ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך יט ראה שיחה ד

153

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

שיחה ד

ראה

א. מצות הענקה בזמן הזה לפי ספר החינוך

בקשר למצות הענקה, שחייב האדון להעניק לעבד המשתחרר¹, נאמר בספר החינוך² שלמרות שחיוב המצוה חל רק "בזמן שהיובל נוהג" (שכן בזמן שאין היובל נוהג אין דין של עבד עברי) – אפשר בכל זאת ללמוד מכך, שגם בזמן הזה: "ישמע חכם ויוסף לקח שאם שכר מבני ישראל ועבדו זמן מרובה, או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו ה' יתברך".

על כך אומר ה"מנחת חינוך", שהלקח ממצות הענקה לשכיר בזמן הזה, שמצד "מוסרו הטוב" של המעביד עליו להעניק לו "בצאתו מעמו" – הוא רק לפי הדיעה³ שחובת הענקה חלה הן לגבי עבד שמכרוהו בית־דין והן לגבי עבד שמוכר עצמו.

אבל לפי הדיעה⁴ שמצות הענקה נאמרה רק לגבי עבד שמכרוהו בית־דין (וכפי שהגמרא⁵ לומדת זאת מן הפסוק⁶

ד "הענק תעניק לו" – "לו ולא למוכר עצמו"⁷) הרי הטעם של מצות הענקה אינו "מצד המוסר" ("ומי יודע מאיזה טעם") – שכן "מצד המוסר" אין מקום לחלק בין שני סוגי העבדים – ולפיכך אין ללמוד מכאן ביחס לשכיר בזמן הזה.

אלא שה"מנחת חינוך" נשאר בקושיא: הרי הרמב"ם⁸ פוסק שהענקה נוהגת רק לגבי "מכרוהו בית־דין" ואילו לפי ה"חינוך" יוצא שחיוב הענקה הוא גם לגבי "מוכר עצמו", לא שכיח שהרב המחבר (=החינוך) יהיה נוטה מדעת הרמב"ם, אם לא שפירשה להדיא.

ב. שני ההסברים לאי־ חלות חובת הענקה לגבי "מוכר עצמו"

וי"ל לתרץ ולבאר:

את הלימוד שהענקה נוהגת רק במכרוהו בית־דין ולא במוכר עצמו ניתן לפרש בשני אופנים:

א) החידוש שבהענקה הוא שיש להעניק לעבד שמכרוהו בית־דין (הענק תעניק לו), ומאחר שהכלל הוא "אין לו

הערות

1. פרשתנו טו, יג־יד.
2. מצוה תפב בסופה.
3. דעת ר"א – קדושין יד, ב. תוד"ה ואידך (הב') שם טו, א.
4. ת"ק קידושין שם. וכ"ה דעת רוב הפוסקים – נסמנו באנציקלופדיא תלמודית ע' הענקה (ע' תרעח). וא"כ דברי החינוך – לפי פי' המנ"ח (אבל ראה לקמן בפנים סוס"ג) – אינם להלכה.
5. שם טו, א.
6. פרשתנו שם , יד.
7. או מפני שלא יליף הגז"ש שכיר שכיר – שם יד, ב. ובש"ך חו"מ (ספ"ו סק"ג. מריטב"א שם טו, א) שכ"ה גם למסקנת הגמרא, ושכן ס"ל להרמב"ם. עיי"ש. וראה לקמן הערה 10, 20.
8. הל' עבדים פ"ג הי"ב.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.