223

האדם. הזכרון האמיתית אינו הזכרת הענין בפה (ובמחשבה עוברת), אלא יש לעשות זאת באופן ש"יקיף" את כל ישותו לחיות מחדש את הענין הנזכר²⁴. כך מובן גם מלשון הרמב"ם על זכירת עמלק²⁵, הצריכה להביא לידי ש"נעורר הנפשות במאמרים להלחם בו".

לפיכך מתעוררת השאלה: כיצד ייתכן זכרון (התעוררות הנפש) של שני ענינים הפוכים כשבת ועמלק? בשש המצוות שהוזכרו לעיל, אמונת ה', אהבתו ויראתו וכדומה, הרי ייתכן זכרון תמידי שכולל את כולן, כי הן מאותו סוג (התקשרות לקדוש־ברוך־הוא דרך אמונה, אהבה ויראה²⁶ וכדומה), אך שבת ועמלק הם ענינים השונים לחלוטין זה מזה – הפוכים מן הקצה אל הקצה, כדלהלן:

זכרון השבת הוא כדי ש"נזכור מעשה בראשית בכל עת ונודה בכל עת שיש לעולם בורא"²⁷ כדברי ספר החינוך²⁸. "נקבע בלבנו אמונת חידוש העולם כי ששת ימים עשה ה'..."

כלומר, זכרון יום השבת הוא זכרון תמידי של בריאת העולם על־ידי הקדוש־ברוך־הוא, וחידוש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומובן, שבזכרון זה מורגשת שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא בעולם ובכל אשר בו.

ענינו של עמלק הוא "יודע²⁹ את רבונו ומתכוין למרוד בו". כלומר, לא רק שהוא יודע על מציאות של אלקות, אלא יותר מכך, הוא מכיר ברבונותו של הקדוש־ברוך־הוא עליו ועל העולם, ולמרות זאת הוא "מתכוין למרוד בו". כל מטרתו היא מרידה באלקות, שלילת שליטתו של הקדוש־ברוך־הוא.

כאשר צריכה להיות אצל ישראל זכירת עמלק, למרות שהכוונה היא שלילתו, כפי שבפשטות המטרה של "זכור את אשר עשה" היא "תמחה את זכר עמלק"³⁰, בכל זאת מתחייבת התחושה שלפי התורה יש מקום למרידה בה', היוצרת מציאות של מצות "תמחה" וזהו זכרון הפוך מזכרון השבת.

וזאת היתה טענת ישראל: "האיך יתקיימו שניהם זה זכור וזה זכור" – כיון שאצל שניהם נדרשת זכירה אמיתית, הרי כיצד תיתכן זכירה של שני הפכים, זכרון השבת הצריך להקיף את היהודי בהרגשת שליטת הקדוש־ברוך־הוא על העולם כולו, ויחד עם