שיחה א

156שיחה א

156 לקוטי

וזאת הברכה

א. איתא ברמב"ם: (והוא ממשנה וגמראי); ,משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו . . ומה הן קורין . . (וממשיך ומונה הקריאות של כל המועדות) וביו"ט אחרון (של חג הסוכות) קורין כל הבכור . . ולמחר קורין וזאת הברכה".

והנה מהטעמים לקריאת ,זאת הברכה" ביו''ט האחרון של חגה"ס, אי' במחזור וויטרי' -- ,כדי לסמוך שמחת התורה שזכו לסיימה לשמחת החג שכן נכפלה שמחה במקרא בשמע"צ לפי ששמחת החג מרובה".

אבל מזה שברמב"ם (ובגמרא) באה הלכה זו שבשמח"ת ,קורין וזאת הד ברכה", בהמשך ל,משה תיקן להם לישראל שיהו קוראין בכל מועד ענינו" -- ואילו בהתחלת דבריו', בשהוא מפרט סדר קריאת התורה של שבתות השנה ,מתחילין בשבת שאחר חגה"ס וקורין בסדר בראשית בשניי אלה תולדות . . (הוא סותם ואומר) עד שגומרין את התורה בחגה"ס" מבלי לפרש שגומרין את התורה בחאת הברכה ביו"ט האחרון של חג -- משמע, שהשייכות ד,וזאת הברכה" ליו"ט האחרון של חג היא (לא רק

1) הל' תפלה פי"ג ה"ח ואילך. 2) מגילה לא, א,

3) סי" שפה.

6 שם רפי"גב

מצד שהיא סיום התורה ומטעם לסמוך שמחה לשמחה', אלא) לפי שיש בפרשה זו ענין המועד.

ב. ויובן בהקדים ביאור הקושיא המובאת בדרושי חסידות +: ;מהו ה" שייכות לשמוח שמחת תורה ביום השמע"צ והלא בשבועות הוא זמן מ'"ת, וא"כ אז הי' צ"ל קביעת שמחה זו דהאי יומא דקא גרים". ומבואר שם התירוץ ע"ז, שהשמחה דשמח"ת היא על הלוחות השניות ** שניתנו ב יוהכ"פ, ומצד לוחות אלו הוא מה שנוהגין לעשות חדוה ושמחה בשמע"צ (,שהוא יום האחרון שאחר יוהכ"פ" ', וכדלקמן).

והנה ידוע דפנימיות התורה ,נש" מתא. דאורייתא", ונגלה דתורה --

5) ועאכו"כ שהיא לא רק ,כדי לסמוך ברכת המלך (שלמה) לברכת משה" (מחו"ו שם. אבודרהם סדר תפלת סוכות). או ,;לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בבוכת משה רבינו שבירך את ישראל* (ר"ן מגילה פ' בני העיר).

66 אוה"ת שמע"צ ע' א'תשעט ואילך. דייה ביוהשמעייצ תרס"ז (בתחלתו ובסופו), תש"ו (בתחלתו), ועוד.

*6) בתורה שבכתב (או במקום ששייך לתושב*כ) בכ*מ לוחות ל' זכר (תשא לדו א. ועוד) משא'"כ בש"ס וכו וראה חולין קלז, ב. ולהעיר ג"כ מתור"ה שתי (מנחות צד, א).

ד) אוה"ת שם ס"ע א'תשעט, וראה גם שם ע' א'תשפו ואילך, תרס"ז שם (בסופו).

157לקומי

<גופא דאורייתא"' אינן ב' תורות ח"ו, כ"א תורה אחת היא שלימה: ושמות אלו עצמם מוכיחים ומודיעים שהן שנשמתא" (פנימיות) ו/,גופא" (נגלה) של עצם אחד. ומזה מובן שכל ענין בפנימיות התורה הוא בהתאם לכמו שהוא בנגלה דתורה. ועפ"ז צריך ביאור -- על פי נגלה מהי הקושיא בקביעות שמחת תורה בשמע"צ -- הרי מפורש בשו"עי הטעם ע"ז ,לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה".

והנה בפשטות י"ל שהקושיא שבחסידות (למה לא הוקבעה שמחת התורה בזמן מתן תורתנו בחגה"ש) היא על התקנה מעיקרה; מדוע תקנו מעיקרא להתחיל קריאת התורה בשבת שלאחרי חגה*ס ולגומרה, בשמחה, בשמע"צ -- הלא לכאו' הי' מתאים יותר (להתחילה ו)לסיימה (בשמחה) בחגה"ש שבו ניתנה התורה לישראל ? וע'ז בא התירוץ (בחסידות), שביוהכייפ ניתנו לוחות האחרונות, שפז'ג ,ביום חתונתו זה מ"ת"י, שהם ,כפלים לתושי'"יי לגבי הלוחות הראשונות, ולכן דוקא בהם הוא עיקר השמחה.

ג. אולם באמת י"ל שהקושיא תתכן גם לפי התקנה שגומרין את התורה בשמח"ת ולא בחגה"ש, ואעפ''כ מסתבר לומר שבחגה"ש בהיותו זמן מתן תו-

ואת הברכח א

רתנו, הי' צ"ל קביעות שמחה מצד ,גמרה של תורה" *י ; והוא ע"פ מש"כ רש'ייי בשם אזהרות הרס"ג שבעשהיד כלולות כל התרי"ג מצות, וא"כ בומן מתן תורה (ועשה"ד) הרי ישנה כבר ,גמרה של (נתינת כל ה)תורה" -- ולכאו' יום ,גמרה" של תורה באופן זה, היינו שכולה מתחלתה ועד סיומהת כלולה בנתינתה. ראוי לעשותו יום שמחה. ואדרבא אופן זה

. קרוב ודומה יותר להמאורע שממנו

למדין שעושין שמחה זו, דאיתא במדרש +3::; ,א"ל הקב"ה שלמה חכמה שאלת לך כ' חייך החכמה והמדע נתון לך כו' מיד ויקץ שלמה והנה חלום א"ר יצחק חלום הי' עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק צפור מצוצי והוא יודע מה מצוצי מיד ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו א"ר אלעזר מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".

158188 לקוטי

ואף שהתכללות זו של כל (התורה ו)המצות בעשה"ד (בהלוחות הראשו" נות) היא בהעלם, ובגילוי ניתנו רק העשהיד -- מ"מ בנתינתן לבנ"י הרי נתונה להם (אם שבאופן בלתי גלוי) כל התורה והמצוה", וע"ד מאמר רז"ל הפך בה והפך בה דכולא בה*'. ונתינה זו של כל התורה במ"ת - דייה לעשות שמחה ביום סיומה. והרי עושים סעודה ושמחה בסיום אפילו מס' אחת בלבד *'.

ומכיון שכל הגילויים וההמשכות חוזרים וניעורים ונמשכים מדי שנה בשנה וכו' *י, הרי מובן שבכל חגה"ש, זמן מתן תורתנו, חוזר ומתחדש הענין דמתן תורה יי והרי קורין פ' מתן

\זאת הברכהא

תורה ועשה"ד -- גמרה של (נתינת ה)תורה. וא"כ -- אז הי' צריך להיות שמחה ל,גמרה של תורה".

ד. וביאור התירוץ בזה:

ההפרש שבין חגה"ש לשמע"צ: ה" לוחות (עשה"ד וכל הרמוז בהם) ה" ראשונות, היו באופן של מתנה לבנ"י מלמעלה ; משא"כ בשמעיצ שבו גומרים את התורה, היינו שבנ"י לומ" דים אותה במשך כל השנה ועד שגומרים כל התורה -- עבודת ויגיעת בנ"י יי. ובזה יובן שהשמחה על ,גמרה של תורה* היא דוקא בשמע"צ ולא בחגה"ש ;

שמחה שלימה בקבלת איזה דבר לא תתכן אלא כשאינו ,נהמא דכסופא"*י, ובנדו"ד הרי שמחה זו שייכת בשמע"צ שבו גומרין את התורה הנלמדת, היינו התורה הנקנית ג"י עבודה ויגיעת [וגם זה שהוא בבח" לא ידע מאי קאמר -- שגם עליו לשמוח בשמח"ת -- הנה אף שלא ידע, מ"מ ,קאמר" עכ"פ. ובזה מתבטאת עבודתו].

משא"כ בחגה"ש, אע"פ שגם בו הוא .גמרה של תורה" (ולכאו' באופן נעלה

שהיא התחדשות פרטית (ד"ה ועשית חג"ש תש"ה פמיה). .

1 ועדיז הויע לוחות שניות, כדלקמן בפנים.

159יותר, שהרי לימוד התורה ע"י האדם למטה אינו בערך לגילוי התורה מלמעלה במ"ת), בכ"ז מכיון שזה בא במתנה, בלי עבודה ויגיעה, אין השמחה שלימה (ועיד אדם רוצה בקב שלו מט' קבים של חבירו*).

ויתירה מזו:; כשהמדובר בדבר שאי אפשר לו לאדם להשיגו בעבודתו, כ"א רק ע"י שיקבלו במתנה (וע"ד הנ"ל בחכמת שלמה), הרי קבלתו תגרום לו שמחה -- אף שאינה שלימה כבדבר שהשיגו ע'י עבודה; משא"כ בדבר שאפשר להשיגו ע"י עבודה, והוא מקבלו באופן של ,נהמא דכסופא", בלי עבודה ויגיעה, הרי השמחה מעורכת בצער על אשר לא יגע כףה וקיבלה עִי"ז. ובפרט שבנדו"ד. הרי נתינת התורה בחגה"ש היתה בכוונה שאח"ב ילמדו אותה,

ולכן אין קובעין שמחה מיוחדת ב,גמרה של תורה* זו

ומובן הענין לכל או"א -- דמכיון ששמחת התורה שייכת לכאו"א*, ומשתתפים בה גם נשים וטף, לכן גם

3 ב"מ לח, א. וראה ככהנ"ל מכתב כללי (ושיחות) "א ניסן תשליב (נדפס בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קהת תשל"ו) ע' שמג ואילך) ובהז נסמן שם.

4 ועוד יותר משמחת ביה"ש * שרק .חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין", אבל כל העם באין לראות ולשמוע **, משא"כ

\ואת הברכ\ א

טעמה צ"ל מושג לכאו"א -- גם לקטן ביותר ;

כי גם אצלו מתעוררת שאלה הנ"ל : למה לא קבעו שמח"ת בחגה"ש 1 -- שגם הוא יודע שאז .זמן מתן תורתנו" -- וע'"ז משיבים לו ומסבירים בדוגמא מיני' ובי': כשמקבל התורה כשעודנו בקטנותו, ובהסברה : תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב -- בכלז מובן, שבתור יורש התורה נתונה לו, אמנם עדיין קטן הוא מלהבינה ולהשיגה, ולכשיגדל יביגה ובטוב טעם הרי ביחד עם השמחה מתעורר בו צער מזה שאינו מבינה עכשיו, ואין שמחתו בשלימות.

ה. והנה ביאור הנ"ל מתאים עם המבואר בכמה דרושי חסידות (מהנ"ל), שטעם הקביעות של שמח"ת בשמע"צ הוא מפני לוחות האחרונות שנתנו ביוהכ"פ (שזהו גם הטעם שתקנו ש<גמרה של תורה" (היינו גמר לימוד התורה ע"י האדם, כנ"ל) תהי' בשמע"צ *5) :

כללות ההפרש בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות הוא** בהלוחות עצמן, דלוחות הראשונות היו ,מעשה 160100 לקוטי אלקים גו' מכתב אלקים" *:, ולוחות האחרונות היו רק <מכתב אלקים", אבל הלוחות עצמם היו מעשה ידי משה::. וזוהי גם הסיבה לההפרש בפעולתם בישראל ובעולם:

בלוחות הראשונות ארז"ל : ש;אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל . . אין כל אומה ולשון שולטת בהן", אמנם בנתינתם של הלוחות האחרונות נתחדש ענין היגיעה בתורה. והיינו דמ" צד לוחות הראשונות מקבלים בנ"י את התורה כמו שהיא נמשכת מלמעלה, בבחי' אור ישר, ובהגילוי מלמעלה הרי לוחות הראשונות הם נעלים מלוחות האחרונות; אבל ע"י הלוחות האחרונות נתחדש ענין העבודה ויגיעה בתורה בכח עצמה בבחי' אור חוזר, שדוקא עי"ז ממשיך ממדריגה עליונה יותר בתורה מדרגא הנמשכת מצ"ע. ולכן דוקא בשמח"ת (שהוא הסיום דמ"ת שביוהכ"פ '), הוא עיקר השמחה על התורה.

וה והנה בדרושים הג"ל ?9 מבואר עוד ביאור בטעם הקביעות של שמח'ית בשמע"צ -- מצד לוחות שניות :

לוחות הראשונות הם כנגד בח" צדיקים, דבעת נתינתם עמדו בנ"י במדרי' צדיקים דכתיב:י ,ויחן שם

\ואת הברכה ג

ישראל כו' כאיש אחד", והקדימו נעשה לנשמע:י ובעת שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן:י; אבל לוחות האחרונות הן כנגד בחי' בע"ת. כי בעת קבלתם היו בנ"י בבחי' בע"ת. ולכן נקבעה השמחה דוקא על נתינת התורה שהיתה ביוהכ"פ לבחי' בע"תי כי עיקר השמחה ויתרונה הוא דוקא מקירוב הבא אחר הריחוק.

וגם זה עולה בקנה אחד עם המבואר לעיל, דשמח"ת הוא דוקא מצד ,גמרה של תורה" באופן של לימוד ויגיעה ולא ע"י מתנה מלמעלה - ובהקדים ביאור ההפרש בין צדיק לבע"ת *י, שהוא בשתים: א) בעבודת האדם בעצמו ועם עצמו, ב) בפעולת עבודתו בעולם :

א) בעבודת עצמו: עבודת הצדיק היא, כמו שהאלקים עשה את האדם ישר יי -- ועבודה זו היא מצד טבעו, כי יהודי אינו יכול בטבעו להיות נפרד מאלקות, וצדיק שאין בו שליטת (וההעלם ע"י) היצר, עבודתו היא מצד טבעו [וגם מצד השבועה שמלמע' ,תהי צדיק" *:] ;

משא"כ בע"ת שחטא ופגם ועבר

3 שבת קמו, חיב קצג, ב.

4 ראה בזה לקו"ש ה"ט 9' 634 ע' 6. לקו"ש ח'יי ע' 84 ואילך, ובהנסמן שםי

6 ספיג דנדה (ל, סע"ב). וגם שבועה מל' שביעה, היעו שנותנים לו כחות מל" מעלה שיהי' צדיק (ראה קיצורים והערות לתגיא ס"ע גז ואילך).

161את הדרך, הרי כשם שהשינוי (תשובתו) הוא ע"י הבע"ת עצמו, כמו כן עבודתו בתומ"צ היא בעיקר בכה עצמו -- ,בחילא סגיא"'י.

ב) ועד"ז בפעולת עבודתם בעולם : כשם שעבודתו של הצדיק בעצמו היא בזה שמגלה את הכחות שניתנו לו מלמעלה מהכח אל הפועל, כמו כן הוא בהדירה שעושה לו יתברך בתחתונים, שהיא נעשית ע'"י שמברר דברי הרשות השייכים (בכח עכ"פ) לקדושה, ונמצא שעשיית ה,דירה" בעבודתו אינה באופן שיש בזה התחדשות ממש, אלא רק שמוציאה ומביאה (מן הכח) אל הפועל; וא"כ אי"ז שולל לגמרי את ה;נהמא דכסופא" שבפעולתו, מאחר שיסוד עבודתו הוא מתנה מלמעלה* (הכחות שניתנו לו מלמעלה, משביעים אותו כו -- ועד"ז בגילוי הדירה בתחתוגים).

משא"כ בע"ת, שהוא מברר ומעלה גם הזדונות עד שנהפכו לזכיות *י, היינו שפעולתו היא גם בדברים המנגדים לאלקות (גקה"ט) לעשותם ;זכיות" -- כלים לאלקות: הרי עבודה זו אינה באופן של גילוי מהכח אל הפועל, אלא התחדשות ממש 5" ונמצא שדוקא עבודת הבע"ת מושללת לגמרי מ,נהמא דכסופא", בהיות

\וזאת הברכ\ א

שהן עבודתו עם עצמו והן עבודתו בעשיית ה,דירה לו ית'", ה"ה בכח עצמו, בחילא יתיר, עד שמהפך מרע ממש לטוב וקדושה.

ועפ"ז יובן דב' הביאורים נקודה אחת משותפת בשניהם: מעלת עבוד דתו של האדם בכוחו ויגיעתו, שהיא נקודת הטעם בביאור הא' -- שלכן שלימות השמחה ב;גמרה של תורה" היא רק ביו"ט האחרון של חג (שמ" ח'ת) -- והיא היא נקודת היסוד בביאור הב' שהשמחה דשמח"ת היא מצד הלוחות האחרונות שניתנו לבעלי תשובה.

זה עפ'י כהנ"ל מובנת השייכות ד,זאת הברכה" ל;ענין המועד" דד שמע"צ ** :

בתחלת פ' ברכה מדובר בלוחות הראשונות : ,הוי' מסיני בא גו'", וע'יז נאמר ,תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", מורשה ל' ירושה**, היינו שניתנה ובאה בירושה, בדרך ממילא ולא ע"י עבודה ויגיעה :י. והסיום דפ' וזאת הברכה (שהכל הוד לך אחר החתום") הוא ,לעיני כל ישראל", שקאי על שבירת הלוחות *י, ,שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם,

והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנא- 16212 לקוטי מרי+ אשר שברת ישר כחך ששברת" יי, שבזה מרומז עילויים של הלוחות האחרונות לגבי לוחות הראשונות (שלכן אמר לו ישר כחך ששברת), כי דוקא ע"י שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיני כל ישראל, פעל בכל ישראל (גם באלו שלא חטאו בעגל) עבודת התשובה -- עבודה בכח עצמו.

וכאשר נתקבלה תשובתם במילואה, אז נתן להם הקב"ה את הלוחות שניות, שבזה הראה לעין כל שהוא ית' קבל תשובתם ונתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם:י ונתן להם לוחות שניות, היינו שגם בתורה תהי' העבודה ויגיעה -- לימוד הד תורה בכח עצמו.

וכאשר באים לשמע"צ לאחר ז' ימי הסוכות, הזמן שכל ההמשכות נקלטות בפנימיות י*+, וגם בחי' התורה שנתנה בלוחות שניות, הרי אז באה השמחה האמיתית והשלימה בלימוד האדם בתורה בכח עצמו".

וזאת הברכה א

בשלימותה -- שהרי

ולכן לאחר סיום התורה <לעיני כל ישראל", מתחילין לקרות תיכף <בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כי ע"י עבודת האדם בלימוד התורה בכח עצמו (ועד"ז -- בעבודת הבע"ת שהיא בכח עצמו ובבחי' התחדשות ממש) נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית יי שהוא מוסיף ומשפיע כביכול במעשה בראשית" -- כי שותפות בשלימותה היא כששניהם שותפים שווים לגמרי. ולכן הצדיק שעבודתו היא רק לגלות מהכת אל הפועל (הן הכחות שלו, והן בהדירה שעושה בעולם) אין ה;,שותפות* הקב"ה בורא 163ומהווה מאין; אבל כשעבודתו היא בכח עצמו, הבע"ת שעבודתו היא התחדשות ממש בהבריאה, כג"ל, ועד שעושה מדבר הפכי דבר הרצוי -- מעולם דלא ,הניין לי (להקב"ה) עושה עולם ד,הניין לי*9 -- ע"ז נעשה דומה לבורא -- שותף בשלימות להקב"ה, ובורא** שמים וארץ <חדד

זאת הברכהא

שים" שנרגש בהם ש,ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה"", ומסייה עיןי להאדם למלאות שליחותו ועד בודתו בעולם.

ובאוה"ת בראשית (רנח, ב) -- כקאי על כל בנ"

6 ראה ג"כ לקו"ת סד"ה ה' לי בעוזרי.