד אפילו אות אחת. על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד. ואין כבוד אלא תורה. שנאמר כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב. ואין טוב אלא תורה. שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל. ומים במשורה תשתה. ועל הארץ תישן. וחיי צער תחיה. ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן. אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. אל תבקש גדולה לעצמך. ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה). ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם. וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך:
גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. והכהונה בעשרים וארבע. והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. בתלמוד. בשמיעת האוזן. בעריכת שפתים. בבינת הלב. בשכלות הלב. באימה. ביראה. בענוה. בשמחה. בשמוש חכמים. בדקדוק חברים. ובפלפול התלמידים. בישוב. במקרא. במשנה. במיעוט שינה. במיעוט שיחה. במיעוט תענוג. במיעוט שחוק. במיעוט דרך ארץ. בארך אפים. בלב טוב. באמונת חכמים. ובקבלת היסורין:
המכיר את מקומו. והשמח בחלקו. והעושה סייג לדבריו. ואינו מחזיק טובה לעצמו. אהוב. אוהב את המקום. אוהב את הבריות. אוהב את הצדקות. אוהב את התוכחות. אוהב את המישרים. מתרחק מן הכבוד. ולא מגיס לבו בתלמודו. ואינו שמח בהוראה. נושא בעול עם חבירו. מכריעו לכף זכות. מעמידו על האמת. מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו. שואל ומשיב. שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד. והלומד על מנת לעשות. המחכים את רבו. והמכוין את שמועתו. והאומר דבר בשם אומרו. הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. שנאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא. שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך. ושקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה. ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך. ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגניך. ואומר אורך ימים בימינה בשמאולה עושר וכבוד ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
רבי שמעון בן מנסיא אומר משום רבי שמעון בן יוחאי. הנוי והכח והעושר והכבוד והחכמה והזקנה והשיבה והבנים. נאה לצדיקים ונאה לעולם. שנאמר עטרת תפארת שיבה. בדרך צדקה תמצא. ואומר עטרת חכמים עשרם. ואומר עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. ואומר תפארת בחורים כחם והדר זקנים שיבה. ואומר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד. רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבעמדות שמנו חכמים לצדיקים. כולם נתקיימו ברבי ובניו:
אמר רבי יוסי בן קיסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך. ופגע בי אדם אחד. ונתן לי שלום. והחזרתי לו שלום. אמר לי רבי מאיזה מקום אתה. אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי. רבי. רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו. בני. אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם. איני דר אלא במקום תורה. לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם. לא כסף. ולא זהב. ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד. שנאמר בהתהלכך תנחה אותך. בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך. בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך. בקבר. והקיצות היא תשיחך. לעולם הבא. וכן כתוב בספר תילים על ידי דוד מלך ישראל. טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. ואומר. לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות:
חמשה קנינים קנה הקדוש ברוך הוא בעולמו. ואלו הן תורה קנין אחד. שמים וארץ קנין אחד. אברהם קנין אחד. ישראל קנין אחד. בית המקדש קנין אחד. תורה קנין אחד מנין. דכתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז. שמים וארץ קנין אחד מנין. שנאמר כה אמר ה' השמים כסאי. והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. ואומר. מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. מלאה הארץ קנינך. אברהם קנין אחד מנין דכתיב ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ. ישראל קנין אחד מנין. דכתיב עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית. ואומר לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם. בית המקדש קנין אחד מנין. שנאמר מקדש אדני כוננו ידיך. ואומר. ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו:
כל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו. לא ברא אלא לכבודו. שנאמר. כל הנקרא בשמי ולכבודי. בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר. ה' ימלוך לעולם ועד.
אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
מצוטט ב־4 עמודים
אגרות קודש 2
- כרך כז ‹ י'תעח לקו"ש חי"ט ע' 601
- כרך כח ‹ י'תקס לקו"ש חי"ט ע' 600
לקוטי שיחות 2
- כרך ט ‹ תבא ‹ שיחה א ‹ 152 לקו"ש חי"ט ע' 603
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 307 לקו"ש חי"ט ע' 603

