שיחה ג
148שיחה ג
ראה
א. הקושי בפסוק "כי יסיתך", ודברי רש"י על הפסוק
על הפסוק1 "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלקים אחרים..." מפרש רש"י "אחיך – מאב. או2 בן אמך – מאם. אשר כנפשך – זה אביך...". אין מובן: מדוע אין התורה מונה בין הקרובים גם את אמך ואחיותך3? כמדובר מספר פעמים4, מתרץ רש"י כל קושי המתעורר בפשוטו של מקרא, וכאשר אין לו הסבר לפי הפשט הוא אומר "איני יודע"5 וכדומה. וכיון שהקושי הנ"ל קשה לפי פשוטו של מקרא, ורש"י אינו מסבירו, יש לומר שלדעת רש"י מובן הדבר מעצמו בדרך הפשט, או שהוא מובן לפי פירוש קודם של רש"י6.
ב. לכאורה נכללות כל הדרגות ב"רעך אשר כנפשך"
לכאורה ניתן לתרץ זאת, אך לשם כך יש להקדים שאלה אחרת: התורה מונה כאן, כדברי רש"י, את מי ש"חביבין לך", ומדוע, איפוא, לא יימנה ביניהם מי שחביב לך כפשוטו, "רעך"?
הרא"ם אומר, שלזאת מתכוון רש"י בפירושו "אשר כנפשך, זה אביך" – "ויחסר או", שזה כאילו היה כתוב "רעך או אשר כנפשך (זה אביך)", ולפי זה נכלל בפסוק גם רעך כפשוטו.
אך קשה להסביר כך את פירוש רש"י, שאם כך היה רש"י כותב מפורשות, כפי שהוא כותב לפני כן "או בן אמך". ובמיוחד כאשר הביטוי "אשר כנפשך" הוא ההגדרה הפשוטה של "רעך", ורש"י צריך היה לפרש, שפשט הפסוק הוא: או "אשר כנפשך".
אפשר להסביר, במדה מסויימת של דוחק, ששני הפרטים נכללים ב"רעך 149אשר כנפשך" לא כשני ענינים שונים, אלא, שבמילים "רעך אשר כנפשך" הכוונה לכל סוגי הרעים אשר כנפשך (גם רעך כפשוטו), ורש"י מפרש רק את החידוש והתוספת על הפשט, הדרגה הגבוהה ביותר של "רעך אשר כנפשך" – "זה אביך"7,
ולפי זה כולל "רעך אשר כנפשך" את דרגות הביניים "אמך" "אחותך"8.
אך עדיין קשה: א) מדוע נמנים כל שאר הקרובים בנפרד, ודוקא "אמך" ו"אחותך" נכללות ב"רעך אשר כנפשך"?
ב) יותך מכך: אם "פירש לך הכתוב את החביבין לך"9, הרי ודאי היה צריך לפרט את "אמך" שהיא חביבה יותר מ"אחיך בן אמך", ואף יותר מאביך, ועליה סביר יותר החשש "כי יסיתך". כפי שמפרש רש"י לפני כן, בפרשת קדושים10, על "איש אמו ואביו תיראו", ש"בכבוד הקדים אב לאם לפי שגלוי לפניו שהבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים"11.
ג. "דבר הכתוב בהווה" – מפורטים רק הקרובים שייתכן ש"יסיתך"
ההסבר לכך הוא: רש"י כבר ציין מספר פעמים12 את הכלל "דבר הכתוב בהווה". גם בפסוק זה עצמו אומר רש"י על המילה "בסתר" – "דבר הכתוב בהווה שאין דברי מסית אלא בסתר". כלומר, הכלל של "דבר הכתוב בהווה", לפי רש"י, אינו חל רק כאשר יש שתי אפשרויות להתבטא ואז בוחרת התורה בלשון של "הווה", אלא שמשום כלל זה אף מאריך התורה בלשונה. ובעניננו, היא מוסיפה את המילה "בסתר".
ובדומה לכך: בפסוק "כי יסיתך..." מדובר על אדם שלגביו ייתכן ש"יסיתך בנך או בתך או רעך אשר כנפשך (זה אביך)"13. כלומר, אדם מבוגר בעל משפחה וילדים מבוגרים מצוי יותר "בהווה" כרגיל14 שהענין של "יסיתך" 150יגיע רק מן הקרובים המוזכרים בפסוק, ולא מאחותו או מאמו15.
ד. שני סוגי ההסתה של האדם מצויים בדרך כלל בקרובים
ההסבר לענין זה הוא: ההסתה "נלכה ונעבדה אלקים אחרים..." אפשרית בשתי דרכים: א) על ידי סיבות בשכל ובאמונה – אדם שהוא בעל כח השפעה על זולתו בעניני אמונה וכדומה, ומסיתו "נלכה ונעבדה אלקים אחרים". ב) עקב עסקי שכנות16 וידידות גדולה של האחד לשני בחייהם – יכול אדם לשכנע ולפתות את זולתו לעבוד עבודה זרה, גם ללא סיבות בהגיון ובאמונה17.
אך מובן, שגם הדרך הראשונה של "יסיתך... נלכה ונעבדה אלקים אחרים" כרוכה בדרך כלל בקירוב ביניהם עקב קירבת משפחה המאפשרת "יסיתך" לדבר חמור כל כך כעבודה זרה, ובמיוחד – "בסתר".
אלה הם, באופן כללי, שני הסוגים שמונה התורה: במקרה של "אחיך מאב או בן אמך מאם" – ההסתה בדרך כלל היא על ידי טעמים בשכל ובאמונה, ויותר מכך האב שיש לו השפעה רבה ביותר על בנו בעניני אמונה. ואילו במקרה של "בנך או בתך או אשת חיקך" ההשפעה אינה על ידי הסברים בשכל ובאמונה, אלא על ידי הקשר הקרוב שבין הילדים והאשה לבין האב והבעל, שהרי זהו ההיפך מהרגיל ש"בנך" או "בתך" או "אשת חיקך" ישפיעו בדרך של שכל ואמונה על האב והבעל לעזוב את עבודת ה' וללכת ל"אלקים אחרים אשר לא ידעת...".
אך כיון שגם הדרך הראשונה של יסיתך "בסתר", על ידי טעמים בשכל ובאמונה, רגיל בדרך כלל כאשר יש קירבת משפחה ביניהם, כדלעיל, לכן כוללת התורה את שני האופנים ביחד ובסדר מלמטה למעלה בקירבה: אחיך מאב (שהוא בעל משפחה כשלעצמו) – שהם קשורים ביניהם בהיותם יורשי האב, וכך הם באים במגע זה עם זה. בן אמך מאם – אליו הקשר חזק יותר, כי יש להם אם אחת, כפי שרואים במציאות18. יותר מכך – הקירבה והשייכות שבין בנך או בתך לאביהם. יותר מכך – הקירבה של "אשת חיקך"19. ומעל לזאת20 – רעך אשר 151כנפשך. ולפיכך מונה אותם התורה בסדר זה21.
ה. "אחות" ו"אם" אינן יכולות להשפיע בדרך כלל בענין זה
לפי זה מובן בפשטות מדוע אין התורה מזכירה את אחותך ואמך: בדרך כלל אין אדם מבוגר ובעל משפחה משלו קשור מאד לאחותו, שגם לה יש בדרך כלל משפחה משלה, עד כדי כך שתוכל להשפיע עליו "בסתר" ולהסיתו "נלכה ונעבדה אלקים אחרים אשר לא ידעת...".
וכך גם לגבי אמך: אמנם, אליה יש לו קירבה, אך אין לה השפעה עליו בעניני אמונה. וגם מצד הרגשות, כאשר מדובר באדם מבוגר, שיש לו כבר ילדים מבוגרים, הרי בדרך כלל – "בהווה" – אין רגשותיו כלפי אמו באופן כזה של התקרבות חזקה, עד כדי כך שתוכל לשכנעו למצב של עבודה זרה22. בשונה מכך, בת או אשה שאתם הוא חי כל הזמן, וקשור אליהם באופן שתיתכן השפעה בענין זה.
ו. יש צורך במסירות נפש
אחת מההוראות שאפשר ללמוד מכאן היא:
כל הדרגות המנויות של "אחיך..." הן דרגות בכחות האדם23 – מדות, שכל וכו'. מכך מובן, שמצד כל הדרגות הללו שבנפש ייתכן ענין של "יסיתך". כלומר, בעבודת ה' אי אפשר לסמוך רק על העבודה שלפי המדות והשכל (טעם ודעת).
יותר מכך: "רעך אשר כנפשך זה אביך" – אב היא דרגת החכמה24 השוללת את ענין העבודה זרה, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא25, ולמרות זאת באה ההוראה עד כמה צריך לקיים "אל תאמין בעצמך"26, שאפילו מצד הדרגה של אב, חכמה שבנפש, אי אפשר להיות בטוחים בהמנעות 152מעבודה זרה, כיון שמתערבת כאן נגיעה אישית – "כנפשך"27, וגם מדרגה זו אפשרי ענין של "יסיתך".
ורואים זאת בקל וחומר28 מן המבואר29 לגבי רבי יוחנן בן זכאי, שאמר30 "איני יודע באיזו דרך מוליכים אותי", למרות שהוא לא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין31, ושמונים שנה למד ולימד תורה32 – אך היה בו ספק מצד פנימיות ועצם נפשו33, כמבואר בתורת החסידות.
וכדי להישמר מ"יסתך... ונעבדה אלקים אחרים", יש צורך בעבודה של מסירות נפש – מסירת הרצון, הנעלה מן החכמה. ואז משפיע הדבר גם על הכחות שמתחתיו34, החל מדרגת החכמה – אב, ולמטה מזאת "אחיך בן אמך...", ולא זו בלבד שיישמרו מ"יסיתך", אלא אדרבה – "אחרי35 ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון"36.
הערות
עמוד 148
- 1. פרשתנו יג, ז.
- 2. בהדפוסים שראיתי נעתקה תיבת "או" באותיות גדולות, כהתיבות שרש"י מעתיק מהכתוב! ואולי י"ל שטעות הבחור הזעצער הוא וגם בזה שצ"ל ד"ה והמשך אחד: אחיך, מאב או בן אמך, מאם. ויש לברר בדפוסים אחרים ובכת"י.
- 3. שגם אלו נמנו בהז' קרובים בר"פ אמור. ולהעיר דשם מקדים "אמו" ל"אביו".
- 4. ראה לקו"ש ח"י ע' 13. וש"נ.
- 5. כבפ' תולדות כח, ה. ועוד.
- 6. באברבנאל כתב: ואולי התורה לא חששה לזכור האב והאם אם לפי שלא יזהיר את הבנים לשוב מאחרי ה' ואם לפי שלא יפול עליהם המשפט כי הרג תהרגנו ידך תהי' בו בראשונה כי איך יצוה את האדם שיהרוג בידיו את אביו ואת אמו אשר החמירה כ"כ בכבודם ומוראם כו'. – אבל (נוסף ע"ז שזה רק לפי פירושו דרעך אשר כנפשך הוא רק ריע כפשוטו. משא"כ לפרש"י ד"זה אביך" הרי אא"פ לתרץ כן. ועוד – גם לפירושו קשה): א) הו"ל לקרא להשמיענו מהו הדין באם יסיתך אביך או אמך. ב) עדיין קשה מדוע לא נאמר גם "אחותך".
עמוד 149
- 7. ראה גו"א כאן.
- 8. וגם עפ"ז מובן מה שלא נאמר בפירוש בהכתוב אביך – ראה פנ"י כאן.
- 9. פרש"י כאן.
- 10. יט, ג.
- 11. באדרת אלי' להגר"א מפרש "או רעך – זה אב, אשר כנפשך – זו אם כו'".
- 12. משפטים כא, כח. כב, יז. כא. ל. וראה בארוכה לקו"ש ח"ו [המתורגם] ע' 137 ואילך, על השינויים והצורך בכל הפירושים.
- 13. הטעם בזה י"ל ע"ד הפשט, כי העונש "ידך תהי' בו בראשונה להמיתו" יתכן בזה דוקא שסיפק בידו לעשות, משא"כ זקן או צעיר ביותר. או י"ל דענין "כי יסיתך גו' אשר לא ידעת" שייך ע"ד הרגיל בזה דוקא, משא"כ בגיל צעיר שאינו בדעה וידיעה רבה כ"כ. וכן לאידך באדם זקן אין רגיל (שאחרים ינסו להשפיע עליו) לשנות אופן החיים שלו ובפרט עד כדי לעבוד ע"ז ש"לא ידעת גו'".
- 14. ועפ"ז מה שכתב רש"י "פירש לך הכתוב את החביבין לך ק"ו לאחרים" – דלכאורה כיון ד"דבר הכתוב בהווה" אין צריך לזה – י"ל ע"ד משנ"ת בלקו"ש ח"ו שם (ס"ט) ש"דבר הכתוב בהווה" מתאים בכלל בדוגמא אחת ולא כשהכתוב מביא ב' דוגמאות ויותר. ולכן הוצרך רש"י לפרש "פירש לך הכתוב את החביבין לך כו'" כדלקמן. ובפשטות י"ל דרש"י שולל הטעות דרק אלה שפירש הכתוב (וטעמו וההוכחה – זיל בתר טעמי').
עמוד 150
- 15. ובפרט שהכתוב נאמר בסגנון של סיפור שבזה יותר מסתבר לומר שהוא מצד "דבר הכתוב בהווה". ראה לקו"ש שם ע' 143 ואילך (ס"ז) ובהערה 35 שם.
- 16. ראה פרש"י במדבר ג, כט. שם, לח.
- 17. ומובן שאי"ז מצד דיבורו (נלכה ונעבדה גו') לבד (ראה דעת זקנים מבעלי התוס' בשם הרב בכור שור), שהרי נאמר "כי יסיתך" שפרש"י "גרוי (אנרייצן)". וראה מלבי"ם לספרי כאן.
- 18. ראה קדושין פ, ב. ראב"ע ובעלי התוס' כאן. וראה וירא כ, יב. ולהעיר מפרש"י תולדות כז, כט.
- 19. להעיר מפרש"י חיי שרה כד, טז. ולהעיר דבר"פ אמור נאמר תחלה "לשארו הקרוב אליו" – אשתו (פרש"י) גם לפני "לאמו ולאביו".
- 20. באברבנאל מפרש שסדרם בכתוב הוא מלמעלה למטה בסדר הקורבא: אשת חיקך רחוקה מקורבת האדם מן האחים והבנים וזכר הרע באחרונה כו'. – אבל: א) זהו לפי פירושו ד"רעך אשר כנפשך" הוא רעך כפשוטו ולא האב. ב) גם לדבריו, צ"ל שבנך או בתך קרובים יותר מאחיך בן אמך אלא שלפירושו "יותר רחוק שיתפתה אדם מהם כי הם ראויים לקבל את מוסר האב כו'. ג) לפי' רש"י "פירש לך הכתוב את החביבין לך" – הרי נראה במוחש שהנאמר מאוחר בהכתוב חביב יותר.
עמוד 151
- 21. עפ"ז מובן מה שרעך כפשוטו (שנכלל ברעך אשר כנפשך כנ"ל) חשיב לאחר בנך או בתך או אשת חיקך, כנראה במוחש שלריע חביב עליו – יש השפעה גדולה יותר מבני המשפחה. וראה אברבנאל.
- 22. להעיר מפסל מיכה – שופטים יז. ושם, ג: "ותאמר אמו גו' מידי לבני לעשות פסל גו'". אבל שם י"ל: א) שהיא לא השפיעה עליו לעבוד ע"ז כי הי' עובד בלא"ה, ורק לעשות הפסל (ראה שם, ה: "והאיש מיכה לו בית אלקים גו'"). וראה פרש"י תשא לב, ד. סנהדרין קג, ב. ובפרש"י שם. ב) מקרה בלתי רגיל שגנב מתחלה מאמו, ועוד י"ל. ולהעיר מצרור המור כאן.
- 23. ראה אוה"ח בביאורי חסידות ב"ארצך מולדתך בית אביך" – ד"ה לך תרס"ו, תרס"ז, תש"ב, תש"ה. ובכ"מ.
- 24. תניא פ"ג.
- 25. פי"ח.
- 26. אבות פ"ב מ"ד.
עמוד 152
- 27. ועפמש"נ: כי השוחד יעוור עיני חכמים (שופטים טז, יט).
- 28. שהרי בנוגע לריב"ז הוא לענין גורל שבנפש, בחי' עצם הנשמה, כמבואר במקומות שבהערה הבאה.
- 29. אוה"ת פנחס ע' א'נט ואילך. וראה גם ד"ה אך בגורל תרכ"ו ותשל"ה. וראה לקו"ת ויקרא נ, סע"ד. ד"ה אשרנו תרפ"ח ותרצ"ו (סד"ה להבין כו' הי' בעינך קיצורים לתניא ע' מא ואילך). וראה לקו"ת מסעי (צ, ב) באו"א.
- 30. ברכות כח, ב.
- 31. סוכה כח, א.
- 32. ר"ה לא, סע"ב. סנהדרין מא, א.
- 33. ומה שנאמר בזה הל' "יחידה" (ראה אוה"ת שם) אף שבבואה דבבואה לית להו – הכוונה לבחי' (משיחת ש"פ ראה תשל"ב) שם) אף שבבואה דבבואה לית להו – הכוונה לבחי' מקיף דחי', ומצד בחי' יחידה שבנפש אין שום נתינת מקום לההיפך ח"ו – ראה ד"ה אשרנו שם ונק' ג"כ יחידה בד"כ (ראה ספר המאמרים עת"ר ע' קסב).
- 34. ראה ד"ה אשרנו שם.
- 35. פרשתנו יג, ה. ולהעיר שג"ז נאמר (בפרשה שלפנ"ז) בהמשך לזה שלא תשמע אל הדברים – "נלכה אחרי אלקים אחרים אשר לא ידעתם גו'".
- 36. פי' דרגות אלו – בדרושים עה"פ: לקו"ת פרשתנו יט, ב ואילך. סידור כג, סע"ד ואילך. אוה"ת פרשתנו ע' תרפ ואילך.
רש"י על במדבר ג׳:כ״ט - הטקסט מספריא
משפחת בני קהת יחנו … תימנה. וּסְמוּכִין לָהֶם דֶּגֶל רְאוּבֵן הַחוֹנִים תֵּימָנָה — אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, לְכָךְ לָקוּ מֵהֶם דָּתָן וַאֲבִירָם וּמָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים אִישׁ עִם קֹרַח וַעֲדָתוֹ, שֶׁנִּמְשְׁכוּ עִמָּהֶם בְּמַחֲלָקְתָּם (תנחומא):
משפחת בני קהת יוחנו … תימנה THE FAMILY OF THE SONS OF KOHATH SHALL ENCAMP … SOUTHWARD — and next to them was the division of Reuben who, too, were encamped in the South (cf. Numbers 2:10) — “Woe to the wicked, woe to his neighbour!” It was on this account (on account of the friendship caused by this proximity) that some of them (the Reubenites) — Dathan and Abiram and 250 men (who were also mostly Reubenites, cf. Rashi on Numbers 16:1) — were punished together with Korah and his congregation, (cf. Numbers 16:32 ff.), because they were dragged into the quarrel with them (cf. Midrash Tanchuma, Vayera 12).
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
משנה אבות ב׳:ד׳ - הטקסט מספריא
הוא היה אומר. עשה רצונו כרצונך. כדי שיעשה רצונך כרצונו. בטל רצונך מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך. הלל אומר אל תפרוש מן הצבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך. ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע. ואל תאמר לכשאפנה אשנה. שמא לא תפנה:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשל"ב לקו"ש חי"ט ע' 148