שיחה א
196שיחה א
תשא
א. הכיור שונה משאר כלי המשכן
בפרשתנו1 מופיע הציווי על עשיית הכיור. בכך נבדל הכיור מכל שאר כלי המשכן, שאודותם מדובר בשתי הפרשות הקודמות2, למרות שגם הכיור הוא "עיקר בבנין הבית"3, ולגבי משיחה בשמן המשחה הוא מוזכר בהמשך הפרשה ביחד עם הכלים האחרים, ועל כולם יחדיו אומרת התורה "והיו קודש קדשים"4. מדוע, אפוא, מופיע הציווי על עשיית הכיור בנפרד מכל שאר הכלים?
אומרים המפרשים5, שזאת מפני שהכיור אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה הכנה ל"בבואם אל אהל מועד" ו"בגשתם אל המזבח".
הבדל זה בין הכיור לבין כל שאר כלי המשכן אינו מתבטא רק במקום שבו מופיע הציווי על עשיית הכיור בתורה, "ועשית כיור", אלא גם במקום שבו עמד הכיור במשכן:
מקומם של כל כלי המשכן היה באהל מועד. גם מזבח הנחושת, אשר היה בחצר, עמד בכל זאת "פתח משכן אהל מועד"6. ואילו הכיור לא עמד בפתח המשכן, אלא בצד, עד אשר "אין כיור לפני אהל מועד"7, ומשום כך ניתן היה לגשת אליו לצורך רחיצת ידים ורגלים, למרות ש"בין האולם למזבח" אסור היה, לפי מספר דעות8, להיכנס לפני קידוש ידים ורגלים9.
ב. הכיור – הכנה לעבודה ומעלה מיוחדת
ענין זה, שהכיור מהווה הכנה לעבודת המשכן בכללותה, מתבטא גם בגודלו של הכיור:
מן הפסוק "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו"10, שבו מוזכרים ארבעה אנשים: "משה ואהרן תרין (=שנים) ובניו תרין"11, לומדת הגמרא12: "כל כיור 197שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו, אין מקדשין בו".
ולכאורה: משה צריך היה לרחוץ מהכיור רק בימי המילואים, לפי הדעה13, שלאחר מכן לא שימש בכהונה. ואחר כך, שימש הכיור רק את אהרן ובניו. אם כך, מדוע צריך הכיור לדורות להכיל מים עבור ארבעה אנשים, גם כנגד משה, וכפי שמובא קושי זה במפרשי הגמרא שם?
ויש לומר, שההסבר לכך הוא14: ימי המילואים היוו הכנה לעבודת אהרן ובניו בכללותה מאוחר יותר. וכיון שגם הכיור מהווה הכנה לעבודה בכללותה, כדלעיל, צריכה מדתו להיות "כדי לקדש ארבעה כהנים", לא רק "כנגד אהרן ובניו", אשר קידשו מהכיור לאחר ימי המילואים, אלא גם "כנגד משה" – כל15 הכהנים בזמן חנוכת המשכן – כל אלו אשר קידשו ממנו בימי המילואים, זמן ההכנה.
מכך מובן, שלמרות שהכיור היווה רק הכנה לעבודה, בכל זאת היתה בו מעלה מיוחדת, מעל כלי המשכן האחרים, שמפני מעלה זו דוקא בו היה רמז למשה, הנעלה גם מאהרן. ויותר מכך: היה בו רמז למשה ביחד עם כל הכהנים שהיו אז.
ג. הניגודים גם ב"מראות הצובאות" שני ניגודים אלו בכיור –
שמצד אחד הוא מהווה הכנה בלבד, ומצד שני דוקא בו נרמז משה (וכל הכהנים) בגלוי, דבר שאיננו בכלי המשכן האחרים –
נרמזים גם ב"מראות הצובאות", שמהן נעשה הכיור:
מצד אחד, המראות הצובאות הן דבר נחות ביותר, עד שאפילו משה רבינו, למרות היותו "אוהב ישראל"16, מאס בהן "מפני שעשויים ליצר הרע", והן אינן מפורטות בין כל נדבות המשכן שבפרשת פקודי, ואינן נכללות ב"פקודי המשכן". ואף־על־פי־כן, דוקא על ה"מראות הצובאות" הללו אמר הקדוש־ברוך־הוא: "אלו חביבין עלי מן הכל"*.
ד. "דירה בתחתונים" דוקא על ידי המראות הצובאות
ההסבר לכך הוא:
כבר הוסבר פעמים רבות17, שהחידוש ב"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"* הוא בכך, שישראל יקחו 198דברים גשמיים ויעשו מהם מקדש לקדוש־ברוך־הוא, עד שבשלשה עשר18 או בחמשה עשר19 חומרים גשמיים אלו יהיה "ושכנתי בתוכם", שעל ידי כך תושלם המטרה של "נתאוה20 הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים".
וכיון שהתכלית של "דירה בתחתונים" היא עד לתחתון ביותר "שאין תחתון למטה ממנו"21, לכן צריך היה להיות במשכן גם הענין של ה"מראות הצובאות", אשר "עשויים ליצר הרע", כדי שגם דבר נחות זה יהפוך לדירה לה' יתברך.
אך בכל זאת מאס בכך משה, כי משה "נתנבא בזה"22, כלומר, היתה אצלו ראיית מהות אלקות, והוא רצה שהגילוי של "ושכנתי בתוכם" יהיה באופן של ראיית המהות. וכיון שהדברים הקשורים לנפש הבהמית וליצר הרע, אף לאחר "בירורם", מעלימים ומסתירים את ראיית המהות,
[כידוע23 בענין "אספקלריא שאינה מאירה" (זכוכית המכוסה ב"דבר דק וקלוש" – מראה), אשר למרות שדוקא באמצעות הכיסוי שבה, יכול האדם לראות מאחוריו, שעל ידי "אספקלריא המאירה" אי אפשר לראות זאת – בכל זאת על ידי אספקלריא שאינה מאירה אין רואים את הדבר עצמו, אלא "דמות", "השתקפות" של הדבר.
וכך גם לגבי בירור הנפש הבהמית: אמנם, דוקא על ידי בירור הנפש הבהמית, בבחינת אספקלריא שאינה מאירה, נמשך אור חדש הנעלה מהאור הנמשך על ידי מעשה המצוות, בבחינת אספקלריא המאירה, בכל זאת האור אינו בגלוי כל כך, והוא מאיר רק באופן של "דמות"],
לפיכך משה, אשר "נסתכל באספקלריא המאירה"24, לא רצה שבמשכן תהיינה המראות הצובאות שהן בבחינת אספקלריא שאינה מאירה25, כדי ש"ושכנתי בתוכם" יהיה באופן של "זה" – גילוי המהות26.
199אמנם, התכלית היא "דירה בתחתונים", אך לגבי דרגת משה, אשר לדרגה זו הוא רצה להעלות את כל בני ישראל, גם שאר הדברים של נדבת המשכן (ובמיוחד "נחושת"27) הם "תחתון" מספיק, שבאמצעותו תושלם התכלית של "דירה בתחתונים"28.
על כך השיב לו הקדוש־ברוך־הוא, שבמשכן צריך להיות גם "תחתון" כזה, ש"עשוי ליצר הרע", ואדרבה29: כאשר משתמשים בדבר הנחות ביותר כדי להקים את "צבאות ה'", כפי שעל ידי ה"מראות הצובאות" העמידו "צבאות רבות במצרים"15 – אשר צבא מצביע על עבודה של "קבלת עול"30, המאירה בגלוי דוקא כאשר יש יצר הרע וכו', ואז מתגברים31 עליו בדרך של קבלת עול32 – אלו "חביבין עלי מן הכל".
ה. דוקא על ידי הכיור – התבטלות מוחלטת
כשם שבגלוי ה"מראות הצובאות" נחותות מנדבות המשכן (כדלעיל בסעיף ג', שאין הן מוזכרות בין "פקודי המשכן"), אך למרות זאת הן "חביבין מן הכל";
כך גם הכיור העשוי מהן: למרות שהוא מהווה הכנה בלבד, ומשום כך 200הוא נחות יותר, בגלוי, מכל שאר כלי המשכן (והציווי על עשיית הכיור אינו מופיע יחד עם הציוויים על שאר כלי המשכן33),
בכל זאת ההכנה של "ורחצו את ידיהם ואת רגליהם" – שיהודי רוחץ עצמו מהענינים הבלתי רצויים – רחיצה זו חביבה אצל הקדוש־ברוך־הוא יותר מהעבודה עצמה, המתבצעת לאחר מכן על המזבח או באהל מועד34,
כי דוקא ברחיצה ישנו הענין של "אתכפיא סטרא אחרא", בדומה ל"צבאות הוי'" (קבלת עול), המגיעים באמצעות ה"מראות הצובאות".
זוהי הסיבה לכך שדוקא בכיור נרמז35 גם משה (וכל הכהנים)36 – כי דוקא באתכפיא ובקבלת עול מתגלית האמיתיות והשלמות המוחלטת של ההתבטלות העצמית37, מהותו של משה38 (ובצירוף אהרן וכל הכהנים, שעבודתם היא בחשאי39, התבטלות – ויבדל אהרן קודש קדשים40, שנאמר על כל הכהנים).
הערות
עמוד 196
- 1. ל, יז ואילך.
- 2. הטעם על זה שהציווי על מזה"פ הוא בפ' תצוה (ולא בפ' תרומה) – ראה רמב"ן וספורנו תצוה ל, א. אוה"ח תרומה כה, ט ד"ה ונראה.
- 3. ראה רמב"ם הל' ביהב"ח פ"א ה"ה־ו. ולהעיר מספהמ"צ שלו שרש יב. מ"ע כ.
- 4. ל, כט.
- 5. חזקוני וספורנו ל, יח.
- 6. פקודי מ – ו, כט.
- 7. רש"י פרשתנו ל, יח (מזבחים נט, רע"א). ולהעיר מראב"ע עה"פ.
- 8. כלים ספ"א. תוספתא שם (הובא בתוס' שבהערה הבאה ובר"ש כלים שם). פסקי תוס' תמיד סט"ז.
- 9. ראה תוד"ה הא מני זבחים נח, ב.
- 10. פקודי מ, לא.
- 11. רש"י זבחים יט, ב. ואף שהיו גם נדב ואביהוא – ראה מפרשי הש"ס שם, תורה תמימה פקודי (מ, לא) ועוד.
- 12. זבחים שם. אבל ראה רמב"ם הל' ביאת מקדש (פ"ה הי"ג) ובנ"כ שם.
עמוד 197
- 13. זבחים קב, א. וראה לעיל ע' 184 הערה 28.
- 14. וראה כמה תירוצים: ברש"י, שיטה מקובצת וכו'.
- 15. למ"ד דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי (זבחים קא, ב). וכדעת רש"י בפי' עה"ת (פנחס כה, יג).
- 16. מנחות סה, א.
- *. רש"י ויקהל לח, ח. וראה גם תנחומא פקודי ט.
- 17. ראה בארוכה לקו"ש ח"ג פ' תרומה. ובכ"מ.
- *. תרומה כה, ח.
עמוד 198
- 18. שהש"ר פ"ד, יג. זח"ב קמח, א. תנחומא תרומה ה – הובא ברש"י ר"פ תרומה (וראה אוה"ת תרומה ע' א'שפג. א'שצ). ועוד.
- 19. בחיי תרומה כה, ז. כלי יקר שם, ג. וראה זהר שם קלה, א.
- 20. תנחומא נשא טז. וראה לעיל ע' 17 הערה 42.
- 21. תניא פל"ו.
- 22. ספרי ורש"י ר"פ מטות. וראה רמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ז ה"ו ועוד. נסמן לעיל ע' 40 הערה
- 23. ראה בכ"ז תו"א לג, א־ב.
- 24. יבמות מט, ב. וראה לקו"ת (נצבים מז, ג. שמע"צ צב, ב. שה"ש כח, ב) שהו"ע אחד עם מה שנתנבא ב"זה".
- 25. בתו"א שם [הובא ונתבאר באוה"ת פרשתנו ס"ע א'תתקלט ואילך. ויקהל ע' ב'רכה ואילך], שמראות (הצובאות) ל' רבים קאי על ב' המראות – אספה"מ ואספשא"מ. אבל מזה שבפשטות, מראות הצובאות היו אספשא"מ, משמע שגם ברוחניות בחי' זו היא עיקר ענינם. וראה גם אוה"ת ויקהל שם (רס"ב): בחי' הראיני את מראיך דאו"ח נק' מראות הצובאות. וראה גם אוה"ת בא (נעתק בהערה הבאה).
- 26. . לקו"ת מטות פב, סע"א ואילך.
- 26. ראה גם אוה"ת בא ס"ע שכט: ומשה רבינו ע"ה נסתכל באספקלריא המאירה .. וא"צ למראות הצובאות.
עמוד 199
- 27. ראה לעיל ע' 167 ואילך.
- 28. ובדוגמת האופן ד"דירה בתחתונים" קודם (או באם לא הי') חטא עה"ד – שלא הי' שייך אז הענין ד"עשוים ליצה"ר", שהרי לא ידעו כלל שיש בזה תאוה (תו"א ה, ריש ע"ד). וע"פ הידוע שהענין ד"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא כפרה על חטא העגל (תנחומא תרומה ח)* שאז נתעוררה הזוהמא דחטא עה"ד (זח"א נב, ב. וראה לעיל ע' 169 הערה 61) – י"ל, שמשה רצה שעשיית המשכן תבטל לגמרי את הפגם שנעשה ע"י חטא העגל, ועד שיהיו ישראל במדריגה דקודם חטא עה"ד (וכמו במ"ת – שפסקה זוהמתן (שבת קמו, רע"א. זהר שם)), ולכן מאס בהמראות שעשויין ליצה"ר בחי' אספשא"מ (וראה זהר שם, שבשעת מ"ת כשפסקה זוהמתן "מתנהרין באספקלריא דנהרא", משא"כ אחר חטא העגל).
- 29. ראה בארוכה ד"ה באתי לגני תשל"א בביאור העילוי ד"דירה בתחתונים" שע"י העבודה עכשיו (לאחרי החטא והתשובה) לגבי כמו שהי' קודם (או באם לא הי') חטא עה"ד.
- 15.
- 30. ראה המשך דיום ההילולא פ"י ואילך. וראה גם ד"ה בעצם היום הזה תש"א (נדפס בקונט' עז – בסמיכות להקונטרסים דהמשך הנ"ל). ולהעיר מזה שבתחלת המאמר בעצם היום הנ"ל, מובאה הוכחה להפי' צבא מהכתוב "אשר צבאו פתח אהל מועד" שנאמר גבי מראות הצובאות. וראה הערה 32.
- 31. וגם הנחשת שבכיור רומז לענין התוקף – מצחך נחושה (ישעי' מח, ד), העבודה דעז כנמר (אוה"ת פרשתנו ע' א'תתקלח (בשוה"ג). ויקהל ע' ב'רכח).
- 32. ולהעיר, שגם הבאת מראות הצובאות לנדבת המשכן, הי' באופן דאתכפיא וקב"ע, וכל' רש"י (לח, ח) "ואף אותן לא עכבו". ובזה יומתק מה שהענין ד"צבא" נאמר (לא רק בענין המראות עצמם – "מראות הצובאות", אלא) גם גבי הבאת המראות לנדבת המשכן – "אשר צבאו פתח אהל מועד".
- . ובפרט הכיור שענינו הי' "לרחוץ אותו עון" (ש"ך עה"ת פרשתנו ל, יח), אלא שמשה רצה שרחיצת העון תהי' באופן שלא יהיו שייכים להזוהמא (וכמו "פסקה זוהמתן" בשעת מ"ת). וע"ז אמר לו הקב"ה שאמיתית העילוי הוא – הפיכת (היצה"ר ו)החטא עצמו לזכיות (ראה הערה הבאה והערה 33).
עמוד 200
- 33. השייכות דכיור לפרשתנו דשמה (– תוכנה) תשא – י"ל, כי ענינו הוא העילוי ד"ושכנתי בתוכם" כמו שהוא לאחרי חטא העגל והתשובה ע"ז (ראה לעיל הערה 29).
- 34. ראה לעיל ע' 170 הערה 64. ולהעיר גם מהמשך וככה תרל"ז פט"ו, בענין המעלה שיש בדבר הגורם.
- 35. ראה גם אוה"ת ויקהל ס"ע ב'רכט, שהמים דכיור שייכים לבחי' "מן המים משיתיהו" דמשה.
- 36. ואף שבתחלה לא רצה משה לקבלן – הרי (ממאמר ושיחת ש"פ ויקהל תשי"ט) לאחרי שאמר לו הקב"ה "קבל" – ובפרט שביאר לו הטעם (ע"פ חכמה ושכל) ע"ז "כי אלו חביבין עלי מן הכל" – הרי זה נעשה ענינו של משה (ובדוגמת המבואר לעיל ע' 41 ואילך, שאחר שאמר הקב"ה "חבל על דאבדין כו'", נמשך במשה גם ענין זה – אף שלפנ"ז הקשה "למה הרעותה גו'"). וראה הערה הבאה.
- 37. ראה לקוטי שיחות ח"ט ע' 73־74 ובהערות שם, שאמיתית מהות הביטול הוא בביטול היש דוקא. עיי"ש באריכות. וי"ל, שע"י שמשה קיבל מהן את מראות הצובאות, נעשה בזה ב' המעלות (ע"ד המבואר בלקוטי שיחות שם ע' 75 ס"ז): המעלה דמהות הביטול שב"ביטול היש" ו"אתכפיא"; ושביטול זה יהי' בגילוי (לא כבביטול היש שהביטול אינו חודר בעצם המציאות, לפי שהיש מעלים ומסתיר).
- 38. ראה תו"א (צט, ג), שהביטול דמשה הוא בחי' מ"ה דמ"ה והביטול דאהרן ב"ן דמ"ה.
- 39. זח"ג לט, א. וראה ביאורי הזהר ר"פ ויצא. לקו"ת ואתחנן, ד"ה וידעת (השני) פ"ב. ושם ד"ה ושאבתם (השני) פ"א.
- 40. דה"א כג, יג.
רמב"ן על שמות ל׳:א׳ - הטקסט מספריא
וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת הִנֵּה מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מִן הַכֵּלִים הַפְּנִימִיִּים הָיָה, רָאוּי שֶׁיַּזְכִּירֶנּוּ עִם הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה שֶׁהוּא מֻנָּח עִמָּהֶם, וְכֵן הִזְכִּירָם בַּמַּעֲשֶׂה בְּפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל (שמות ל"ז:כ"ה), אֲבָל הַטַּעַם לְהַזְכִּירוֹ כָּאן אַחַר הַמִּשְׁכָּן וְכָל כֵּלָיו וְהַקָּרְבָּנוֹת, בַּעֲבוּר שֶׁאָמַר בְּתַשְׁלוּם הַכֹּל "וְנִקְדַּשׁ בִּכְבוֹדִי" (שמות כ"ט:מ"ג), "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם מה), אָמַר כִּי עוֹד יִתְחַיֵּב לָהֶם שֶׁיַּעֲשׂוּ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת לְהַקְטִיר לִכְבוֹד הַשֵּׁם. וְזֶהוּ רָז שֶׁנִּמְסַר לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁהַקְּטֹרֶת עוֹצֶרֶת הַמַּגֵּפָה (שבת פט.), כִּי הַקְּטֹרֶת בְּמִדַּת הַדִּין (זוה"ק ויקרא יח), שֶׁנֶּאֱמַר "יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ" (דברים לג י), מִן "וְחָרָה אַפִּי" (שם לא יז), וְהוּא מַה שֶׁאָמַר בִּקְטֹרֶת זָרָה "וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" (ויקרא י ג), שֶׁיֵּדְעוּ כְּבוֹדִי כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם וְיִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹדִי. וּלְכָךְ אָמַר כָּאן (שמות ל':ו') "וְנָתַתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה", כִּי מַה צֹרֶךְ לְהַאֲרִיךְ בְּכָל אֵלֶּה, וְלֹא אָמַר וְנָתַתָּ אוֹתוֹ לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי (שמות מ':ה'), אֲבָל הוּא לְהוֹרוֹת עַל עִנְיָנוֹ:
ספורנו על שמות ל׳:א׳ - הטקסט מספריא
מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת. שֶׁיַּסְפִּיק בּוֹ מְעַט אֵשׁ לִקְטֹרֶת בִּלְבָד, וְלֹא יִצְטָרֵךְ לִהְיוֹת חָלוּל וּלְמַלְּאוֹתוֹ בַּאֲדָמָה, כְּמוֹ שֶׁהֻצְרַךְ לְמִזְבַּח הָעוֹלָה לַעֲשׂוֹת הָאֵשׁ תָּמִיד עַל הָאֲדָמָה. אֲבָל הָיָה הָאֵשׁ בָּזֶה הַמִּזְבֵּחַ עַל צִפּוּיוֹ שֶׁהָיָה שֶׁל זָהָב, וּבִהְיוֹת הָאֵשׁ מוּעָט לֹא הִסְפִּיק לִשְׂרוֹף אֶת גֶּרֶם הַמִּזְבֵּחַ שֶׁהָיָה שֶׁל עֵץ. וְלֹא הֻזְכַּר זֶה הַמִּזְבֵּחַ עִם שְׁאָר הַכֵּלִים בְּפָרָשַׁת תְּרוּמָה, כִּי לֹא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בּוֹ לְהַשְׁכִּין הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּתוֹכֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָעִנְיָן בִּשְׁאָר הַכֵּלִים, כַּאֲמָרוֹ (שמות כה:ח-ט) "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו". גַּם לֹא הָיָה עִנְיָנוֹ לְהוֹרִיד מַרְאֵה כְבוֹדוֹ בַּבַּיִת, כְּעִנְיַן מַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת, כַּאֲמָרוֹ (שמות כט:מג) "וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", וְכֵן הֵעִיד מֹשֶׁה רַבֵּינוּ בְּאָמְרוֹ (ויקרא ט:ו) "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ, וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'". אֲבָל הָיָה עִנְיַן זֶה הַמִּזְבֵּחַ לְכַבֵּד אֶת הָאֵל יִתְבָּרַךְ אַחֲרֵי בוֹאוֹ לְקַבֵּל בְּרָצוֹן עֲבוֹדַת עַמּוֹ בְּקָרְבְּנוֹת הַבֹּקֶר וְהָעֶרֶב, וּלְשַׁחֵר פָּנָיו בְּמִנְחַת קְטֹרֶת, עַל דֶּרֶךְ (דברי הימים א טז:כט) "הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ, שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו".
משנה תורה, הלכות בית הבחירה א׳:ה׳ - הטקסט מספריא
ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיו במדבר וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה והכל נקרא מקדש.
רש"י על שמות ל׳:י״ח - הטקסט מספריא
כיור. כְּמִין דּוּד גְּדוֹלָה וְלָהּ דַּדִּים הַמְּרִיקִים בְּפִיהֶם מַיִם:
וכנו. כְּתַרְגּוּמוֹ בְּסִיסֵהּ, מוֹשָׁב מְתֻקָּן לַכִּיּוֹר:
לרחצה. מוּסָב עַל הַכִּיּוֹר:
ובין המזבח. מִזְבַּח הָעוֹלָה, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שֶׁהוּא לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד, וְהָיָה הַכִּיּוֹר מָשׁוּךְ קִמְעָא, וְעוֹמֵד כְּנֶגֶד אֲוִיר שֶׁבֵּין הַמִּזְבֵּחַ וְהַמִּשְׁכָּן, וְאֵינוֹ מַפְסִיק כְּלָל בֵּינְתַיִם, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד (שמות מ'), – כְּלוֹמַר מִזְבֵּחַ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵין כִּיּוֹר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד, הָא כֵיצַד? מָשׁוּךְ קִמְעָא כְּלַפֵּי הַדָּרוֹם; כָּךְ שְׁנוּיָה בִזְבָחִים:
כיור A LAVER — like a large pot with teats which discharged water by the way of their openings.
וכנו — Understand this as the Targum renders it: בסיסה ITS BASE, i. e. a stand specially made for the laver.
לרחצה TO LAVE WITHAL — This, of course, refers to the laver and not to the base.
ובין המזבח BETWEEN [THE APPOINTED TENT AND] THE ALTAR — the altar of burnt offering of which it is written, (Exodus 40:6) that is was to be set “before the entrance of the dwelling of the appointed tent”. The laver was drawn a little to the side and stood facing the open space which was between the altar and the Tabernacle, and it did not stand between them at all because it is stated (Exodus 40:29) “and he put the altar of burnt offering by the entrance of the dwelling of the appointed tent” which implies that the altar was in front of the entrance of the appointed tent, but that the laver was not in front of the entrance of the appointed tent. How was it arranged? It was drawn a little towards the south. Thus is it stated in Treatise Zevachim 59a.
רש"י על שמות ל״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
במראת הצבאת. בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הָיוּ בְיָדָן מַרְאוֹת שֶׁרוֹאוֹת בָּהֶן כְּשֶׁהֵן מִתְקַשְּׁטוֹת, וְאַף אוֹתָן לֹא עִכְּבוּ מִלְּהָבִיא לְנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, וְהָיָה מוֹאֵס מֹשֶׁה בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִם לְיֵצֶר הָרָע, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה קַבֵּל, כִּי אֵלּוּ חֲבִיבִין עָלַי מִן הַכֹּל, שֶׁעַל יְדֵיהֶם הֶעֱמִידוּ הַנָּשִׁים צְבָאוֹת רַבּוֹת בְּמִצְרַיִם; כְּשֶׁהָיוּ בַעְלֵיהֶם יְגֵעִים בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, הָיוּ הוֹלְכוֹת וּמוֹלִיכוֹת לָהֶם מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָם וְנוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת, וְכָל אַחַת רוֹאָה עַצְמָהּ עִם בַּעְלָהּ בַּמַּרְאָה, וּמְשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים, לוֹמַר אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְבִיאוֹת לְבַעְלֵיהֶן לִידֵי תַאֲוָה וְנִזְקָקוֹת לָהֶם וּמִתְעַבְּרוֹת וְיוֹלְדוֹת שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ (שיר השירים ח'), וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמַרְאֹת הַצּוֹבְאוֹת. וְנַעֲשָׂה הַכִּיּוֹר מֵהֶם, שֶׁהוּא לָשׂוּם שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ – לְהַשְׁקוֹת מִמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ לְמִי שֶׁקִּנֵּא לָהּ בַּעְלָהּ וְנִסְתְּרָה; וְתֵדַע לְךָ שֶׁהֵן מַרְאוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְגוֹ', וַיַּעַשׂ בָּהּ וְגוֹמֵר, וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לֹא הֻזְכְּרוּ שָׁם, לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא הָיָה נְחֹשֶׁת שֶׁל כִּיּוֹר מִנְּחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, כָּךְ דָּרַשׁ רַבִּי תַּנְחוּמָא, וְכֵן תִּרְגֵּם אֻנְקְלוֹס בְּמֶחְזְיָת נְשַׁיָא וְהוּא תַרְגּוּם שֶׁל מַרְאוֹת, מירוריי"ש בְּלַעַז. וְכֵן מָצִינוּ וְהַגִּלְיוֹנִים (ישעיה ג') – מְתַרְגְּמִינָן מֶחְזְיָתָא:
אשר צבאו. לְהָבִיא נִדְבָתָן:
במראת הצבאת OF THE MIRRORS OF THE WOMEN CROWDING — The Israelitish women possessed mirrors of copper into which they used to look when they adorned themselves. Even these did they not hesitate to bring as a contribution towards the Tabernacle. Now Moses was about to reject them since they were made to pander to their vanity, but the Holy One, blessed be He, said to him, “Accept them; these are dearer to Me than all the other contributions, because through them the women reared those huge hosts in Egypt!” For when their husbands were tired through the crushing labour they used to bring them food and drink and induced them to eat. Then they would take the mirrors, and each gazed at herself in her mirror together with her husband, saying endearingly to him, “See, I am handsomer than you!” Thus they awakened their husbands’ affection and subsequently became the mothers of many children, at it is said, (Song 8:5) “I awakened thy love under the apple-tree”, (referring to the fields where the men worked). This is what it refers to when it states, מראות הצבאת “the mirrors of the women who reared the hosts (צבאות)” (Midrash Tanchuma, Pekudei 9). And it was for this reason that the laver was made of them (the mirrors) — because it served the purpose of promoting peace between man and wife viz., by giving of its waters to be drunk by a woman whose husband had shown himself jealous of her and who nevertheless had associated with another (cf. Numbers ch. V) thus affording her an opportunity to prove her innocence (cf. Sotah 15b). You may know that the מראות mentioned in the text were really mirrors (and that the word does not mean visions, or appearance, etc.), for it is said, (v. 29) “And the copper of the wave-offering was seventy talents etc. … and therewith he made [the sockets etc.]” — the laver, however, and its base are not mentioned there amongst the articles made from that copper; hence you may learn that the copper of which the laver was made was not a part of the copper of the weave-offering, which is the only copper mentioned as having been contributed by the people. Thus did R. Tanchuma 2:11:9 explain the term מראת הצבאת. And so does Onkelos also render it: במחזית נשיא, and this first word is the Targum translation of מראות, in the sense of mireors in old French, for we find that for the word (Isaiah 3:23) “And the גליונים”, which are mirrors, we have in the Targum the same word מחזיתא.
אשר צבאו [THE WOMEN] WHO CAME IN CROWDS to bring their contribution.
מדרש תנחומא, פקודי ט׳ - הטקסט מספריא
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וְגוֹ', וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה (שמות לח, כט) וּנְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת, שֶׁכֵּן בִּלְשׁוֹן יָוָן קוֹרִין לַכַּלָה נִינְפֵי. אַתָּה מוֹצֵא, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ בְּמִצְרַיִם, גָּזַר עֲלֵיהֶם פַּרְעֹה שֶׁלֹּא יְהִיוּ יְשֵׁנִים בְּבָתֵּיהֶן, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא, מֶה הָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עוֹשׂוֹת. יוֹרְדוֹת לִשְׁאֹב מַיִם מִן הַיְאוֹר, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מַזְמִין לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּתוֹךְ כַּדֵּיהֶן, וְהֵן מוֹכְרוֹת וּמְבַשְּׁלוֹת מֵהֵן וְלוֹקְחוֹת מֵהֶן יַיִן וְהוֹלְכוֹת לַשָּׂדֶה וּמַאֲכִילוֹת אֶת בַעְלֵיהֶן שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה (שמות א, יד). מִשֶּׁהָיוּ אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין, נוֹטְלוֹת הַמַּרְאוֹת וּמַבִּיטוֹת בָּהֶן עִם בַּעְלֵיהֶן, זֹאת אוֹמֶרֶת אֲנִי נָאָה מִמְּךָ, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי נָאֶה מִמֵּךְ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיוּ מַרְגִּילִין עַצְמָן לִידֵי תַאֲוָה וּפָרִין וְרָבִין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹקְדָן לְאַלְתָּר.
רַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִין, יֵשׁ מֵהֶן יוֹלְדוֹת שְׁנַיִם בְּבַת אֶחָת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁנֵים עָשָׂר בְּכֶרֶס אֶחָד, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שִׁשִּׁים רִבּוֹא. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנַיִם, דּוֹרֵשׁ פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ (שמות א, ז). מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשָּׁה פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד הֲרֵי שִׁשָּׁה. מִי שֶׁאוֹמֵר שְׁנֵים עָשָׂר, פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם כוּ', הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וּמִי שֶׁאוֹמֵר שִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁכָּתוּב בַּדָּגִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם (בראשית א, כ), וְכָאן כָּתוּב וַיִּשְׁרְצוּ. וְכָל הַמִּנְיָן הָאֵלּוּ, מִן הַמַּרְאוֹת,
וְכָתוּב בָּהֶן וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א, ז). וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ (שמות א, יב). בִּזְכוּת אוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהָיוּ מַרְאוֹת לְבַעְלֵיהֶן וּמַרְגִּילוֹת אוֹתָן לִידֵי תַאֲוָה מִתּוֹךְ הַפֶּרֶךְ, הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יב, מא). וְאוֹמֵר: הוֹצִיא ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם.
כֵּיוָן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּשְׁכָּן, עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל וְנִתְנַדְּבוּ, מִי שֶׁהֵבִיא כֶסֶף וּמִי שֶׁהֵבִיא זָהָב אוֹ נְחֹשֶׁת וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים, הֵבִיאוּ בִּזְרִיזוּת הַכֹּל. אָמְרוּ הַנָּשִׁים, מַה יֵּשׁ לָנוּ לִתֵּן בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. עָמְדוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַמַּרְאוֹת וְהָלְכוּ לָהֶן אֵצֶל מֹשֶׁה. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה אוֹתָן הַמַּרְאוֹת, זָעַף בָּהֶן. אָמַר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, טְלוּ מַקְלוֹת וְשַׁבְּרוּ שׁוֹקֵיהֶן שֶׁל אֵלּוּ. הַמַּרְאוֹת לְמָה הֵן צְרִיכִין. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, מֹשֶׁה, עַל אֵלּוּ אַתָּה מְבַזֶּה. הַמַּרְאוֹת הָאֵלּוּ הֵן הֶעֱמִידוּ כָּל הַצְּבָאוֹת הַלָּלוּ בְּמִצְרָיִם. טֹל מֵהֶן וַעֲשֵׂה מֵהֶן כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ לַכֹּהֲנִים, שֶׁמִּמֶּנּוּ יִהְיוּ מִתְקַדְּשִׁין הַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ (שמות לח, ח), בְּאוֹתָן הַמַּרְאוֹת שֶׁהֶעֱמִידוּ אֶת כָּל הַצְּבָאוֹת הָאֵלֶּה. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר, נְחֹשֶׁת הַכַּלּוֹת.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה נִתְנַדַּבְתֶּם לַמִּשְׁכָּן, שֶׁהָיָה מִתְכַּפֵּר עֲלֵיכֶם. וְלֶעָתִיד לָבֹא אֲנִי אֲכַפֵּר עֲלֵיכֶם וְאֹהַב אֶתְכֶם נְדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה (הושע יד, ה). אָמְרוּ, אֵין לָנוּ לֹא מִשְׁכָּן לֹא מִקְדָּשׁ, תְּהֵא לְפָנֶיךָ תְּפִלַּת פִּינוּ כְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן. אָמַר דָּוִד, נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא ה' (תהלים קיט, קח).
מדרש תנחומא, תרומה ה׳ - הטקסט מספריא
וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב. אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אַתֶּם מְבִיאִין מִשֶּׁלָּכֶם, אֶלָּא מִבִּזַּת הַיָּם שֶׁנָּתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים סח, יד). וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן. תְּכֵלֶת, שֶׁצּוֹבְעִין אוֹתוֹ בְּדָם, זֵכֶר לְאוֹת שֶׁכְּבָר הִתְקִינוּ אֲבוֹת הָעוֹלָם. תּוֹלַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב (ישעיה מא, יד). וְעֹרֹת אֵילִם, בִּזְכוּת יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים (בראשית כז, טז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּ אוֹתִי, וְאַשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בְּתוֹךְ עֹרֹת גְּדָיֵי עִזִּים.
דָּבָר אַחֵר, וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן, וְעֹרֹת אֵילִם, שֶׁמֶן לַמָּאֹר וְגוֹ'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי סִימוֹן: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: לֹא תִּהְיו סְבוּרִים שֶׁאַתֶּם גּוֹמְלִים עָלַי. שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁהִפְרַשְׁתֶּם לִי, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם בְּמִצְרַיִם. וְאֵלּוּ הֵן: וָאַלְבֵּשֵׁךְ רִקְמָה, וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ, וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ, וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי, וָאֶעְדֵּךְ עָדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ, וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ, וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ, וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ, וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ (יחזקאל טז י, יב), וְלַחְמִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ סֹלֶת וָשֶׁמֶן וּדְבַשׁ הֶאֱכַלְתִּיךְ (יחזקאל טז, יט).
הֱוֵי, כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה עָשָׂר דְּבָרִים שֶׁהִפְרַשְׁתֶּם לִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם שֶׁאַתֶּם גּוֹמְלִים עָלַי. אָמַר דָּוִד: אָשִׁירָה לַה' כִּי גָּמַל עָלָי (תהלים יג, ו). וְלָעוֹלָם הַבָּא אֲנִי פּוֹרֵעַ לָכֶם כְּנֶגֶד שְׁלֹשָה עָשָׂר דְּבָרִים אֵלּוּ, וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן. וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן נֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה, וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר (ישעיה ד, ה-ו). אַתֶּם פּוֹרְעִים לִי, וַאֲנִי מַעֲלֶה עֲלֵיכֶם כְּגוֹמְלִים עָלַי. וּכְתִיב: בַּתְרֵהּ, אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי (ישעיה ה, א). הֱוֵי, אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָמַל עָלָי.
מדרש תנחומא, נשא ט״ז - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳:ו׳ - הטקסט מספריא
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
מדרש תנחומא, תרומה ח׳ - הטקסט מספריא
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, כח). אֵימָתַי נֶאֶמְרָה לְמֹשֶׁה הַפָּרָשָׁה הַזּוֹ שֶׁל מִשְׁכָּן, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים עַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת הַמִּשְׁכָּן קוֹדֶמֶת לְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי שַׁלּוּם: אֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָעוּ מַעְגְּלֹתֶיהָ לֹא תֵדָע (משלי ה, ו), מְטֻלְטָלוֹת הֵן שְׁבִילֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה וּפָרָשִׁיּוֹתֶיהָ. הֱוֵי, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ.
מִנַּיִן? שֶׁכֵּן עָלָה מֹשֶׁה בְּשִׁשָּׁה בְּסִיוָן, וְעָשָׂה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, וְעוֹד עָשָׂה אַרְבָּעִים, הֲרֵי מֵאָה וְעֶשְׂרִים. וְאַתָּה מוֹצֵא, שֶׁבְּיוֹם הַכִּפּוּרִים נִתְכַּפֵּר לָהֶם, וּבוֹ בַּיּוֹם אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ כָּל הָאֻמּוֹת שֶׁנִּתְכַּפֵּר לָהֶם עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל. וּלְכָךְ נִקְרָא מִשְׁכַּן הָעֵדוּת (שמות לח, כט), שֶׁהוּא עֵדוּת לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹכֵן בְּמִקְדַּשְׁכֶם.
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבֹא זָהָב שֶׁבַּמִּשְׁכָּן וִיכַפֵּר עַל זָהָב שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב וְגוֹ' (שמות לב, ג). וּלְכָךְ מִתְכַּפְּרִין בַּזָּהָב, וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ (ירמיה ל, יז).
רש"י על ישעיהו ל״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
הִנְנִי מֵשִׁיב. אֲחוֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אֶת הַצֵּל אֲשֶׁר יָרְדָה:
צֵל הַמַּעֲלוֹת. כְּמִין מַדְרֵגוֹת, עֲשׂוּיוֹת כְּנֶגֶד הַחַמָּה, לִבְחוֹן בָּהֶם שְׁעוֹת הַיּוֹם כְּעֵין אוֹרְלוֹגִין שֶׁעוֹשִׂין הָאֻמָּנִין:
אֲשֶׁר יָרְדָה. מִהֲרָה לֵירֵד, וְנִתְקַצֵּר הַיּוֹם עֶשֶׂר שָׁעוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָחָז כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ מַסְפִּידִין אוֹתוֹ, וְעָלוּ עַכְשָׁיו לַאֲחוֹרֵיהֶם בְּיוֹם שֶׁנִּתְרַפֵּא חִזְקִיָּהוּ, וְנִתּוֹסְפוּ עַל הַיּוֹם עֶשֶׂר שָׁעוֹת (סנהדרין צו א):
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך י ‹ ויחי ‹ שיחה א ‹ 163 לקו"ש ח"ו ע' 198
תורת מנחם 2
- כה - שנת תשי"ט - חלק שני ‹ בס"ד. ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ט לקו"ש ח"ו ע' 196
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת מוצש"ק פ' בא, יו"ד שבט, ה'תש"ל לקו"ש ח"ו ע' 197