שיחה א

787שיחה א

א. יעקב אבינו נקרא "בחור שבאבות"¹. אחת השלמויות של יעקב אבינו לגבי האבות אברהם ויצחק היא: "אברהם – יצא ממנו ישמעאל" ו"יצחק – יצא ממנו עשו", היינו שמדריגות הקדושה שלהם לא הגיעו לכל צאצאיהם, היה גם "יצא ממנו", ישמעאל ועשו יצאו מהשייכות שלהם לאברהם ויצחק. אבל אצל יעקב היתה "מטתו שלימה"², כל בניו היו שלמים, כי לכולם הגיעה קדושתו של יעקב אבינו.

(אף שמעשה ראובן נקרא בתורה: "בלבל יצועי אביו", – כי אף ש"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" ולא נחשב שהגיע לכלל חטא, רק עשה זאת משום כיבוד אם, כמבואר בגמרא שם³, אבל כיון, שהתורה עצמה מביאה אפשרות לסברה כזו, שיש "אומר – ראובן חטא", יש בכך משום חסרון מסויים במדריגה הנעלית בה עמד ראובן, כמבואר ענין זה בכללות ובביאור בכמה מקומות בתורת החסידות החל מהבעש"ט⁴. אף על פי כן קיבל גם ראובן את כל הענינים מיעקב אבינו, ואדרבה, יותר מאחיו "יתר שאת ויתר עז"⁵, שלכן נקרא גם "בשעת הקלקלה" בשם "בכור יעקב". כפי שמבואר מפירוש מאמר רז"ל⁶: "כבד את אביך, לרבות אחיך הגדול" – שמ"את אביך" לומדים שצריך לכבד את האח הגדול, הרי שכיבוד האח הגדול וכיבוד אב דבר אחד הם, כמו שאומר מהרח"ו⁷: "רוחא קדמאה דשביק בה", אצל הבן הבכור שורה רוח האב, ובכיבוד הבן הבכור מכבדים גם את האב).

זהו גם פירוש מאמר הגמרא⁸: "שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון", (שיופיו של יעקב אבינו היה בדומה ליופיו של אדם הראשון). אדם הראשון כלל בקרבו כל הנשמות עד סוף כל הדורות. לכן מה שעשה נוגע לכול. וכשהיתה לו ירידה על ידי חטא 788עץ הדעת, מיד נגרמה ירידה בכל הנשמות שהיו לאחר מכן. שלכן היו צדיקים ש"מתו בעטיו של נחש"⁹, שנסתלקו מן העולם רק בגלל חטא עץ הדעת של אדם הראשון. וכך גם יעקב, שהוא "מעין שופרי' דאדם הראשון", כלל בקרבו כל הנשמות שלאחריו, וכל מעשיו הטובים שעשה (כי "מדה טובה מרובה ממדת פורעניות"¹⁰) היו נוגעים לא לעצמו בלבד, כי אם לכל יוצאי חלציו, – "מטתו שלימה".

ב. מזה מובן, שכל פרטי המאורעות שהתורה מספרת על יעקב אבינו – נוסף לכך שכל סיפורי התורה אינם ח"ו סיפורי דברי הימים, אלא תורה היא מלשון הוראה¹¹, ובמיוחד סיפורי "מעשה אבות", שהם "סימן (והוראה) לבנים"¹² – הרי כל אותם הפרטים אירעו בכל נשמות ישראל כפי שהיו כלולים בנשמתו של יעקב אבינו, ובמילא הרי הם גם ציוני־דרך ונתינת כח לנשמות לאחר שנתגלו בירידת הנשמה למטה, במדה רבה יותר מההוראה וסימן לבנים של מעשה האבות אברהם ויצחק.

ג. בפרשת ויצא מספרת התורה שיעקב הלך מארץ ישראל (באר שבע) לחרן אל לבן; ומיד בתחילת הליכתו "ויפגע במקום וגו'"; אחר כך מסופר איך שהגיע ללבן, על עבודתו אצלו עשרים שנה, נשואיו והעמדת השבטים; חזרתו מחרן לארץ ישראל, ואיך שבדרכו חזרה פגעו בו "מלאכי אלקים".

כאמור לעיל, (הרי) כל הפרטים הם הוראה וישנם אצל כל ישראל:

תפקידו של כל יהודי הוא לצאת מארץ ישראל, אהלי שם ועבר – ד' אמות של תורה, שהלימוד יביא לידי מעשה, ללכת ל"חרן"¹³, "חרון אף של מקום בעולם", כלומר לתוך ריתחת עניני עולם הזה ושם להתעסק עם "לבן הארמי" ולהוציא ממנו את ניצוצות הקדושה, ודוקא שם תהיה מטתו של היהודי שלימה.

וכשאדם נוהג כן, אין ההליכה לחרן ירידה אמיתית, אלא אדרבה, "ויפרץ האיש מאד מאד"¹⁴, ישנה הצלחה גדולה בין בגשמיות ובין ברוחניות, וכששב אחר כך לארץ ישראל, מתקיים בו – כהמשך הפסוק – "ויפגעו בו מלאכי אלקים".

789וכפי שמדייק בזוהר¹⁵: שכאשר יעקב יצא ללכת לחרן, לפני עבודתו בחרן ובטרם הוליד את השבטים – הרי אף שלמד הרבה תורה בבית עבר – נאמר בפסוק "ויפגע במקום", שהיה צריך ללכת ולחפש את ה"מקום", את גילוי האלקות, וגם אז הראו לו הגילוי רק בחלום. אבל לאחר שהיה בחרן ומילא שם את שליחותו, עבד שם, נישא וחזר עם השבטים, נאמר "ויפגעו בו מלאכי אלקים", שמלאכי אלקים עם הקב"ה כביכול¹⁶, חיפשו לפגוש אותו; ונוסף על זה, היה גילוי זה לא בחלום אלא בהקיץ (ואף שהמדרש מפרש¹⁷ ש"מלאכי אלקים" הכוונה לששים רבוא או ק"כ רבוא מלאכים, הרי הזוהר, פנימיות התורה, מגלה את פנימיות הענין, שהקב"ה בעצמו נראה אליו).

כך הוא לגבי כל אחד מישראל: כל זמן שהוא בארץ ישראל, מסוגר בעניני הקדושה שלו עצמו, ועסוק רק עם עצמו בלבד, ככל שיהיה גדול, לא יוכל להגיע לדרגת ההתעלות שמשיג על ידי הליכתו ל"חרן", לפעול בעולם ולקרב יהודים ולעשות יהודים. מיד בצאת היהודי מארץ ישראל לפעול בעולם, עם עוד יהודים, נותנים לו כח מלמעלה, שזהו "ויפגע במקום", שיוכל למלאות שליחותו. ולאחר שמסיים את שליחותו, הוא ממשיך על ידי עבודתו אור נעלה יותר – את האתערותא דלעילא הנעלית¹⁸ הבאה אחר האתערותא דלתתא – "ויפגעו בו מלאכי אלקים".

(משיחת ג' מרחשון, תשכ"א)

ד. זוהי ההוראה מהתוכן הכללי של הפרשה. אך, כאמור לעיל, גם הפרטים שארעו עם יעקב אבינו בדרכו לחרן וכן המאורעות בעת היותו בחרן, נוגעים לנו בעבודה¹⁹.

על הפסוק "וישכב במקום ההוא" אומר המדרש²⁰: "כאן שכב, אבל כל י"ד שנה שהי' טמון בבית עבר לא שכב. פירוש נוסף יש במדרש: "כל כ' שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב", כמו שנאמר בפסוק: "ותדד שנתי מעיני". ועוד יותר – לא שכב. לכאורה אינו מובן: בבית עבר אמנם לא ישן יעקב משום שלמד שם תורה; אבל מדוע מסר נפשו כל כך^*20 ולא שכב לישון כל עשרים שנה שהיה בבית לבן?

790אלא שלפי המבואר לעיל, יובן גם פרט זה. הליכתו לחרן ושהייתו שם היו כדי לפעול בעולם, לברר את ניצוצות הקדושה שהיו אצל לבן. ולכן "לא שכב" כל זמן היותו שם, כי היה לו להיות תמיד ער להתגבר על לבן הארמי, שהתנגד לעבודת הבירורים של יעקב אבינו.

לבן טען כלפי יעקב אבינו, ויורשיו שבכל דור טוענים כלפי צאצאי יעקב: אתה שזקן הנך, התנהג כרצונך; אתה בין כך מהדור הישן, הנך יכול לישב וללמוד תורה ימים ולילות, אבל מה רצונך מהילדים? הם הרי שייכים לזמן מודרני – "הבנות בנתי והבנים בני", (בני לבן); הם הרי ילדים צעירים ומדוע לקלקלם, שלא יוכלו להתאים עצמם לעולם: רצונך ללמוד עמם יהדות – מהיכי תיתי, אך עשה זאת בצורה מודרנית, במיתודות חדישות, אל תהפוך אותם לבטלנים!

כן היתה גם טענתו "והצאן צאני": במה שקשור ללימוד התורה והתפילה שלך אינני מתערב, אבל בעניני עסק הרי – "והצאן צאני" – עליך להתנהג בדרכי, בדרכי לבן הארמי; כי כדי להרויח ממסחר אין צריך להתחשב עם איסורים של רמאות, השגת גבול וכיו"ב. בהנהגות במסחר על פי תורה קשה "לעשות חיים".

ולכן מסר יעקב את נפשו, "ותדד שנתי מעיני" ויותר מכן שכלל לא שכב, לא רק על ענינים רוחניים כלימוד התורה בבית עבר, אלא גם על ענינים עליהם אמר לבן "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני"; גם על דברים שלבן עלול היה לחשוב כי הם שייכים לו עבד יעקב עד כדי מסירות נפש, – כמו שאמר: "עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנתיך ושש שנים בצאנך", – כדי שכל זה יהיה על פי תורה, ועל ידי כך לברר את ניצוצות הקדושה הנמצאים ברשות לבן, ולהמשיך אלקות גם בדברים הגשמיים.

ה. על פי זה יובן גם המשך דברי המדרש: "ומה היה אומר" (יעקב בעת שלא שכב בבית לבן?) משיב על זה המדרש: "ט"ו שיר המעלות שבספר תהלים" כמו שכתוב: "שיר המעלות וגו' יאמר נא ישראל", "ישראל" משמעותו "ישראל סבא", יעקב אבינו. דעה נוספת יש במדרש: "כל ספר תהלים היה אומר" כמו שכתוב: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", ש"ישראל סבא", יעקב אבינו, היה אומר תהלות להקב"ה.

לכאורה, מהי שאלת המדרש "מה היה אומר", מה עשה בלילות – הרי היה עסוק בשמירת צאן לבן? אלא ודאי, שלא מסר יעקב את נפשו כדי לשמור את צאן לבן, כי אם עשה זאת 791כדי לברר את ניצוצות הקדושה הנמצאים אצל לבן. ועל כך שואל המדרש: באיזה כוחות ביצע את עבודת הבירורים, עד שלא זו בלבד שהענינים הנחותים של לבן הארמי לא פעלו בו ירידה, אלא אדרבה, הוא העלה אותם לקדושה? ועל זה משיב המדרש, שאמר "שיר המעלות וגו' מאין יבא עזרי", הוא חש, בכוחות עצמו אין אפשרות לפעול ורק "מאין" על ידי התבטלות גמורה – "יבוא עזרי", כיון ששם מבטחו רק בה', "עזרי מעם ה'" – וזה העניק לו את הכחות לברר את הניצוצות שהיו אצל לבן, כיון שגילה בעבודתו שהקב"ה הוא "עושה שמים וארץ", הוא בעל הבית והנותן כח בין לעניני שמים (תורה, שלמד בבית עבר), ובין בעניני "ארץ", בענינים הנחותים של חרן ("חרון אף של מקום בעולם"), בעולמו של לבן הארמי.

ו. ומפרטי הסיפור של יעקב אבינו יש לנו גם הוראה עבורנו, שכדי שיהיה אפשר לעסוק עם העולם צריך שימת לב כפולה: א) בטרם הולכים לחרן צריך קודם להמצא כליל בד' אמות של תורה ותפילה ולא לבוא במגע כלל עם העולם, כמו שיעקב אבינו היה בבית עבר – תורה, ו"ויפגע במקום" – כפירוש חז"ל²¹ שזוהי תפילה; ב) גם כשנמצאים בחרן ועובדים אצל לבן, צריכים להיות עסוקים בעבודת הבורא, כמו אמירת תהלים וכיו"ב²². ואז ישנו העזר מהקב"ה למלא את השליחות לשמה הביאה ההשגחה העליונה לחרן.

גם בחייו היום יומיים צריכים להיות אצל יהודי אותם ענינים: בתחילת היום, לפני שהולך לעסקיו, צריך להקדיש משך זמן לתפילה ולתורה. לאחר קומו משנתו צריך כל יהודי ראשית דבר להתפלל; לאחר התפילה יש לקבוע לימוד שיעור בתורה²³. ורק 792כשהוא ספוג בתפילה ותורה, רשאי הוא להתעסק בעסקיו. וגם אז, צריך להיות רק "יגיע כפיך"²⁴ שרק "כפיו" (הכוחות החיצוניים) יהיו שקועים בזה, אבל הראש צריך להיות עסוק בפרק משניות, פרק תניא, באמירת פרק תהילים וכיו"ב. יתרה מזו: גם בהיותו בעולם צריך להיות ניכר בעסקיו ובעבודתו עצמה שהוא שונה מהסובבים אותו – "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", יהודי צריך להיות תמיד נבדל ומצויין בסביבתו בהנהגתו הקדושה בכל מעשיו – "בכל דרכיך דעהו".

ז. בעיקר צריכה להיות ניכרת ההנהגה המיוחדת של קדושה בחינוך הבנים והבנות, ובקביעת אורח־חיי הבית. לא זו בלבד שביתו מתנהל באופן שונה לגמרי מבית של אינו־יהודי, להבדיל, כי אם אפילו בדרגת קדושה נעלית יותר מהנהגת הבית של אותם יהודים, שומרי תורה ומצוה, שאצלם הנחות העולם²⁵ תופסים מקום חשוב; אצלו קובעת לגבי כל עניני הבית רק דעת תורה – יהדות וקדושה.

וגם זה אנו לומדים ממעשה אבות, מהנהגת בית יעקב. התורה מספרת: "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה", ומפרש רש"י: "להגיד שבחן של שבטים, שעת הקציר היה ולא פשט ידו בגזל להביא חטים ושעורים, אלא דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו".

מכך שרש"י אומר "להגיד שבחן של שבטים", מובן שבסביבתם לא היה מי שהתנהג כן. אבל ידעו השבטים שהנהגתם צריכה להיות שונה, הם צריכים להתנהג בכל פרט באופן של תורה וקדושה. כך הנהיג יעקב בביתו, שביתו שונה משל כולם.

אין צריך ללכת בעקבות רוח הזמן. והדבר צריך שיהיה באופן כה בולט, שהילדים ידעו שאביהם ואמם שונים מכולם: נשים אחרות אינן לבושות בגדים צנועים בהידור, אך אמם לבושה בתכלית הצניעות; אבות אחרים אינם נזהרים שלא להונות אחרים במסחרם, אך אביהם אינו להוט להונות, ונושא ונותן באמונה וכיו"ב.

אפילו כשהילד קטן ואינו מסוגל להשיג את משמעותה של תורה וקדושה, יכול הוא כבר אז לחוש כי ביתו נבדל מבתים אחרים – "ונפלינו". במילא לא ימשך אחר ילדים אחרים; 793אלא אדרבה, כשרואה שילדים אחרים אינם מתנהגים כראוי, אינם נזהרים בגזל ונוטלים משדות זרים לא רק דודאי־הפקר, זה עצמו הוכחה ברורה אצלו שהוא לא ינהג כן ואין לו להתיידד עמם.

מהנהגה כזו גדל שבט־ראובן וגם שבט יששכר (שנולד על ידי מעשה ראובן במציאת הדודאים), שמראובן ויששכר יצאו ראשי סנהדראות²⁶ ועמודי הוראה²⁷.

היינו, כאשר מחנכים ילד יהודי כשהוא עדיין צעיר ביותר שידע שהוא שונה מכל שאר ילדי העולם, הרי גם מאוחר יותר, לכשיתבגר, אינו לומד מאחרים בני גילו, כי אם הולך – כאביו יעקב – ללמוד את תורת הקב"ה בלבד, ודברת בם עד שאפילו דבריו הרגילים הם רק בדברי תורה²⁸; וכאשר, כיעקב אבינו, הוא גדל ונושא אשה, ויוצא לעולם, מקים משפחה ונוטל "רחיים על צוארו", את עול הפרנסה – גם אז יש לו קביעות עתים ללימוד תורה בכל יום, וכאשר הוא עסוק בעניניו הגשמיים הוא אומר "שיר המעלות", וסמוך ובטוח לגמרי בקב"ה, וממילא כל הנהגת העסק שלו היא רק על פי תורה.

הנהגה כזו מביאה לאדם שפע ברכה והצלחה גם בגשמיות, כפי שכתוב ביעקב אבינו: "ויפרץ האיש מאד מאד", שהצליח מאד אפילו בגשמיות, כסיום הפסוק שם "ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמרים".

(מלוקט משיחת ש"פ וישב תשי"א,

שמח"ת תשט"ו)

ח. בזה יובן גם ענין הגל והמצבה שהקימו יעקב ולבן, לסימן שאחד מהם לא יחצה את הגבול לעבר השני. פירוש הדבר: אף שלצורך עבודת הבירורים הרי צריך יעקב ללכת אל לבן לחרן^*28, כדי להוציא את ניצוצות הקדושה, הרי, יחד עם זה צריך להיות גם "גל", שיבדילו מלבן, שידע שמלבד עבודת הבירורים איו לו כל שייכות ללבן. הוא אמנם עסוק עם (עניני) העולם, אבל בעת מעשה גופא הוא מסוייג מחומריות העולם. ואז בטוח הוא שלא ילך לאיבוד בעולם, אצל לבן, כי אם אדרבה, הוא עושה את העולם כלי לאלקות: "ויצל אלקים את מקנה אביכם ויתן לי".

ט. הכח להצבת הגל²⁹, לפעול בעולם ובשעת מעשה גופא להינזר 794מחומריות העולם, ואדרבה, לעשות מהעולם כלי לאלקות, בא במיוחד על ידי לימוד פנימיות התורה. כי פנימיות התורה מביאה לידי הבנה והכרה ש"אין עוד מלבדו" שכל מציאות העולם היא אלקות.

ולכן גם ה"יפוצו מעינותיך חוצה"^*29, פרסום והפצת פנימיות התורה, יביא לכך ש"אתי מר"³⁰, לביאת המשיח, כי פעולתה של ביאת המשיח תהיה, לא ביטול העולם, אלא שהעולם הגשמי עצמו יהיה כלי לאלקות, דירה בתחתונים, "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר", שהבשר הגשמי יראה אלקות.

(משיחת ל"ג בעומר תש"י)