172

האנשים המצרים שבה¹⁸, ולפי טעם זה נדרש הסבר: מדוע קיים האיסור גם בתקופתנו, כאשר "אלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם?

ועוד: אם האיסור הוא מפני ארץ מגדלת, הרי אז צריך האיסור לחול גם כאשר לא תיתכן מציאות של "נלמד ממעשיהם", כגון בזמן אשר "והייתה¹⁹ ארץ מצרים לשממה... לא תעבר בה רגל אדם", כפי שהיה בתקופת נבוכדנצר!?

ג. דברי בעל ה"לבוש", והשאלה על כך

על האיסור למצרי לבוא בקהל, כותב ה"לבוש"²⁰: "במה דברים אמורים, בדורות הראשונים... אבל האידנא אחר שעלה סנחריב... שכבר העביר סנחריב... והושיב אחרים תחתם, ואף־על־גב דבודאי מיעוטם נשארו במקומותם והוי לי' קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, מכל־מקום אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהם וכל דפריש מרובא קפריש (=כל הפורש, מן הרוב הוא פורש) ומותרים מיד".

ולפי זה, ש"מיעוטם נשארו במקומותם" גם לאחר בלבול האומות, מובן מדוע חל איסור ההתיישבות במצרים גם עתה, מפני המצרים שנותרו בה, ואשר אינם בטלים במיעוטם, מפני שכל עוד אינם "פורשים" להתגייר חל עליהם הדין של "קבוע – כמחצה על מחצה".

אך צריך להבין²¹: מדוע נפסק, על־ידי הרמב"ם בסתם^*, וכן בשולחן־ערוך, שלגר מצרי מותר בזמנינו להנשא מיד לבת ישראל מפני "שפורש מן הרוב". כלומר, בכל־אופן קיים ההיתר של "כל דפריש...". כי כיוון שמיעוט של מצרים עדיין נשארו "במקומותם", צריך היה להסביר ולהבחין בין מקרה שהנישואים הם באופן שהגר המצרי פורש בפועל מביתו ("עקר", "אזיל"), ואז חל עליו הכלל של "כל דפריש...", לבין מקרה אשר הוא אינו "אזיל" (=הולך) מביתו, שאז חל עליו הדין של "קבוע – כמחצה על מחצה דמי". כשם שבענין הדומה לכך בגמרא במסכת כתובות²² כהסבר רש"י²³ ותוספות²⁴, שההלכה של "כל דפריש..." חלה רק כאשר הבועל פורש מביתו.

בפשטות ניתן לומר, שבעת גיורו מוכרח היה הגר לפרוש מביתו, כדברי ה"לבוש" – "אותו שמתגייר הרי הוא פורש מהן". אך אין די בכך, כי בעניננו אין להסתפק בפרישה מביתו,