תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט תצא

שיחה ד

רשימת העמודים (7) מצוטט ב־8 עמודים חיפוש חדש

221שיחה ד

תצא

א. ההשוואה בין זכירת עמלק לזכירת שבת בשני פרטים

על הפסוקים שבסוף הפרשה¹ "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים .. לא תשכח", אומרים חז"ל² שזכור הוא "בפה", ולא תשכח – "בלב".

בדומה לכך כתוב גם בתורת כהנים³ על "זכור את יום השבת לקדשו⁴: יכול בלבך? כשהוא אומר "שמור" הרי שמירת לב אמורה, הא מה אני מקיים "זכור"? – שתהיה שונה בפיך".

את ההשוואה בין זכירת שבת לזכירת מעשה עמלק אנו מוצאים גם בקשר לזמן הזכירה:

בזכירת עמלק אומר הרמב"ם⁵: "מ"ע לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק. (ואחר־כך הוא מוסיף: "מפי השמועה למדו: זכור – בפה, לא תשכח – בלב"). כלומר, "זכור את אשר עשה לך עמלק" היא

[אפילו לפי הדעות⁷ הסוברות שהחובה שבמצות זכירת עמלק היא פעם אחת, או אחת לשנה וכדומה, יש לומר שגם לפיהן⁸, כאשר מזכירים מעשה עמלק בכל יום⁹ הרי מקיימים 221בכל פעם¹⁰ מצוה מן התורה¹¹].

בדומה לכך מוצאים גם בזכירת שבת, שעיקרה "זכור את יום השבת לקדשו" – ביום השבת¹². הרמב"ן אומר¹³ "על־דרך הפשט" שהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו – היא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת".

ב. ההסבר לתנחומא, ושאלת ישראל למשה על זכירת שני הדברים

לפי האמור לעיל ניתן לכאורה להוסיף הסבר לדברי תנחומא¹⁴ על הפסוק זכור את אשר עשה לך עמלק: "כאן כתיב זכור ובשבת כתיב זכור, שניהם שוין (בתמיהה) אמר שלמה...";

וכן את הנאמר בפרקי דרבי אליעזר¹⁵, שכאשר אמר משה רבינו "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים, אמרו לו ישראל: משה רבינו, כתוב אחד אומר זכור את אשר עשה לך עמלק, וכתוב אחד אומר זכור את יום השבת לקדשו, האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור?..."

שהרי הן זכירת שבת והן זכירת עמלק הן: א) זכירה בפה (בנוסף לזכירה שבלב), ב) זכירה מתמדת, שניהם שוין – ולפיכך שואלים "האיך יתקיימו שניהם", כיון שלפי דעה זו שתיהן מצוות תמידיות.

אך לאמיתו של דבר אי אפשר לפרש כך את שאלתם¹⁶, כי אנו מוצאים ענינים נוספים שיש לזוכרם בכל יום (כגון זכירת¹⁷ יציאת מצרים¹⁸ 222וכדומה)¹⁹, ומובן שכאשר שתי זכירות (או יותר) הן מצוות תמידיות, הרי שאין סתירה ביניהן, ויש מקום לכולן.

[לגבי הזכירה בפה ברור, שאינה צריכה להיעשות בכל רגע ביום; וגם לגבי הזכירה בלב, אף עם נקבל שצריכה להיות תמיד בלבו, הרי גם אז אין זה מפריע לזכירה תמידית אחרת בלבו. ההוכחה לכך: קיימות שש מצוות²⁰ שעליהן נאמר בספר החינוך²¹, ש"חיובן תמידי לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו"]²².

ג. הקשיים על תשובת משה רבינו בפרקי דרבי אליעזר

כמו־כן יש להבין את תשובת משה רבינו, כפי שהיא מובאת בפרקי דרבי אליעזר: "א"ל משה: לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ זה כוס וזה כוס, זכור לשמור ולקדש את יום השבת שנאמר זכור את יום השבת לקדשו וזה זכור לעונש".

א) כיצד נענית שאלת ישראל – כיצד אפשרית שתי הזכירות יחדיו – על־ידי תשובתו של משה רבינו?

ב) על מה מתבססת ההשוואה בין כוס של קונדיטון לשל חומץ?

ג) מהו הדיוק "זה כוס וזה כוס"?

ד) מה הוא מחדש, ש"זכור לשמור ולקדש... וזה זכור לעונש?" והרי מפורש בציווים מלכתחילה, שמטרת זכירת עמלק הפוכה ממטרת "זכור את יום השבת".

ד. חלוקת המצוות, ומהותן של המצוות שענינן זכרון

ההסבר לכך הוא:

במצוות עשה קיימים, באופן כללי, שלושה סוגים: מצוות שבמעשה, מצוות שבדיבור ומצוות שבמחשבה. השלמות בקיום המצוה מושגת כאשר גם מצוות שבעשיה מתבצעות בכוונה ובמחשבה, ולהיפך: גם מצוות שבדיבור ובמחשבה משפיעות על האדם עד לידי מעשה בפועל²³,

כמו האמונה שבלב, הצריכה לגרום לקיום כל המצוות, כדברי חז"ל^*: "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה".

בתוך המצוות שבדבור ובמחשבה עצמן מובדלות המצוות שתוכנן זכרון, כי גם כאשר הזכרון צריך להיות בדבור, הרי מהותו ומטרתו היא כוונת 223האדם. הזכרון האמיתית אינו הזכרת הענין בפה (ובמחשבה עוברת), אלא יש לעשות זאת באופן ש"יקיף" את כל ישותו לחיות מחדש את הענין הנזכר²⁴. כך מובן גם מלשון הרמב"ם על זכירת עמלק²⁵, הצריכה להביא לידי ש"נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו".

לפיכך מתעוררת השאלה: כיצד ייתכן זכרון (התעוררות הנפש) של שני ענינים הפוכים כשבת ועמלק? בשש המצוות שהוזכרו לעיל, אמונת ה', אהבתו ויראתו וכדומה, הרי ייתכן זכרון תמידי שכולל את כולן, כי הן מאותו סוג (התקשרות לקדוש־ברוך־הוא דרך אמונה, אהבה ויראה²⁶ וכדומה), אך שבת ועמלק הם ענינים השונים לחלוטין זה מזה – הפוכים מן הקצה אל הקצה, כדלהלן:

זכרון השבת הוא כדי ש"נזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא"²⁷ כדברי ספר החינוך²⁸. "נקבע בלבנו אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה'..."

כלומר, זכרון יום השבת הוא זכרון תמידי של בריאת העולם על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, וחידוש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומובן, שבזכרון זה מורגשת שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא בעולם ובכל אשר בו.

ענינו של עמלק הוא "יודע²⁹ את רבונו ומתכוין למרוד בו". כלומר, לא רק שהוא יודע על מציאות של אלקות, אלא יותר מכך, הוא מכיר ברבונותו של הקדוש־ברוך־הוא עליו ועל העולם, ולמרות זאת הוא "מתכוין למרוד בו". כל מטרתו היא מרידה באלקות, שלילת שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא.

כאשר צריכה להיות אצל ישראל זכירת עמלק, למרות שהכוונה היא שלילתו, כפי שבפשטות המטרה של "זכור את אשר עשה" היא "תמחה את זכר עמלק"³⁰, בכל זאת מתחייבת התחושה שלפי התורה יש מקום למרידה בה', היוצרת מציאות של מצות "תמחה" וזהו זכרון הפוך מזכרון השבת.

וזאת היתה טענת ישראל: "האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור" – כיון שאצל שניהם נדרשת זכירה אמיתית, הרי כיצד תיתכן זכירה של שני הפכים, זכרון השבת הצריך להקיף את היהודי בהרגשת שליטת הקדוש־ברוך־הוא על העולם כולו, ויחד עם 224זאת זכירה אמיתית, שיש מציאות של עמלק, המורד בשליטת הקדוש־ברוך־הוא בעולם³¹.

ה. בחומץ יש שני הפכים, וכך גם בעמלק

על כך ענה משה רבינו: "לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ, זה כוס וזה כוס, זכור לשמור ולקדש .. וזה זכור לעונש".

ההסבר לכך הוא: בחומץ³² יש שני הפכים: מצד אחד הוא אינו ראוי לשתיה, ומצד שני אומרים חז"ל³³ שחומץ משיב את הנפש. יתר־על־כן: מוצאים במספר מקומות³⁴ שחומץ אינו נחשב למציאות בפני עצמו, אלא כדבר הבא מן היין.

המשמעות הפנימית של הדברים היא: גם לעמלק (חומץ) יש שורש בקדושה, כלומר עצם העובדה, שתיתכן מציאות של "מתכוין למרוד בו", בעוד אשר האמת היא ש"אין עוד מלבדו", הרי זה מכוחו של הקדוש־ברוך־הוא³⁵ שהוא כל יכול. אבל גילוי השורש האלקי של עמלק³⁶ נעשה על־ידי ביטול ומחיית ה"מתכוין למרוד בו" של עמלק. אז מתגלה שרשו הפנימי, שגם מציאות כזאת ש"מתכוין למרוד בו" איננה סתירה לאלקות³⁷.

הדבר יומתק, בהתאם לכלל³⁸ "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" (=כל מה שאסר לנו הקדוש־ברוך־הוא, התיר לנו כמותו), שהרי מוצאים מעין זה, להבדיל, גם בקדושה: "קא מיפלגי³⁹ (=יש מחלוקת) במתיבתא דרקיע... הקדוש־ברוך־הוא אומר... מתיבתא דרקיע אמרי...

כלפי זה אמורים דברי משה רבינו "לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ זה כוס וזה כוס...": זכירת עמלק וזכירת יום השבת אפשריות ביחד מפני ששתיהן ענין של "כוס" – כלי קיבול לגילוי קדושה ואלקות, שהרי גם שורשו של עמלק הוא בקדושה, כדלעיל. מצד שני "לא דומה .. זכור לשמור ולקדש .. וזה זכור לעונש". כלומר גילוי האלקות בזכירת 225שבת הוא בה עצמה: "זכור לשמור ולקדש את יום השבת" – ה"זכור" עצמו מביא את הקדושה, את גילוי אחדות ה'. לעומת זאת, גילוי האלקות באמצעות זכירת עמלק מתהווה דוקא על־ידי זכור לעונש⁴⁰, על־ידי ביטוש וביטול מעשים של "מתכוין למרוד בו"⁴¹.

אז מתגלה ה"כוס של חומץ", שגם חומץ הוא דבר המשיב את הנפש, כי דוקא על־ידי זכירת עמלק מתגלה, שגם ענינו של עמלק נובע מכוח האלקות הבלתי־מוגבל⁴².

דבר זה מתאים להסברו של אדמו"ר הזקן בתניא⁴³, שיש "שתי מיני נחת רוח", כשם שבמטעמים גשמיים יש שני מיני מעדנים: מצד אחד מאכלים ערבים ומתוקים, ומצד שני "דברים חריפים או חמוצים" אלא שהם "מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב את הנפש"; וזה מה שכתוב⁴⁴ "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה, פי': שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור למעלה". כלומר, גם ה"פעל" של הרשע, שגם הוא "פעל ה'", הוא כדי "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו "יום ואור".

ו. ההוראות הנובעות מכך

מכאן הוראה לכל יהודי בעבודת ה' שלו, בשני קצוות:

כאשר יהודי נמצא בדרגה גבוהה, דרגה של יום השבת⁴⁵, קודש לה', עלול הוא לחשוב שהוא איננו זקוק לזהירות, כיון שהוא בבחינת קודש ואין לו קשר לעובדין דחול⁴⁶ – על כך באה ההוראה, שביחד עם שבת יש צורך בזכירת עמלק. כיון שלעמלק יש שורש בקדושה, הרי אף במצב נעלה ביותר יש להיזהר מפני השפעה של קליפת עמלק – מרידה בקדוש־ברוך־הוא (ואף עם היא "דקה" מאד, מחוי במחוג⁴⁷ כו').

מצד שני: גם ליהודי כזה, שנדמה לו שהוא בשפל המדרגה, בבחינת עמלק, אסור להתייאש, ועליו לדעת שגם לעמלק יש שורש בקדושה, ואף ממנו אפשר לעשות "כוס של חומץ" המשיב את הנפש, וכיתרון האור מתוך החושך⁴⁸.

226ההוראה היא, שאף הוא אינו יכול להסתפק בזכירת עמלק (זכור לעונש), אלא יחד עם זאת הוא חייב ב"זכור לשמור ולקדש את יום השבת" – בדרגה של קודש לה'. יתר־על־כן, הוא מקדש את יום השבת, יותר ממה שהשבת היא מקדשי וקיימא⁴⁹.

הערות

עמוד 221

1. יז, יט.
2. ספרי עה"פ. מגילה יח, א. תו"כ ר"פ בחוקותי.
3. שם.
4. יתרו כ, ח.
5. הלכות מלכים פ"ה ה"ה. וראה לשונו בספר המצות מ"ע קפט.
7. ראה רמב"ן כאן. ובחינוך (מצות תרג): ודי לנו בזה לזכור הענין פ"א בשנה או בשתי שנים או שלש כו' ועובר ע"ז ולא זכר וקרא בפיו מעולם וכו' בטל עשה זה. ובמנ"ח שם "ומדברי הרהמ"ח נראה דדי בפ"א כל ימיו". ולדעת כמה ראשונים יש חיוב קריאת פ' זכור מן התורה פ"א בשנה ראה תוס' ורשב"א ברכות יג, א. רא"ש ברכות פ"ז סי' כ (תה"ד סי' קח). תוס' מגילה יז, ב. ובכ"מ. וראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 341 הערה 3.
8. ולא מפשינן מחלוקת (ראה שד"ח כללים מע' המ"ם כלל טז. שם כללי הפוסקים סט"ז אות נב. וראה בהנסמן ביד מלאכי כללי שני התלמודים סי' יוד (לענין מחלוקת בבלי וירושלמי). דרכי שלום (נדפס בשד"ח כרך יוד בסופו) כללי הש"ס אות ל' סי' רנז).
9. בשל"ה (חלק תושב"כ סוף פרשתנו): ומצוה גדולה היא לומר פרשה זו בכל יום לקיים מצות זכור (וכן נסדר בסדור אדה"ז). ובמ"א או"ח סי' ס' סק"ב: איתא בכוונות ובכתבים והזכירות הללו הם מ"ע לכן כשיאמר וכו' לשמך הגדול (יזכור) מעשה עמלק. ובשו"ע אדה"ז שם ס"ד: זכירת כו' ומעשה עמלק כו' הן מ"ע של תורה .. וטוב לזכרן אצל ק"ש.
. מצוה תמידית6.
6. ובמנין המצות בתחילת ספר היד (מ"ע קפט) "לזכור מה שעשה לנו עמלק תדיר* שנאמר זכור כו'" ובס' החרדים מ"ע התלויות בפה פ"ד סכ"א כ' בדעת הרמב"ם והסמ"ג שיש מצוה בכ"י לזכור מה שעשה לנו עמלק.
. בכמה כת"י: תמיד.

עמוד 221

10. ולכאורה כן הוא בכל פעם, אפילו כמה פעמים ביום אחד, ובל' הרמב"ם – תמיד. ולהעיר דמצינו בזה ג' אופנים: א) אכילת מצה בליל א' דפסח. ב) לולב – ד(רק) אנשי ירושלים לולבם בידם כו' (אף) ד"מצוה היא" (סוכה מא, ב ובפרש"י שם וברמב"ם הל' תפלה פ"ה ה"ה). ג) סיפור ביצי"מ – דבליל א' דפסח כל המרבה ה"ז משובח (ודוחה ת"ת) (הגש"פ) ואכ"מ. וראה הגהות בפי' הרד"ל לפדר"א פמ"ד סק"ה.
11. או י"ל: שע"י קיום מצות זכור פ"א בשנה (וכיו"ב) הרי"ז כעין פעולה נמשכת – שהרי זכרון זה פועל שאינו שוכח מעשה עמלק (וראה בהמובא בשו"ת תורת חסד סל"ז ס"ג בשיעור שכחה). ולהעיר מהחיוב דת"ת דזה שאינו יכול לקיים מצות והגית בו יומם ולילה כפשוטו, מקיימו ע"י פ"א שחרית ופ"א ערבית (ראה מנחות צט, ב. הלכות ת"ת לאדה"ז פ"ג ה"ד).
12. ראה רמב"ם הלכות שבת פכ"ט ה"א. ספר המצות מ"ע קנה.
13. בפי' עה"ת יתרו שם. ובפרש"י "תנו לב לזכור תמיד כו'" ובפרש"י עה"פ (בא יג, ג) "זכור את היום הזה – למד שמזכירין יצי"מ בכל יום". וראה מפרש"י רש"י שם ובפ' יתרו, שהוא לפי שנאמר הלשון "זכור" בל' מקור. ובספורנו יתרו שם: הי' תמיד זוכר את יום השבת .. בימי המעשה כמו זכור את אשר עשה לך עמלק. וראה אוה"ת פ' זכור ע' א'תשצז.
14. פרשתנו ז.
15. פמ"ד. וראה הרד"ל שם.
16. נוסף ע"ז – שאז אינו מובן התירוץ שבפדר"א שם. וראה לקמן בפנים.
17. ראה שו"ת שאג"א סי' יג שקו"ט אם זכירה זו צ"ל בפה (וראה שם בסוף הסי').
18. להעיר מהשייכות דעמלק וזכירת יצי"מ: דרמ"צ צה, ב ואילך. ובכ"מ. ולהעיר דזכירה זו בליל טו בניסן הושווה לזכור את יוה"ש לקדשו (רמב"ם הל' חומ"צ פ"ז ה"א ובסהמ"צ שלו מ"ע קנז). וראה פסחים קיז, ב. שמו"ר פי"ט, ז. הרמב"ם והמכילתא דרשב"י (להרב כשר) ע' סא־סב. וש"נ. לקו"ש חכ"א ע' 68 ואילך.

עמוד 222

19. וראה רמב"ן בהשלמות לסהמ"צ מ"ע ז. מ"א ושו"ע אדה"ז שם.
20. להאמין בשם, שלא להאמין לזולתו, ליחדו, לאהבה אותו, ליראה אותו, שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים.
21. באגרת המחבר בריש ספר החינוך (בסופו).
22. ברד"ל לפדר"א שם מפרש כוונת הפדר"א (כבתנחומא כאן), שר"ל שלא הי' כדאי לעשות לו זכרון לעולם, אבל מפשטות הלשון בפדר"א "האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור", משמע (דלא רק שאינו כדאי שלא) שאי אפשר.
23. להעיר מלקו"ת ר"פ פנחס. וראה ספר הגלגולים פ"ד.
*. מכות כד, א.

עמוד 223

24. וכאותו שנתעלף בזכרו איך שהלך למלך (לקו"ד ח"א קסד, א ואילך). וראה דרמ"צ מצות זכירת מעשה עמלק בסופו (צח ב ואילך). אוה"ת שם ע' א'תשצו ואילך.
25. סהמ"צ מ"ע קפט.
26. להעיר מספרי (ואתחנן ו, ה) שאין לך אהבה במקום יראה כו' אלא במדת הקב"ה בלבד.
27. רמב"ן יתרו שם.
28. מצוה לא.
29. תו"כ בחוקותי כו, יד (הובא בפרש"י שם). רש"י נח י, ט. לך יג, יג. – בהנ"ל לא נאמר זה על עמלק, אבל בכ"מ בדא"ח מבואר זה על עמלק. ובדרמ"צ (יג, ב. צה, א) ארז"ל עליו יודע כו'. ועד"ז בד"ה זכור תרס"ה רפ"ג.
30. ראה חינוך כאן (מצוה תרג) בהטעם דנשים פטורות מזכרון עמלק. וראה לשון הרמב"ם בסהמ"צ (מ"ע קפט). וראה ביאור הרי"פ לרס"ג (מ"ע נט) לדעת הבה"ג וסיעתו דהזכירה הוא חלק ממצות מחי'.

עמוד 224

31. וראה לקו"ש חי"ד ע' 86 ואילך ביאור התמי' איך אפשר למחות זכרון של עמלק בשעה שנצטווינו זכור את אשר עשה לך עמלק.
32. להעיר מדיני ברכת חומץ – או"ח סר"ב ור"ד. ובברה"נ פ"ז ס"ב וד'.
33. יומא פא, ב. וראה ברכות ה, ב.
34. כדמוכח גם מברכת חומץ "מפני שנשתנה לקילקול" (שו"ע אדה"ז או"ח סי' רד ס"ב. ברה"נ שם ס"ב). וראה דמאי פ"א מ"א (רע"ב שם). פסחים מב, ב.
35. להעיר מסנהדרין (סז, ב. חולין ז, ב) אין עוד מלבדו אפילו כשפים (שמכחישין כחו שלמעלה). ובני עמלק מכשפין היו (פרש"י בשלח יז, ט (בסופו)).
36. ולהעיר שאף שראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד (ולא כשאר אומות), מ"מ מבני בניו של המן (עמלק) למדו תורה ברבים (הובא ונתבאר בד"ה ראשית גויים תר"פ וראה ד"ה זכור תרס"ה פ"ו).
37. ראה עד"ז לקו"ש [המתורגם] ח"ה ע' 67 ואילך והערה 79 שם.
38. חולין קטו, ב.
39. ב"מ פו, א. נתבאר בלקו"ת תזריע כב, ג ואילך.

עמוד 225

40. להעיר מד"ה זכור שם (ושם ספ"ז. רד"ה ראשית גוים שם): "דאיבודו זהו תיקונו".
41. ראה ד"ה והי' כאשר ירים תר"פ פ"ד דבקליפת עמלק מאחר שאינו לתאותו כו' ומאיר בו אור השכל הרי מצד זה בנקל יותר לבטלו מהז' אומות – ז' מדות רעות.
42. עפ"ז יומתק ההמשך להתחלת הענין בפדר"א "אחר ארבעים שנה רצה משה להזכיר לישראל .. זוכרים אתם שאמרתם במדבר היש ה' בקרבנו אם אין אלא אמר משה כו' אני אומר להם מעשה עמלק". שכונתו בזכירת מעשה עמלק הי' להזכירם על אלקות כו'.
43. פכ"ז.
44. משלי טז, ד.
45. ולהעיר דת"ח נקרא שבת (זח"ג כט, א).
46. ויתרה מזה – הם אסורין בשבת (ראה שו"ע אדה"ז ר"ס שח. שם סש"ו סי"ח. סשכ"ד ס"ב).
47. ראה חגיגה ה, ב.
48. ובזה מעלה יתרה וע"ד מש"כ בזהר (ח"ב סז, ב. סח, א) דרק לאחר שבא יתרו – כומר לע"ז (מכילתא ר"פ יתרו. שמו"ר פ"א, לב) ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים "לבתר יהב אורייתא בשלימו". ולהעיר דמה שמועה שמע ובא – מלחמת עמלק (מכילתא ופרש"י ר"פ יתרו. זבחים קטז, א). וראה אוה"ת פרשתנו ע' תתריח. (משיחת ש"פ תצוה, פ' זכור, תשל"ב)

עמוד 226

49. ראה ברכות מט, א. ביצה יז, א. נתבאר בתו"א סט, ג ואילך. אוה"ת בהר ע' תריא ואילך. ד"ה את שבתותי ה'ש"ת.

מצוטט ב־8 עמודים

תורת מנחם 7

טז - שנת תשט"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תצוה, פ' זכור, י"ג אדר ה'תשט"ז. לקו"ש חי"ט ע' 221
יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ צו, פ' זכור, י"ג אדר-שני, ה'תשי"ז. לקו"ש חי"ט ע' 221
יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. פורים (מאמר ב), ה'תשי"ז לקו"ש חי"ט ע' 222
מו - שנת תשכ"ו - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת חג הפורים*, ה'תשכ"ו לקו"ש חי"ט ע' 221
מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ט ע' 224
סז - שנת תשל"ב - חלק שני ‹ שיחת ש"פ תצוה, פ' זכור, י"א אדר, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 222
עא - שנת תשל"ג - חלק שני ‹ שיחת ש"פ צו, פ' פרה, כ"ף אדר שני, ה'תשל"ג לקו"ש חי"ט ע' 224

תורת שמואל ספרי כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע 1

תרל"א ח"א ‹ מאמרים ‹ זכור כו' עמלק כו' ‹ קצג לקו"ש חי"ט ע' 224