171
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
שופטים
א. מדוע חל האיסור "לשוב
למצרים" גם עתה?
מן הפסוק בפרשתנו1 "ולא ישיב את העם מצרימה... וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" נלמדת2 ההלכה, שאסור ליהודי לרדת ולהשתקע3 במצרים, ויתר־על־כן, כלשון חז"ל4: "בג' מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים...".
הרמב"ם מביא בספרו "יד החזקה"5 את ההלכה, שאסור לגור במצרים, ומצטט את מאמר חז"ל "בג' מקומות הזהירה תורה...". מלשונו הסתמית מובן, שהאיסור חל גם בזמן הזה, ולפיכך דנים מפרשים רבים6 בהרחבה,
ב כיצד היה מותר לרמב"ם עצמו לגור במצרים, ובכלל – הרי היו שם קהילות יהודיות רבות, וכו'.
אך צריך להבין: לגבי איסור נישואין עם מצרי (עד "דור שלישי"7) פוסק הרמב"ם8: "כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואילו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם .. הואיל ונתערבו .. הותר הכל שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב".
ואם בזמננו ארץ מצרים היא רק של
הערות
- 1. יז, טז.
- 2. ראה סוכה נא, ב. חינוך מצוה תק. סהמ"צ להרמב"ם מל"ת מו (אלא שהביאו ג"כ מחז"ל דלקמן "בג' מקומות כו'"). וברמב"ם הל' מלכים פ"ה ה"ז מקדים הכתוב דפרשתנו לב' הכתובים דפ' בשלח (יד, יג) ותבוא (כח, סח), ומשנה מלשון חז"ל וסדרם בכתוב. ובמנין המצות שבריש ספר היד מביא רק הכתוב דפרשתנו. וראה חדא"ג סוכה שם. ביאור הרי"פ פערלא לסהמ"צ רס"ג מל"ת רלה (רנו, ג ואילך).
- 3. רמב"ם שם ה"ח. ע"פ ירושלמי סנהדרין (ס"פ חלק).
- 4. ירושלמי סוכה פ"ה ה"א. מכילתא בשלח שם. פתיחתא דאסת"ר ג.
- 5. הל' מלכים שם ה"ז.
- 6. ראה יראים סי' שט (שג). סמ"ג מל"ת רכז*.
- 7. תצא כג, ח־ט.
- 8. הל' איסו"ב ספי"ב. ע"פ תוספתא קדושין פ"ה, ו. ודלא כדעת הרא"ש יבמות פ"ח ס"ד (וראה בה"ג הובא בתוד"ה מנימין יבמות עו, ב. תוד"ה מנימין סוטה ט, א. יראים וסמ"ג שבהערה 6. ועוד) ע"פ תוספתא ידים פ"ב, ח. ראה בכ"ז טושו"ע אה"ע ס"ד ס"י ובנ"כ שם. בפנים. וראה ברכ"י ושו"ת חיים שאל שם (אלא שמ"מ קשה לתרץ כן הנהגת הרמב"ם. כי מסתימת לשונו משמע, שהאיסור הוא גם בזה"ז, כבפנים). גם מ"ש ביראים דהאיסור הוא רק "בדרך הזה" – לא נזכר חילוק זה ברמב"ם. וראה רדב"ז הל' מלכים שם. (בד"מ אה"ע שם מביא ממרדכי סוף הערל ד"כ"כ הרמב"ם" (חילוק הנ"ל). אבל במרדכי לפנינו: רבינו אליעזר ממיץ. ואולי כצ"ל גם בד"מ שם. ויש לברר בדפוסים הקודמים).
- . ביראים וסמ"ג שם כ' דאין להתיר מטעם דסנחריב בלבל כו' כי קיי"ל דמצרים לא נתבלבל – אבל ברמב"ם מפורש דגם מצרים נתבלבל כדלקמן הגמי"י הל' מלכים שם. ריטב"א יומא לח, א. כפתור ופרח פ"ה**. רדב"ז הל' מלכים שם. ועוד. וראה ברכ"י לשו"ע אה"ע ס"ד (בתחילתו ושו"ת חיים שאל ח"א סצ"א. וש"נ לכמה ספרים). שד"ח כללים יו"ד כלל מו.
- . ושם: שכשהר"ם ז"ל הי' חותם שמו כו' הי' מסיים הכותב העובר בכל יום ג' לאוין כו'.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה מ״ו - הטקסט מספריא
שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמוד ממעשיהם ולא נלך בדרכיהם המגונים והוא אמרו לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכבר נכפל אזהרה בזה שלש פעמים, אמרו בגמרא (*הוא במכילתא בשלח:) בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה פעמים חזרו ובהם נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהן אשר זכרנוהו, והשני בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף לראותם, והשלישי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד, אע"פ שהנראה מהדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה (דף נ"א:) כי אלכסנדריא היא מן העיירות האסורות לשכון, ותחום אלכסנדריא מדתה אורך ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והיא מכלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה אבל מותר ללכת בה בסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובבאור אמרו בירושלמי (סנהדרין סוף פרק חלק) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לפרקמטיא ולכבוש הארץ. (שופטים ושוטרים, מלכים פ"ה):
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר הכל אסור להתישב בה בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים שנאמר לא תוסיפין לשוב בדרך הזה עוד לא תוסיף עוד לראותה לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם ואלכסנדריאה בכלל האיסור.
תלמוד ירושלמי סוכה ה׳:א׳ - הטקסט מספריא
משנה: הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה. זֶה חָלִיל שֶׁל בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה שֶׁאֵינָהּ דּוֹחָה לֹא שַׁבָּת וְלֹא יוֹם טוֹב. אָמְרוּ כָּל מִי שֶׁלֹּא רָאָה שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה לֹא רָאָה שִׂמְחָה מִיָּמָיו:
הלכה: הֶחָלִיל חֲמִשָּׁה וְשִׁשָּׁה כול׳. הָא שֶׁלְקָרְבָּן דוֹחֶה. מַתְנִיתָא דְרִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי. חָלִיל שֶׁלְקָרְבָּן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. דִּבְרֵי רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אֵינוֹ דוֹחֶה לֹא אֶת הַשַּׁבָּת וְלֹא אֶת יוֹם טוֹב. תַּמָּן תַּנִּינָן. בִּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הָרִאשׁוֹן. בִּשְׁחִיטַת הַפֶּסַח הַשֵּׁינִי וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁלְפֶּסַח. וּבְיוֹם הָעֲצֶרֶת. וּבִשְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג. וְיֵשׁ שְׁמוֹנֶה בְלֹא שַׁבָּת. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר לָהּ סְתָם. רִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. דְּרִבִּי יוֹסֵה בֵּירִבִּי יְהוּדָה הִיא. עַל דַּעְתְּהוֹן דְּאִילֵּין רַבָּנִן. לָמָּה אֵינוּ דוֹחֶה. מִשֵּׁם שֶׁאֵינוֹ מְחוּוָר. וְהָא כְתִיב וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִילִים. בְּשִׂמְחַת שְׁלֹמֹה הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל. כָּל זְמַן שֶׁהֶחָלִיל נוֹהֵג הַהַלֵּל נוֹהֵג. רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן בְּשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. לָמָּה קוֹרִין אֶת הַהַלֵּל כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג. כְּנֶגֶד הַלּוּלָב שֶׁהוּא מִתְחַדֵּשׁ כָּל שִׁבְעָה. וְלָמָּה מִן כָּל אִילֵּין מִילַּיָיא חָלִיל. תַּנִּינָן. שֶׁזֶּה לְקִיצִּים וְזֶה לְקִיצִּין וְזֶה חָבִיב וְזֶה חָבִיב. וְתָלוּ חָבִיב בְּחָבִיב. וּבַעֲצֶרֶת אוֹמֵר לוֹ הֵי לָךְ מַצָּה הֵי לָךְ חָמֵץ. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. הֵי לָךְ חָמֵץ [הֵילָךְ מַצָּה]. מָאן דְּאָמַר. הֵילָךְ מַצָּה. שֶׁהוּא חָבִיב. מָאן דְּאָמַר. הֵי לָךְ חָמֵץ. שֶׁהוּא תָדִיר.
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ בֵּית שׁוֹאֵבָה. שֶׁמִּשָּׁם שׁוֹאֲבִים רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. עַל שֵׁם וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְינֵי הַיְשׁוּעָה. דְּלֹמָא. רִבִּי לֵוִי וִיהוּדָה בַּר נַחְמָן הֲווֹן נָסְבִין תַּרְתֵּין סִילְעִין מֵיעוֹל מְצַמְתָּה קָהָלָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. עָאַל רִבִּי לֵוִי וְדָרַשׁ. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מֵאָשֵׁר הָיָה. דִּכְתִיב אֲשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן. וּכְתִיב קוּם לֵךְ צָרְפָתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן. עָאַל רִבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מִזְּבוּלוּן הָיָה. דִּכְתִיב וַיַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי לִבְנֵן זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם. וּכְתִיב מִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין. וּכְתִיב כִּדְבַר יְי אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִיתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר. בְּשׁוּבְתָא חוֹרִיָיתָא אָמַר רִבִּי לֵוִי לִיהוּדָה בַּר נַחְמָן. סַב לָךְ אִילֵּין תַּרְתֵּין סִילְעַיָּא וְעוֹל מְצַמְתָּה קָהָלָא קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן. עָאַל וְאָמַר קוֹמֵיהוֹן. יָפֶה לִימְּדָנוּ רִבִּי יוֹחָנָן. אִמּוֹ מֵאָשֵׁר וְאָבִיו מִזְּבוּלֻן. וְיַרְכָתוֹ עַל צִידוֹן. יֶרֶךְ שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּהּ מִצִּידוֹן הָיָה. וּכְתִיב וַיֵּרֶד יָפוֹ. לָא צוֹרְכָא דְילָא וַיֵּרֶד עַכּוֹ. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. יוֹנָה בֶּן אַמִיתַּי מֵעוֹלֵי רְגָלִים הָיָה וְנִכְנַס לְשִׂמְחַת בֵּית שׁוֹאֵבָה וְשָׁרָת עָלָיו רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. לְלַמְּדָךְ שֶׁאֵין רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ שׁוֹרָה אֶלָּא עַל לֵב שָׂמֵחַ. מַה טַעֲמָא. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים. אָמַר רִבִּי בִּנִיָמִן בַּר לֵוִי. וְהָיָה כְּנַגֵּן בַּמְנַגֵּן אֵין כָּתוּב כָּאן אֶלָּא וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים.
תַּנֵּי. אָמַר רִבִּי יוּדָה. כָּל שֶׁלֹּא רָאָה דִיפְּלֵי אִיסְטֳבָה שֶׁל אֲכְסַנְדְּרִיאָה לֹא רָאָה כְּבוֹד יִשְׂרָאֵל מִיָּמָיו. כְּמִין בַּסִילִקֵי גְדוֹלָה הָיָה וְאַסְטיוֹ לִפְנִים מִסְטיוֹ הָיְתָה. פְּעָמִים הָיוּ בָהּ כִּפְלַיִים כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם. וְשִׁבְעִים קַתֶידְרָאוֹת שֶׁלְזָהָב הָיוּ שָׁם מְקוּבְּעוֹת אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּנֶגֶד שִׁבְעִים זְקֵינִים. וְכָל אַחַת וְאַחַת הָיְתָה עוֹמֶדֶת בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ רִיבּוֹא דֵינָרֵי זָהָב. וּבִימָה שֶׁלְעֵץ בָּאֶמְצַע וַחֲזָן הַכְּנֶסֶת עוֹמֵד עָלֶיהָ. עָמַד אֶחָד מֵהֶן לִקְראוֹת בַּתּוֹרָה הָיָה הַמְמוּנֶה מֵנִיף בְּסוּדָרִין וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. עַל כָּל בְּרָכָה ובְרָכָה שֶׁהָיָה מְבָרֵךְ הָיָה הַמְמוּנֶה מֵנִיף בְּסוּדָרִין וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן. אַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִין מְעוּרְבָבִין אֶלָּא יוֹשְׁבִין כָּל אוּמָנוּת וְאוּמָנוּת בִּפְנֵי עַצְמָהּ. שֶׁאִם יָבוֹא אַכְסְנַאִי יְהֵא מִידְבַּק בִּבְנֵי אוּמָּנוּתוֹ. וּמִשָּׁם הָיְתָה פַרְנָסָתוֹ יוֹצְאָה. וּמִי הֶחֱרִיבָהּ. טְרוֹגְיָינוּס הָרָשָׁע.
תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הוּזְהָרוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לָשׁוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם. [שֶׁנֶּאֱמַר] כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תוֹסִיפוּ לִרְאוֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. וַיי אָמַר לָכֶם לֹא תוֹסִיפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וֶהֱשִׁיבְךָ יְי מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת. וּבִשְׁלָשְׁתָּן חָזְרוּ וּבִשְׁלָשְׁתָּן נָפְלוּ. אַחַת בִּימֵי סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. [שֶׁנֶּאֱמַר] הוֹי הַיּוֹרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה. מַה כְתִיב בַּתְרֵיהּ. וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וגו׳. וְאַחַת בִּימֵי יוֹחָנָן בֶּן קָרֵחַ. וְהָיְתָה הַחֶרֶב אֲשֶׁר אַתֶּם יְרֵיאִים מִמֶּנָּה שָׁם תַּשִּׂיג אֶתְכֶם וגו׳. וְאַחַת בִּימֵי טְרַוגְיָינוּס הָרָשָׁע.
נוֹלַד לוֹ בֶן בְתִשְׁעָה בְאַב וְהָיוּ מִתְעַנִּין. מֵת בִּתּוֹ בַחֲנוכָּה וְהִדְלִיקוּ נֵירוֹת. שָׁלְחָה אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה לוֹ. עַד שֶׁאַתְּ מְכַבֵּשׁ אֶת הַבַּרְבָּרִיִּים בוֹא וּכְבִישׁ אֶת הַיְּהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בָךְ. חָשֵׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. אֲתַא וָאַשְׁכַּחוֹן עֲסִיקִין [בְּאוֹרַיְיתָא בִּפְסוּקָא] יִשָּׂא עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ וגו׳. אֲמַר לוֹן. מַה הֲוִיתוֹן עֲסִיקִין. אָמְרוֹן לֵיהּ. הָכֵין וָכֵן. אֲמַר לוֹן. הַהוּא גַבְרָא הוּא דַחֲשַׁב מֵיתֵי לַעֲשָׂרָה יוֹמִין וַאֲתַא לַחֲמִשָּׁה. וְהִקִּיפָן לִיגְיוֹנוֹת וְהָרְגָן. אֲמַר לִנְשֵׁיהֶן. נִשְׁמָעוֹת אַתֶּם לְלִיגְיוֹנוֹתַיי וְאֵין אֲנִי הוֹרֵג אֶתְכֶם. אָמְרוֹן לֵיהּ. מַה דְעַבְדַּת בָּאֲרַעִיָיא עֲבִיד בְּעִילִיָיא. וְעִירֵב דָּמָן בְּדָמָן וְהָלַךְ הַדָּם בַּיָּם עַד קִיפְּרוֹס. בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה נִגְדְּעָה קֶרֶן יִשְׂרָאֵל וְעוֹד אֵינָהּ עֲתִידָה לַחְזוֹר לִמְקוֹמָהּ עַד שֶׁיָּבוֹא בֶּן דָּוִד.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה י״ב - הטקסט מספריא
ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה וכן מפורש על ידי עזרא ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו.
ולא אסרה תורה אלא דרך חתנות אבל הבא על הכותית דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מד"ס גזירה שמא יבא להתחתן ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום כותית ומשום זונה ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום כותית וכל חיובין אלו מדבריהן.
במה דברים אמורים כשהיה הבועל ישראל אבל כהן הבא על הכותית לוקה מן התורה משום זונה ואחד זונה כותית ואחד זונה ישראלית ובבעילה בלבד לוקה שהרי אינה בת קידושין.
כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי.
ואין הקנאי רשאי לפגוע בהן אלא בשעת מעשה כזמרי שנאמר ואת האשה אל קבתה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ואם בא הקנאי ליטול רשות מב"ד להרגו אין מורין לו ואף על פי שהוא בשעת מעשה ולא עוד אלא אם בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג הקנאי כדי להציל עצמו מידו אין הבועל נהרג עליו והבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעים בו אבל מכין אותו מכת מרדות.
לא פגעו בו קנאים ולא הלקוהו ב"ד הרי עונשו מפורש בדברי קבלה שהוא בכרת שנאמר כי חלל יהודה קדש י"י אשר אהב ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לי"י צבאות הנה למדת שהבועל כותית כאילו נתחתן לעכו"ם שנאמר ובעל בת אל נכר ונקרא מחלל קדש ה'.
עון זה אע"פ שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי י"י.
ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם ולשוב מאחרי י"י ולמעול בו.
עכו"ם הבא על בת ישראל אם אשת איש היא נהרג עליה ואם פנויה היא אינו נהרג.
אבל ישראל הבא על הכותית בין קטנה בת שלש שנים ויום אחד בין גדולה בין פנויה בין אשת איש ואפילו היה קטן בן ט' שנים ויום אחד כיון שבא על הכותית בזדון ה"ז נהרגת מפני שבא לישראל תקלה על ידיה כבהמה ודבר זה מפורש בתורה שנאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו.
העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה.
ולא גזרו חכמים בדבר זה ולא חייבה תורה מלקות בשפחה אא"כ היתה נחרפת לאיש כמו שביארנו.
אל יהי עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה שגם זה גורם לבן לסור מאחרי י"י שהבן מן השפחה הוא עבד ואינו מישראל ונמצא גורם לזרע הקדש להתחלל ולהיותם עבדים הרי אונקלוס המתרגם כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה.
הבא על שפחה ואפילו בפרהסיא ובשעת עבירה אין הקנאין פוגעין בו וכן אם לקח שפחה דרך חתנות אינו לוקה מן התורה שמעת שטבלה וקבלה מצות יצתה מכלל העכו"ם.
נתערב ולד ישראלית בולד שפחה הרי שניהן ספק וכל אחד מהן ספק עבד וכופין בעל השפחה ומשחרר את שניהם ואם היה הבן ההוא (בן) האדון של עבד כשיגדלו ישחררו זה את זה ויהיו מותרין לבא בקהל.
היו התערובות בנות הרי שתיהן ספק שפחות והבא על כל אחת מהן הולד ספק עבד וכן אם נתערב ולד עכו"ם בולד ישראלית מטבילים את שניהן לשם גירות וכל אחת מהן ספק גיורת.
כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י מיד והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מד' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל.
וכיצד דינן עמון ומואב איסורין איסור עולם זכרים ולא נקבות שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י וגו' הל"מ שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.
מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבא בישראל ודור שלישי מותר שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו'.
מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה.
גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות.
מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי תלה הרחקתם במקדש.
והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים הא למדת שלא תלה אותם במקדש.
ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.
כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכ"מ בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד.
שולחן ערוך, אבן העזר ד׳:י׳ - הטקסט מספריא
הָאִדָּנָא נִתְבַּלְבְּלוּ כָּל הָאֻמּוֹת. לְפִיכָךְ, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי וֶאֱדוֹמִי שֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, מֻתָּרִים לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד. דְּכָל דְּפָרִישׁ מֵרֻבָּא פָּרִישׁ וְאָנוּ תּוֹלִין שֶׁהוּא מֵרֹב אֻמּוֹת שֶׁהֵן מֻתָּרִים מִיָּד. לְהָרַמְבַּ"ם, הוּא הַדִּין לְמִצְרִי; וּלְהָרֹא"שׁ, מִצְרִי בְּאִסוּרוֹ עוֹמֵד:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 11 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ג פורים שיחה א מאותו ספר יבמות עו, ב
- לקוטי שיחות כרך טו וישלח שיחה ב מאותו ספר יבמות עו, ב
- לקוטי שיחות כרך כו תשא שיחה א מאותו ספר יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט ה'תשח"י יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים ה'תשי"ט יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת י"ט כסלו, ה'תש"כ יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ז יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ז יבמות עו, ב
- תורת מנחם ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ח יבמות עו, ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשכ"ט יבמות עו, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשל"ב יבמות עו, סע"א