שיחה ה
605שיחה ה
ב"ה, ו' תשרי, ה'תש"מ שנה השביעית, שבת להו" ברוקלין, 1. י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו שלום וברכה!
606(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
607(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
608(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
609(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
610בכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד 0
הערות
עמוד 605
- 1. שנה השביעית, שבת להו": בהר כה, ד.
- 2. זיכערקייט: ראה טור או"ח סתקפ"א (ירושלמי רה פ"א ה"ג). וראה אגה"ת רפי"א (ק, רע"א): האמונה והבטחון להיות נכון לבו בטוח בה' כו
- 3. שומע .. ברחמים: סיום וחיתום ברכת שופרות. וראה אגה"ת שם: וכמו שאנו מברכין כו'.
- 4. גוטע וואונטשן: ראה הוספות לכש"ט (הוצאת קה"ת) סי" קמח. וש"נ.
- 5. יום טוב של ר"ה: לשון המשנה ר"ה רפ"ד. ולכאורה ,יו"ט" מיותר. וי"ל דנפק"מ כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה דיו"ט הוא למחר -- גם תק"ש למחר (ולא כתב כן בצפע"נ לרמב"ם הל' יו"ט פ"א הכ"ב. מהד"ת עא, ג-ד). ויש לעיין בשו"ע אדה"ז סת"ר ס"ד. ואכ"מ.
- 6. וקראת לשבת עונג: ישעי' נח, יג. וראה שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רמב. וש"נ.
- 7. שטייענדיג .. צווישן שבת .. און שבת .. פּאַסענדע צייט: כי מדובר בהחלטות בקשר לתוכנו דשבת (ראה המכתב דח"י אלול).
- 8. צווישן .. ראש השנה און .. יום הכפורים . . פאַסענדע צייט: וכדרשת חז"ל (ר"ה יח, א, וש"נ): דרשו הו" בהמצאו (ישעי' נה, ו) -- אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ. וראה רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה'ו,
- 9. שבת שבתון: אחרי טז, לא. אמור כג, לב. וראה לקו"ת ר"פ האזינו ובכ"מ. ומצינו (תשא לא, טו) גם בשבת -- שבת שבתון. וראה תו"א ויקהל פז, ד. לקו"ת שלח מג, א. וגם בנוגע לשנה השביעית נאמר כן (בהר כה, ד
עמוד 606
- 1. - - -
- 2. די גאַנצע וואָך אָנגערופן -- שבת: כָמ"ש (אמור כג, טו): שבע שבתות תמימות.
- 3. אשר .. לעשות: בראשית ב, ג.
- 4. לעשות -- .לתקן": ראה ב"ר פי"א, ו ובפרשיי שם.
- 5. בצלם אלקים: בראשית א, כז.
- 6. בצלם אלקים .. נשמה: ראה ל"ת להאריז'ל עה"פ וישלחהו ה' אלקים: כי בצלמנו הוא בחי' נשמה,
- 7. געגעבן איס אַלע נויטיגע כחות: כי איני מבקש לפי כחי אלא לפי כחן (במדב"ר פי"ב, ג).
- 8. צוגעגרייט פַאַר אים: להעיר גם מסנהדרין לח, א: כדי שיכנס לסעודה מיד כו
- 9. זרע .. וחורף: נח ח, כב. וראה פרש"י שם (מב"מ קו, ב).
עמוד 607
- 1. - + %
- 2. שבת השנים: ע"פ בהר כה, ח: שבתות השנים.
- 3. אין מענטשלעכן לעבן: שהוא עולם קטן (תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו (קא, א)).
- 4. אין מענטשלעכן לעבן וכו: ראה גם סה"מ תר"ל ע' קלב ואילך. תרע"ח ע' שג ואילך.
- 5. פירות .. מצוות: ראה סוטה מו, סע"א: מאי פירות כו' מצוות.
- 6. תפלה .. חורה .. יצא אדם: שהרי אסור לו להתעסק בצרכיו עד שיתפלל (שו"ע חאו"ח ספ"ט ס"ג), ומביהכ"נ הולך לביהמ"ד (ברכות בסופה. וראה שו"ע חאו"ח (ואדה"ז) סקנ"ה. וש"נ), ומביהמ"ד ל,הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ב).
- 7. נתינה לצדקה: לפני התפלה (שו"ע חאו"ח סו"ס צב. הקדמת אדה"ז לסידורו. ובכ"מ).
- 8. ,תורה אור": משלי ו, כג.
- 9. יצא .. ערב: תהלים קד, כג,
עמוד 608
- 1. % + -
- 2. כל מעשיך .. לשם שמיס, ובכל דרכיך .. דעהו: אבות פ"ב מי"ב. משלי ג, ו. וראה רמב"ם הלי דעות ספ"ג. טושו"ע או"ח סרל"א. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ו ס"ב.
- 3. צווישן איסור"מלאכה: ובמילא גם בהעונש ע"ז.
- 4. די ערקלערונג: מיוסד על המבואר בהנ"ל (בהמצוין בהערה שלפני הקודמת), שהרי ספירת המלכות -- כנסת ישראל -- כונסת כל ההשפעות מז'א ואח"כ היא העושה ובכל הפרטים ומגלה וכו
- 5. פלאן און מאַפע: להעיר מב"ר בתחלתו. זח"ב קסא, א. וראה גם שער היחוד פי"ב ואילך. אוה"ת בראשית (כרך ג) תקסד, א. סה"מ עת"ר ס"ע לה ואילך. ועוד.
- 6. כחי .. הזה: עקב ח, יז. וראה סמ"ג מל"ת סד.
עמוד 609
- 1. +. % -
- 2. - - .
- 3. לי כל הארץ: ס' החינוך של (בנוגע ליובל, בהר כח, כג) בהוספת ,כל". עיד לשון הכתוב אדון כל הארץ (זכרי" ד, יד ועוד). ובחינוך מצוה שכ"ח: שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו (דשמיטה) כאילו אין דבר מיוחד ברשותו רק שהכל ברשות אדון הכל, משא"כ ביובל ובר"ה -- מלך .. על כל הארץ (תהלים מז, ג).
- 4. וצויתי .. לכס: בהר כה, כאו
- 5. עם חכם ונבון: ואתתנן ד, וי
- 6. ועשו .. בתוכס: תרומה כה, ח.
- 7. בתוכם -- די שטוב: ראה של"ה סט, א. ועוד: בתוכם -- בתוך כל אחד ואחד.
- 8. ווי גערעדט: בהמכתב דח"י אלול.
- 9. השמיטים .. בה: מדרש תהלים עה"פ פה, ב.
עמוד 610
- 1. יי
- 2. ההבטחה: במדרש שם. ומספיקה ההחלטה אף שאפשר לקיימה רק לאח"ז (ראה שו"ע חאו"ח סו"ס תקע'א). וראה פנים יפות ר"פ בהר. אוה"ת שם. ועוד.
- 3. חרצה . . שבתותי': בחוקותי כו, לד.
- 4. רצית .. יעקב: תהלים שם.
- 5. מפני .. מיד: כן הוא בכמה כת"י (הובא במדרש תהלים הוצאת באָבער שם בהערות).
- 6. ויביאם .. ימינו: תהלים עח, נד.
- 7. ויבן .. לעולם: שם, סט.
- 8. מקדשו .. לעולם: ביהמ"ק השלישי שהוא לעולם.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה ראש השנה ד׳ - הטקסט מספריא
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. במקדש היו תוקעים. אבל לא במדינה. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי. שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר. לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו אחד יבנה. ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
ועוד זאת היתה ירושלם יתירה על יבנה. שכל עיר שהיא רואה. ושומעת. וקרובה. ויכולה לבא. תוקעין וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד:
בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה. ובמדינה יום אחד. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי. שיהא לולב ניטל במדינה שבעה. זכר למקדש. ושיהא יום הנף. כולו אסור:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא. ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה. ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה. נוהגין אותו היום קדש. ולמחר קדש. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי. שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. אמר רבי יהושע בן קרחה ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי. שאפילו ראש בית דין בכל מקום. שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד:
סדר ברכות. אומר אבות. וגבורות. וקדושת השם. וכולל מלכיות עמהן. ואינו תוקע. קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה. והודאה. וברכת כהנים. דברי רבי יוחנן בן נורי. אמר ליה רבי עקיבא אם אינו תוקע למלכיות. למה הוא מזכיר אלא אומר אבות. וגבורות. וקדושת השם. וכולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע. זכרונות ותוקע. שופרות ותוקע. ואומר עבודה. והודאה. וברכת כהנים:
אין פוחתין מעשרה מלכיות. מעשרה זכרונות. מעשרה שופרות. רבי יוחנן בן נורי אומר אם אמר שלש שלש מכולן. יצא. אין מזכירין זכרון מלכות ושופר של פורענות. מתחיל בתורה. ומשלים בנביא. רבי יוסי אומר אם השלים בתורה. יצא:
העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה. השני מתקיע. ובשעת ההלל. ראשון מקרא את ההלל:
שופר של ראש השנה אין מעבירין עליו את התחום. ואין מפקחין עליו את הגל. לא עולין באילן. ולא רוכבין על גבי בהמה. ולא שטין על פני המים. ואין חותכין אותו בין בדבר שהוא משום שבות. ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. אבל אם רצה ליתן לתוכו מים או יין. יתן. אין מעכבין את התנוקות מלתקוע. אבל מתעסקין עמהן עד שילמדו. והמתעסק לא יצא. והשומע מן המתעסק לא יצא:
סדר תקיעות. שלש. של שלש שלש. שעור תקיעה כשלש תרועות. שעור תרועה. כשלש יבבות. תקע בראשונה. ומשך בשניה כשתים. אין בידו אלא אחת. מי שברך ואחר כך נתמנה לו שופר. תוקע. ומריע. ותוקע. שלש פעמים. כשם ששליח צבור חייב. כך כל יחיד ויחיד חייב. רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן:
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב א׳:כ״ב - הטקסט מספריא
יום טוב שני אע"פ שהוא מדברי סופרים כל דבר שאסור בראשון אסור בשני. וכל המחלל יום טוב שני ואפילו של ראש השנה בין בדבר שהוא משום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים. וכשם שהראשון אסור בהספד ותענית וחייב בשמחה כך השני ואין ביניהן הפרש אלא לענין מת בלבד.
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה, ולאחר זמן נתייחד עמה, והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו, ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך" (קהלת יב, א). ואם לא שב אלא בימי זקנותו, ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף על פי שאינה תשובה מעולה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו, ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עונותיו נמחלין, שנאמר: "עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם" (קהלת יב, ב) שהוא יום המיתה, מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו.
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירו ממחשבתו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד, שנאמר: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו" (ישעיהו נה, ז). וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיהו לא, יט), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר: "ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע יד, ד). וצריך להתודות בשפתיו ולומר עניינות אלו שגמר בלבו.
כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב, הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג). וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב" (שמות לב, לא).
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.
ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם, ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר, להם: 'אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם'. וכל המתגאה ואינו מודיע, אלא מכסה פשעיו, אין תשובתו גמורה, שנאמר: "מכסה פשעיו לא יצליח" (משלי כח, יג). במה דברים אמורים? בעבירות שבין אדם לחבירו. אבל בעבירות שבין אדם למקום, אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם. אלא שב לפני האל ברוך הוא, ופורט חטאיו לפניו, ומתודה עליהם לפני רבים, סתם. וטובה היא לו שלא נתגלה עונו, שנאמר: "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה" (תהלים לב, א).
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
יוה"כ הוא זמן תשובה לכל, ליחיד ולרבים, והוא קץ מחילה וסליחה לישראל. לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.ומצות וידוי יום הכפורים, שיתחיל מערב היום קודם שיאכל שמא יחנק בסעודה קודם שיתודה. ואף על פי שהתודה קודם שיאכל, חוזר ומתודה בלילי יוה"כ ערבית, וחוזר ומתודה בשחרית, ובמוסף, ובמנחה, ובנעילה.והיכן מתודה? יחיד אחר תפלתו, ושליח צבור באמצע תפלתו בברכה רביעית.
הוידוי שנהגו בו כל ישראל, "אבל אנחנו חטאנו", והוא עיקר הוידוי.עבירות שהתודה עליהם ביום הכפורים זה, חוזר ומתודה עליהן ביוה"כ אחר, אע"פ שהוא עומד בתשובתו, שנאמר: "כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה).
אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן.אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו.
אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס. ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה, לא יקום ולא יטור.וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתן שמרה נצח" (עמוס א, יא). וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא, ב).
החוטא לחבירו, ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: "חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו".ואם היה חייב לו ממון, יחזירו ליורשים. לא היה יודע לו יורשין, יניחנו בבית דין ויתודה.
בראשית רבה י״א:ו׳ - הטקסט מספריא
פִּילוֹסוֹפוֹס אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, אָמַר לוֹ אִם חֲבִיבָה הִיא הַמִּילָה, מִפְּנֵי מָה לֹא נִתְּנָה לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי מָה אוֹתוֹ הָאִישׁ מְגַלֵּחַ פְּאַת רֹאשׁוֹ וּמֵנִיחַ אֶת פְּאַת זְקָנוֹ, אָמַר לוֹ מִפְּנֵי שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ בִּשְׁטוּת, אָמַר לוֹ אִם כֵּן יְסַמֵּא אֶת עֵינוֹ וִיקַטַּע אֶת יָדָיו וִישַׁבֵּר אֶת רַגְלָיו, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְלוּ עִמּוֹ בִּשְׁטוּת. אֲמַר לֵיהּ וּלְאִלֵּין מִלַּיָּא אָתֵינָן, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ לְהוֹצִיאֲךָ חָלָק אִי אֶפְשָׁר אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁנִּבְרָא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית צְרִיכִין עֲשִׂיָה, כְּגוֹן הַחַרְדָּל צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַתּוּרְמוּסִים צָרִיךְ לְמִתּוּק. הַחִטִּין צְרִיכִין לְהִטָּחֵן. אֲפִלּוּ אָדָם צָרִיךְ תִּקּוּן.
משנה אבות ב׳:י״ב - הטקסט מספריא
רבי יוסי אומר יהי ממון חברך חביב עליך כשלך. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. וכל מעשיך יהיו לשם שמים:
שולחן ערוך, אורח חיים רל״א - הטקסט מספריא
אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לִלְמֹד בְּלֹא שְׁנַת הַצָּהֳרַיִם, יִישַׁן. הַגָּה: וּכְשֶׁנֵּעוֹר מִשְּׁנָתוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ אֱלֹהַי נְשָׁמָה (בֵּית יוֹסֵף); וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיִּקְרָא קֹדֶם שֶׁיִּישַׁן: וִיהִי נֹעַם (תְּהִלִּים צ, יז) (כָּל בּוֹ); וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַאֲרִיךְ בָּהּ, שֶׁאָסוּר לִישַׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסוּס שֶׁהוּא שִׁתִּין נִשְׁמֵי, וְאַף בְּזֶה הַמְּעַט לֹא תְּהֵא כַּוָּנָתוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ, אֶלָּא לְהַחֲזִיק גּוּפוֹ לַעֲבוֹדַת ה' יִתְבָּרַךְ; וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁיֵּהָנֶה בָּעוֹלָם הַזֶּה, לֹא יְכַוֵּן לַהֲנָאָתוֹ, אֶלָּא לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, כְּדִכְתִּיב: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ (מִשְׁלֵי ג, ו) וְאָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁאֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁל רְשׁוּת, כְּגוֹן הָאֲכִילָה וְהַשְּׁתִיָּה, וְהַהֲלִיכָה וְהַיְשִׁיבָה, וְהַקִּימָה וְהַתַּשְׁמִישׁ, וְהַשִּׂיחָה וְכָל צָרְכֵי גּוּפְךָ, יִהְיוּ כֻּלָּם לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאֲךָ, אוֹ לְדָבָר הַגּוֹרֵם עֲבוֹדָתוֹ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה צָמֵא וְרָעֵב, אִם אָכַל וְשָׁתָה לַהֲנָאָתוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיֹּאכַל וְיִשְׁתֶּה כְּפִי חִיּוּתוֹ, לַעֲבֹד אֶת בּוֹרְאוֹ; וְכֵן אֲפִלּוּ לִישֵׁב בְּסוֹד יְשָׁרִים, וְלַעֲמֹד בִּמְקוֹם צַדִּיקִים, וְלֵילֵךְ בַּעֲצַת תְּמִימִים, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת עַצְמוֹ וְהִשְׁלִים חֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, אֵינוֹ מְשֻׁבָּח אֶלָּא אִם כֵּן עָשָׂה לְשֵׁם שָׁמַיִם; וְכֵן בִּשְׁכִיבָה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁבִּזְמַן שֶׁיָּכוֹל לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת לֹא יִתְגָּרֶה בְּשֵׁנָה לְעַנֵּג עַצְמוֹ, אֶלָּא אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁהוּא יָגֵעַ וְצָרִיךְ לִישַׁן כְּדֵי לָנוּחַ מִיְּגִיעָתוֹ, אִם עָשָׂה לַהֲנָאַת גּוּפוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן לָתֵת שֵׁנָה לְעֵינָיו וּלְגוּפוֹ מְנוּחָה לְצֹרֶךְ הַבְּרִיאוּת שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ בַּתּוֹרָה מֵחֲמַת מְנִיעַת הַשֵּׁנָה; וְכֵן בְּתַשְׁמִישׁ אֲפִילּוּ בָּעוֹנָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה, אִם עָשָׂה לְהַשְׁלִים תַּאֲוָתוֹ אוֹ לַהֲנָאַת גּוּפוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם נִתְכַּוֵּן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ אוֹתוֹ וִימַלְּאוּ מְקוֹמוֹ אֵינוֹ מְשֻׁבָּח, אֶלָּא יִתְכַּוֵּן שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים לַעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ אוֹ שֶׁיִּתְכַּוֵּן לְקַיֵּם מִצְוַת עוֹנָה כְּאָדָם הַפּוֹרֵעַ חוֹבוֹ; וְכֵן בְּשִׂיחָה, אֲפִלּוּ לְסַפֵּר בְּדִבְרֵי חָכְמָה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא אוֹ לְדָבָר הַמֵּבִיא לַעֲבוֹדָתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, חַיָּב אָדָם לָשׂוּם עֵינָיו וְלִבּוֹ עַל דְּרָכָיו וְלִשְׁקֹל כָּל מַעֲשָׂיו בְּמֹאזְנֵי שִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁרוֹאֶה דָּבָר שֶׁיָּבִיא לִידֵי עֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יַעֲשֵׂהוּ, וְאִם לָאו לֹא יַעֲשֵׂהוּ; וּמִי שֶׁנּוֹהֵג כֵּן, עוֹבֵד אֶת בּוֹרְאוֹ תָּמִיד.