שיחה ב

171שיחה ב

שופטים

א. מדוע חל האיסור "לשוב

למצרים" גם עתה?

מן הפסוק בפרשתנו¹ "ולא ישיב את העם מצרימה... וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" נלמדת² ההלכה, שאסור ליהודי לרדת ולהשתקע³ במצרים, ויתר־על־כן, כלשון חז"ל⁴: "בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים...".

הרמב"ם מביא בספרו "יד החזקה"⁵ את ההלכה, שאסור לגור במצרים, ומצטט את מאמר חז"ל "בג' מקומות הזהירה תורה...". מלשונו הסתמית מובן, שהאיסור חל גם בזמן הזה, ולפיכך דנים מפרשים רבים⁶ בהרחבה,

ב כיצד היה מותר לרמב"ם עצמו לגור במצרים, ובכלל – הרי היו שם קהילות יהודיות רבות, וכו'.

אך צריך להבין: לגבי איסור נישואין עם מצרי (עד "דור שלישי"⁷) פוסק הרמב"ם⁸: "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואילו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם .. הואיל ונתערבו .. הותר הכל שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב".

ואם בזמננו ארץ מצרים היא רק של 171"אנשים אחרים", שאינם מצאצאי המצרים הקדמונים, מדוע חל גם עתה האיסור "לשוב למצרים"?

ב. לכאורה, האיסור הוא מפני ארץ מצרים עצמה

לכאורה ניתן היה לענות על כך, כדברי מספר מפרשים⁹, שאיסור הישיבה במצרים אינו מפני האנשים שבה, אלא מפני הארץ עצמה, ארץ מצרים, אף אם אין בה כבר אנשים מצריים¹⁰.

דעה זו מוכחת גם מפסק ההלכה ומלשון הרמב"ם בהלכה שבהמשך¹¹: "ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין שהיא מותרת ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות". מכך מובן, שהאיסור הוא "מפני שמעשיה (של "ארץ" מצרים, ולא מעשיהם¹² של המצרים) מקולקלין", כמאמר חז"ל^*, "יש מעינות שמגדלין... ויש שטופין בזמה". לכן אם היא "ביד עכו"ם" – אף אם אינם מצרים, הרי "מעשיה מקולקלין" ואסור לגור בה.

בכך מובנת גם ההלכה, שכאשר מלך ישראל כובש את ארץ מצרים "על פי בית־דין" מותר לגור בה: על־ידי כיבוש כזה הופכת ארץ מצרים "כארץ ישראל... לכל דבר"¹³. כלומר, הכיבוש משנה את מהות הארץ¹⁴, ולפיכך בטל האיסור להשתקע בה¹⁵.

אך עדיין אין הענין "חלק": בספר המצוות¹⁶ כותב הרמב"ם, שהטעם לאיסור זה הוא "שלא נלמד ממעשיהם¹⁷...". כלומר, אסור לגור בארץ מצרים כדי שלא נלמד ממעשי 172האנשים המצרים שבה¹⁸, ולפי טעם זה נדרש הסבר: מדוע קיים האיסור גם בתקופתנו, כאשר "אלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם?

ועוד: אם האיסור הוא מפני ארץ מגדלת, הרי אז צריך האיסור לחול גם כאשר לא תיתכן מציאות של "נלמד ממעשיהם", כגון בזמן אשר "והייתה¹⁹ ארץ מצרים לשממה... לא תעבר בה רגל אדם", כפי שהיה בתקופת נבוכדנצר!?

ג. דברי בעל ה"לבוש", והשאלה על כך

על האיסור למצרי לבוא בקהל, כותב ה"לבוש"²⁰: "במה דברים אמורים, בדורות הראשונים... אבל האידנא אחר שעלה סנחריב... שכבר העביר סנחריב... והושיב אחרים תחתם, ואף־על־גב דבודאי מיעוטם נשארו במקומותם והוי לי' קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מכל־מקום אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קפריש (=כל הפורש, מן הרוב הוא פורש) ומותרים מיד".

ולפי זה, ש"מיעוטם נשארו במקומותם" גם לאחר בלבול האומות, מובן מדוע חל איסור ההתיישבות במצרים גם עתה, מפני המצרים שנותרו בה, ואשר אינם בטלים במיעוטם, מפני שכל עוד אינם "פורשים" להתגייר חל עליהם הדין של "קבוע – כמחצה על מחצה".

אך צריך להבין²¹: מדוע נפסק, על־ידי הרמב"ם בסתם^*, וכן בשולחן־ערוך, שלגר מצרי מותר בזמנינו להנשא מיד לבת ישראל מפני "שפורש מן הרוב". כלומר, בכל־אופן קיים ההיתר של "כל דפריש...". כי כיוון שמיעוט של מצרים עדיין נשארו "במקומותם", צריך היה להסביר ולהבחין בין מקרה שהנישואים הם באופן שהגר המצרי פורש בפועל מביתו ("עקר", "אזיל"), ואז חל עליו הכלל של "כל דפריש...", לבין מקרה אשר הוא אינו "אזיל" (=הולך) מביתו, שאז חל עליו הדין של "קבוע – כמחצה על מחצה דמי". כשם שבענין הדומה לכך בגמרא במסכת כתובות²² כהסבר רש"י²³ ותוספות²⁴, שההלכה של "כל דפריש..." חלה רק כאשר הבועל פורש מביתו.

בפשטות ניתן לומר, שבעת גיורו מוכרח היה הגר לפרוש מביתו, כדברי ה"לבוש" – "אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהן". אך אין די בכך, כי בעניננו אין להסתפק בפרישה מביתו, 173אלא נדרשת פרישה מארץ מצרים כולה.

ד. דברי הגמרא, רש"י ותוספות על "עכו"ם שקידש"

כדי להבין זאת יש להקדים ולהסביר:

נאמר בגמרא במסכת יבמות²⁵: "עובד כוכבים שקידש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא (ושואלת הגמרא:) והא כל דפריש – מרובא פריש (=והרי כל הפורש – מן הרוב הוא פורש?!. (ועונה:) בדוכתא דקביעי (=במקומות שהם קבועים שם). דאמר רב אבא בר כהנא וינחם²⁶ בחלח ובחבור וגו'".

רש"י מסביר: "בדוכתא דקביעי – בני עשרת השבטים, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. והיכא קביעי, כדכתיב וינחם בחלח ובחבור".

לעומת זאת מפורש ב"תוספות": "דבדוכתייהו הוו רובא מעשרת השבטים (=שבמקומות אלו הרוב הם מעשרת השבטים), ולא כמו שפירש בקונטרס משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, דאי אזיל איהו לגבה (=שאם הולך הוא אליה) כל דפרש מרובא פריש, כדאמרינן בסוף פ"ק דכתובות".

מובן, שרש"י אינו מסביר כ"תוספות", למרות שרש"י עצמו מפרש במסכת כתובות, שאם "עקר הבועל מביתו" חל עליו הכלל של "כל דפריש...", מפני שלפי דברי ה"תוספות" אין מובנת לשון הגמרא "בדוכתא דקביעי", והיה צריך להיכתב "בדוכתא דרובא" – מן הביטוי "בדוכתא דקביעי" מובן, שמדובר כאן על הלכה של "קבוע".

ההסבר לכך הוא: כיוון שנאמר בפסוק "וינחם בחלח...", הרי אלו מקומות קבועים של עשרת השבטים, ולכן אין "קביעותם" מצטמצמת לבתיהם בלבד, אלא היא כוללת את כל חלח וכדומה, שכל עוד הם נמצאים שם חל עליהם דין של "קבוע", אף אם הם פורשים מביתם.

בכך מובנים דברי רש"י "והיכא קביעי כדכתיב וינחם בחלח ובחבור", כי, לכאורה, לא ברור: מה מוסיף רש"י במילים אלו על הנאמר בגמרא מיד אחר־כך? אלא, שבכך הוא מסביר מדוע חל גם על הפורשים מביתם הכלל של קבוע – "והיכא קביעי כדכתיב וינחם...", ובמיוחד כאשר זהו המנהג הנפוץ, כמאמר חז"ל: עושים בית חתנות לבניהם^*.

וכך גם בעניננו: האיסור קיים כאן על מצרי, ויוצא איפוא, ש"קביעותו" היא בכל ארץ מצרים", וכל עוד אין הוא יוצא מגבולות מצרים, חל עליו הדין של קבוע – כמחצה על מחצה, גם 174כאשר הוא פורש מביתו.

ויש לומר שה"תוספות" אינו מקבל דעה זאת רק לגבי המקרה של עשרת השבטים, מפני שלהימצאותם במקומות הללו אין שום קשר לענין הקידושין,

ואילו בעניננו, האיסור לבוא בקהל נובע מהיותו מצרי, מארץ מצרים²⁷, ובמקרה זה גם ה"תוספות" יסבור שכל עוד הוא נמצא בגבולות ארץ מצרים, חל עליו הדין של קבוע, לגבי איסור זה.

לפי כל האמור לעיל מתעוררת שוב הקושיה: כיוון שנשארו מצריים בארץ מצרים, וההיתר לבוא בקהל הוא משום "כל דפריש...", צריכה היתה להיות בדברי הרמב"ם ובשולחן־ערוך הבחנה בין גר שיצא מארץ מצרים (שעליו חל הכלל "כל דפריש...") לבין גר בארץ מצרים, שעליו חל הדין של "קבוע", והוא אסור עד "דור שלישי"?

ה. תמיהה אחרת, על פי דברי הגמרא על דין "קבוע" לגבי אשה

הדבר יובן על־ידי הצגת תמיהה גדולה יותר בענין זה, כפי ששואל "ערוך־השולחן"²⁸: במסכת נזיר אומרת הגמרא²⁹, שאשה היא "לא ניידא" (כל כל כבודה בת מלך פנימה – בבית) ולכן חל עליה דין של "קבוע". ובהמשך נאמר בגמרא: "וכי תימא ה"נ נייד אימור בשוקא אשכח וקדיש, התם הדרא לניחותא" (=ושמא תאמר: גם כאן יכול להיות שתהיה ניידת כאשר ברחוב נפגש בה וקידשה? – תשובה: במקרה זה הרי היא חוזרת למנוחתה). כלומר, גם כאשר היא "פריש" מביתה – "בשוקא אשכח", חל עליה דין של "קבוע", מפני שבסופו של דבר היא שבה למקום קביעותה ("הדרא לניחותא").

אם כך, כיצד אפשר בכלל לומר בעניננו את הכלל "כל דפריש...": אף אם המצרי פורש כדי להינשא לישראלית, הרי חל עליו עדיין הדין של "קבוע"³⁰, אם הוא חוזר למקום קביעותו?

ו. ההסבר לכך: הגיור – הוא הפרישה

ההסבר לכך מובן מדיוק בלשון הרמב"ם: "שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב" – מדוע מוסיף הרמב"ם את המילה "להתגייר"? יתר־על־כן: גם אם אין הוא פורש "להתגייר", אלא מכל סיבה שהיא, גם אז צריך לחול עליו אותו דין?

אלא שבכך מסביר הרמב"ם, שמשמעות הענין של "פריש" כאן איננה כפשוטו – פרישה ממקום, אלא 175בעצם הגיור הוא נקרא "פריש"³¹, כמוסבר להלן.

הענין של "פריש" ייתכן בשני אופנים: א) במקום גשמי – פרישה ממקום אחד לאחר, בלי לחזור למקום הקודם. ב) במצב – במקומו בדין תורה – הוא פורש ממצב אחד ועובר לאחר, כבענינינו, שהוא פורש ממצבו הקודם – כאינו־יהודי, כמצרי – ועובר, על־ידי גיור, למצב אחר.

בענין כזה לא שייך הענין של "הדרא לניחותא", כיוון ש"פרישתו" היא בהתגיירותו, ולא ייתכן אצלו אחר־כך ענין של "הדרא".

לפיכך פוסקים הרמב"ם וה"שולחן־ערוך", שבזמננו מותר לגר מצרי להינשא לבת־ישראל, גם כאשר הוא נמצא במצרים, ואף כאשר לא פירש מביתו – מפני שבעצם גיורו חל עליו הענין של "פריש".

לעומת זאת, המצרים האחרים (הנכרים), שנשארו במצרים, הרי למרות שהם מיעוט, חל עליהם דין של קבוע, ובגללם נשאר האיסור להתיישב בארץ מצרים "שלא נלמד ממעשיהם...".

במיוחד, כאשר זוהי מציאות מיוחדת, שלא ייתכן לומר שהמיעוט בטל ברוב, מפני הסיבות הבאות: א) המיעוט הוא בכמות – מספר האנשים, ואילו האיסור הוא מפני איכות – קלקול מעשיהם, ומפני גודל האיכות אין הם בטלים³². ב) גם הרוב, אנשי אומות אחרות הנמצאים במצרים, אינו מתנגד למיעוט, ואינו מבטלו, כי גם העמים האחרים הם מקולקלים, אלא שהמצרים מקולקלים יותר³³: ולפיכך אין לרוב די כח³⁴ כדי לבטל את המיעוט של המצרים³⁵.

ז. המסקנה לעבודת ה' בימינו

מכל האמור לעיל, שבמצרים נמצאים עדיין מצרים קדמונים, נובעת התעוררות בעבודת ה' בימינו אלו, כדלהלן:

אמנם על כל עניני התורה חל הכלל ש"התורה היא נצחית"³⁶ – לכל זמן ולכל מקום – אך בכל זאת, יש הבדל בין הענינים שאי־אפשר לקיימם כפשוטם, ונצחיותם היא רק ברוחניות, לבין הענינים הקיימים גם עתה בגשמיות, שבהם בולטת ה"נצחיות" ביתר תוקף, והיא מתבטאת בעולם הזה הגשמי לעיני כל העמים.

176וכך בעניננו: נאמר בפסוק³⁷ "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והיתם לי סגולה מכל העמים... ממלכת כהנים וגוי קדוש". מכך מובן, ש"אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים..." היא הכנה לענינים הכתובים בפסוקים הבאים – "ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע תשמעו... ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה...". כאשר ישראל רואים בעיני בשר את הנסים שה' מראה להם והעונש... של האומות המצירים ומעיקים לישראל, הם מתעוררים ומתחזקים בבריתם עם ה' באמצעות "שמוע תשמעו בקולי...".

מכך מובן, שגם כאשר ישראל רואים כיצד ה' נפרע בארץ מצרים, שיש בה אותם מצרים כבעבר, חוזר על עצמו שוב בגשמיות הענין של "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים", כפי שהתרחש בפעם הראשונה.

וראיית ישראל את "אשר עשיתי למצרים" צריכה לעורר אותם ל"שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי..." – התחזקות בקיום התורה והמצוות והתנהגות כ"עם סגולה", להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

וזוהי ההכנה ל"בקולו תשמעו"³⁸, שתביא את "היום"³⁹ היום של ביאת המשיח, כהבטחת משיח צדקנו, בקרוב ממש.