שיחה ד

153שיחה ד

ראה

א. מצות הענקה בזמן הזה לפי ספר החינוך

בקשר למצות הענקה, שחייב האדון להעניק לעבד המשתחרר¹, נאמר בספר החינוך² שלמרות שחיוב המצוה חל רק "בזמן שהיובל נוהג" (שכן בזמן שאין היובל נוהג אין דין של עבד עברי) – אפשר בכל זאת ללמוד מכך, שגם בזמן הזה: "ישמע חכם ויוסף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה, או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה' יתברך".

על כך אומר ה"מנחת חינוך", שהלקח ממצות הענקה לשכיר בזמן הזה, שמצד "מוסרו הטוב" של המעביד עליו להעניק לו "בצאתו מעמו" – הוא רק לפי הדיעה³ שחובת הענקה חלה הן לגבי עבד שמכרוהו בית־דין והן לגבי עבד שמוכר עצמו.

אבל לפי הדיעה⁴ שמצות הענקה נאמרה רק לגבי עבד שמכרוהו בית־דין (וכפי שהגמרא⁵ לומדת זאת מן הפסוק⁶

ד "הענק תעניק לו" – "לו ולא למוכר עצמו"⁷) הרי הטעם של מצות הענקה אינו "מצד המוסר" ("ומי יודע מאיזה טעם") – שכן "מצד המוסר" אין מקום לחלק בין שני סוגי העבדים – ולפיכך אין ללמוד מכאן ביחס לשכיר בזמן הזה.

אלא שה"מנחת חינוך" נשאר בקושיא: הרי הרמב"ם⁸ פוסק שהענקה נוהגת רק לגבי "מכרוהו בית־דין" ואילו לפי ה"חינוך" יוצא שחיוב הענקה הוא גם לגבי "מוכר עצמו", לא שכיח שהרב המחבר (=החינוך) יהיה נוטה מדעת הרמב"ם, אם לא שפירשה להדיא.

ב. שני ההסברים לאי־ חלות חובת הענקה לגבי "מוכר עצמו"

וי"ל לתרץ ולבאר:

את הלימוד שהענקה נוהגת רק במכרוהו בית־דין ולא במוכר עצמו ניתן לפרש בשני אופנים:

א) החידוש שבהענקה הוא שיש להעניק לעבד שמכרוהו בית־דין (הענק תעניק לו), ומאחר שהכלל הוא "אין לו 154בו אלא חידושו"⁹, הרי ממילא אין הענקה ל"מוכר עצמו".

על פי זה אין ללמוד ממכרוהו בית־דין לשכיר בזמן הזה.

ב) החידוש איננו שהנמכר על ידי בית־דין מקבל הענקה, אלא ש"לו ולא למוכר עצמו", כלומר – העובדה שמוכר עצמו אינו מקבל הענקה¹⁰.

לפי אופן זה יוצא שאפילו לפי הדיעה שלגבי מוכר עצמו אין הענקה – אפשר ללמוד בכל זאת מדין הענקה, במכרוהו בית־דין, לגבי מקרים אחרים¹¹ (שבהם יחול חיוב מסויים של הענקה) – אם רק אינם בגדר "מוכר עצמו", שנתמעט בפירוש מענין ההענקה.

לפיכך, מאחר שה"חינוך" אינו דן במי שמכר עצמו לעבד – דבר שאינו שייך לזמן הזה, כי אם בשכיר, שהשכיר עצמו כפועל – אפשר ללמוד מ"מכרוהו בית־דין" שיש לתת לו הענקה, מצד המוסר, "בצאתו מעמו".

ג. הענקה – שכר פעולה או צדקה

ויש לומר ששני האופנים בלימוד הנ"ל תלויים בשני האופנים שבהם ניתן להסביר את מהותה של ה"הענקה"¹²:

א) הענקה היא בגדר שכר פעולה, כפי שמשמע מן הגמרא¹³: "שכיר קרייה רחמנא, (=שכיר קראתו התורה) מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו". לפי הגדרה זו מסתבר שהחידוש וגזירת הכתוב הוא בכך שעבד שמכרוהו בית־דין מקבל הענקה, שכן מתן הענקה בתורת שכר פעולה (נוסף על כל השכר ששולם תמורת כל עבודתו) מהוה חידוש.

ב) הענקה היא בגדר צדקה¹⁴, שהאדון נותן כהערכה לעבודת העבד. לפי הגדרה זו מחייב ההגיון, שהחידוש וגזירת הכתוב הוא בכך שמוכר עצמו אינו מקבל הענקה, שהרי הענקה לפי שמכרוהו בית־דין היא "מילתא בטעמא", כאמור.

מהי דעתו של הרמב"ם בנידון? – דבר זה ניתן ללמוד מכך שבספר המצוות¹⁵ אין קובע הרמב"ם את מצות הענקה בין המצוות הקשורות לעבד 155ואמה¹⁶, כי אם מיד לאחר מצות הצדקה¹⁷. מן הסמיכות למצות צדקה¹⁸ משמע כי לפי דעת הרמב"ם ההענקה היא בגדר צדקה¹⁹.

לפי זה אין הכרח לומר שה"חינוך" "נוטה מדעת הרמב"ם". אפילו לפי שיטת הרמב"ם שהתורה ממעטת מוכר עצמו מהענקה – יש מקום ללמוד ממכרוהו בית־דין²⁰ שמצד המוסר (=צדקה) יש לתת גם לשכיר בזמן הזה הענקה "בצאתו מעמו".

ד. הוראה: יש לתת הענקה לשכיר שפסק לעבוד

כיון שההוראה הנ"ל של "החינוך" יכולה להתאים לפי כל השיטות כולל השיטה הסוברת שבמוכר עצמו אין הענקה, כדאי וראוי לעורר ולפרסם, שיש לשים לב להוראה הבאה:

השוכר אדם לעבוד אצלו והסתיימה תקופת עבודתו, ועל־אחת־כמה־וכמה כשהוא מפטר אותו לפני סיום התקופה

(כשהלה עוזב מרצונו לפני הזמן, אין מצוה של הענקה, כפי ההלכה – לגבי עבד – "בורח ויוצא בגרעון כסף – אין מעניקים לו"²¹ – אבל באם המשכיר מפטר אותו – )

משום שיש לו עתה מספר מספיק של פועלים בלעדיו, ואפילו משום שאינו שבע רצון מעבודתו – יש לתת לו "הענקה".

ומאחר שההענקה היא בגדר צדקה, מובן שאי אפשר לצאת ידי חובה זו במענק שהוא חייב לו ממילא. ברור שאת השכר שמגיע לו עבור עבודתו – יש לשלם לו במלואו. אף ה"תוספות" שהמעביד הבטיח מראש לתת לעובד אינן נחשבות בכלל ההענקה, משום שהתוספות הללו אינן ענין של צדקה.

בענין זה אין גם הבדל בין אם עבד אצלו תקופה ממושכת ובין אם לא, כלשון החינוך: "זמן מרובה או אפילו מועט": כן אין הבדל אם היה שבע רצון ממנו או לא, בין "נתברך הבית בגללו" ובין "לא נתברך הבית בגללו" יש לתת לו הענקה²² ביחס למשך הזמן שעבד²³.

על אחת כמה וכמה כאשר "נתברך 156הבית בגללו" שאז²⁴ ההלכה²² היא: "לפי הברכה תן לו", ויש להוסיף על ההענקה²⁵ "מאשר²⁶ ברכו ה' יתברך".

ה. הרב חייב להעניק לתלמיד "מוחין דגדלות"

ענין ההענקה קיים כבכל ענין בתורה, גם בעבודה הרוחנית:

אבי מורי, מסביר בהערותיו²⁷ על מסכת קידושין, שאצל עבד עברי יש רק "מוחין דקטנות", וכאשר הוא יוצא לחפשי צריך "להעניק" לו "מוחין דגדלות" [ולכן מפרטת התורה בהענקה את שלושת הסוגים "מצאנך ומגרנך ומיקבך", שהם "לנגד המוחין"²⁸].

"אדון" ו"עבד" מסמלים ברוחניות רב ותלמיד, כפי שאמר רבי יוחנן²⁹, שמי שילמדו לתרץ ענין מסויים בתורה, שהיה קשה לו – "מובילנא מאניה אבתריה לבי מסותא" (= אוביל כליו אחריו לבית המרחץ), כעבודת עבד לאדונו.

אבל צריך לדעת, שעליו לתת לתלמידיו "הענקה". כלומר: אל לו להסתפק במתן "מוחין דקטנות" לתלמיד, אלא עליו ללמדו באופן שכאשר התלמיד "יגדל" ו"ישתחרר" ממנו הוא יזכה ב"מוחין דגדלות" של הרב.

במילים פשוטות:

רב חייב להסביר לתלמידו גם את "עומק ההלכה בטעמה היטב", אף כאשר עליו לחזור לשם כך על ההלכה "כמה פעמים" עד שהיא תובן³⁰ – זה עומק שהוא בגדר השגה על־ידי שכלו של התלמיד (אצל הרב זהו "מוחין דקטנות"), אך בינתיים אין הוא מבין זאת.

אבל את הענינים שמעל לשכלו של התלמיד, אשר אצל הרב עצמו הם בבחינת "מוחין דגדלות", אין הוא חייב לתת לתלמיד.

באה מצות ההענקה ומוסיפה, שזאת מצד חובת הרב לתלמיד. אבל ב"צדקה", "הענקה", צריך הרב להתמסר ולעמול עם התלמיד קשה כל־כך, עד אשר הוא "יקבל" את עומק השכל של הרב³¹ – כל ענין הקיים אצל הרב צריך להיקלט בסופו־של־דבר על־ידי התלמיד.

ו. בזכות ה"הענקה" ל"תלמידים" נזכה ל"הענקה" על־ידי

הקב"ה

כך הוא הדבר גם לגבי ההתעסקות בקירוב כאלה שהם עדיין "קטנים" ותלמידים ביהדות, לתורה ולמצוות:

157ניתן לחשוב, שכיוון שאדם זה הוא רק "מתחיל", די ללמדו מה שמתאים לו עתה –

אומרת התורה, שכיוון שזה תלמידך – גם אם למד ממך רק "אות אחת" אתה נקרא "רבו אלופו ומיודעו"³² – עליך לתת לו "הענקה". צריך לעבוד עמו באופן שבסופו־של־דבר הוא יגיע לדרגתך שלך ביהדות.

ובאמצעות עבודת היהודי (עבדי ה') ב"שש שנים יעבוד"³³ – בששת אלפי השנים שהעולם קיים – נזכה בקרוב ממש ל"ובשביעית יצא לחפשי חנם"³³,

שאז ייתן הקדוש־ברוך־הוא שכר לא רק לפי ערך העבודה בזמן הזה, אלא גם "הענקה" – גילויים נעלים ביותר שינתנו כצדקה, כי אין הם בהתאם לעבודת היהודי³⁴,

באלף השביעי, יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים.