159
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
יותר, שהרי לימוד התורה ע"י האדם למטה אינו בערך לגילוי התורה מלמעלה במ"ת), בכ"ז מכיון שזה בא במתנה, בלי עבודה ויגיעה, אין השמחה שלימה (ועיד אדם רוצה בקב שלו מט' קבים של חבירו*).
ויתירה מזו:; כשהמדובר בדבר שאי אפשר לו לאדם להשיגו בעבודתו, כ"א רק ע"י שיקבלו במתנה (וע"ד הנ"ל בחכמת שלמה), הרי קבלתו תגרום לו שמחה -- אף שאינה שלימה כבדבר שהשיגו ע'י עבודה; משא"כ בדבר שאפשר להשיגו ע"י עבודה, והוא מקבלו באופן של ,נהמא דכסופא", בלי עבודה ויגיעה, הרי השמחה מעורכת בצער על אשר לא יגע כףה וקיבלה עִי"ז. ובפרט שבנדו"ד. הרי נתינת התורה בחגה"ש היתה בכוונה שאח"ב ילמדו אותה,
ולכן אין קובעין שמחה מיוחדת ב,גמרה של תורה* זו
ומובן הענין לכל או"א -- דמכיון ששמחת התורה שייכת לכאו"א*, ומשתתפים בה גם נשים וטף, לכן גם
3 ב"מ לח, א. וראה ככהנ"ל מכתב כללי (ושיחות) "א ניסן תשליב (נדפס בהגש"פ עם לקוטי טעמים מנהגים וביאורים (קהת תשל"ו) ע' שמג ואילך) ובהז נסמן שם.
4 ועוד יותר משמחת ביה"ש * שרק .חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין", אבל כל העם באין לראות ולשמוע **, משא"כ
\ואת הברכ\ א
טעמה צ"ל מושג לכאו"א -- גם לקטן ביותר ;
כי גם אצלו מתעוררת שאלה הנ"ל : למה לא קבעו שמח"ת בחגה"ש 1 -- שגם הוא יודע שאז .זמן מתן תורתנו" -- וע'"ז משיבים לו ומסבירים בדוגמא מיני' ובי': כשמקבל התורה כשעודנו בקטנותו, ובהסברה : תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב -- בכלז מובן, שבתור יורש התורה נתונה לו, אמנם עדיין קטן הוא מלהבינה ולהשיגה, ולכשיגדל יביגה ובטוב טעם הרי ביחד עם השמחה מתעורר בו צער מזה שאינו מבינה עכשיו, ואין שמחתו בשלימות.
ה. והנה ביאור הנ"ל מתאים עם המבואר בכמה דרושי חסידות (מהנ"ל), שטעם הקביעות של שמח"ת בשמע"צ הוא מפני לוחות האחרונות שנתנו ביוהכ"פ (שזהו גם הטעם שתקנו ש<גמרה של תורה" (היינו גמר לימוד התורה ע"י האדם, כנ"ל) תהי' בשמע"צ *5) :
כללות ההפרש בין לוחות הראשונות ולוחות האחרונות הוא** בהלוחות עצמן, דלוחות הראשונות היו ,מעשה
הערות
- 1. *) שמי שלא ראה שמחת ביה*ש לא ראה שמחה מימיו (משנה סוכה נא, א).
- 2. **) ראה משנה שם, רמב"ם הל' לולב פ"ח הי"ד.
- 3. בשמח"ת הרי מנהג ישראל *** שגם נשים וטף שמחים.
- 5. הקושיי שבסו"ס ב/
- 6. כמבואר כתש*ו שם פל"ד. ובד"ה ויתן לך תרס"ו.
- 6. ***) שתורה היא (ראה ירושלמי פס" חים פ"ד ה"א. בתוד*ה נפסל (מנחות כ, ב): מנהג אבותינו. וראה גם מנהגים ישנים מדורא ע' 155. מהרי"ל הובא ברמ"א שו"ע
- 7. יו"ד שעו ס*ד).
משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב ח׳:י״ד - הטקסט מספריא
מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת י"ט כסלו, ה'תשכ"ג לקו"ש חי"ד ע' 159
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.