ר"ד בעת קבלת פנים* - יו"ד אלול, ה'תשי"א
293
בלתי מוגה
א. ידוע1618 ש"מנהג ישראל תורה היא".
ומהטעמים לזה – לפי שבנ"י הם בניו של הקב"ה, כמ"ש1619 "בנים אתם לה' אלקיכם", ובנים דומים לאב (ולאם, ובנדו"ד – כנסת ישראל), הרי הנהגתם של בנ"י דומה להנהגת הקב"ה, וכיון שהנהגת הקב"ה מתבטאת בתורתו, לכן, "מנהג ישראל תורה היא".
ומזה מובן שפרטי הענינים ד"מנהג ישראל תורה היא" בנוגע לנישואין, הם בהתאם לתוכן ענין הנישואין אצל הקב"ה וכנס"י, כדלקמן1620.
ב. מנהג ישראל שלוקחים את החתן ואת הכלה אל החופה, ותחת החופה סובבת הכלה את החתן, והחתן נותן לה טבעת ומקדשה בטבעת זו.
[ולהעיר, שמעיקר הדין אין צורך לקדש בטבעת דוקא, ובגמרא ובהלכה לא מצינו קידושין בטבעת דוקא, כי אם, בכסף ובשוה כסף1621, אבל, כבר נהגו ישראל לקדש בטבעת1622, ומקור הדברים הוא בתיקוני זהר1623, שקידושין הם בטבעת דוקא שהיא כעין מ"ם סתומה1624].
והענין בזה:
בנוגע לענין הנישואין נאמר ש"קשה לזווגם כקריעת ים סוף"1625, ולכן, כדי לפעול זאת, יש צורך בהמשכה מבחי' נעלית ביותר, בחינת המקיף דוקא1626.
294
וכיון שבענין הנישואין (שתכליתם היחוד וההולדה כו') ישנם ג' שותפים, "ג' שותפים הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו"1627 – צריך להיות ג' מקיפים: המקיף דהכלה, המקיף דהחתן, והמקיף דהקב"ה.
ועפ"ז יש לבאר תוכן המנהג הנ"ל:
הכלה סובבת את החתן – הו"ע המקיף שנותנת הכלה 1628, שזוהי ההתמסרות שלה מצד בחי' המקיף לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ;
החתן נותן טבעת (עגולה) לכלה – הו"ע המקיף שנותן החתן 1629, שזוהי ההתמסרות שלו מצד בחי' המקיף לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ;
ובתור נתינת-כח להחתן והכלה שיוכלו להתמסר מצד בחי' המקיף שלהם לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ – מוליכים את החתן והכלה אל החופה – שהו"ע המקיף שנותן הקב"ה , בחי' מקיף העליון שלמעלה מסדר השתלשלות1630, ועי"ז יהי' ביתם בנין עדי עד1631, על יסודי התומ"צ, ותומשך להם הצלחה מופלגה גם בגשמיות.
ג. ועד"ז בנוגע לענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י – ששייך במיוחד לחודש אלול [שבו מתקיימת, בהשגחה פרטית, חתונה זו], להיותו חודש ההכנה לר"ה, שבו נעשה ענין הנסירה לצורך בנין המלכות, כמ"ש1632 "ויפל ה' אלקים תרדמה על האדם גו' ויבן גו' את הצלע וגו'", שעי"ז יוכל להיות הענין דזיווג זו"ן למעלה1633 (ע"ד ובדוגמת ענין הנישואין למטה).
ובהקדמה – שבענין הנישואין דהקב"ה וכנס"י ישנם ב' אופנים1634: (א) סדר העבודה דחודש ניסן – "דודי לי ואני לו"1635 – מלמעלה
295
למטה, שתחילה נעשה הגילוי מלמעלה, "דודי לי", ובמשך הזמן נעשה בדרך ממילא גם "אני לדודי"; (ב) סדר העבודה דחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי"1636, ר"ת אלול1637 – מלמטה למעלה, היינו, שההתחלה היא ע"י עבודת האדם דוקא, "אני לדודי".
ובנוגע לעניננו – ענין הנישואין שבחודש אלול, "אני לדודי ודודי לי":
העבודה ד"אני לדודי" (עבודת האדם) היא ע"ד הדין בקידושין שצ"ל "מדעתה" דוקא, היינו ש"מסכמת לקידושי האיש . . מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר"1638 – שזהו הביטול וההתמסרות ("די איבערגעגעבנקייט") להקב"ה שמצד בחינת המקיפים שבנפש (חי' ויחידה1639), שלמעלה מכחות הפנימיים (נר"נ), ע"ד המקיף שנותנת הכלה.
וכדי שתוכל להיות ההתמסרות להקב"ה שמצד בחינת המקיף שבנפש ("אני לדודי"), יש צורך בנתינת-כח מצד בחי' המקיף שלמעלה – שזהו"ע התגלות י"ג מדות הרחמים שמאירים בחודש אלול1640, ע"ד המקיף דהחופה שנותן כח לההתמסרות דהחתן והכלה מצד בחי' המקיפים שלהם.
ד. ויש להוסיף, שהעבודה דחודש אלול – "אני לדודי ודודי לי" – היא מצד עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה:
"אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות "אלול", וסופי תיבות ד' יודי"ן . וכיון ש"אלול" הוא בראשי תיבות, והד' יודי"ן אינם אלא בסופי תיבות, מובן, ש"אלול" הוא למעלה מהד' יודי"ן – ע"ד המבואר בתו"א1641 בענין "מי יעלה לנו השמימה"1642, ר"ת "מילה", וס"ת הוי"ה1643, ש"מילה היא למעלה משם הוי"ה, עד שהיא ב ר "ת ושם הוי"ה הוא ב ס "ת".
296
והנה, ד' יודי"ן הם בשם ע"ב 1644 [שהרי רק בשם ע"ב, שם הוי' במילוי יודי"ן, יש ד' יודי"ן, משא"כ בשאר השמות ס"ג ב"ן מ"ה, שאין בהם ד' יודי"ן], וענינו בנפש האדם בחי' היחידה , כמבואר בדרוש משכיל לאיתן האזרחי1645, ש"איתן הוא עצם הנשמה . . דהנה נשמה שנתת בי טהורה, בראתה, יצרתה, נפחתה . . במדרש1646 חשיב ה' מדריגות: נר"נ, חי', יחידה, ובזהר1647 כוללם בד' מדרגות: נר"נ, ונשמה לנשמה, נגד ד' אותיות שם הוי'. ואיתן הוא התוקף דנשמה הבא בגילוי בהכח דמס"נ, ואיתן הוא יושן בלתי מחודש, והוא שם ע"ב שאינו מחודש" (משא"כ שאר השמות הם מחודשים).
וכיון ש"אלול" הוא למעלה מד' יודי"ן (ס"ת אלול), ובמילא, ה"ה למעלה משם ע"ב (כי ד' יודי"ן הם בשם ע"ב), עכצ"ל, שהעבודה דאלול היא למעלה גם מבחי' היחידה ("איתן", שם ע"ב).
וההסברה בזה – דלכאורה, בחי' היחידה היא הכי נעלית, "איתן", שם ע"ב שאינו מחודש, ומה שייך למעלה מזה? – ע"פ הידוע1648 שגם בחי' היחידה אינה אלא שם בלבד לעצם הנשמה, כמודגש בהלשון1646 "חמשה שמות נקראו לה , נפש רוח נשמה חי' יחידה", שגם "יחידה" היא א' מה"חמשה שמות שנקראו לה", לעצם הנשמה , שעצם הנשמה היא למעלה גם מבחי' היחידה.
וזהו החידוש בעבודת חודש אלול (שהוא למעלה מד' יודי"ן, שם ע"ב, בחי' היחידה) לגבי העבודה דכל השנה כולה – שבכל השנה כולה יכולה להיות העבודה בהחמשה שמות (עד לבחי' היחידה) בלבד, מבלי לידע מה נעשה עם עצם הנשמה, כפי שמצינו אפילו אצל רבי יוחנן בן זכאי שבכה ואמר "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי"1649, כי, גם כאשר העבודה בכחות הגלויים היא בשלימות, אי-אפשר לידע מה נעשה עם עצם הנשמה1650; משא"כ בחודש אלול יכולה להיות העבודה גם מצד עצם הנשמה (שלמעלה אפילו מבחי' היחידה), וזהו"ע "אני לדודי".
ה. עפ"ז י"ל שכן הוא גם בנוגע לענין הנישואין למטה – שההתמסרות דהחתן והכלה לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ, היא, מצד עצם הנשמה שלמעלה גם מבחי' היחידה.
297
לכאורה יכולים לשאול: כיצד יכולה להיות העבודה מצד עצם הנשמה – הרי אפילו ריב"ז לא הי' יודע ("איני יודע") מה נעשה עם עצם הנשמה?!
והמענה לזה – שענין זה נעשה ע"י ההתקשרות אל הרבי, נשיא הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר:
הרבי – עליו נאמר1651 "אנכי עומד בין ה' וביניכם" – הוא (לא ממוצע המפסיק, אלא) ממוצע המחבר1652.
– א' החסידים כותב לי במכתב אודות הרבי, שהוא (הרבי) והקב"ה כולא חד.
וכיון שע"י ההתקשרות אל הרבי מתקשר עם העצמות – אזי "יודע" הוא היכן נמצא העצם1653.
ומזה מובן שכאשר עומדים לבנות בית בישראל על יסודי התומ"צ (ובהוספה אצל חסידים:) כפי שהם מוארים במאור שבתורה זוהי תורת החסידות1654 – צריכים להתקשר אל הרבי עם כל העצם, ועי"ז נעשית המשכת המקיף מבחינה שלמעלה מהגבלות לגמרי, ובמילא, נמשכת גם למטה בגשמיות, להתברך בכל המצטרך, ועוד יותר מכמו שמתברכים בעצמם ("נאָכמער ווי מ'ווינטשט זיך אַליין").
**********
הערות
- 1618. ראה תוד"ה נפסל – מנחות כ, ב. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס קפ. סתל"ב סי"א. סתצ"ד סט"ז.
- 1619. פ' ראה יד, א.
- 1620. בהבא לקמן – ראה גם מכתב כ"ה מנחם-אב שנה זו (אג"ק חכ"א ע' קלב).
- 1621. ריש מס' קידושין. רמב"ם הל' אישות רפ"ג. טושו"ע אה"ע ר"ס כז.
- 1622. ראה רמ"א (אה"ע שם): "וכן נוהגין לקדש בטבעת".
- 1623. ראה שם: "ויש להם טעם בתיקוני הזהר" (ריש ת"ה. ת"י). וראה שו"ת צ"צ יו"ד סו"ס רכג: "ומה שנהגו עכשיו לקדש בטבעת הוא רק עפ"י קבלה, בסוד מ"ם סתומה דלמרבה המשרה" (וראה גם "יין מלכות" (קה"ת תשמ"ח) ח"א סי' נו).
- 1624. ראה גם תו"מ ח"ב ס"ע 252. וש"נ.
- 1625. סוטה ב, א. וש"נ.
- 1626. ראה לקו"ש ח"כ ע' 100. וש"נ.
- 1627. קידושין ל, סע"ב. וש"נ.
- 1628. להעיר מלקו"ת שה"ש מז, ד: "טעם למנהג שנהגו שמתחילה החתן פורס סודר על הכלה הנקרא דעקטוך שזהו כעין חופה של הכלה בפ"ע".
- 1629. ראה אוה"ת ברכה ע' א'תתמה: "טבעת קידושין שהוא דבר עגול . . מורה על היות ההמשכה מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' מקיף" (וראה שם בהמשך הענין – ההפרש בין המקיף דטבעת להמקיף דחופה).
- 1630. ראה לקו"ת שם, ב: "החתן והכלה הם ב' הפכים . . ע"ז יש בחי' חופה שלמעלה משניהם שהוא מקיף עליהם מבחי' סוכ"ע, וע"י הארת המקיף שלמעלה משניהם יכולים להתחבר יחד".
- 1631. ראה לקו"ת פקודי ד, ד ואילך. ובכ"מ.
- 1632. בראשית ב, כא-כב.
- 1633. ראה שער הכוונות ענין ר"ה. פע"ח שער ר"ה. ועוד.
- 1634. ראה סה"ש תש"ג ע' 177. לקו"ש חי"ט ע' 158 ואילך. חכ"ט ע' 162 ואילך.
- 1635. שה"ש ב, טז.
- 1636. שם ו, ג.
- 1637. אבודרהם סדר תפלת ר"ה (בשם הדרשנים). ב"ח או"ח סתקפ"א (ד"ה והעבירו).
- 1638. ר"ן נדרים ל, א.
- 1639. ראה אוה"ת שה"ש עה"פ (ח"ב) ע' תקמג-ד: "ענין אני לדודי פי' בזהר באד"ז דרפ"ח ע"א שזהו ענין בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה . . אחת שאלתי, יחידה".
- 1640. ראה לקו"ת ראה לב, סע"א ואילך. ובכ"מ.
- 1641. ס"פ לך לך (יג, סע"ב ואילך).
- 1642. נצבים ל, יב.
- 1643. תקו"ז תכ"ב (סה, ב. סו, א). ת"ע (קלא, רע"א).
- 1644. לקו"ת שעה"פ וסה"ל להאריז"ל בלק כג, יו"ד.
- 1645. נעתק בקונטרס לימוד החסידות פ"ג (אג"ק אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' שלה). וראה גם סה"מ תשי"א ע' 327.
- 1646. ב"ר פי"ד, ט. דב"ר פ"ב, לז.
- 1647. ח"א עט, ב.
- 1648. סה"מ תרצ"ו ס"ע 56. וש"נ.
- 1649. ברכות כח, ב.
- 1650. סה"מ שם ס"ע 55. וש"נ.
- 1651. ואתחנן ה, ה.
- 1652. ראה סה"ש תורת שלום ע' 158. תו"מ ח"א ע' 25.
- 1653. להעיר מסה"ש שם ע' 171. וראה לקו"ש ח"ג בסופו (ס"ע ז1016 ואילך).
- 1654. ראה לקו"ש שם, שע"י סתים דאורייתא אפשר לתקן גם את העצם.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
משנה תורה, הלכות אישות ג׳ - הטקסט מספריא
כיצד האשה מתקדשת. אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה. אומר לה הרי את מקודשת לי. או הרי את מאורסת לי. או הרי את לי לאשה בזה. ונותן לה בפני עדים. והאיש הוא שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה והוא שיתן לה הכסף.
נתנה היא ואמרה לו הרי אני מקודשת לך. הריני מאורסת לך הריני לך לאינתו או בכל לשון הקנאה אינה מקודשת. וכן אם נתנה היא לו ואמר הוא אינה מקודשת. ואם נתן הוא ואמרה היא הרי זו מקודשת מספק.
ואם קידש בשטר כותב על הנייר או על החרס או על העלה או על כל דבר שירצה. הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי וכל כיוצא בדברים אלו ונותנו לה בפני עדים.
וצריך שיכתוב אותו לשם האשה המתקדשת כגט. ואינו כותבו אלא מדעתה. כתבו שלא לשמה או לשמה שלא מדעתה אף ע"פ שנתנו לה לדעתה בפני עדים אינה מקודשת.
ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה בבעילה זו וכל כיוצא בזה. ומתייחד עמה בפני שני עדים ובועלה. והמקדש בביאה (מסתמא) דעתו על גמר ביאה. וכשיגמור ביאתו תהיה מקודשת.** (ובין שבא עליה כדרכה ובין שבא עליה שלא כדרכה הרי זו מקודשת).
הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה משמעם שהוא קונה האשה ולא שיהא משמע שהקנה עצמו לה. כיצד הרי שאמר לה או שכתב בשטר שנתנו לה. הריני בעליך. הריני ארוסיך. הריני אישיך וכל כיוצא בזה. אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה. הרי את אשתי. הרי את ארוסתי. או הרי את קנויה לי. הרי את שלי. הרי את לקוחתי. הרי את חרופתי. הרי את ברשותי. הרי את זקוקה לי וכל כיוצא בהן הרי זו מקודשת.
אמר לה או כתב לה הרי את מיוחדת לי. הרי את מיועדת לי. הרי את עזרתי. הרי את נגדתי. הרי את צלעתי. הרי את סגורתי. הרי את תחתי. הרי את *עצורתי. הרי את תפוסתי. הרי זו מקודשת בספק. והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין. אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אין חוששין למלות אלו.
ויש לאיש לקדש האשה בכל לשון שהיא מכרת בו. ויהיה משמע הדברים באותה הלשון שקנאה כמו שביארנו. היה מדבר עם האשה על עסקי הקידושין ורצתה ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין בענין דיו ואינו צריך לפרש. וכן עדי הקידושין והגירושין אינו צריך לומר להם אתם עדי. אלא כיון שגירש או קידש בפניהם הרי זו מקודשת או מגורשת.
האומר לאשה התקדשי לחציי הרי זו מקודשת. הא למה זה דומה לאומר לה תהי אשתי את ואחרת שנמצא שאין לה אלא חצי איש. אבל אם אמר חצייך מקודשת לי אינה מקודשת שאין אשה אחת ראויה לשנים. וכן אם אומר הרי את מקודשת לי ולזה אינה מקודשת.
אמר לה הרי חצייך מקודש לי בפרוטה וחצייך בפרוטה. או שאמר לה חצייך מקודשת לי בחצי פרוטה וחצייך האחרת מקודשת בחצי פרוטה הרי זו מקודשת. אמר לה חצייך מקודשת לי בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר. שתי חצייך בפרוטה. שתי בנותיך לשני בני בפרוטה. בתך מקודשת לי ופרתך מכורה לי בפרוטה. או בתך וקרקעתך לי בפרוטה בכל אלו מקודשת בספק.
האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה. וקידושיה לאביה. וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגר. ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה. פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת.
בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאינם מתקדשות אלא לדעתן. וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה. כיון שנישאת אין לאביה בה רשות לעולם.
נתקדשה קודם שתבגור שלא לדעת אביה אינה מקודשת *ואפילו אם נתרצה האב אחר שנתקדשה. ואפילו אם נתאלמנה או נתגרשה מן אותן הקידושין אינה אסורה לכהן. ובין היא ובין אביה יכולין לעכב. בין אם נתקדשה בפניו בין שנתקדשה שלא בפניו אינה מקודשת.
היתה הבת ספק בוגרת. בין שקידשה אביה שלא לדעתה בין שקידשה היא עצמה שלא לדעת אביה הרי זו מקודשת בספק לפיכך צריכה גט מספק. יש לאיש לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה פלונית בין אשה משאר הנשים. וכן האשה הגדולה עושה שליח לקבל קידושיה בין מאיש פלוני בין מאיש משאר אנשים. וכן האב עושה שליח לקבל קידושי בתו כשהיא ברשותו. ואומר האב לבתו הקטנה צאי וקבלי קידושיך.
כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר. לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.
השליח נעשה עד לפיכך אם עשה שני שלוחין לקדש לו אשה והלכו וקידשו אותה הן הן שלוחיו והן הן עידי הקידושין ואינן צריכין לקדשה לו בפני שנים אחרים.
הכל כשרין לשליחות חוץ מחרש שוטה וקטן לפי שאינן בני דעת והעכו"ם לפי שאינו בן ברית ונאמר כן תרימו גם אתם לרבות השליח ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית להוציא את העכו"ם. אבל העבד אע"פ שהוא נעשה שליח לדבר שבממון הרי הוא פסול לשליחות הקידושין והגיטין לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין.
שליח האיש שמקדש אומר לה הרי את מקודשת לפלוני בכסף זה או בשטר זה. אם שליח האשה הוא שמקבל הקידושין אומר לו הרי פלונית ששלחה אותך מקודשת לי והוא אומר לו קידשתיה לך או ארסתיה לך או נתתיה לך לאשה וכל כיוצא בזה. וכן המקדש על ידי האב אומר לו הרי בתך פלונית מקודשת לי והוא אומר לו קדשתיה לך. אם אמר האב או השליח הן דיו ואפילו שתק. ואם היו עסוקין באותו ענין ונתן לאב או לשליח ולא פירש ולא אמר דבר דיו והיא מקודשת. ואם קידש בשטר אינו כותבו אלא מדעת האב או מדעת השליח. וכן בכל הדברים כולן של קידושין דין האיש עם האשה כדין שליח עם שליח או עם האב.
מצוה שיקדש אדם את אשתו בעצמו יותר מעל ידי שלוחו. וכן מצוה לאשה שתקדש עצמה בידה יותר מעל ידי שלוחה. ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר לפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה.
המקדש בביאה הרי אלו קידושי תורה. וכן מתקדשת בשטר מן התורה. כשם שגומר ומגרש שנאמר וכתב לה ספר כריתות כך גומר ומכניס. אבל הכסף מדברי סופרים (*וכן דין הכסף דין תורה ופירושו מדברי סופרים) שנאמר כי יקח איש אשה ואמרו חכמים לקוחים אלו יהיו בכסף שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני.
אף ע"פ שעיקר הדבר כך הוא כבר נהגו כל ישראל לקדש בכסף או בשוה כסף. וכן אם רצה לקדש בשטר מקדש. אבל אין מקדשין בביאה לכתחלה ואם קידש בביאה מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהיו ישראל פרוצים בדבר זה אע"פ שקידושיו קידושין גמורין.
וכן המקדש בלא שידוכין או המקדש בשוק אע"פ שקידושיו קידושין גמורין מכין אותו מכת מרדות כדי שלא יהא דבר זה הרגל לזנות וידמה לקדשה שהיתה קודם מתן תורה.
כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין או הוא או שלוחו כדרך שמברכין על כל המצות ואח"כ מקדש ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר הקידושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה.
כיצד מברך בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו והבדילנו מן העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש ישראל. זו היא ברכת אירוסין. ונהגו העם להסדיר ברכה זו על כוס של יין או של שכר. ואם יש שם יין מברך על היין תחלה ואח"כ מברך ברכת אירוסין ואח"כ מקדשה ואם אין לו יין או שכר מברך אותה בפני עצמה.
שולחן ערוך, אבן העזר כ״ז - הטקסט מספריא
בְּכֶסֶף כֵּיצַד, נוֹתֵן לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְאוֹמֵר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה". הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר לָהּ: "כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" (כָּל בּוֹ). וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַּתְחִילָה וְכֵן נוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת, וְיֵשׁ לָהֶם טַעַם בְּתִקּוּנֵי הַזֹּהַר (דַּעַת הָרַב). וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי", אוֹ "הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה", וְכֵן בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוּתוּ לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין וַדַּאי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁהִיא תָּבִין שֶׁהוּא לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין, וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה, הָוֵי קִדּוּשִׁין. וְהוּא שֶׁעֲדַיִן עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ מְבִינָה אוֹתוֹ, דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעִינָן מְדַבְּרִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מַמָּשׁ, אֶלָּא מְדַבְּרִים מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּקִדּוּשִׁין, רַק בְּצָרְכֵי זִוּוּגָם (מָרְדְּכַי סוֹף הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וְכ"כ הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעִינָן מְדַבְּרִים עִמָּהּ, אֶלָּא כָּל שֶׁמְּדַבְּרִים לְפָנֶיהָ, סָגֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר):
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי, הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָתִי, הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי, הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי, הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי, הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי, הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי, מְקֻדֶּשֶׁת, הַגָּה: אִם הֵבִינָה דְּבָרָיו, אוֹ שֶׁדִּבְּרוּ תְּחִלָּה מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין (הָרַ"ן וְהַמ"מ). אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (ב"י בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי, מְיֻחֶדֶת לִי, עֶזְרָתִי, נֶגְדָּתִי, צַלְעָתִי, סְגוּרָתִי, תַּחְתַּי, עֲצוּרָתִי, תְּפוּסָתִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: הֲרֵי אַתְּ חֲרוּפָתִי. אֲבָל אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ נְשׂוּאָתִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. וְהוּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִלּוֹת אֵלּוּ. הַגָּה: מִי שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ בִּשְׁבִיל אַהֲבָה וְחִבָּה, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, כִּי שֶׁמָּא אָמַר שֶׁנּוֹתֵן לָהּ שֶׁיִּהְיֶה אַהֲבָה וְחִבָּה בֵּינֵיהֶם, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ: מְיֹעֶדֶת לִי אוֹ מְיֻחֶדֶת לִי (תְּשׁוּבַת מיי' סוֹף אִישׁוּת). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ לֹא מְהַנֵּי אִם לֹא דִּבֵּר עִמָּהּ מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִכָּל מָקוֹם אִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁקִּבְּלָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (הָרַ"ן). וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהּ בִּשְׁתִיקָה וְלֹא דִּבֵּר כְּלוּם, וְהוּא וְהִיא אוֹמְרִים שֶׁכִּוְּנוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, הָוֵי קִדּוּשִׁין (בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וּתְשׁוּבַת מוהר"ם). וּבְמָקוֹם דְּלֹא הָוֵי קִדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ אִם חוֹזֵר אַחַר כָּךְ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, צָרִיךְ לִטֹּל הַכֶּסֶף מִמֶּנָּה וְלִתֵּן לָהּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין (המ"מ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: "לִי", אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן עִקָּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) אֲבָל יֵשׁ מַחֲמִירִין וְאוֹמְרִים דְּהָוֵי קִדּוּשִׁין (תִּמְצְאֵם בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ו). וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ תְּחִלָּה אִשָּׁה אַחַת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאָמַר לְאַחֶרֶת בְּפָנֶיהָ: תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: "לִי", יָדַיִם מוֹכִיחוֹת (פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹחֵז בְּבֵית יַד הַכְּלִי מוֹשֵׁךְ עִמּוֹ הַכְּלִי עַצְמוֹ, כֵּן אֵלֶּה הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁמּוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם לְשׁוֹן "לִי") נִינְהוּ, וְחוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין:
יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כְּשֶׁנָּתַן לָהּ הַכֶּסֶף אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי נוֹתְנוֹ לָךְ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין, הָוֵי כְּאוֹמֵר: "לִי". הַגָּה: וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ לָשׁוֹן הַמּוֹכִיחַ לְהַבָּא, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן קִדּוּשִׁין, אוֹ קִדּוּשִׁין יִהְיוּ. אֲבָל אָמַר: הֵן קִדּוּשִׁין, לְחוּד, אֵינוֹ כְּלוּם (ב"י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָר"י דוראן):
אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי אִישֵׁךְ, הֲרֵי בַּעְלֵךְ, הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ, אֵינוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: "כִּי יִקַּח" (דְּבָרִים כד, א) וְלֹא שֶׁיַּקַּח אֶת עַצְמוֹ. נָתַן הַכֶּסֶף לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי אַתְּ חָמִי, וְלֹא אָמַר: בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין בָּזֶה כְּלוּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין):
נָתְנָה הִיא לוֹ כֶּסֶף, וְאָמְרָה: הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא, אִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין, וְאִם לָאו, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין. וְאִם עָנָה הַבַּעַל: הֵן, בִּשְׁעַת נְתִינָה, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ אֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן:
נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ, וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה, אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה, וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנְתָה עַצְמָהּ לוֹ. וְצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם מִי נִקְרָא אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לְהַתִּירָהּ בְּלֹא גֵּט. (וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ לֹא אָמְרָה תְּחִלָּה כְּשֶׁנָּתְנָה: וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךְ, רַק נָתְנָה סְתָם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי כוּ', וְשָׁתְקָה (תשו' הָרַשְׁבָּ"א סִי' תרי"ג):
שִׁעוּר הַכֶּסֶף שֶׁמְּקַדְּשִׁין בּוֹ, מִשְׁקַל חֲצִי שְׂעוֹרָה כֶּסֶף צָרוּף. עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ"ד סָעִיף ו' שִׁעוּר שְׁוֵה פְּרוּטָה:
נדרים ל׳ א - הטקסט מספריא
תִּפְשׁוֹט דְּבָעֵי רַב הוֹשַׁעְיָא: הַנּוֹתֵן שְׁתֵּי פְרוּטוֹת לְאִשָּׁה וְאָמַר לָהּ: ״בְּאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי הַיּוֹם, וּבְאַחַת הִתְקַדְּשִׁי לִי לְאַחַר שֶׁאֲגָרְשֵׁיךְ״, הָכִי נָמֵי דְּהָווּ קִידּוּשֵׁי.
אִיתְּעַר בְּהוּ רַבִּי יִרְמְיָה, אֲמַר לְהוּ: מַאי קָא מְדַּמֵּיתוּן פְּדָאָן הוּא לִפְדָאוּם אֲחֵרִים? הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פְּדָאָן הוּא — חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת, פְּדָאוּם אֲחֵרִים — אֵין חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת. וְאִשָּׁה כִּפְדָאוּהָ אֲחֵרִים דָּמְיָא.
אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אַמֵּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁפְּדָאָן הוּא, אֲבָל פְּדָאוּם אֲחֵרִים — אֵין חוֹזְרוֹת וּקְדוֹשׁוֹת.
מַתְנִי׳ הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם — מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. מִיּוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה — אָסוּר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם, שֶׁיּוֹרְדֵי הַיָּם בִּכְלַל יוֹשְׁבֵי הַיַּבָּשָׁה. לֹא כְּאֵלּוּ שֶׁהוֹלְכִים מֵעַכּוֹ לְיָפוֹ, אֶלָּא בְּמִי שֶׁדַּרְכּוֹ לְפָרֵשׁ.
גְּמָ׳ רַב פָּפָּא וְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא, חַד מַתְנֵי אַרֵישָׁא וְחַד מַתְנֵי אַסֵּיפָא. מַאן דְּתָנֵי אַרֵישָׁא, מַתְנֵי הָכִי: הַנּוֹדֵר מִיּוֹרְדֵי הַיָּם — מוּתָּר בְּיוֹשְׁבֵי יַבָּשָׁה, הָא בְּיוֹרְדֵי הַיָּם — אָסוּר, וְלֹא כְּאֵלּוּ
resolve the dilemma from here, as Rav Hoshaya asked: In the case of one who gives two perutot to a woman and says to her: With one of them be betrothed to me today and with one be betrothed to me after I divorce you, what is the halakha? Rav Hoshaya was uncertain whether the second betrothal is effective after the divorce. Bar Padda holds that if he redeems the consecrated saplings, they again become consecrated. Apparently, he holds that upon the redemption, the second consecration immediately goes into effect. From bar Padda’s opinion, one could say: So too, here, after the first marriage is ended by the bill of divorce, the second betrothal that was previously performed takes effect, and it should be a valid betrothal.
Rabbi Yirmeya, who had been dozing, woke up when he heard their conversation and said to them: For what reason are you comparing where he redeemed them to where others redeemed them? The halakhot are not similar. This is what Rabbi Yoḥanan said: If he redeemed the saplings, they become consecrated again, but if others redeemed them before they were cut they do not become consecrated again, since they are not in his possession anymore, and the case of a woman given a bill of divorce from her husband is considered as if others redeemed her. This is because upon divorce she is completely independent, and the second marriage can therefore take effect only with her consent. But if she refuses, the betrothal is not valid.
It was also stated that Rabbi Ami said that Rabbi Yoḥanan said: They taught only that bar Padda holds that the saplings become consecrated again when he redeemed them himself, but when others redeemed them they do not become consecrated again for he cannot consecrate them after they have been in the possession of others, and it no longer depends on his intent.
MISHNA: In the case of one who takes a vow that he will not derive benefit from seafarers, he is permitted to benefit from those who live on dry land. But if he takes a vow not to derive benefit from those who live on dry land, he is also prohibited from deriving benefit from seafarers, because seafarers are included within the category of those who live on dry land. The mishna now defines seafarers: Not like those that travel by ship from Akko to Jaffa, which is a short trip, but rather one who customarily departs [lefaresh] to distant locations, e.g., foreign countries.
GEMARA: With regard to the mishna’s definition of seafarers, there is a dispute between Rav Pappa and Rav Aḥa, son of Rav Ika. One teaches this statement with regard to the first clause of the mishna, and one teaches it with regard to the latter clause. The Gemara explains: The one who teaches it with regard to the first clause teaches it like this: One who takes a vow not to derive benefit from seafarers is permitted to derive benefit from those who live on dry land. But he is prohibited from deriving benefit from seafarers, and seafarers are not like those
בראשית רבה י״ד:ט׳ - הטקסט מספריא
חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לָהּ: נֶפֶשׁ, רוּחַ, נְשָׁמָה, יְחִידָה, חַיָּה. נֶפֶשׁ, זֶה הַדָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, כג): כִּי הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ. רוּחַ, שֶׁהִיא עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ג, כא): מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי אָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה. נְשָׁמָה, זוֹ הָאוֹפִיָּא, דִּבְרִיָּתָא אָמְרִין הָאוֹפִיתָא טָבָא. חַיָּה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מֵתִים וְהִיא חַיָּה בַּגּוּף. יְחִידָה, שֶׁכָּל הָאֵבָרִים מִשְׁנַיִם שְׁנַיִם, וְהִיא יְחִידָה בַּגּוּף. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יד): אִם יָשִׂים אֵלָיו לִבּוֹ רוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה, רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (שנאמר): וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת. רַבָּנָן אוֹמְרִים אִם יָשִׂים אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי כ, כז): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם. רַבִּי בִּיסְנִי וְרַבִּי אַחָא וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמְרִים, הַנְּשָׁמָה הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת כָּל הַגּוּף, וּבְשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן הִיא עוֹלָה וְשׁוֹאֶבֶת לוֹ חַיִּים מִלְּמַעְלָה. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר, עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם נוֹשֵׁם צָרִיךְ לְקַלֵּס לַבּוֹרֵא, מַה טַּעַם (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ, כָּל הַנְּשִׁימָה תְּהַלֵּל יָהּ.
דברים רבה ב׳:ל״ז - הטקסט מספריא
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ (דברים ו, ה), מַהוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, בְּכָל נֶפֶשׁ וְנֶפֶשׁ שֶׁבָּרָא בְּךָ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר עַל כָּל נְשִׁימָה וּנְשִׁימָה שֶׁאָדָם מַעֲלֶה חַיָּב לְקַלֵּס אֶת יוֹצְרוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קנ, ו): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ. אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חֲמִשָּׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לַנֶּפֶשׁ, וְאֵלּוּ הֵן: רוּחַ, נֶפֶשׁ, נְשָׁמָה, חַיָּה, יְחִידָה. רַבָּנָן אָמְרֵי בּוֹא וּרְאֵה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְמַלֵּא אֶת עוֹלָמוֹ וְהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ מְמַלְּאָה אֶת הַגּוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל אֶת עוֹלָמוֹ וְהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ סוֹבֶלֶת אֶת הַגּוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָחִיד בְּעוֹלָמוֹ וְהַנֶּפֶשׁ יְחִידָה בַּגּוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לְפָנָיו שֵׁנָה וְהַנֶּפֶשׁ אֵינָהּ יְשֵׁנָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָהוֹר בְּעוֹלָמוֹ וְהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ טְהוֹרָה בַּגּוּף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה וְהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית, תָּבֹא הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא רוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית וּתְקַלֵּס לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא רוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה. אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ שֶׁמְקַלֶּסֶת אוֹתְךָ עַד מָתַי הִיא נְתוּנָה בֶּעָפָר (תהלים מד, כו): כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֵּיכֶם יַגִּיעַ הַקֵּץ וְנַפְשׁוֹתֵיכֶם שְׂמֵחוֹת, לְפִיכָךְ יְשַׁעְיָה מְנַחֵם אוֹתָן וְאוֹמֵר (ישעיה סא, י): שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה, בַּעֲשָׂרָה מְקוֹמוֹת קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כַּלָּה, וְאֵלּוּ הֵן (שיר השירים ד, ח): אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, (שיר השירים ה, א): בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, (שיר השירים ד, ט): לִבַּבְתִּנִּי אֲחֹתִי כַלָּה, (שיר השירם ד, י): מַה יָּפוּ דֹּדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה, (שיר השירים ד, יא): נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, (ישעיה סב, ה): כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה, (ירמיה לג, יא): קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, (ישעיה מט, יח): כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה, (ישעיה סא, י): וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ, וּכְנֶגְדָּן יִשְׂרָאֵל מְעַטְּרִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּעֲשָׂרָה לְבוּשִׁין, וְאֵלּוּ הֵן (איוב כט, יד): צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי, הֲרֵי שְׁנַיִם, (ישעיה נט, יז): וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן, (ישעיה נט, יז): וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבּשֶׁת, הֲרֵי חֲמִשָּׁה, (דניאל ז, ט): לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר, (ישעיה סג, ב): מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ, (תהלים צג, א): ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ לָבֵשׁ ה' עֹז הִתְאַזָּר, (תהלים קד, א): הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ, הֲרֵי עֲשָׂרָה. דָּבָר אַחֵר, שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְאִשָּׁה שֶׁהָלַךְ בַּעְלָהּ וּבְנָה וַחֲתָנָהּ לִמְדִינַת הַיָּם כו', כְּדִכְתִיב בִּפְסִיקְתָּא עַד שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ טהרה, ה' ניסן ה'תשי"ז. תו"מ ח"ג ע' 295
- כד - שנת תשי"ט - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום שמחת תורה, ה'תשי"ט תו"מ ח"ג ע' 294
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 10 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ט תצא שיחה ב נדרים ל, א
- לקוטי שיחות כרך י לך לך שיחה ב נדרים ל, ב
- לקוטי שיחות כרך טז תצוה-ז' אדר שיחה א נדרים ל, ב
- לקוטי שיחות כרך יח נשא שיחה ג נדרים ל, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כ הוספות - שיחות שיחה ג נדרים ל, סע"ב
- תורת מנחם שיחת י"ט כסלו ה'תשי"ג מאותו ספר נדרים ל, סע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' וישב, י"ט כסלו, ה'תשכ"ד מאותו ספר נדרים ל, סע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רפב קריאת התורה והמפטיר נדרים ל, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית ב דין לבישת בגדים נדרים ל, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום השכמת הבוקר וציצית הלכות הנהגת אדם בבקר ב דין לבישת בגדים נדרים ל, ב

