שיחה א
158שיחה א
אלול
א. תיאור שבת מברכים אלול בחג הפסח, והשאלות על כך
באחת משיחות חג הפסח1 מתאר כ"ק מו"ח אדמו"ר את המצב הרוחני ששרר בשבת מברכים אלול בליובאוויטש – "עיר הבירה" של אדמו"רי חב"ד במשך שנים רבות2. וכך נאמר שם (בתרגום חפשי):
"בשבת מברכים חודש אלול בליובאוויטש, למרות שבדרך כלל היה זה עדיין יום בהיר של שמש זורחת, כבר השתנה האויר, כבר החל להיות מורגש ריח־אלול, וכבר נשבה רוח תשובה".
כל דברי רבותינו נשיאינו מדוייקים בכל פרטיהם. ומובן, שכל ארבעה התיאורים שבשיחה לגבי שבת מברכים אלול – (א) בהירות זריחת השמש (ב) שינוי האויר (ג) תחושת "ריח" אלול (ד) משב "רוח תשובה" – אינם סתם מליצות, אלא אלה הם ארבעה ענינים המבטאים את תוכנה הפנימי של שבת מברכים אלול.
יותר מכך: דברי רבותינו נשיאינו מדוייקים לא רק לגבי תוכן הדברים, אלא גם לגבי זמן אמירתם – כל דבר נאמר בזמן המתאים, אם כי ההשפעה חייבת להימשך גם לאחר מכן, כמוסבר במספר מקומות, וכיון שכ"ק מו"ח אדמו"ר תיאר את שבת מברכים אלול בחג הפסח מובן שיש קשר פנימי בין שני הזמנים.
לכאורה, לגמרי לא מובן: שני זמנים אלו – אלול וחג הפסח, לא רק שונים במהותם, אלא מנוגדים זה מזה3: פסח הוא השפעה והמשכה מלמעלה למטה – תחילה "דודי לי" ואחר כך "ואני לו"4, כפי הידוע שהגאולה ביציאת מצרים לא הגיעה על ידי עבודתם של ישראל (ואדרבה5: לפני יציאת מצרים הם היו במצב של "הללו עובדי עבודה זרה והללו..."6), אלא בדרך של אתערותא דלעילא7 (=התעוררות מלמעלה) 159שגרמה לאתערותא דלתתא (=מלמטה) אצל ישראל. לעומת זאת, חודש אלול הוא זמן של עבודה רוחנית מלמטה למעלה – תחילה "אני לדודי", אתערותא דלתתא, ואחר כך "ודודי לי"8 (ראשי תיבות: אלול9). ויש להבין: מדוע מתארים בפסח את הענין של שבת מברכים חודש אלול?
ב. שורשה של ה"אתערותא דלעילא" הוא בחג הפסח
הסבר הענין הוא: ידוע (כמאמר חז"ל10 על הפסוק11 "מי הקדימני ואשלם"), שגם מה שיהודי משיג באמצעות עבודתו נעשה בכח הניתן לו מלמעלה. לאחר אתערותא דלעילא הוא מסוגל לעבוד באופן של אתערותא דלתתא. וכפי שמבאר אדמו"ר הזקן12, שבאלול מתגלות י"ג מדות הרחמים, וממשיל זאת למלך הנמצא בשדה שאז רשאי כל המעוניין בכך לצאת ולקבל את פני המלך וכו'. כלומר, למרות שבחודש אלול העבודה היא מלמטה למעלה, בכל זאת נדרשת לשם־כך התגלות י"ג מדות הרחמים ונתינת רשות וכח מלמעלה, ורק לאחר מכן אפשרית העבודה של "אני לדודי"13.
ומובן, שה"אתערותא דלעילא" הבאה לאחר עבודה של "אתערותא דלתתא" ובאמצעותה, נעלית הרבה יותר מן ה"אתערותא דלעילא" הבאה כהכנה לעבודה זו14, שהרי ה"אתערותא דלעילא" המוקדמת באה כחסד חנם ונובעת רק מחיצוניות האור, ואילו ה"אתערותא דלעילא" שבאמצעות העבודה היא "למעשה ידיך 160תכסוף"15, ונובעת מפנימיות האור. אך עם זאת מובן, שיכולתה של ה"אתערותא דלתתא" לעורר "אתערותא דלעילא"16 נובעת מה"אתערותא דלעילא" המוקדמת17.
ולמרות שמתן הכח לעבודת "אני לדודי" היא התגלות י"ג מדות הרחמים בחודש אלול, בכל זאת, כיון שלכל דבר יש זמן המתאים לו, וזמנה של השפעת "אתערותא דלעילא" באופן כללי הוא בפסח, כדלעיל (לעומת חודש אלול שהוא, כשלעצמו, זמן העבודה מלמטה למעלה) – לכן כך הוא גם לגבי ה"אתערותא דלעילא" של אלול, שמקורה בפסח. כלומר, פסח הוא זמן של אתערותא דלעילא באופן כללי, ומכך נובעת אחר כך השפעות מסויימות יותר לכל ענין בזמן המתאים לו18 – כולל השפעת י"ג מדות הרחמים בחודש אלול.
לכן נאמרה בחג הפסח השיחה19 אודות שבת מברכים אלול, שבה נמשכים, באופן כללי, כל עניני החודש20, כולל השפעת י"ג מדות הרחמים.
ג. אתערותא דלתתא באמצעות "אתערותא דלעילא"
לפי זה מובנים ארבעת הענינים בתיאור שבת מברכים אלול בשיחה הנ"ל, שמחולקים באופן כללי לשני סוגים: בהירות אור השמש – בחלק הראשון ("למרות שבדרך כלל היה זה עדיין21 יום שמש בהיר"). ושינוי מזג האויר, תחושת ריח־אלול, ו"משב רוח תשובה" – בחלק השני.
כי אור השמש יורד מלמעלה, ובפנימיות הענינים הכוונה היא להארה והשפעה מ"שמש הוי'", המאירה בחודש אלול כפרט מן ההמשכה הכללית של חודש ניסן, כאמור, ויתר שלושת הענינים מבטאים את התעוררות הנבראים למטה באמצעות ההארה של "שמש הוי'".
ד. הקשר שבין "רוח" ו"ריח" לבין אלול ותשובה
בקשר להתעוררות הנבראים, על ידי ההשפעה מלמעלה, מציין כ"ק מו"ח אדמו"ר שני ענינים22: א) "כבר התחיל להיות מורגש ריח־אלול". ב) "כבר 161נשבה רוח התשובה".
הקשר שבין "ריח" ו"רוח" לבין חודש אלול ותשובה הוא:
"עיקר התשובה הוא כמו שנאמר23 והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"24 – עיקר מהות התשובה היא להתעלות לדרגת "רוח", אשר כאן היא מעל25 לדרגת "אור"26, ואז נגרם הענין של "תשוב אל האלקים...". ולכך רומז כ"ק מו"ח אדמו"ר בביטוי "רוח תשובה", כי עיקר התשובה – ואלול – הוא בדרגת "רוח",
ובכך מובן גם הקשר של "ריח" לאלול: עיקר העבודה של "אני לדודי" באלול היא עבודת התשובה, שבאמצעותה זוכים ל"רוחו של משיח"27, שגילויו הוא בבחינת ריח, כנאמר28: "והריחו ביראת הוי'..." – מנסים אותו דוקא ב"מורח ודאין", כדברי חז"ל29.
ה. אויר – דבר נחוץ ומחיה לכל אחד באופן תמידי
כהכנה לשני הענינים – "רוח" של תשובה, ובחינה "ריח" אלול – אומר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה: "כבר השתנה מזג האויר", וכוונתו בזה:
בצרכי חייו של האדם יש מספר סוגי צרכים: בית לגור בו, לבוש, מזון, משקה, ואויר לנשימה, אשר זה נחוץ יותר מזה, לבוש נחוץ יותר מבית, יותר מכך נחוץ המזון, יותר מכך השתיה, וחשוב מכל – אויר לנשימה30, שהוא צורך תמידי, ובלעדיו אי אפשר להתקיים אפילו זמן קצר31.
וכיון שאדם זקוק כל־כך לאויר והוא נושם אותו תמיד, הרי מובן, שתעלתו של האויר מורגשת תמיד על ידי כל אחד.
וזוהי המשמעות של הנאמר בשיחה לגבי האויר: כיון ש"ריח" אלול ורוח התשובה כבר מורגשים ב"אויר" שהשתנה, מובן שהם קיימים באופן של "אויר", ללא תלות בשום טרחה32, וקשורים ונחוצים לכל אחד33, ומחיים כל אחד – כל נשמה – בכל נשימה, כמאמר חז"ל על הפסוק34: כל הנשמה תהלל י־ה הללוי'.
הערות
עמוד 158
- 1. תרצ"ד (לקו"ד ח"א קטו, ב).
- 2. ראה לקו"ד שם בהערה שבשולי הגליון. וראה ספר הזכרונות ח"א ע' 55 [ובהוספות שם ע' 342] שייכותה של חסידות חב"ד ל"ליובאוויטש".
- 3. ראה גם סה"ש תש"ג ע' 177.
- 4. לשון הכתוב שה"ש ב, טז. וקאי על יצי"מ (ד"ה דודי לי תרכ"ז בתחלתו. וש"נ).
- 5. דלא רק אשר הגילוי שנמשך ביצי"מ – בחי' "בכבודו ובעצמו" – אינו שייך שיומשך ע"י עבודה, כי עבודת הנבראים אינה מגיעה לבחינה זו, הנה נוסף לזה, לא הי' אז אצלם עבודה, כי "הללו כו'".
- 6. מדרש תהלים – באבער – טו, ה. יל"ר בשלח יד, כז. זח"ב קע, ב.
- 7. ומה שאמרו רז"ל (מכילתא שמות יד, לא) בשכר האמונה נגאלו אבותינו ממצרים, הרי האמונה ירושה היא לנו מאבותינו (וראה תניא פל"ד (מב, ריש ע"ב): בירושה כו' שלא עמל בו). וגם ענין דם מילה ודם פסח שבזכותם נגאלו (פרדר"א פכ"ט. מכילתא שמות יב, ו. הובא ברש"י שם), ענינם הוא המשכת וגילוי האמונה בענין של פועל (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"ג ע'
- 122. . משא"כ עבודת התשובה – נקודה התיכונית דחודש אלול – היא עבודה שמצד המטה עצמו (ולא המשכת הענינים הבאים מלמעלה). ולהעיר מזח"ב ג, סע"ב. פרדר"א ס"פ מח. ועוד.
עמוד 159
- 8. לשון הכתוב שה"ש ו, ג.
- 9. אבודרהם סדר תפלת ר"ה (בשם הדרשנים). פע"ח שער ר"ה פ"א. שער הפסוקים להאריז"ל עה"פ.
- 10. ויק"ר פכ"ז, ב. וממ"ש מובן, אשר הצורך לנתינת הכח שמלמעלה אינו רק מצד המניעות של היצה"ר (כמרז"ל (קידושין ל, ב) אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו), אלא גם בשביל קיום המצות עצמם.
- 11. איוב מא, ג.
- 12. לקו"ת ראה לב, א. – וראה (בהבא לקמן) גם לקו"ש חכ"ט ע' 162 ואילך.
- 13. וגם התקיעה בשופר שבחודש אלול הו"ע אתעדל"ע. שהרי ענינה הוא כמ"ש (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר כו' (טור או"ח ריש סי' תקפא. וראה אוה"ת ענין תק"ש בר"ח אלול (נצבים ע' א'רפ)), די"ל אשר פירוש "יתקע" הוא שהתקיעה באה מלמעלה (ולא שהעם תוקעין). ורק אשר המשכת התקיעה שמלמעלה היא ע"י התקיעות שאנו תוקעין. וראה לקו"ד שם (קטז, א) שתקיעה הראשונה דחודש אלול היא ההודעה על פתיחת שערי הרחמים דחודש אלול, ופתיחת שערי הרחמים הרי היא המשכה מלמעלה.
- 14. באתעדל"ע הנמשכת אחרי קדימת האתעדל"ת – ב' מדריגות: א) המתעוררת ע"י האתעדל"ת. וגם בבחינה זו יש מעלה על האתעדל"ע שקודם האתעדל"ת, כי היא בחי' פנימית (אלא שפנימיות זו היא מבחי' תחתונה, אשר האתעדל"ת מגיעה לשם). ב) הנמשכת מצד עצמה לאח"ז (שאינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות במעשה התחתונים). ובחינה זו היא בחי' פנימיות של בחי' עליונה, אשר אין אתעדל"ת מגעת לשם (ראה בכ"ז לקו"ת שה"ש כד, א־ב). וי"ל אשר בחי' האור הנמשך ע"י העבודה דאלול – עבודת התשובה, היא כמו בחי' הב' הנ"ל. וכמובן מהמבואר להלן סעיף ד' בענין ההמשכה שע"י תשובה.
עמוד 160
- 15. איוב יד, טו.
- 16. ראה ד"ה אדון עולם תש"ג פ"ו (וראה גם לקו"ת שמע"צ פג, ב ואילך), אשר כללות הענין מה שבאתעדל"ת אתעדל"ע (גם בחי' הא' שבהערה 14) הוא רק לפי שכן עלה ברצונו ית'.
- 17. לקו"ת שה"ש שם.
- 18. וזהו מה שפסח הוא ראש השנה לרגלים (וראה ר"ה ד, א), כי הראש כולל בו כללות החיות שבגוף וממנו נמשך חיות פרטי לכל אבר השייך אליו (ראה עטרת ראש בתחלתו).
- 19. ההמשכה מלמעלה ע"י נשיא הדור.
- 20. כי ראש חודש כולל כל ימי החודש (שלכן נקרא ראש חודש), ובשבת מברכים מתברך הוא בתור ר"ח (נוסף על אשר השבת, מיני' מתברכין כולה יומין).
- 21. דיוק תיבת "נאך", כי כללות חדשי הקיץ ענינם הוא המשכה מלמעלה, המתחלת בחודש ניסן. ולהעיר מל"ת להאריז"ל פ' ויצא (ד"ה ענין הז' כוכבי לכת). הערה בסה"מ ש"ת ע' 28.
- 22. וענין חילוף האויר הוא הקדמה לשני ענינים אלו, כדלהלן סעיף ה'.
עמוד 161
- 23. קהלת יב, ז.
- 24. לקו"ת האזינו עא, ג.
- 25. וגם מזה מובן, אשר ע"י עבודת התשובה דאלול נמשכת בחי' נעלית יותר מהאתעדל"ע שקדמה לה. כי האתעדל"ע שקדמה לה הו"ע "א זונשיינענדיגער טאג" כנ"ל, בחי' אור.
- 26. לקו"ת שם עב, א.
- 27. ב"ר ספ"ב, הובא בלקו"ת שם.
- 28. ישעי' יא, ג.
- 29. סנהדרין צג, ב. (משיחת ש"פ ראה ש"מ אלול, תשכ"ז)
- 30. ד"ה מים רבים תרל"ו פ"א.
- 31. ראה נ"כ שו"ע אה"ע סי' יז סל"ב, שו"ת צ"צ אה"ע סי' סח־ע, מקומות שציין בשד"ח כללים מערכת כ' כלל קח – שיעור שעה קלה זו כמה היא.
- 32. ראה ד"ה מים רבים שם, שהאויר להיות נחוץ מאוד, הוא מצוי תמיד בלי שום מחיר כלל.
- 33. להעיר ג"כ מהביאור בענין "אויר – אור י" (ראה ס' הערכים חב"ד ח"ב בערכו ס"ח, וש"נ).
- 34. תהלים קנ, ו. ב"ר פי"ד, ט.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
רש"י על שמות י״ב:ו׳ - הטקסט מספריא
והיה לכם למשמרת. זֶהוּ לְשׁוֹן בִּקּוּר, שֶׁטָּעוּן בִּקּוּר מִמּוּם אַרְבָּעָה יָמִים קֹדֶם שְׁחִיטָה (פסחים צ"ו). וּמִפְּנֵי מָה הִקְדִּים לְקִיחָתוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ אַרְבָּעָה יָמִים, מַה שֶּׁלֹּא צִוָּה כֵן בְּפֶסַח דּוֹרוֹת? הָיָה רַ' מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דּוֹדִים" (יחזקאל ט"ז) – הִגִּיעָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם שֶׁאֶגְאַל אֶת בָּנָיו, וְלֹא הָיוּ בְיָדָם מִצְווֹת לְהִתְעַסֵּק בָּהֶם כְּדֵי שֶׁיִּגָּאֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה" (שם), וְנָתַן לָהֶם שְׁתֵּי מִצְווֹת, דַּם פֶּסַח וְדַם מִילָה, שֶׁמָּלוּ בְאוֹתוֹ הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" (שם) – בִּשְׁנֵי דָּמִים, וְאוֹמֵר "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'); וּלְפִי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִין בֶּאֱלִילִים אָמַר לָהֶם משכו וקחו לכם, מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵאֱלִילִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שֶׁל מִצְוָה (מכילתא):
ושחטו אתו וגו'. וְכִי כֻּלָּן שׁוֹחֲטִין? אֶלָּא מִכָּאן שֶׁשְּׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ (קידושין מ"א):
קהל עדת ישראל. קָהָל וְעֵדָה וְיִשְׂרָאֵל; מִכָּאן אָמְרוּ, פִּסְחֵי צִבּוּר נִשְׁחָטִין בְּשָׁלוֹשׁ כִּתּוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, נִכְנְסָה כַת רִאשׁוֹנָה נִנְעֲלוּ דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְכוּ'. כִּדְאִיתָא בִּפְסָחִים (דף ס"ד):
בין הערבים. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה קָרוּי בֵּין הָעַרְבַּיִם, שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ נוֹטֶה לְבֵית מְבוֹאוֹ לַעֲרֹב; וּלְשׁוֹן בין הערבים נִרְאֶה בְעֵינַי אוֹתָן שָׁעוֹת שֶׁבֵּין עֲרִיבַת הַיּוֹם לַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה, עֲרִיבַת הַיּוֹם בִּתְחִלַּת ז' שָׁעוֹת מִכִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עֶרֶב, וַעֲרִיבַת הַלַּיְלָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה. ערב לְשׁוֹן נֶשֶׁף וְחֹשֶׁךְ, כְּמוֹ "עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה" (ישעיהו כ"ד):
והיה לכם למשמרת AND IT SHALL BE IN YOUR KEEPING (or watching) — This expresses the idea of examining, and the text therefore implies that it requires examination against any blemish during the four days before slaughter (Pesachim 96a). And why did He order that it should be taken from the flock four days before its slaughter, something which He did not command in respect to the paschal-lamb that was offered by succeeding generations? Rabbi Mathia, the son of Cheresh, said, in answer: Behold, it (Scripture) says, (Ezekiel 16:8) “And I passed over thee (an allusion to God’s passing over the Israelites in Egypt) and looked upon thee, and behold, thy time was the time of love” — there had arrived the time to fulfil the oath which I had sworn to Abraham to redeem his children. They, however, possessed no divine commands in which to engage in order that they should merit to be redeemed — as it is said (Ezekiel 16:7) “thou wast naked and bare” (i. e. bare of all merit earned through the fulfilment of God’s commands). He therefore gave them two commands, relating respectively to the blood of the paschal-lamb and the blood of the circumcision — for that night they circumcised themselves, as it is said (Ezekiel 16:6) “[When I passed over thee] I saw thee wallowing in thy bloods (בְּדָמַיִךְ is plural)” i. e. in two kinds of blood. Further it states, (Zechariah 9:11) “As for thee, also, because of the blood of the covenant I released thy prisoners out of the pit wherin there is no water”. And yet another reply to this question is, that because they were sunk in idolatry and had no merit gained by the practice of a divine command, He said unto them, (v. 21) משכו “Draw” — withdraw your hands from idols; וקחו לכם צאן “and take unto yourselves a lamb” to fulfil a divine command (Mekhilta).
ושחטו אתו וגו׳ AND THEY SHALL SLAUGHTER IT etc. — But did they all slaughter it (one alone did this on behalf of the company formed to eat that particular lamb; cf. Chullin 29b)? But we derive from this statement the legal principle that a man’s agent is as himself (this is derived from the fact that although one alone slaughtered the lamb on behalf of many, Scripture still states: they shall slaughter it) (Mekhilta; Kiddushin 41b).
קהל עדת ישראל it speaks here of קהל assembly, עדה congregation, ישראל Israel, whilst one of these terms alone would have sufficed; hence they (the Rabbis) said: the paschal-lambs of the congregation (a term used in contrast to that which was sacrificed by an individual on the 14th of the second month; cf. Numbers 9:9—14) are to be slaughtered in three groups, one after the other — the first group entered and the doors of the court were closed, etc. as is to be found in the Talmud, Treatise Pesachim (64a).
בין הערבים AT EVENTIDE — The period beginning at six hours (reckoning from six o’clock in the morning) and hence forward is called בין הערבים (Mekhilta), because the sun then inclines in the direction of the place of its setting to become darkened. The expression בין הערבים appears to me to denote those hours which are between the darkening of the day and the darkening of the night. The darkening of the day is at the beginning of the seventh hour in the day, from when the shadows of evening decline; and the darkening of the night is at the commencement of the night (this period is therefore from noon until the beginning of night). The word ערב is an expression for gloom and darkness, as in (Isaiah 24:11). “All joy is darkened".
ויקרא רבה כ״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי תַּנְחוּמָא פָּתַח (איוב מא, ג): מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא, זֶה רַוָּק הַדָּר בַּמְדִינָה וְנוֹתֵן שְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלַי לְשַׁלֵּם גְּמוּלוֹ וּשְׂכָרוֹ וְלִתֵּן לוֹ בֵּן זָכָר. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן רַבִּי אֶלְעָזָר עֲתִידָה בַּת קוֹל לִהְיוֹת מְפוֹצֶצֶת בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְאוֹמֵר כָּל מִי שֶׁפָּעַל עִם אֵל יָבוֹא וְיִטֹּל שְׂכָרוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כג, כג): כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל וגו', וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם, מִי קִלֵּס לְפָנַי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ נְשָׁמָה, מִי מִלֵּל לִשְׁמִי עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בֵּן זָכָר, מִי עָשָׂה לִי מַעֲקֶה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גַּג, מִי עָשָׂה לִי מְזוּזָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בַּיִת, מִי עָשָׂה לִי סֻכָּה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ מָקוֹם, מִי עָשָׂה לִי לוּלָב עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ דָּמִים, מִי עָשָׂה לִי צִיצִית עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ טַלִּית, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי פֵּאָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ שָׂדֶה, מִי הִפְרִישׁ לִי תְּרוּמָה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ גֹּרֶן, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי חַלָּה עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ עִסָּה, מִי הִפְרִישׁ לְפָנַי קָרְבָּן עַד שֶׁלֹּא נָתַתִּי לוֹ בְּהֵמָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז.
בראשית רבה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ (בראשית א, ב), רַבִּי בֶּרֶכְיָה פָּתַח (משלי כ, יא): גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, עַד דְּהִיא פַגָּה אֲפֵיקַת כּוֹבַיָּא. הוּא מַה שֶּׁהַנָּבִיא עָתִיד לְהִתְנַבְּאוֹת עָלֶיהָ בַּסּוֹף (ירמיה ד, כג): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ.
רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, שְׁנֵיהֶם בְּאוֹנִי אַחַת, וּבְטִימִי אַחַת, עַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְּהֵא נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן, וְעַל אֶחָד גָּזַר שֶׁיְהֵא יָגֵעַ וְאוֹכֵל. יָשַׁב לוֹ אוֹתוֹ, תּוֹהֶא וּבוֹהֶא, אָמַר, שְׁנֵינוּ בְּאוֹנִי אַחַת וּבְטִימִי אַחַת, זֶה נִזּוֹן מִטִּמְיוֹן וַאֲנִי אִם אֵינִי יָגֵעַ אֵינִי אוֹכֵל. כָּךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ תּוֹהָא וּבוֹהָא, אָמְרָה, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים נִזּוֹנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, הַתַּחְתּוֹנִים אִם אֵינָם יְגֵעִים אֵינָם אוֹכְלִים. וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקָּנָה לוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת, שְׁתֵּיהֶן בְּאוֹנִי אַחַת וּבְטִימִי אַחַת, עַל אַחַת גָּזַר שֶׁלֹא תָּזוּז מִפָּלָטִין, וְעַל אַחַת גָּזַר טִירוֹדִין. יָשְׁבָה לָהּ אוֹתָהּ הַשִּׁפְחָה תּוֹהָא וּבוֹהָא, אָמְרָה, שְׁנֵינוּ בְּאוֹנִי אַחַת וּבְטִימִי אַחַת, זוֹ אֵינָהּ יוֹצְאָה וְזָזָה מִפָּלָטִין, וְעָלַי גּוֹזֵר טֵרוּדִין. כָּךְ יָשְׁבָה לָהּ הָאָרֶץ תּוֹהָא וּבוֹהָא, אָמְרָה, הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים נִבְרְאוּ בְּבַת אַחַת, הָעֶלְיוֹנִים חַיִּים, וְהַתַּחְתּוֹנִים מֵתִים, לְפִיכָךְ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא, לְבֶן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי עֲרִיסָה, וְהָיְתָה מֵנִיקָתוֹ תּוֹהָא וּבוֹהָא, לָמָּה, שֶׁהָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו. כָּךְ צָפְתָה הָאָרֶץ שֶׁהִיא עֲתִידָה לִטֹּל אֶת שֶׁלָּהּ מִתַּחַת יָדָיו שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יז): אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, לְפִיכָךְ וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ.
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פָּתַר קְרָיָא בַּדּוֹרוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, זֶה אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה לִלְמָה וְלֹא כְלוּם. וָבֹהוּ, זֶה קַיִן, שֶׁבִּקֵּשׁ לְהַחֲזִיר אֶת הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ. וְחשֶׁךְ, זֶה דּוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ, עַל שֵׁם (ישעיה כט, טו): וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה דּוֹר הַמַּבּוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ז, יא): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עַל שֵׁם (בראשית ח, א): וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד מָתַי יְהֵא הָעוֹלָם מִתְנַהֵג בַּאֲפֵלָה, תָּבוֹא הָאוֹרָה, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, זֶה אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה מא, ב): מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק וגו', אַל תִּקְרָא הֵעִיר אֶלָּא הֵאִיר. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, זֶה יַעֲקֹב. וְלַחשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי עֶרֶב, זֶה עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, זֶה יַעֲקֹב. וַיְהִי עֶרֶב, עַרְבּוֹ שֶׁל עֵשָׂו. וַיְהִי בֹקֶר, בּוֹקְרוֹ שֶׁל יַעֲקֹב. יוֹם אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה יד, ז): וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה וגו'. דָּבָר אַחֵר יוֹם אֶחָד, שֶׁנָּתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, יוֹם הַכִּפּוּרִים.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת, וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ד, כט): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ. וָבֹהוּ, זֶה גָּלוּת מָדַי (אסתר ו, יד): וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת הָמָן. וְחשֶׁךְ, זֶה גָּלוּת יָוָן, שֶׁהֶחֱשִׁיכָה עֵינֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּגְזֵרוֹתֵיהֶן, שֶׁהָיְתָה אוֹמֶרֶת לָהֶם, כִּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָכֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה גָּלוּת מַמְלֶכֶת הָרְשָׁעָה, שֶׁאֵין לָהֶם חֵקֶר כְּמוֹ הַתְּהוֹם, מַה הַתְּהוֹם הַזֶּה אֵין לוֹ חֵקֶר, אַף הָרְשָׁעִים כֵּן. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, הֵיאַךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (ישעיה יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה', בְּאֵיזוֹ זְכוּת מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָאָה, הַמְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ. רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי פְּדָת אָמַר, בְּרִית כְּרוּתָה לַמַּיִם שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת שָׁרָב רוּחָה שַׁיְיפָה, וּכְבָר הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא יוֹשֵׁב וְתוֹהֶא, וְעָבַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ, פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְלֹא הֵשִׁיבוֹ, בַּשְׁלִישִׁית הֵשִׁיבוֹ בִּבְהִילוּת, אָמַר לוֹ בֶּן זוֹמָא מֵאַיִן הָרַגְלַיִם, אָמַר לוֹ מְעַיֵּן הָיִיתִי, אָמַר לוֹ מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתּוֹדִיעֵנִי מֵאַיִן הָרַגְלַיִם. אָמַר לוֹ מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, וְלֹא הָיָה בֵּין מַיִם הָעֶלְיוֹנִים לַמַּיִם הַתַּחְתּוֹנִים אֶלָּא כִּשְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְרוּחַ אֱלֹהִים מְנַשֶּׁבֶת אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא מְרַחֶפֶת, כָּעוֹף הַזֶּה שֶׁהוּא מְרַפְרֵף בִּכְנָפָיו וּכְנָפָיו נוֹגְעוֹת וְאֵינָן נוֹגְעוֹת. נֶהְפַּךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְאָמַר לְתַלְמִידָיו, הָלַךְ לוֹ בֶּן זוֹמָא, וְלֹא שָׁהוּ יָמִים מֻעָטִים וּבֶן זוֹמָא בָּעוֹלָם.
רַבִּי אַבָּהוּ וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה, רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים וּמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים א, ו): כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, אֵלּוּ מַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה מֵהֶם חָפֵץ, אִם בְּמַעֲשֵׂה אֵלּוּ אִם בְּמַעֲשֵׂה אֵלּוּ, כֵּיוָן דִּכְתִיב וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, הֱוֵי בְּמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים חָפֵץ, וְאֵינוֹ חָפֵץ בְּמַעֲשֵׂיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים. אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּנוּי וְחָרֵב וּבָנוּי, בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה נא, טז): לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה. וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, הֲרֵי חָרֵב, הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (ירמיה ד, כג): רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, הֲרֵי בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבֹא, הֵיאַךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (ישעיה ס, א): קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְתִיב (ישעיה ס, כ): כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה.
שולחן ערוך, אבן העזר י״ז:ל״ב - הטקסט מספריא
רָאוּהוּ שֶׁנָּפַל לַיָּם, אֲפִלּוּ טָבַע בַּיָּם הַגָּדוֹל, אֵין מְעִידִין עָלָיו שֶׁמֵּת שֶׁמָּא יָצָא מִמָּקוֹם אַחֵר. וְאִם נָפַל לְמַיִם מְכֻנָּסִים, כְּגוֹן בּוֹר אוֹ מְעָרָה, שֶׁעוֹמֵד וְרוֹאֶה כָּל סְבִיבָיו וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ, וְלֹא עָלָה, מֵעִיד עָלָיו שֶׁמֵּת וּמַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְכֵן אִם קְשָׁרוּהוּ בְּרַגְלָיו וְשִׁלְשְׁלוּהוּ אֶל הַיָּם וְלֹא עָלָה בְּיָדָם אֶלָּא רַגְלוֹ מֵאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ, שֶׁטְּרֵפָה אֵינָהּ חַיָּה י"ב חֹדֶשׁ. אֲבָל אִם נָפַל לַיָּם וְהִשְׁלִיכוּ מְצוּדָה וְהֶעֱלוּ רֶגֶל אַחַת מֵאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵין מַשִּׂיאִין אֶת אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: רֶגֶל שֶׁל אַחֵר הוּא. וּמִיהוּ, אִם הָיָה בּוֹ סִימָן מֻבְהָק בְּיוֹתֵר בְּרַגְלוֹ, סוֹמְכִין עָלָיו לוֹמַר שֶׁהוּא שֶׁל הָאִישׁ שֶׁנָּפַל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּסִימָן מֻבְהָק בִּבְגָדָיו מְהַנֵּי כָּאן, הוֹאִיל וְרָאוּהוּ נִטְבָּע בִּבְגָדִים אֵלּוּ (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִי' ל"ו):
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
מצוטט ב־5 עמודים
תורת מנחם 5
- ג - שנת תשי"א - חלק שני ‹ בס"ד. ר"ד בעת קבלת פנים* - יו"ד אלול, ה'תשי"א לקו"ש חי"ט ע' 158
- יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נצבים, כ"ז אלול, ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ט ע' 158
- ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וארא, כ"ח טבת, מבה"ח שבט, ה'תשי"ב. לקו"ש חי"ט ע' 160
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ט ע' 158
- לד - שנת תשכ"ב - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ נצבים-וילך, כ"ג אלול, ה'תשכ"ב לקו"ש חי"ט ע' 158