שיחה א
747שיחה א
א. פרשת בראשית, שקוראים בסוף חודש תשרי, שהוא תחילת השנה, יש בה הוראות לכל השנה.
אחד הענינים המסופרים בפרשה זו, הוא על המצוה הראשונה של הקב"ה: ציווי הקב"ה לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת.
כפי שמובן מהמדרש1, הרי שהציווי לאדם הראשון היה רק על יום הראשון לבריאתו. ומפרטי הענינים שהיו ביום השישי לבריאה, יום בריאת האדם, נמצא שהציווי לאדם הראשון שלא יאכל מעץ הדעת היה לשלש שעות בלבד: ציווי הקב"ה היה "בשעה התשיעית"2. ושלש שעות לאחר מכן כשנגמר היום ונכנסה השבת, הותר האיסור. אעפ"כ לא יכל אדם הראשון לעמוד בכך ועבר על הציווי.
נשאלת השאלה: אדם הראשון הרי היה "יציר כפיו של הקב"ה" ושמע את הציווי מהקב"ה עצמו – כיצד איפוא לא היה יכול לפעול בעצמו לעצור ולהשמע לקיים ציווי זה ולא לאכול מעץ הדעת בשלוש שעות אלו? גם אם יש בודאי הרבה סודות התורה בענין חטא עץ הדעת, אבל הרי "אין מקרא יוצא פשוטו"3, ואיך זה שאדם הראשון נכשל.
ב. והביאור בזה:
כל מגמתו וכוונתו של יצר הרע היא, שהאדם יעשה את ההיפך מרצון הקב"ה. ובכל טענותיו, להאדם שיעבור עבירה או שלא יקיים מצוה בנימוק שזה כרוך בקשיים ושהוא נסיון גדול, מתכוון הוא לדבר אחד בלבד, שהאדם יעבור על רצון הקב"ה.
ולכן, ככל שהמצוה חשובה יותר (אם מצד האדם, אם מצד המקום, אם מצד הזמן)4, כך גדולים יותר מאמצי היצר הרע שלא להגיע אליה. ואף שבאמת האדם יכול לקיים המצוה די בקלות, הרי כיון שקיום המצוה נוגע ביותר בא היצה"ר בכל מיני טענות וסברות בכדי לא להניח לאדם לקיים את רצון העליון.
747כל אחד חש בכך מפעם לפעם גם בקרבו: יש דברים בקיום התומ"צ, שעל פי השכל קל היה יותר לקיימם מאשר ענינים אחרים, אף על פי כן יש בו הרגשה שדוקא ענינים קלים אלו קשה לו לקיימם. הטעם לזה הוא, כאמור, שהיצר הרע מתאמץ ומערים קשיים בפני אותם דברים שחשובים עתה לאדם ביותר.
יש אפילו שענינים שקיומם קשה לו אינם אלא מדרבנן או שהם מנהג בלבד, ואילו הדברים שקל לו לקיימם הם מן התורה, אלא שבנוגע לנשמתו, דוקא המצוות דרבנן או המנהגים נוגעים לו יותר (באותה שעה), כפירוש החסידות5 על מאמר6 "אבוך במאי הוה זהיר טפי", שכל נשמה יש לה מצוות מסויימות הקשורות במיוחד עם שליחותה למטה בגוף, ומצוות אלו עליה לשמור בהידור רב, יותר מכל שאר המצוות שבהם הוא שווה לכל ישראל ולכן מערים יצה"ר קשיים שונים על מצוות אלו ביודעו שהם נוגעים ביותר.
זהו גם אחד מהביאורים של מאמר רז"ל7 "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" – כי ככל שהאדם גדול יותר, מצוותיו נוגעות לו ביותר, ולכן היצה"ר מתאמץ כנגד זה ביותר. (טעם נוסף בזה, הוא: כדי שתהיה בחירה חפשית, הכרח הוא שכוחות היפך הקדושה יהיו באותה מידה ומשקל של כוחות הקדושה, ולכן "כל הגדול מחבירו", יש לו יותר כוחות של קדושה, אזי גם "יצרו גדול הימנו", שגם ליצרו הרע יש יותר כוחות).
ומטעם זה לא יכול היה אדם הראשון לשלוט על עצמו ואכל מעץ הדעת. שכן היה "יציר כפיו של הקב"ה", ו"כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", בפרט שהציווי שלא לאכול מעץ הדעת היה נוגע ביותר – כפי שיש ללמוד מכך שחטא זה גרם נפילה גדולה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות שנגרמה עקב חטא זה – ולכן היצר הרע – שנתלבש אז בהנחש8 – נטפל לאדם הראשון בכל כוחותיו בחטא זה וגירה אותו לאכול מעץ הדעת.
ג. אמרו רז"ל, שכשנתן הקב"ה את התורה ציווה למשה רבנו9: "כה תאמר לבית יעקב" וכפירוש רז"ל10: "אלו הנשים", שידבר אודות קבלת התורה אל הנשים תחילה. זאת כדי למנוע את 748התקלה שאירעה בחטא עץ הדעת שבו שמע הציווי מפי הקב"ה רק אדם הראשון לבדו ולא חוה, וזה נתן מקום לקלקול. אף שעל חוה נאמר: "ויבן את הצלע", שהקב"ה עצמו בנה אותה וגם שזה היה מ"אחת מצלעותיו" של אדם הראשון שהיה "יציר כפיו של הקב"ה" מכל מקום, כיון שהיא לא שמעה הציווי מהקב"ה בעצמו, מסוגלת היתה חוה להוסיף לציווי את התיבות "ולא תגעו בו", שגרמו לחטא עץ הדעת11. אילו היתה גם חוה מצווה, היתה פועלת גם על אדם הראשון שלא יכשל בחטא ללא הבט על כל הקשיים שהערים בפניה היצר הרע, כמו שנראה ממאמר רז"ל במתן תורה, כנ"ל12.
ד. כאמור לעיל, שסיפורי התורה (מלשון הוראה)13 בפרשת בראשית הן הוראות כלליות לכל השנה, הרי גם הנאמר לעיל הוא הוראה כיצד צריך להתנהל בית יהודי.
כל בית בישראל צריך להיות באופן של "מקדש מעט", שהקב"ה יוכל לומר על בית זה "ושכנתי בתוכם". וכיון שהנהגת הבית תלויה בעקרת הבית, יש לפעול במיוחד עליה – ולא באופן של "גזירה גזרתי" רק בדרכי נועם ודרכי שלום14 – שיהא לה להט ותענוג בעניני יהדות, וכך תשמור את כל ביתה וגם את בעלה, ממכשולים. וכמבואר לעיל שאילו היתה חוה שומעת בעצמה את הציווי מהקב"ה, לא רק שלא היתה מביאה לידי מכשול, כי אם אדרבה, היתה מונעת גם את אדם מפיתוי הנחש.
לפיכך צריך הדבר הראשון להיות ה"כה תאמר לבית יעקב" – להתמסר אל בני הבית, וכידוע פתגם הרבי (מוהרש"ב) נ"ע15: כשם שהנחת תפילין בכל יום היא מצוה דאורייתא לכל יהודי, ללא הבדל בין גדול בתורה, בין איש פשוט, כך חוב גמור על כל אחד מישראל להקדיש בכל יום חצי שעה לחשוב על חינוך ילדיו, ולעשות כל שבכוחו ויותר מכפי כוחו, להשתדל להשפיע על הבנים שילכו בדרך אשר מדריכים אותם בה.
ואזי יהיה קיום גם ל"ותגד לבני ישראל", שאז האשה לא רק שלא תהיה "כנגדו", להפריע לבעלה, אלא אדרבה, היא תהיה לו ל"עזר"16, ועד שתבוא לעזרתו בכוח מעלתה המיוחדת של "בינה יתרה ניתנה באשה יותר 749מבאיש"17, ותשפיע על כל הבית שיהא ראוי ל"ושכנתי בתוכם".
זהו גם הלשון בברכת נשואין "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". ולכאורה מה מוסיפה תיבת "מקדם"? הרי ידוע לכל שהיותם של אדם וחוה בגן עדן היה פעם, לפני שנים רבות! אלא ש"מקדם" היא בזמן היותם בגן עדן, בתחילה לפני החטא.
וזו היא הברכה לזוג הצעיר, שחייהם יהיו כמו שהיה אצל אדם וחוה קודם החטא. שלא יהיה "כנגדו" רק אדרבה "עזר", ושהבית יתנהל באופן של "ושכנתי בתוכם" – "כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".
(משיחת יום שמח"ת תשכ"ג)
הערות
עמוד 747
- 1. ראה ב"ר פכ"א, ז. ש"ך עה"ת. לקו"ת ר"פ קדושים.
- 2. סנהדרין לח, ב.
- 3. שבת סג, א.
- 4. ראה סנהדרין צז, א: אתרא וקושטא שמי' כו'. לקו"ד י"ט כסלו תרצ"ג אות ה' (ע' 29). 1
עמוד 747
- 5. אגרת הקדש סו"ס ז, קונטרס י"ב תמוז ה'תש"ח, ספר השיחות שיחת שושן פורים ה'ש"ת.
- 6. שבת קיח, ב.
- 7. סוכה נב, א.
- 8. זהר בראשית לה, ב. פדר"א פי"ג.
- 9. שמות יט, ג.
- 10. מכילתא הובא בפרש"י שם.
עמוד 748
- 11. ב"ר פי"ט, ד.
- 12. ראה ג"כ סנהדרין קי, רע"א.
- 13. זהר ח"ג נג, ב.
- 14. ראה גטין ו, סע"ב.
- 15. "היום יום", כ"ב טבת.
- 16. ראה יבמות סג, א.
עמוד 749
בראשית רבה כ״א:ז׳ - הטקסט מספריא
וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן (בראשית ג, כג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר שִׁלְּחוֹ מִגַּן עֵדֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְשִׁלְּחוֹ מִגַּן עֵדֶן לָעוֹלָם הַבָּא. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שִׁלְחוֹ מִגֵּן עֵדֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא. עַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה הִקְשָׁה עָלָיו, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי נְחֶמְיָה רִיתָה עָלָיו. אָמַר רַבִּי הוּנָא אִתְפַּלְגּוּן רַבִּי אַדָּא בַּר אַהֲבָה וְרַבִּי הַמְנוּנָא, חַד אָמַר כְּרַבִּי יְהוּדָה וְחַד אָמַר כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, וְהָא מְסַיֵּעַ לְרַבִּי נְחֶמְיָה (תהלים יז, טו): אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ, לִכְשֶׁיָּקִיץ אוֹתוֹ שֶׁנִּבְרָא בִּדְמוּתְךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אֲנִי מַצְדִיקוֹ מֵאוֹתָהּ גְּזֵרָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּשֶׁבְּרָאוֹ בְּרָאוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים, וּכְשֶׁטְּרָדוֹ, טְרָדוֹ בְּמִדַּת הַדִּין וּבְמִדַּת הָרַחֲמִים. הֵן הָאָדָם, הָא אָדָם לֹא יָכוֹלְתָּ לַעֲמֹד בְּצִוּוּיָךְ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, אֶתְמְהָא. דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פְּדָיָא מִי יְגַלֶּה עָפָר מֵעֵינֶיךָ אָדָם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹא יָכוֹלְתָּ לַעֲמֹד בַּצִּוּוּי אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, וַהֲרֵי בָּנֶיךָ מַמְתִּינִין לְעָרְלָה שָׁלשׁ שָׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כג): שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל, אָמַר רַב הוּנָא כַּד שָׁמַע בַּר קַפָּרָא כֵּן, אָמַר יָפֶה דָּרַשְׁתָּ בֶּן אֲחוֹתִי.
רש"י על שמות י״ט:ג׳ - הטקסט מספריא
ומשה עלה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי; וְכָל עֲלִיּוֹתָיו בְּהַשְׁכָּמָה הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר" (שמות ל"ד):
כה תאמר. בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה וְכַסֵּדֶר הַזֶּה:
לבית יעקב. אֵלּוּ הַנָּשִׁים, תֹּאמַר לָהֶן בְּלָשׁוֹן רַכָּה (מכילתא):
ותגיד לבני ישראל. עֳנָשִׁין וְדִקְדּוּקִים פָּרֵשׁ לַזְּכָרִים, דְּבָרִים הַקָּשִׁין כְּגִידִין (שבת פ"ז):
ומשה עלה AND MOSES WENT UP on the second day of the month (Mekhilta); for all his ascents to the mountain were made early in the morning, as it is stated (Exodus 34:4) “And Moses rose up early in the morning [and went up unto mount Sinai]” (Shabbat 86b).
כה תאמר THUS SHALT THOU SAY — Thus, i. e. in this (the Hebrew) language (cf. Mekhilta) and in this form of words.
לבית יעקב TO THE HOUSE OF JACOB — This denotes the women — to them you shall speak in gentle language (Mekhilta).
ותגיד לבני ישראל AND TELL THE CHILDREN (lit., the sons) OF ISRAEL — explain to the men the punishments and the details of the commandments in words that are as hard (distasteful) as wormwood (גידין) (cf. Shabbat 87a; Midrash לקח טוב).
בראשית רבה י״ט:ד׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ שְׁאֵלוּנִי בְּאַנְטוֹכְיָא, אָמַרְתִּי לָהֶם כִּי יוֹדְעִים אֱלֹהִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר הִתְחִיל אוֹמֵר דֵּלָטוֹרְיָא עַל בּוֹרְאוֹ, אָמַר מֵאִילָן הַזֶּה אָכַל וּבָרָא הָעוֹלָם, וְהוּא אוֹמֵר לָכֶם לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁלֹא תִבְרְאוּ עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים, דְּכָל אִינָשׁ וְאִינָשׁ סָנֵי בַּר אֻמְנָתֵיהּ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר כָּל שֶׁנִּבְרָא אַחַר חֲבֵרוֹ שַׁלִּיט בַּחֲבֵרוֹ, שָׁמַיִם בָּרִאשׁוֹן, וְרָקִיעַ בַּשֵּׁנִי, אֵינוֹ סוֹבְלָן, אֶתְמְהָא. רָקִיעַ בַּשֵּׁנִי, וּדְשָׁאִים בַּשְּׁלִישִׁי, אֵינָן מְסַפְּקִין אֶת מֵימָיו, דְּשָׁאִים בַּשְׁלִישִׁי, וּמְאוֹרוֹת בָּרְבִיעִי, אֵינָן מְבַשְּׁלִין פֵּרוֹתָיו, מְאוֹרוֹת בָּרְבִיעִי, וְעוֹפוֹת בַּחֲמִישִׁי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן זִיז עוֹף טָהוֹר הוּא וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹרֵחַ מְכַסֶּה גַּלְגַּל חַמָּה, וְאָדָם נִבְרָא אַחַר הַכֹּל לִשְׁלֹט בַּכֹּל, קִדְמוּ וְאִכְלוּ עַד שֶׁלֹא יִבְרָא עוֹלָמוֹת אֲחֵרִים וְהֵן שׁוֹלְטִין בָּכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, ו): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב וגו', רָאֲתָה דְּבָרָיו שֶׁל נָחָשׁ.