שיחה א

810שיחה א

א. הרמב"ם בסיום הלכות חנוכה פוסק: "הי' לפניו נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו קודם", כי נר שבת הוא משום שלום בית. ומסיים הרמב"ם: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"

וצריך להבין, מדוע כותב הרמב"ם על גודל השלום בהלכות חנוכה דוקא והרי היה יכול לעשות כן בהרבה הלכות קודמות שבהן ענין השלום מתאים? גם, כל ההלכה, שנר ביתו (שבת) קודם ועדיף מנר חנוכה, מקומה לכאורה בהלכות שבת ושם היה יכול הרמב"ם להוסיף גם ש"גדול השלום וכו'". ובפרט שיחד עם הדין של נר ביתו ונר חנוכה – מביא הרמב"ם¹ את הדין של נר ביתו וקידוש היום – שלו אין כל קשר להלכות חנוכה.

ב. דובר כמה פעמים על ההבדלים שישנם בין נרות המקדש ונרות חנוכה, שנרות המקדש מצותן להדליקם בפנים בית המקדש ודוקא כשהאיר היום. לעומתם צריכים להיות נרות חנוכה "על פתח ביתו מבחוץ" – וצריכים להדליקם משתשקע החמה.

נרות המקדש הודלקו במקום שהאיר בו אלקות בגילוי וההעלם של העולם לא היה שם כלל. לפיכך כשהכניסו היוונים את הטומאה למקדש בטלה עבודת בית המקדש בכלל, והדלקת נרות המקדש – ביחוד. החידוש של נרות חנוכה הוא, שהם מאירים גם את ה"חוץ" ואפילו את מחשכי הלילה, את הגלות, עד לביטול כל ענין ה"לעומת זה" – "עד דכליא ריגלא דתרמודאי"² – ("תרמוד" אותיות "מורדת")³.

ובכך נעלים נרות חנוכה מנרות המקדש, כמובן מדברי הרמב"ן⁴, כי נרות המקדש בטלו כשחיללו היוונים את בית המקדש, אבל נרות חנוכה "אינן בטלין לעולם", הם מאירים גם בגלות, בעת החושך הגדול ביותר.

811דבר זה הוא בדוגמת מעלת בעלי תשובה על צדיקים⁵. צדיקים אין להם כל שייכות לרע; ואילו בעלי תשובה יש להם הכח באמצעות התשובה לעשות שגם מ"זדונות" יהיו "זכיות", להפוך את הרע עצמו לטוב.

גם מספר הנרות בחנוכה גדול ממספר נרות המקדש: נרות המקדש היו שבעה ונרות חנוכה – שמונה. מספר שבעה מורה על "שבעת ימי ההיקף" (כל סדר הזמן בעולם), שזהו סדר של השתלשלות⁶; ומספר שמונה מורה על למעלה מסדר השתלשלות, לכן בבית המקדש, בו היה גילוי אלקות, היה די במספר שבעה, האור שבסדר השתלשלות, אבל כדי להאיר גם את מקום החושך, יש צורך באור שהוא למעלה מהשתלשלות – שמונה נרות חנוכה⁷.

ג. עם זאת – אף שישנה מעלה בעבודת הבעלי תשובה, שמגיעה לדרגא נעלית יותר מעבודת הצדיקים – יש גם לעבודת הצדיקים מעלה בכך, שאין להם עסק כלל עם הרע, כל עבודתם היא רק עם טוב, והאור האלוקי הוא אצלם יותר בגילוי.

לפיכך תכלית השלימות היא לחבר שתי העבודות – עבודת הצדיקים ועבודת בעלי תשובה. שלימות חיבור שתי העבודות תתחדש בביאת המשיח: "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"⁸, משיח יבוא להחזיר גם את הצדיקים לתשובה. חיבור זה של שתי העבודות בא על ידי אור שהוא למעלה משניהם, המאחד את שתי העבודות יחדיו.

מעלה זו של חיבור שתי העבודות מרומזת גם בנרות חנוכה⁹: הם עצמם מאירים את חשך הלילה והגלות, אבל הם נובעים ונמשכים מנרות המקדש – תיקנו אותם לזכר ועל ידי הנס שהיה בנרות המקדש.

וזהו רמז נוסף במספר "שמונה" של נרות חנוכה, שמרמז על הגילוי שלעתיד – דוגמת הכינור של ימות המשיח שיהיה לא ככינור המקדש 812שהיה בן שבעה נימין אלא של שמונה נימין¹⁰ – שזהו לא רק הגילוי של למעלה מסדר השתלשלות, כאמור לעיל, כי אם יש כאן המשכת העצמות, אמיתית ענין הבלי גבול, המחבר את שני הענינים: השתלשלות (צדיקים) ולמעלה מסדר השתלשלות (תשובה).

ד. על פי זה יובן מה שהרמב"ם מביא את גודל השלום בהלכות חנוכה דוקא: שלום הרי פירושו איחוד של שני דברים הפכיים ומנגדים זה לזה¹¹. בניגוד ישנן כמה דרגות. ובעניננו: השלום וההתאחדות של כל עניני הבית לתכלית אחת של "ושכנתי בתוכם", ובפרט ה"כנגדו" של האשה (ביתו זו אשתו)¹² ולעשות כל הצריך להפכה ל"עזר"¹³ – שלום ביתו על ידי נרות שבת¹⁴. ניגוד גדול יותר (ובמילא – שלום גדול יותר) הוא, נגוד חושך (משתשקע החמה) ואור, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות. וזהו ענין חנוכה: (א) ענין עבודת התשובה, שגם החושך יואר (שלום וחיבור של דברים נפרדים – עם אלקות); (ב) חיבור שתי העבודות: צדיקים ובעלי תשובה, השתלשלות ולמעלה מהשתלשלות.

אבל כאשר אין לאדם די כח – מובן שעליו להתמסר ב"ושכנתי בתוכם" בביתו, ולא בהארת את החוץ – עליו להדליק נרות שבת – שלום בית עדיף.

(משיחת ש"פ וישב תשכ"ב)

ה. נרות חנוכה נבדלים משאר נרות של מצוה, – אפילו מנרות המקדש – אף שנרות חנוכה מקורם בנרות המקדש – בכך ששאר נרות מצוה הם אמצעי בלבד לתכלית מסויימת שמשיגים על ידי הנרות, אבל נרות חנוכה, הם עצמם הכוונה והתכלית.

נרות של מצוה נחלקים בכלל לשני סוגים: (א) נרות העשויים לכבוד, כמו נרות בית הכנסת וכיו"ב, שמדליקים אותם בבית הכנסת לכבוד, ולא מפני אורם; שלכן אי אפשר לברך עליהם ברכת בורא מאורי האש, להבדלה¹⁵; (ב) נרות המדליקים אותם כדי שיאירו, כנרות שבת שמדליקים אותם 813כדי שיביאו שלום בית על ידי אורם; גם בנרות המקדש נאמר¹⁶ "יאירו שבעת הנרות", מדליקים אותם לאורם, וכן גם נרות חנוכה הם בשביל האור. שכן לגבי הדין של "אין מבדילין על נר חנוכה" נזקקו לטעם מפני שאסור להנות מהם¹⁷. ומובן מזה, שאם היה מותר להנות מהם היו יכולים להבדיל עליהם, משום שענינם הוא האור.

אבל בסוג השני עצמו, שונים הם נרות חנוכה מנרות שבת ונרות המקדש, שאור נרות שבת ונרות המקדש הוא לשם תכלית: לשם שלום בית (נרות שבת), או בכדי להיות עדות לכל באי עולם, שהשכינה שורה בישראל (נרות המקדש)¹⁸. אבל נרות חנוכה אין אורם לשם מטרה אחרת, כי אם תכליתם קיימת בהם עצמם.

ואף שהגמרא אומרת שנרות חנוכה הם ל"פרסומי ניסא"¹⁹, כדי לפרסם הנס על ידי אורם – אין הכוונה, שכל ענינם הוא לשם כך, אלא שמלבד תכליתם העיקרית יש בהם ענין נוסף, שהם מפרסמים את נס חנוכה²⁰. וראיה לכך שגם כשאין פרסומי ניסא כלל, מקיימים את מצות נרות חנוכה ומברכים עליהם ברכה בשם ומלכות.

בנרות שבת, אם מדליקים אותם באופן שאינו מביא לתכלית זו של שלום בית – כגון שיש כמה בעלי בתים שמדליקים את נרות השבת באותה מנורה, ואין הנרות הנוספים מוסיפים אור, ובמילא גם לא שלום בית, אסור לברך על נרות אלו²¹. ואילו בנרות חנוכה הדין פשוט²²: "נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם", אף שהנר השני במנורה אינו מוסיף כלום בפרסומי ניסא. כמו כן אומרת הגמרא²³, ש"בשעת הסכנה", כשאי אפשר להדליק נרות חנוכה באופן של פרסומי ניסא, די בהנחת הנרות על השלחן לעצמו ומברך עליהם. הרי שענין פרסומי ניסא בנרות חנוכה הוא רק תוספת לתכליתם העיקרית – אור הנרות עצמו.

814ו. פנימיות הביאור בזה: כל עניני חנוכה – בין גזירות היוונים בימים ההם, בין מסירות הנפש של היהודים באותם הימים, שהביאה את נס החנוכה, בין הנס עצמו, ובמילא גם מצות נר חנוכה שתקנו חכמים לזכר הנס – נוגעים בהתקשרות בין ישראל להקב"ה שהיא למעלה מטעם ודעת.

מטרת גזירות היוונים היתה: "להשכיחם תורתך", תורה שלך, את האלוקות שבתורה שהיא למעלה מהשכל. הם לא התנגדו לכך שבני ישראל ילמדו את שכל וחכמת התורה; רצונם היה רק שלא יורגש בלימוד התורה שהיא תורתו של הקב"ה. וכן גם "להעבירם מחוקי רצונך" – שבני ישראל לא יקיימו את ה"חוקים", את המצוות שהם מעל השכל, שקיומן הוא מתוך קבלת עול, משום שכן הוא "רצונך". כלומר היוונים היו מסכימים אפילו לכך שישראל יקיימו את סוג המצוות שהן בגדר חוקים, על ידי הסברה מסויימת: אפשר לקיים חוקים, גם כשאינם מובנים בשכל, כי סומכים על כך שמצוה החוקים בהיותו בעל שכל נפלא, יש לו מן הסתם גם בחוקים אלו טעם שכלי²⁴. לקיום החוקים באופן כזה – לא התנגדו היוונים כל כך. בעיקר אכפת היה להם מכך שבני ישראל מקיימים את החוקים בקבלת עול לגמרי, ללא כל הסברה, רק משום שכך ציווה הקב"ה²⁵.

זהו גם הביאור מדוע טמאו היוונים כל השמנים שהיו בבית המקדש. כל ענין הטומאה והטהרה הוא הרי למעלה מהשכל, כמו שאומר המדרש²⁶: "אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזרתי" – אין כל ביאור בשכל מדוע מת מטמא ומקוה מטהרת, אלא שכך הוא חוק וגזירת הקב"ה ואין בני ישראל רשאים לעבור עליה. וכיון שטומאה היא ענין שהוא נעלה לגמרי משכל האדם, על כן נלחמו היוונים נגדו ו"טמאו כל השמנים שבהיכל".

גם עבודת ישראל באותו זמן היתה באופן של למעלה מטעם ודעת – במלחמתם נגד היוונים הלכו במסירות נפש (חלשים נגד גבורים וכו') למען ה' תורתו ומצוותיו, והרי כל ענין המסירות נפש הוא למעלה מהשכל.

כך גם בנס חנוכה – נוסף על כך שכל נס הוא למעלה מטבע ושכל – הראה הקב"ה באמצעות נס זה את 815הקשר המיוחד בינו לבין ישראל: "להראות חבתם של ישראל", שהוא למעלה מהגבלות השכל.

וכיון שנס פך השמן מורה על הקשר בין ישראל להקב"ה באופן שלמעלה מכל מדידה והגבלה ("חבתן של ישראל"), לכן תקנו חכמים את עיקר המצוה של חנוכה בהדלקת נרות²⁷ כזכר לנס פך השמן (ולא את ענין ההלל וההודאה על נס הנצחון במלחמת היוונים), להראות את הקשר בין ישראל להקב"ה, שהוא למעלה מכל מדידה והגבלה²⁸.

על פי זה יובן מה שאורם של נרות חנוכה אינם אמצעי לשם איזה דבר, אלא תכליתם היא בהם עצמם, משום שהם מורים על הקשר עם הקב"ה, על עצמות, במילא אי אפשר לומר שהם לשם דבר אחר, חס ושלום.

ז. כאמור לעיל, נרות שבת, נרות המקדש ונרות חנוכה ענינם הוא – אור.

בגמרא נאמר²⁹: ואין אור אלא תורה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור. נמצא מזה, שהאור של כל שלושת סוגי הנרות הנזכרים לעיל, הם תורה. אלא שבתורה עצמה ישנן כמה מדריגות, שבכללותם הם נרמזים בשלושה סוגי נרות אלו:

לימוד התורה על מנת לדעת כיצד לקיים מצוות, לדעת את המעשה אשר יעשון, שזהו – בכללות ובפנימיות – ענין התורה שעושה שלום בעולם³⁰ – נרות שבת, שהם לשלום בית.

לימוד התורה שעל ידו מתקשרים ישראל עם הקב"ה³¹ – נרות המקדש, שהם עדות שהשכינה שורה בישראל.

לימוד התורה "לשמה", לשם התורה עצמה, ללא מטרות צדדיות, שזוהי התורה כפי שהיא מאוחדת עם עצמותו ית'³²; שבעצמות – ובמילא גם בתורה כפי שהיא מאוחדת עמו – אין שייך לומר איזו שהיא תכלית אחרת ח"ו מלבד הוא עצמו – נרות חנוכה³³.

816ח. אף שפרסומי ניסא הוא רק ענין נוסף לעיקר המצוה של נר חנוכה עצמו, אין סתירה לדבר מהדין³⁴ שאם הדליק נרות חנוכה במקום (שהוא למעלה מעשרים אמה שעין האדם אינה שולטת שם) או³⁵ בזמן, שאי אפשר שיהיה פרסומי ניסא – אין מקיימים המצוה. כי גדר מצות הדלקת נר חנוכה הוא – שהאור מצד עצמו יהיה אור המאיר לבני אדם³⁶ (ולכתחילה גם באופן של פרסום), אבל אין מוכרח שאנשים אכן יקבלו אור זה בפועל. אלא שהאור צריך להיות אור כזה שמצד האור הוא מאיר לבני אדם³⁷.

ט. הטעם הפנימי על כך שהנרות חייבים להיות מצד עצמם נרות מאירים לכל עד לאופן של פרסום: הדרגות העליונות באלקות, גם את אלו שהם למעלה מסדר השתלשלות, עד עצמות אין סוף ברוך הוא, צריכים להמשיך למטה³⁸. הם אמנם נעלים לגמרי מכל מדידה והגבלה של עולמות, אבל אפילו הדרגות העליונות ביותר צריכים שיומשכו באופן שהמטה יוכל לקבלם.

כך הוא גם בעבודת ה': כח המסירות נפש והקשר העצמי של ישראל עם הקב"ה אין עיקר ענינו להיות אמצעי לעורר ולהאיר את הכוחות הגלויים. תכליתו היא עצם המסירות נפש, ההתקשרות עם הקב"ה, אבל צריך שכח המסירות נפש יהיה באופן גלוי, עד שיוכל להשפיע על הכוחות הגלויים לקיים תורה ומצוות, כמבואר בתניא³⁹, שקיום התורה ומצוות תלוי במסירות נפש. אך אפילו אם כח המסירות נפש שבגלוי אינה משפיע, חס ושלום, בפועל, לקיים תורה ומצוות (כמו בנר 817חנוכה כשאינו מאיר בפועל לבני אדם), אין זה פגם בהמסירות נפש, כי אם פגם בכוחות הגלויים שהם אינם כלים לקבל ההשפעה מכח מסירות הנפש⁴⁰, אבל את מסירות הנפש הוא עורר [ולא רק שהוא תמיד שלם בכח, כמאמר רז"ל⁴¹: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"].

י. על פי זה יובן דבר פלא שמצינו במצות נר חנוכה, שבזה היא שונה מכל המצוות. כל המצוות נקבעו באופן שיתכן שגוי יפריע לקיומן. אפילו שלוש המצוות עליהם נאמר⁴²: "יהרג ואל יעבור", יהודי חייב למסור נפשו עליהן, אי אפשר לנכרי לשלוט עליהן לבטל אותן – אבל הנכרי יכול להלחם נגד קיום המצוות. וכשהיהודי אינו מתפעל ומוסר נפשו עליהן, יהרג – אין גם קיום המצוה. לא כן מצות נר חנוכה, אליה אין האינו יהודי יכול לגשת לבטלה, כי אפילו בזמן גזירת השמד, ר"ל, אין הנכרי יכול להפריע לקיום מצוה זו, שכן בזמן כזה מצות נר חנוכה היא כלשון הגמרא: "מניחה על שלחנו ודיו", ואין הנכרי יכול להפריע.

והביאור בזה כאמור לעיל: כיון שמצות נר חנוכה מורה על ההתקשרות עצמות הנשמה עם הקב"ה, עם עצמותו ית', הרי זו בחינה שאין החטא מסוגל לפגום בה, ובמילא גם אי אפשר שיהיה בה ענין הגלות שבאה כתוצאה מן החטא ("ומפני חטאינו גלינו מארצנו"), ולכן אין ביכולתו של אף איש לבטל מצות נר חנוכה. גוי יכול רק לגזור גזירה ולמנוע בעד אור הנר של חנוכה מלהאיר בחוץ, בעולם, אבל בעצמותו של נר החנוכה אין איש יכול לפגום. על דרך המבואר בפירוש הרמב"ן⁴³, שנרות חנוכה "אינן בטילין לעולם", אין נוגע להם כלל כל העלם של גלות, או של עולם בכלל.

(משיחת נר ה' דחנוכה

וש"פ מקץ, זאת חנוכה, תש"כ)