שיחה א

96שיחה א

6 לקוטי

א עה"פ <וספרתם לכם ממחרת השבת גו' שבע שבתות תמימות תהיינה'י איתא במדרש': ,תני ר' חייא כתיב שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי [הן תמימות י] בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם". ופירש במ"כ (בשם הרוקח): ,בשבא ר"ח ניסן בשבת. יבא פסח בשבת ויתחילו בספור במוצאי שבת. ואז הן השבתות תמימות כששת ימי בראשית". ומ"ש.,בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם" -- ,לסימן נקט". כי כשחל פסה בשבת אזי המשמרות ,ישוע ושכני'* לא עבדו בביהמ"ק בין פסח לעצרת (כמבואר בארוכה במייכ שם)י

וצריך להבין: פירוש הכתוב ב+ממחרת השבת" היא לכל הדיעות [לא ,ממחרת שבת בראשית", כ"א] +ממחרת יו"ט" *. והיינו שגם כשחל פסח באחד משאר ימי השבוע, התחלת הספירה היא ממחרת הפסח ולא ממחרת השבת שלאחר הפסה (כדעת הבייתוסים *). ומזה מובן', שהבא

1) פרשתנו כגג,

2) קה"ר פ"א, ג.

3) מכ שם.

) תו"כ (ורשיי) עֶה"פ. מנחות סה, ב.

5) מנחות שם, סע"א, פרש"י -- חגיגה יו, א; ר"ה כב, בי

66 במס' מנחות סה, ב הוכיח ריב"ו נגד דעת הביתוסים : ,כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה הא כיצד כאן ביו"ט, שחל להיות בשבת כאן ביו"ט שחל להיות באמצ השבת". והיינו (ראה פירוש רביו

תיכף לאח"ז'! ,שבע שבתות תמימות" פירושו שבע שבועות שלימות במנינם * ובמעל"ע וכמרז"ל * ,אימתי

אבל שם אפ"ל שדחם בקש וליי לא ס"ל, וכמפורש בזה דרכו של ריב"ז בנוגע לצדוקי ש,לא הי' חפץ לגלות לו טעמו של דבר זאסור לגלות להם טעמי תורה" * -- דמזה מובן שבאם אפשרי** אסור שלא לדחותם בקש. ועפ"ז (דזהו רק דחי' בקש וטעם האמתי הוא כשאר הטעמים שהובאו שם) יתורץ : א) פשיטות ריב"ז ,מנין לכם" (הממחרת השבת -- כפשוטו), ב) הרי גם לריב*ז ייל ד,שבת" כפשוטו והמשך הכתוב הוא: וספרתם לכם (כשחל יו"ט בשבת) ממחרת השבת גו' (כשחל באמצע השבת) תספרו חמשים יום, ג) הא דבתו"כ לא הובאו כלל דברי ריב"ז (אף דהובאו גם במגלת תענית). וראה לקו"ש חי"ט פ' 4 ובהערה 26 שם.

7 ובפרט שרוב השנים אין היו"ט (דפ" סה) חל בשבת.

9 מנחות סו, א, וכיה בתו"כ ורש"י שם.

*) רשבים ב*ב קטז, רע"א.

**) משא*כ כשאי אפשר שאז צריך לענותו (שבת ל, ב) ולכן בב*ב (ש8) רק מעיקרא לא גילה כו', 97אתה. מוצא שבע שבתות תמימות בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב", וכיו"ב -- ואיך אפשר לפרש שאיד מתי השבתות ,תמימות" -- רק בזמן שחל פסה בשבת, משום שאז הן .תמימות" בסדר ספירתן ,כמו ששת ימי בראשית"*'!

ועוד תמוה: אם כוונתו של המדרש להסביר (כפי הנראה) כפשוטו, שאי אתה מוצא את הענין ד,תמימות" אלא באופן שמתחילים לספור במוצ"ש, הול"ל בלשון קצרה וברורה ומובנת לכל ,בזמן שחל פסח בשבת" (וכיו'"ב) -- ומה צורך בסימן, ולמה להשמיענו זה ע"י סימן כזה (,בזמן שאין ישוע ושכני' ביניהם"), המובן רק לאחרי ידיעת סדר המשמרות, ושנתקנו ע'י שמואל ודוד**: כו"כ דורות לאחרי התחלת קיום מצות ספה"ע?

ב. ועכצ'ל בדברי המדרש, שבה" פירוש ד,אימתי הן תמימות" (כשהן ,כמו ששת ימי בראשית") אין כוונתו להענין דספה"ע כפשוטו [שהרי הציווי .שבע שבתות תמימות תהיינה" חל זמתקיים כל אימת שמתחילין לספור, כנ"ל], כי אם להמדרש שבזה ול,רמז משרשי המצוה":י, דמצות ספה"ע: שכאשר פסח הוא בשבת והמנין של ימי הספירה הוא כפי הסדר ד,ששת ימי בראשית", הרי אז ה;שבע שב" תות" דספה"ע הן <תמימות" גם בפנימיות ענינם -- מעלה נוספת על

*9) ראה גם לקו"ש תכ"ב ס"ע 143 ואילך. 0) כ"ד משמרות (תענית כז, א. רמביים הלי בלי המקדש םפ"ך, ה).

1) בלשון ס' החינוך בסוף הקדמתו.

אמ\רא

ה,תמימות"

שישנה בהן בשאר השנים 'י,

וזהו הטעם שהמדרש אינו אומר בפירוש ,אימתי הן תמימות בזמן שחל פסת בשבת" -- כי אז ה" מקום לומר שכל הענין ד,תמימות* הוא רק כשחל פסח בשבת. ולכן אומר ענין זה (בזמן שחל פסח בשבת) רק ע'י סימןיי -- בכדי לרמז [ע"י אי אמירתו בפירוש ,בזמן שחל פסח בשבת"], שזה מה שתולה ענין ה"

= סג, א, שו"ית נו"ב מהדו"ק אה"ע ס"כ), אלא

(יהל אור) יט, ח* (ס"ד, ח).

ועפ"ז יש לומר גם בנדון דידן -- ב,שבע שבתות תמימות"-- ב' ענינים אלה : (א) השלימות של ,שבע שבתות" עצמם, שלא יחסר בהם מאומה (שלא שכח לספור ו,מתחיל למנות מבערב"). (ב) שבקביעות שנה מסויימת, ישנה ,תמימות" בה,שבע שבתות* המוסיפה בהם מעלה יתירה על השלימות שמצד עצמם. (וראה המשך תרסיו עֶ' ריח (וראה גם -אוה"ת לתהלים שם סוס"א), ש,שבע שבתות תמימות" הם דוגמת ,שנה תמימה" שבערכין שם. וראה לקמן הערה

3 ומה שבחר בהסימן ,שאין ישוע ושכניי ביניהם" דוקא -- ראה לקמן סעיף ח'.

9888 לקוטי

,תמימות" בהקביעות דפסח אינו בכל הפרטים. כי ,תמימות* כפשוטו+י מתד קיים בכל השנים, אלא שכשאין (הרמז ד)ישוע ושכני' ביניהם (שזהו כשכל בשבת). מיתוסף עוד ענין ב,תמימות", בנ"ל.

ג. והנה במדרש רבה (פרשתנו'') מצינו עוד בענין ד;תמימות": ;תני ר' חייא שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי הן תמימות בזמן שישראל עושין רצונו של מקום*. ומבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ*י, שב' מאמרים אלו במדרש יש להם שייכות זל*ז בתוכן ענינם זי, והיינו, שהמעלה ד,תמימות" הבאה מצ"ע בשנה שחל בה פסח בשבת (כשימי הספירה מתאימים לה" סדר דימי השבוע), אפשר לבוא ולהגיע אלי' גם בהשנים שחל פסת באמצע השבת -- ע"י העבודה ד" ,עושין רצונו של מקום"י

ומכיון שמעלת ה,תמימות* נפעלת עִיי ,עושין רצונו של מקום". הרי מובן שביאור מהות ה,תמימות" יובן עי הקדמת ביאור הענין ד;עושין ל

4 וראה לקמן סעיף ג, שגם ענין הפנימי ך,תמימות" יכול להיות בכל השנים. אלא שכשחל פסה בשבת ישנו ענין זה מצד עצמו.

5) פכ"ח, ג.

6) אוה"ת פרשתנו ע' קסודה.

7) להעיר מהמבואר בלקו"ש ת"ג ע' 2, שכל הפירושים שבפסוק אחד שיכים זליז. ובפרט בנדו"ד -- ששתי הדרשות הן ,תני ר' חייא*. ולהעיר גם מילקוט (מובא במ"כ לויקיר שם), שהענין ד,רצוגו של מקום" והענין ד,ישוע ושכנייי" באים בהמשך אחד.

אמורא

רצונו של מקום".

ד איתא בגמרא:י דוה שאמר ה" כתוב ,ואספת דגנך גו'"* (שנאמר בפרשה שני' דק"ש) הוא .בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום". ולבאורה תמוה: ,ואספת דגנך" היא הבטחת הברכה הבאה כתוצאה ממ"ש לעיל מיני' ,והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי גו' ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם" -- ואיך אפ"ל שהכתוב קאי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום? ומבואר בלקו"ת יי בישוב הענין : ,דבפרשה זו (השני') לא נזכר בכל מאדכם כמ"ש בפ' שמע. ולכן נק' עדיין אין עושין רצונו של מקום כו ".

וביאור ענין זה ש,עושין רצונו של מקום" הוא דוקא ע"י האהבה ד;בכל מאדך": ידוע הטעם שהקב"ה נק' ,מקום" -- כי ,הוא מקומו של עולם" יי, והיינו ש,מקום" הוא בחי' ששייכת למקום, אור הממלא כל על- 99מין *:, שמתלבש בעולמות המוגבלים בגדר מקום. אבל ,רצונו של מקום" קאי עַל אוא"ס הסוכ"ע שלמע' מגדר מקום של העולמות.

וזהו ש(המשכת) עשיית = ,רצונו של מקום" הוא ע"י האהבה ד,בכל מאדך" דוקא, כי כל עבודה ופעולה להמשיך האור מלמע' צ"ל בדוגמא להאור הנמשך על ידה **; ולכן, המד שכת .רצונו של מקום" -- הבלי גבול שלמעלה, באה דוקא ע"י האהבה ד,ובכל מאדך" -- בל"ג שבאדם:3

ואף שאור הסוכ"ע, שהוא רצונו ית', פועל תמיד בעולמות להוותם מאין ליש ולהחיותם* -- הרי מה שמאיר ומורגש בעולם הוא בחי' אור הממלא, אבל בחי' הרצון אינו מאיר בגילוי

2) ראה הדעות בזה : לקו"ת ויקרא רדייה להבין מ*ש באוצ"ח (נא, ב). (וראה גם אוה"ת שם ע' תרנט. המשך תרס"ו שבהערה 27). בארוכה -- בסו"ס החקירה (להצ"צ) מע' מקום (עה, א)'

3) לפעמים מבואר (ראה אמ"ב שער הק"ש פפ"ו, חינוך (שבשער התשובה -- ח"ב) פמ"ט. וראה גם לקו"ת ברכה צט, ג), שהדיוק ,עושין רצונו כו" הוא שישראל עושים וצון חדש. כי האהבה דכל מאדך שענינה הוא ביטול הרצון (לקו"ת שם), היא מגעת בבחי' בעל הרצון, ולכן על ידה נתהווה הרצון.

4 ראה סוטה (ח/ ב) במדה שאדם מודד בה מודדין לו. וראה הנסמן בהערה הבאה שגם המשכת בחי' אור הבל"ג היא דוקא ע"י עבודה שמעין האור ובדוגמתו,

5) וכידוע (תו"א לט, ד. דרמ"צ קכגו ב. קמ, ב, קס, ב) שבי" .מאדך", אף שהיא רק ,מאד שלך", היא ממשכת בת" ,מאד" שלמעלה, בל"ג האמיתי.

אמורא

בעולם, כ"א בבחי' מקיף והעלם: וע"י האהבה דבכל מאדך ממשיכים בחי' הרצון שיהי' בגילוי בעולם ***. וזהו הדיוק ,עושין רצונו של מקום" זי, שרצונו ית' (אוא"ס הבל"ג שלמע' מגדר מקום) יאיר בגילוי גם בבחי' ,מקום" (יתרה מזו ,מקום ארון אינו מן המדה" *:, מקום ולמעלה מהמקום ביחד -- נמנע הנמנעות * )

ה. והנה השייכות המיוחדת של הענין ד,עושין רצונו של מקום" למצות ספה"ע, ועד שעל ידו דוקא נפעלת מעלת ה,תמימות" שבמצות ספה"ע :

ה,עומר" הי משעורים *, מאכל בהמה יי. וענינה של ,ספירת העומר" (ספירה גם מלשון אבן ספיר -- זכות ובהירות *) הוא בירור וזיכוך (ה" מדות *י) דנפש הבהמית *:. והכח ל"

*) ואה גם המשך תרסו ע' לב.

3 שהן עיקר נפה"ב (ראה בארוכה דיה ועשית ציץ עת"ר ובהמאמרים שלאחריו, וראה גם תניא רפ"ו (ובהגהות אדמו"ר נ"ע לשם (בקיצורים והערות. לתניא עִ' קיד). קיצורים שם ע' פג. לקלוייצ לתניא שם) ורפ"ט).

4 בסוטה שם (לענין מנחת קנאות) :

100100 לקוטי בירור זה הוא מבחי' שלמעלה מהשתלשלות. וכמבואר בחסידות בפירוש הכתוב ,וספרתם לכם ממחרת השבת", שהכח על העבודה של בירור נה"ב -- ,וספרתם לכם", היא ,ממחרת השבת" מבחי' אוא"ס שלמעלה מאצילות, שנעלה יותר גם מבחי' שבת *3

ולכן, שלימות העבודה דספה"ע היא באשר ,עושין רצונו של מקום" - היינו המשכת בחי' הרצון שלמעלה מהשתלשלות בהגבלה ד,מקום", ועד בהמדות דנפש הבהמית.

ו ע"פ כהנ"ל יובן גם מאמר ה-

מדרש, שענין ה;תמימות" דספה"ע הוא כאשר ימי הספירה הם בהסדר דימי בראשית.

דהנה הזמן מתחלק, בכלל, לג' סוגי תקופות הימים: ימי השבוע, ימי הד חדש וימי השנה. אמנם יש חילוק בין היקף הימים של שבוע ובין ההיקף של ימי החדש והשנה:

א) ימי החדש וימי השנה משונים זמ"ז באופן נראה ונגלה, גם בגשמיות.

כשם שמעשיי מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה -- ומזה מובן גם לענין מנחת העומר ששייכת לעגין בהמה (שבאדם -- נפש ה" בהמית). ולהעיר מזח"ג צו, סע"א ואילך. ביאוה"ז לאהאמ"צ (עט, א) ולהצ"צ (ע' שפז ואילך) לזהר שם.

אמורא

בימי החודש: בתחלת החדש הלבנה היא רק נקודה בלבד, ואח"כ הולכת ומתגדלת מיום ליום עד שבאמצע ה" חדש קיימא יי סיהרא בשלימותא, ומאז ואילך היא הולכת ומתמעטת עד שבסוף החדש היא מתעלמת לגמרי : בימי השנה : מלבד זאת שמחולקים לתקופות של ,זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף"'י, הרי עוד זאת, שגם בכל תקופה עצמה. אין יום א' דומה לשאר ימים (שהרי התקופה משתנית מתחילתה ועד סופה כמובן). משא"כ בימי השבוע, שאין בהם חילוק נראה, בגשמיות *5, בין יום א' לחבירו.

ב) בכללות חילוק בין שבוע - לחודש ושנה: הוקבע מנין סידורי בחדשים ושנים: הא', הב' -- משא'כ בשבועות.

והביאור; כל שנה שונה היא משאר השנים בהחיות הנמשך בהן ומוסיפה עליהן. כי בכל ר"ה נמשך חיות חדש ששונה מהחיות שנמשך בהשנים שלפניו *י. ועד"ז הוא בנוגע להחדשים 101שבאותה השנה, בכל ר'ח נמשך חיות חדש ". משא'כ בנוגע לשבוע. אין חילוק בין החיות דשבוע לשבוע :'. שבכל שבוע ושבוע ,אנו מונים תמיד יום ראשון יום שני ושלישי וכו"* -- אף ש,מברה"ע עד עתה כבר יש אלפים ורבבות ימים" -- כי הם אותם .ימי ההיקף שחוזרין חלילה" :י.

וחילוק זה שבין ימי החדש וימי השנה לימי השבוע מתבטא גם במספר הימים: בימי החדש -- הרי יש חדש מלא וחדש חסר. וכן גם בהשנה -- שישנה שנה חסירה, כסדרה ושלימה: שנה פשוטה ושגה מעוברת. משא"כ בימי השבוע -- הרי בכל שבוע ושבוע הוא אותו מספר הימים.

זי וזהו גם הטעם שבשנה שחל פסח בשבת וימי הספירה הם באותו הסדר ד,ימי בראשית" נמשך אז ענין ה,תמימות* בדרך ממילא, מה שבשאר השנים אינו נמשך כ"א ע"י העבודה ד,עושין רצונו של מקום":

0) לקו"ת שם. עטיר שם ע"ב. אוה"ת בראשית י, א ואילך. ועוד.

1 לכאורה יש לקשר זה עם המבואר באוה"ת ברכה ע' א'תתצא, שהחיות הגמשך בריח ור"ה הוא ,שייך לבחי' חיים, שבלעדי החיות הזה הי' כלא הי' לגמרי". משא'ב מה שנמשך בשבת ,הוא תוספות אור . . על בחי' החיים". ומכיון שביום השבת (המפסיק בין שבוע לשבוע) אין נמשך חיות זה שמבלעדו .הי' כלא ה" לגמרי", הרי נמצא שבענין החיות המוכרח לקיום העולמות מצ"ע -- לא הי' הפסק, כל השבועות הם בהמשך אחד, בשוה. וצ"ע.

2 דיה ויהי ביום השמיני תש"ד (סעיף יוייד). וראה גם לקו"ת שה"ש כה, א.

אמזורא

העבודה ד,עושין רצונו של מקום* עניגה המשכת בחי' הרצון (אור הבל"ג) בההגבלה ד,מקום" (כנ"ל סעיף ד') - וכאשר ימי הספירה הם בהסדר ד,ימי בראשית" (ימי השבוע) -- אזי יש בהם מעלה זו מצד עצמם. כי גם ב,ימי השבוע" ישנו החיבור דגבול ובל"ג: ה;זמן" איזו שיהי' (גם של ימי השבוע) ענינו התחלקות ושינוי (עבר הוה ועתיד), וביחד עם זה הרי בימי השבוע יש בהם ענין שלמעלה משינויים *י.

ולכן, כאשר ימי הספירה מתחילים מיום ראשון בשבוע, שאז המנין דימי הספירה הוא באותו הסדר ד,ימי בראשית", הרי אותה ה,תמימות" [החיבור דגבול ובל"ג] שישנה ב,ימי בראשית'" היא מועלת גם על ימי הספירה , שגם בה,שבע שבתות" דספה"ע ישנו

3) להעיר מאוה"ת ברכה ע' א'תתצט, שגלגל היומי שרשו מבחי' סוכ"ע, רצון העליון, ולכן ,כל הימים שוים". ושם, שהעליי רשבת ,דלמעלה מן הזמן" הוא לפי .,שבא אחר בחי' ו' הקפות +גלגל היומי . . בחי" רצון העליון".

ועָפיז תומתק יותר השייכות של העדר השינוי שבימי השבוע ל,עושין רצונו של מקום" -- שהוי הטעם על מה שבכל שבוע חוזרים אותם ימי ההיקף הוא לפי שבשבת היא העלי' בלמעלה מן הזמן (ראה הנסמן בהערה הקודמת ואוה"ת שם).

4 אף ששיכים לימי החדש והשנה. ובדוגמת יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין כו" (ר"ה כט, ב) שהטעם בפנימיות הוא מפני ששבת פועלת גם בהענין דרייה (ראה לקו"ת ר"ה נז, רעייב. ובכיימ).

ועד"ז הוא לאידך גיסא, שימי החדש והשנה פועלים גם על הענינים דימי השבוע ועד לפס"ד בהלכה (ראה זבחים צא, א) 10212 לקוטי ענין ה,תמימות* (מה שבשאר השנים נמשך ע"י העבודה ד,עושין רצונו של מקום") **.

ח. עפ"י כל הנ"ל יובן גם מה שהקביעות דשנה כזו, שפסת חל בד שבת, סימנו (כבמדרש) בהענין ,שאין ישוע ושכני' ביניהם", כי הסימן מסמן ומרמז* המשכת רצונו ית'. בעולמות -- ,עושין רצונו של מקום"":

ישוע הוא מל' ,יושיעך", שכני' -- ,ושכנתי".

ובלשון החסידות (ובנוגע לגילוי אלקות) : ,ישועה הוא מלשון וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, והוא ירידת האור והשפע דש"ע נהורין שבזוה"ק". והוא מה שנמשך .מבחי' אור א"ס המאציל העליון ב"ה" שלמעלה מבחי' ,ההארה וההשפעה שבתחילת האצילות וההשתלשלות"*+. והיינו, ש,ישוע" (מד

אמורא

לשון ישועה) מורה על בחי' האור שלמעלה מהשתלשלות.

ו,שכני' *, שעיקרו הוא .שכן", הוא כמו <שכינה" שמורה על בחי' האלקות ,ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין" יי -- בחי' ממלא כל עלמין.

ונמצא. שצירוף -ישוע ושכני'* -- היינו יחוד בחי' האור שלמעלה מהשתל' (.ישוע") ואור הממלא (;שכני' ') -- הוא דוגמת המשכת רצונו ית' בבחי' מקום.

ועפ"ז יש לומר שהטעם מה שהמדרש מסמן הקביעות דשנה כזו שפסה חל בשבת בהענין ,שאין ישוע ושכני' ביניהם" -- כי כוונת המדרש ד,אימתי הן תמימות" היא שבקביעות כזו, ה,שבע שבתות" הן תמימות מצד עצמם, גם כאשר לא ישנה העבודה ד,עושין רצונו של מקום" המרומזת ב,ישוע ושכני'". ולכן אומר ,אימתי הן תמימות בזמן שאין ישוע ושכניי ביניהם", שבקביעות כזו שלא ישנם המשמרות ישוע ושכניי, גם כאשר לא ישנה העבודה המרומזת ב;ישוע ושכני' ", ה,שבע שבתות" דספה"ע הן תמימות מצד עצמם.